אהבות (13)

שישה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1. להשתייך
פרנץ קפקא לפליצה באואר:
"אני משיב לאחד ממכתבייך, ואחר שוכב במיטה במראית עין שלווה, אך פעימות לבי מרעידות את כל גופי ואני ער אך לך. אני שייך לך; אין למעשה אף דרך אחרת לבטא זאת, וגם זו אינה חזקה דיה".

2. להיתקל, לזהות, לפעול
"רק מתי מספר בעולם הזה הם ברי מזל מספיק כדי להיתקל בבני הזוג האמתיים שלהם – הדבר מחייב מידה שערורייתית של מזל כדי שיקרה, ואז את התבונה לזהות זאת, והאומץ לפעול. ניתן לצפות שרק למעטים יהיו כל אלה. היתר נאלצים להסתפק במה שיש". (קים סטנלי רובינסון)

3. ללוות
ספר הכמיהה (1).jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* בראיון מתוק אמר לאונרד כהן על השורות הללו שלו: "זהו הגרעין של שיר אהבה". (תרגום השיר: קובי מידן)

4. להתבונן
"ההתבוננות היא לב לבה של האהבה שאינה חוטאת ברגשנות". (טַקַשי הירַאידֶה)

5. לחמוק
"חמקנו לרגע ממלתעות הזמן – שזאת ההגדרה היחידה שאני מכיר לאושר". (אנדרו שון גריר)

6. למה צריך
איני צריך
אותך כדי
להפוך אותי למאושר.
  אני צריך אותך
  כדי להפוך
  אותך למאושרת.

מודעות פרסומת

על בדידות

Waterfall - Jose Murillo.jpg
Photo: Jose Murillo

העולם נכנס בימים אלה לכוננות פרידה. הימים שלקראת חג האהבה, שיחול באמצע החודש, הם הזדמנות לבחון את הזוגיות. וקשרים רבים לא עומדים במבחן.

על אף הכאב שתמיד כרוך בה, לעתים פרידה היא צעד הכרחי בדרך לאהבה. כדי להיות יחד, צריך להיות מסוגלים, ראשית, להיות לבד. אם לא נאהב את עצמנו כפי שאנו, נטו, כיצד נוכל לאהוב אחר?

בתוך כל אדם ישנו גרעין חיים, חיוּת, שהוא מקור כל השמחה והאהבה שלנו. החיים, החיוּת, הם השמחה והאהבה שלנו. נדמה לנו שאנחנו שמחים כי משהו נעים ורצוי קרה, אך ההתרחשות הזו רק אפשרה לנו להיות מודעים לשמחה שקיימת בנו, שהיא אנחנו. וכך גם עם אהבה.

בעידן המודרני, רב ההסחות, רבים מתנתקים מהחיוּת הפנימית הזו, וכך הופכים מנוכרים למי שהם. הדבר מוביל לאי-שקט, תחושת חוסר נחת חמקמקה, המלווה אותנו תדיר כמין רעש רקע שאיננו מזהים עוד. כדי לחפות על כך, כתב אקהרט טולה, אנשים מחפשים דרכים חיצוניות להשיב לעצמם את תחושת החיים. הם מתמכרים לנסיעות, לסרטים וסדרות, לסמים, לספורט, להימורים, לפורנוגרפיה, למוזיקה רועשת. אך האמצעי הכי בולט שבאמצעותו אנשים מנסים להחזיר לעצמם את תחושת החיים שאבדה להם, בלי שידעו שאבדה, בלי שידעו שהיא בכלל ישנה, הוא מערכות יחסים. אנחנו מחפשים בן או בת זוג כדי שיהפכו אותנו לשמחים, חיים. אבל שמחה וחיים לא יכולים להגיע מבחוץ. משום כך מערכות יחסים שזו היתה המוטיבציה מאחוריהן במוקדם או במאוחר ידעכו, ישתבשו או יתפרקו.

כדי להיות נוכחים בקשר זוגי אוהב באמת, חייבים להימצא ראשית בקשר שכזה עם עצמנו. צריך לשמוח עם מי שאנו, לאוהב את מי שאנו, לחוש את השמחה של היותנו, לאהבהּ. לשם כך יש להתמודד עם אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו – בדידות. לא כאמצעי, לא כדי להתגבר עליה, כדי לצאת ממנה, אלא כדי להצליח לשהות בה, בשמחה. הרי להיות אדם פירושו להיות בודד.

טעות היא לחשוב כי הבדידות מפרידה את האדם מן הכלל – מה שהיא עושה הוא לקדם את שלמותו של היחיד, את רגישותו ואת האנושיות שבו. כמובן, יש להבחין בין בדידות ובין ניכור. הראשונה חיונית כדי להיות ביחד, השנייה היא האויבת הגדולה של היחד. בבדידות ניתן ללמוד את העצמי, להרחיבו, להתחבר אליו; ניכור לעומת זאת מתייחס לזולת – בצורה מרחיקה, מפרידה.

רילקה כתב למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כי את הכל יש ללמוד, בין היתר, את האהבה. אך לימוד האהבה אינו נעשה בשלב ראשון בשניים, כפי שניתן היה לשער, כי אם בבדידות. "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם".

קאמי

אנו זקוקים למניע כביר שכזה, שכן אין זה קל להיות לבד. אפילו לשם האהבה לא רבים מוכנים לעשות זאת. אם נהיה באמת לבד, נאלץ לראות דברים על עצמנו שאולי אנו מעדיפים להסתיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לחוות תחושות ורגשות שעד עתה הרחקנו וטשטשנו בהמולה של חברותיות וזוגיות. אך תחושות ורגשות אלה מתקיימים בתוכנו בלאו הכי, בין אם נכיר בהם ובין אם לאו. להכיר מוטב. אלבר קאמי כתב: "כשהאדם למד – ולא על הנייר – כיצד להישאר לבד עם סבלותיו, כיצד להתגבר על תשוקתו לברוח, על האשליות שאחרים אולי חולקים, הרי שלא נותר לו עוד הרבה ללמוד".

אם נצליח ללמוד, אם נדע להתיידד עם עצמנו, עם כל הצדדים של מי שאנו, נוכל גם להיות בטוב עם אחר. כדברי נתן זך: "כשבדידות אינה פחד / נולדת שירה". רק אז.

– – –

בעוד שבועיים ולנטיינ'ז. אם אתם מחפשים מתנה לעצמכם, למסע העצמי של בדידות ואהבה, או מתנה לשותף-לב למסעכם – שִקלו את אההבה.

ההיפך מאהבה. שש הערות

עבור היוונים הקדמונים ההיפך מאהבה לא היה שנאה, גם לא אדישות. הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. 

כי האושר, היה חוזר ואומר בלבו, אינו להיות נאהב: בכך אין להסב נחת אלא לרגשות היוהרה, נחת מעורבת בתחושה של מיאוס. האושר הוא לאהוב, ואולי גם לצוד רגעים חולפים מתעתעים, של קירבה מדומה אל מושא האהבה. (תומאס מאן)

2. "בנישואים, קל יותר לשאת את הוודאות 'היא לעולם לא תאהב אותי במיוחד', מאשר את הפחד 'אני לא אוהַב אותה יותר'". (ג'ורג' אליוט)

3. nina_coltart"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב מאשר להיות נאהב. קיים מיתוס רב-השפעה שטוען כי ההפך הוא הנכון, אבל הדרך שבה אני רואה את הדברים בכל-זאת נכונה, ואפשר לבחון זאת באמצעות תצפיות ארוכות טווח". (נינה קולטארט)

 

אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר. (וו.ה. אודן)

5. "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב. שהרי בנתינה, מקבלים אנו". (תפילה המיוחסת לפרנציסקוס הקדוש)

6. "מי שאוהב הינו אלוהי יותר מהנאהב, משום שהאל מצוי בראשון ולא באחרון". (תומאס מאן)

Thomas_Mann_1937.jpg

ארבע הערות על מתת האהבה

Photo by Everton Vila on Unsplash.jpg
Photo: Everton Vila (Unsplash)

1 המשאלה. האהבה היא המשאלה לתת משהו, לא לקבל. היא האמנות לייצר משהו בעזרת הכישורים של האחר. לשם כך זקוקים לכבוד ולחיבה מצדו של האחר. את אלה אפשר תמיד להשיג. המשאלה המוגזמת להיות נאהב אין לה כמעט דבר עם אהבה אמיתית. (ברטולד ברכט)

2 המתנה. המתנה הגדולה ביותר, המתנה היחידה שניתן לתת לאחר, היא לעזור לו להפוך להיות מי שהוא; לעזור לו להיות עצמו ולהיות עצמאי, אולם בלי ליצור תלות ובלי ליצור תחושת חוב (כלומר, בלי שאותו אדם ידע שבזכות אהבתך הוא הפך להיות עצמו). (קירקגור)

ובכל זאת, כאשר המשאלה משותפת לשניים, כאשר הנתינה היא הדדית, לא כתנאי, דרישה או הטלת חוב, אלא פשוט כי כך הוא הדבר, בטבעיות גמורה, האהבה הופכת אההבה.

3 היפעה וההוד. רק אם כל אחד משני אנשים מתכוון, עם שהוא מתכוון לאחר, גם לנעלה ביותר שנועד לו לחברו, ומסייע לקיומה של תעודה זו, בלי להשתוקק להטיל על חברו משהו מדרך ההתגשמות של עצמו – רק אז מתגלמים בפועל ובממש היפעה וההוד הדינאמיים של היצור האנושי. (מרטין בובר)

4 הסיבה. בסופו של דבר, יש רק סיבה אחת לאהבה. אותה סיבה היא: 'כי אנו מביאים לידי מימוש את הטוב ביותר שבכל אחד מאתנו'. (רוברט סולומון)

להרגיש טוב

'תרגיש טוב' הפך לאיחול מקובל שנאמר כמעט בהיסח הדעת, המקבילה של סוף השיחה ל'מה נשמע?' שבתחילתה. נדמה שאנו מאחלים בריאות טובה, שמחה, אבל אם בוחנים את המילים, מה שאנחנו בעצם מברכים בו את בן שיחנו הוא לא בתחושה, אלא בפעולה. ש'ירגיש', ושיעשה זאת טוב. אין זה פשוט להרגיש. אנחנו לרוב ממסכים את הרגשות שלנו, מדחיקים אותם, מתעלמים, מזלזלים, מפקפקים בהם. באמת להרגיש, להיות מודעים למה שקורה בו, בלב, ולעשות את זה היטב, להרגיש טוב, היא פעולה שכלל אינה מובנת מאליה. זה מה שאנחנו מבקשים עבור יקירינו, כלומר – גם עבור עצמנו.

תרגישו טוב.

* * *

in darknessקצת אחרי שכתבתי את הדברים הללו, קראתי בספר נהגה בחשכה: שיחות עם ילדים שיחה עם ילד עיוור, תלמיד כיתה ו', בשם יאנושס. כך הוא אמר למחברת, ונדה יוקנייטה: "אמנם אנחנו לא רואים בעיניים החיצוניות, אבל אנחנו רואים בעיניים הפנימיות. ובעיניים הפנימיות האלה אנחנו רואים הרבה מאוד. הרבה מאוד. אנחנו חיים. אנחנו מרגישים. אנחנו מרגישים את אותו עולם, אנחנו מרגישים את משב הרוח שלו. ברור שקורים כל מיני כישלונות, קורים גם כל מיני דברים רעים… אבל בשבילי החיים האלה… אני ממש מרגיש אותם. ולפחות אצלי, יש חשק לחיות, ממש לחיות".

 

 

… ועוד משהו שאמר יאנושס: "בכל זאת לא יכול להיות, כמו שראית, ששום דבר אף פעם לגמרי לא יצליח. קורה לפעמים שלא מצליח מהפעם הראשונה, השנייה, העשירית, אבל בכל זאת מתישהו בחיים, אם סימנת את המטרה הזאת ומין כוח נורא ענק כזה מושך אותך אליה, אתה רוצה לעשות את זה, אז תמיד בטוח תצליח".

 

אור באור

הפוטנציאל האנושי הוא עצום, אבל כל אדם מממש רק חלק קטן מתוכו. אנחנו מפתחים מיומנויות שחשובות לנו, ומזניחים רבות אחרות. מה 'חשוב' משתנה מעידן לעידן, מתרבות לתרבות. האנתרופולוג הנודע קלוד לוי-שטראוס נתן לכך דוגמה מרתקת. במהלך אחד ממחקריו, הוא מספר, נתקל בבעיה שנראתה לו חסרת פשר לחלוטין. הוא איתר עדויות על פיהן בעבר התקיים שבט שחבריו היו מסוגלים לראות את כוכב ונוס (נֺגה) באור יום מלא, דבר שמבחינתו היה בלתי מתקבל על הדעת. הוא הציג את העניין לכמה אסטרונומים, שאמרו לו שכמובן שאיננו יכולים לראות את הכוכב ביום, אבל בהתחשב בכמות האור שהוא פולט, זה לא בלתי נתפס לחלוטין שהדבר יהיה בגדר האפשר. מאוחר יותר מצא לוי-שטראוס ספר מחקר ישן על ניווט ימי, ממנו עלה כי בימי קדם היו מלחים שביכולתם היה לראות את ונוס, כוכב האהבה, באור היום. "כנראה נוכל עדיין לעשות זאת", כתב לוי-שטראוס, "אם נאמן את עינינו".

אנחנו הופכים מומחים במה שחשוב לנו, והיכולת שלנו גבוהה בהרבה מכל מה שנוכל לשער. במה נבחר להתמחות? מה נאמֵן עינינו לראות?

20171214_060530 (3).jpg

היום מדליקים שמונה נרות, ליל מחרתיים יהיה הארוך ביותר בשנה
שנדע לראות את האור שבאור, ואת האור שבחשכה

בין אל ואדם

Simmler-Deotyma
יוזף זימלר, 1855, דיוטימה

מה זו אהבה? נדמה כי השאלה מעסיקה אנשים מאז ומעולם. אך בעידן המדעי והטכנולוגי שלנו קשה להאמין שאהבה היא יותר מתוצר אבולוציוני שנועד לסייע לנו להתרבות. מדענים מוצאים מתאמים בין פעילות מוגברת באזורי מוח ובין תחושות סובייקטיביות של אהבה, ומסכמים כי הפעילות הנוירונלית היא היא ה'אהבה'. כך הצטמצמה האהבה לנוסחאות שאין דבר בינן ובין משהו נשגב.

מדענים סורקים את העולם בחיפוש אחר דפוסים שניתן לתארם בצורה מתמטית. כך פועל המדע. אבל יש דברים שלא ניתן לכמת, לא ניתן להצמיד להם מספרים. לפי הטענה הפוזיטיביסטית, המציאות מוגבלת למה שניתן לתאר בשיטה המדעית, כלומר רק מה שניתן לצמצמו למספרים קיים. אלא שזהו היפוך של מצב העניינים. למעשה המדע מוגבל למה שניתן לצמצם למספר.

עמנואל קאנט טען שלעולם לא נוכל לדעת את העולם כפי שהוא, שכן תמיד נהיה כבולים ומוגבלים על-ידי דרכי התפיסה והחשיבה האנושיות. הוא הבחין בין הפנומנה, עולם התופעות אותו אנו מכירים, והנואומנה, העולם כפי שהוא באמת, שייוותר תמיד מחוץ להישג ידנו. הפיזיקה המודרנית מאשרת את קביעתו.

הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן כתב כי ישנם "שני מיני עולמות": ישנו העולם המוסדר של החושים והמדע, שלדברי ברגמן אינו אלא הפשטה מסדר עולם נוסף, שהוא "האמיתי-ממשי". בניגוד לקאנט, ברגמן טען שבסיטואציות מיוחדות יש בידינו לחוות את העולם הממשי. סיטואציות אלה לעולם אינן של ניסוי אמפירי אלא מתקיימות רק ברגעים הבודדים של מה שברגמן כינה "פגישה", או "זיקה".

את הזיקה הזו, אפשר להבין כדרך אחרת לומר "אהבה". תשובה אפשרית לשאלה הגדולה, "מהי אהבה?" היא אפוא – דרך להתחבר לממשי. הראשונה אולי שהציעה את התשובה הזו היתה אישה חכמה, שחיה ביוון בסביבות שנת 440 לפנה"ס – הכוהנת דיוטימה ממנטיאה, שהיתה מורתו של סוקרטס בענייני אהבה. היוונים האנישו את האהבה, קראו לה "ארוס". אך מהו ארוס? דיוטימה הסבירה לתלמידהּ: "[ארוס הוא] בין בן-תמותה לבן-אלמוות … דימון גדול" (תרגום: יוסף ג. ליבס). סוקרטס שאל מהו אותו 'דימון', מה תפקידו, והכוהנת ענתה: "לפרש ולהעביר לאלים את שניתן להם בידי בני-האדם, ולבני האדם – את שניתן להם בידי האלים … ובהיותו באמצע בין אלה ואלה, הריהו משלים את העולם, וכך נמצא כל העולם כולו קשור ומקושר בו בעצמו. ודרך המין הדימוני הזה עוברת גם הנבואה".

Diotima-de-Mantinea.jpg
דיוטימה

האלוהי, כלומר מה שמעבר לחומר, מצוי במהותו במישור שמחוץ לתפיסתנו וליכולת הכרתנו. אבל יש אפשרות של תקשורת, יש משהו שבתווך, בין העולם המוחלט והנצחי של האל, ובין העולם היחסי והמשתנה שלנו – אותם מתווכים הם הדימונים. דרכם "נעשה כל מעשה התחברות ושיחה של אלים עם אנשים". דיוטימה הוסיפה כי אדם החכם בנושאים אלה, היינו הנביא, נקרא "איש דימוני". אין טעם בכל חוכמה מסוג אחר – "מי שחכם בעניין אחר, בכל אמנות ומלאכה, אינו אלא פועל סתם".

לפי דיוטימה ישנם כמה סוגי דימונים, כלומר ערוצי תיווך בין האדם לאלוהות – ואחד מהם הוא ארוס, אהבה. אין פלא שהכמיהה לה מלהטת בלבבות של כה רבים – היא דרכנו להתעלות מעל לקיום הארצי, ולגעת במה שמעבר.