הַדִּבֵּר היחידי

כדי לשפוט פעולה, יש לדעת את המניע שלה. לעתים סטירה נועדה לחזק, ליטוף להחליש. אוגוסטינוס כתב: "זִכרו, גם לקוצים יש פרחים: ישנן פעולות שנראות אכזריות, אולם הן נעשות למען השגת משמעת ומוּנָעוֹת מאהבה". לכן, אמר, "אני נותן לכם אחת ולתמיד את הצו האחד, הקצר הזה: אהבו, ועשו מה שתרצו" (love, and do what you will).

זו התורה כולה. מי שמוּנע מאהבה, מעשיו יהיו טובים, יהיו אשר יהיו, מי שמנוּע מאהבה, מעשיו לא יהיו טובים, יהיו אשר יהיו. אין צורך בכל ציווי אחר. "אם אתם נאלמים דום, הֵאלמו דום מתוך אהבה. אם אתם זועקים, זעקו באהבה. אם אתם מענישים מישהו, הענישו מתוך אהבה. אם אתם חסים עליו, חוסו מתוך אהבה. תנו לשורש האהבה להיות בכם: דבר לא יוכל לצמוח ממנו, מלבד הטוב".

ואולי שני אלה, לאהוב ולעשות מה שרוצים, אינם דברים נפרדים. קשה לנו לאהוב, גם קשה לנו לעשות מה שאנו רוצים. נדמה לנו שאנו אוהבים, אולם אהבתנו מסתלפת בגלל עיסוק עצמי ומכשולים פנימיים; נדמה לנו שאנו עושים מה שאנו רוצים לעשותו, אולם רצוננו מסתלף על-ידי תכתיבים חברתיים או תפיסות ודפוסים שהפנמנו ושבמהותם זרים למי שאנו. אולי רק כשבאמת אוהבים, ניתן לעשות מה שבאמת רוצים לעשות; ואם עושים מה שרוצים – בהכרח אוהבים.

לעשות כרצוננו, בדיוק כמו לאהוב, היא עשייה גבוהה מאוד, לא משהו פחות-ערך, מובן-מאליו, נהנתני, עצלני. בקידוש נכתב: "שבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו". שבת היא סמל ליכולת להגיע למצב שבו אין פעולה, מצב שהוא על כן מעבר להשתנוּת ולשניוּת, מצב של שלמות ואחדות, התמזגות עם הכוליות – מעין מקבילה יהודית ל"נירוונה" הבודהיסטית. את האפשרות להגיע למצב זה הנחיל לנו האל בָּאהבה ובָּרצון, אהבת אמת ורצון אמת, שני הדברים הנעלים ביותר שאנו יכולים להשיג כבני אדם.

איך נראה אלוהים?

כשאנחנו מודים לאלוהים על שהנחיל לנו את היכולות לאהוב ולרצות – למי אנחנו מתכוונים? ובכלל, כל התפילות, הבקשות, התחנונים, וגם הכעסים, התסכולים, הספקות – כלפי מי בדיוק הם מופנים? זו שאלה שאין אפשרות לענות עליה, ובכל זאת, אוגוסטינוס נתן לה תשובה לא רעה בכלל. "אל תדמיינו את אלוהים על פי תשוקת עיניכם", אמר בהמשך "דרשת האהבה" שלו. אם נעשה כן, אחדים מאתנו ייצרו בעיני רוחם דמות ענקית, או משהו בעל מידה בל תשוער שממלא את כל החלל שאנו יכולים להעלות בדעתנו (בדומה לקרני האור שאנו רואים בעיני הגוף שלנו); אחרים יציירו לעצמם אדם קשיש ונכבד למראה. "אל תדמיינו אף אחד מהדברים הללו", הנחה אוגוסטינוס, "אם תראו את אלוהים, הנה מה שעליכם לדמיין: אלוהים הוא אהבה".

את מי אוהבים, ואיך?

ועוד מסר חשוב עולה מ"דרשת האהבה". הדבר כמעט מובן מאליו, ובכל זאת – אכתוב.

File:Saint Augustine by Philippe de Champaigne.jpg

אהבה פירושה קבלה מלאה של האהוב או האהובה, שנובעת מהיכרות עמוקה עם מי שהיא או הוא, והתמסרות לאושרה ורווחתה (אושרו ורווחתו). אולם יש לציין שקבלה מלאה אינה כוללת ולו קמצוץ של השפלה-עצמית, פסיביות או ביישנות. אהבה אינה מתפתחת מאיזה סוג של צייתנות עדינה, נרפית או חסרת מרץ ועניין. להפך, אמר אוגוסטינוס, אהבה תמיד להוטה לשפר, לתקן. האוהב מתענג על הטוב שבאהובה, אך אינו נמנע מתיקון מה שהוא מוצא לא טוב. אין פירוש הדבר שאינו אוהב את האהובה בשלמותה, בדיוק כמו שהיא; הוא אוהב אותה, אך לא את טעויותיה. בשפתו הדתית אמר אוגוסטינוס: "אלוהים יצר את האדם, אך האדם לבדו עשה את הטעות. אהבו את מה שעשה אלוהים, לא את מה שעשה האדם". אם האהוב שלכן שוגה, סוטה, מועד – תקנו, העירו, הוכיחו, אפילו בקנאות, מתוך אהבתו. איך נעשה תיקון שכזה? לפי אוגוסטינוס: בעוז, ולעתים אף בפראות, אולם בלא כל טינה או מרירות.

St. Augustine by Phillipe de Champaigne (1645-1650)
מודעות פרסומת

לשעוט לאהבה, בצעדים גדולים, בלי חישובים

מארי אוליבר, בלי ספק המשוררת החיה האהובה ביותר בארה"ב, וגם על "דברי אהבה", היא היום בת 83. תרגמתי שלושה משיריה המאוחרים. לשנה טובה, שתשעט אל האהבה

אכן חשבתי, ראוי שנתקדם באטיות
אכן חשבתי, ראוי שנתקדם באטיות.

זה עניין נכבד. זה מצריך מחשבה
מעמיקה ממש. עלינו לפסוע
בצעדים מחושבים קטנים.

אבל, נבורך, נמנענו מכך.

 

לא מי שאומר
לא מי שאומר, "אני מתכוון להיות

זהיר ונבון בענייני אהבה",
שאומר, "אני מתכוון לבחור לאט",
אלא רק אותם אוהבים שלא בחרו כלל
אלא נבחרו
בידי משהו עלום ורב עָצְמָה ולא נשלט
ויפהפה ויתכן אפילו
בלתי נאות –
רק אלה שיודעים על מה אני מדברת
בדיבור הזה על אהבה.

 

איך אני אוהבת אותך?
איך אני אוהבת אותך?

הו, כך וכך.
הו, בשמחה. אולי
אורשה להרחיב על ידי

המחשה? בצורה
זו, וכן
בזו וגם

      לא עוד מילים עתה

Image result for mary oliver

(המקורות כאן)

אהבות (14)

ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

כוחה
"כבר בעבר, יותר מפעם אחת, חש אנטוניו בעליל בכוחה של האהבה, המסוגלת, בתבונה וסבלנות אין-קץ, דרך סדרות מסחררות של אירועים שלמראית-עין, לְאַחוֹת מחדש מקצה העולם ועד קצהו, שני חוטים דקיקים ביותר שהלכו לאיבוד בהמולת החיים".

(דינו בוצאטי)

הצדקתה
יש אנשים שבתוך תוכם שואלים – למה לאהוב? מה יצא לי מזה? התשובה פשוטה: יש לאהוב לשם האהבה. כפי שחיים ראויים הם אלה בהם אנו עובדים למען חדוות העבודה, לומדים למען ההתפתחות לשמה, יוצרים למען הביטוי וההתעלות שבמעשה, כך האהבה הראויה היא זו שנאהבת למען השמחה שבה עצמה. אם לא נעשה את הדברים לשמם, אזי תמיד נבקש פיצוי כלשהו – בעבודה נדרוש שכר גבוה יותר; בתחום הידע נדרוש תארים ותעודות; ביצירה נדרוש הכרה; באהבה נדרוש ביטחון. אך יש להבין כי העבודה, הלימוד, היצירה, ובמיוחד האהבה – הם הם הפיצוי.

ליאו בוסקאליה כתב כי על האדם האוהב לומר לעצמו לעתים קרובות: "אני אוהב משום שאני מוכרח, משום שאני רוצה בכך. אני אוהב למעני, לא למען האחרים. אני אוהב בגלל השמחה שהדבר מעניק לי – ורק באקראי, בגלל השמחה שהדבר מעניק לאחרים. אם הם יתנו לי חיזוקים, יהיה טוב. אם לא יתנו. יהיה טוב. משום שאני רוצה לאהוב".

אי הבנתה

The world is sick for a surprisingly modest-sounding reason: we don’t understand love – and yet we are rather convinced that we do.
(The Book of Life)

מאפיינה
"כל האוהב את זולתו כבר חי לא בתוך עצמו אלא בנושא אהבתו, וככל שהוא מתרחק מעצמו כדי להידבק בכל נפשו בנושא זה, הוא מאושר יותר".

(ארסמוס מרוטרדם)

הרפתקנותה
חיינו מתנהלים לרוב בקצב קבוע ומוכר. אירוע רודף אירוע, באופן נעים אולי, אולם בלי התרחשויות רבות שהן מרעישות או אינטנסיביות. וכך אנו שוקעים באופן טבעי לתוך שגרה סקרנית ומחויכת, מגבשים תפיסת חיים אשר מצפה כי יום המחר ידמה ליום זה וליום האתמול. נדמה כי יש רק אירוע אחד בחיים אשר באמת מפליא את האדם ומטלטל אותו מתוך דעותיו המוכרות. רוברט לואיס סטיבנסון כתב עליו:

"כאשר לבסוף נופלים המְעַטִּים מעל עיניו, מוצא את עצמו האדם בתנאים כה שונים מאלה שהורגל בהם, שהדבר מלווה בתחושה שהיא מטבע הבהלה. צריך הוא להתמודד עם רגשות עזים השולטים בו במקום עם ההעדפות הקלות שבהן העביר ימיו עד כה; והוא מזהה יכולות לכאב ולהנאה שעד כה אפילו לא חשד בקיומן. התאהבות היא ההרפתקה הלא הגיונית האחת של חיינו, הדבר היחיד בעולמנו הנדוש והרציונלי עליו אנו מתפתים לחשוב שחורג הוא מן הטבעי. התוצאה היא בלי שום פרופורציה לסיבה. שני בני-אדם, לעתים אף אחד מהם לא חביב או יפה תואר במיוחד, נפגשים, מדברים קצת, ומביטים זה בעיניו של זה. דבר דומה כבר התרחש לא אחת אצל כל אחד מהם, בלי שום תוצאה מרשימה. אבל הפעם הכול שונה. הם נופלים מיד לתוך אותו מצב בו אדם אחר הופך להיות המהות והמוקד של הבריאה האלוהית כולה; מצב בו האהבה לחיים עצמם מתורגמת למשאלה להישאר באותו עולם שבו מצוי יצור כה יקר ונחשק".

ראשוניותה
"כל דור מתחיל מן ההתחלה, החובה המוטלת על דור אחד איננה שונה מזאת שהיתה מוטלת על קודמו. …היסוד המניע ומפעם את לבותיהם של בני-האדם הוא הלהט, התשוקה … כך שום דור איננו לומד מקודמו לאהוב, שום דור איננו מתחיל ממקום אחר, אלא מן ההתחלה … ואם יש בנמצא מישהו אשר איננו אובה לעשות את האהבה תחנה אחרונה אלא הוא מבקש ללכת הלאה, אין זה כי אם הבל ורעות-רוח".

(סרן קירקגור)

דרכה
איך אני אוהבת אותך?
איך אני אוהבת אותך?

הו, כך וכך.
הו, בשמחה. אולי
אורשה להרחיב על ידי

המחשה? בצורה
זו, וכן
בזו וגם

      לא עוד מילים עתה

(מארי אוליבר / התרגום שלי)

Vallotton Interior with Couple and Screen - Intimacy
Felix Vallotton, Intimacy Couple in Interior (1898)

ט"ו באב שמח

תפילה

Sara Teasdale. Photograph by Gerhard Sisters, ca. 1910 Missouri History Museum Photograph and Print Collection. Portraits n21492.jpg

עד שתאבד נשמתי ואשכב
עיוור ליפי המרחב

חרש לרעם הרוח הברוכה
אילם בסער השמחה;

עד שלבי ירווה, ייתם
ואעזוב את ארץ האדם,
הו, מי ייתן ואוהב בכל מאודי
בלי דאגה אם שוב יאהבוני.

שרה טיזדייל

 

התרגום שלי, והנה המקור:

A Prayer

Until I lose my soul and lie
Blind to the beauty of the earth,
Deaf though a shouting wind goes by,
Dumb in a storm of mirth;

Until my heart is quenched at length
And I have left the land of men,
Oh, let me love with all my strength
Careless if I am loved again.

Sara Teasdale

שמחה או עצבות: שלושה שירים של אנה סוויר

 

Image result for anna swir
אנה סוויר

יש אור בתוכי
בין אם ביום ובין אם בלילה
אני תמיד נושאת בפנים
אור.
במרכז הרעש והמהומה
אני נושאת דממה.
תמיד
אני נושאת אור ודממה.

אמור לי
אמור לי, יקירי

כעת כשאני מקשיבה
ללבך פועם,
כשאני שותה ממעיין קטן של חום
בצווארך,
כשאני מביטה לתוכך
כאילו היית שקוף,
ורואה כל מחשבה שלך
ויודעת
שהיית מוסר את חייך למעני
אילו היה הדבר נחוץ,
אמור לי עתה
האם אנחנו המאושרים
שבאנשים
או הכי אומללים.

תודה לך, גורל שלי
ענווה גדולה ממלאה אותי
טוהר גדול ממלא אותי,
אני עושה אהבה עם יקירי
כאילו עשיתי אהבה גוועת
כאילו עשיתי אהבה מתפללת,
דמעות זולגות
על זרועותיי ועל זרועותיו.
איני יודעת אם זו שמחה
או עצבות, איני מבינה
מה אני מרגישה, אני בוכה,
אני בוכה,
זו ענווה
כאילו הייתי מתה,
הכרת טובה,
אני מודה לך, גורל שלי,
איני ראויה, כמה יפים
חיי.

* התרגום שלי, מהתרגומים לאנגלית כאן, כאן וכאן

 

אמת אהבה אמונה

אני שמח ונרגש לספר על צאתו לאור של ספרי השני, "אמת אהבה אמונה".

אמת אהבה אמונה - עטיפההספר הוא על משמעות החיים, או ליתר דיוק – החיים המשמעותיים, ואיך אפשר להשיגם. ההצעה היא כי ערכי היסוד האנושיים – אמת, אהבה ואמונה – הם המקנים לנו סיפוק ופשר וכי על כן ראוי לחתור לחיים בהם שלושת אלה באים לידי ביטוי ומימוש. הספר כולל תיאורים של טיפולים קליניים, וגם לא מעט התייחסויות ורעיונות מתחומי הפסיכואנליזה, הפילוסופיה, המדע, והספרות. בימים הקרובים הוא יגיע לחנויות וכבר עכשיו אפשר להזמינו מהוצאת כרמל.

לכבוד הספר פתחתי בלוג ועמוד פייסבוק בשם "השראה טיפולית". כל מי שמתעניין בנפש – מצד המטפל, מצד המטופל, או מצדו של האדם החי חיי התבוננות, למידה והתפתחות עצמית – מוזמן/ת לקרוא, להירשם לבלוג ולעשות חיבוב לעמוד הפייסבוק. וכמובן גם הלאה להעביר, להגיב ולהעיר.

ובלי קצת "דברי אהבה" אי-אפשר. הנה קטע קצר מהספר, הדן באופן בו מסייע הטיפול הנפשי להתמודד עם קשיים ביחסים:

כבר פרויד דיבר על אהבה (לצד עבודה) כיעד של הטיפול. אלא שבעידן הפוסט-מודרני הציפייה היתה לא סתם לזוגיות, אלא למערכת-יחסים 'טהורה', בה יכול כל אחד מבני-הזוג לבטא ולממש את עצמו. בני-זוג בעידן זה הסתמכו זה על זה ודיברו והתרועעו זה עם זה במידה גדולה בהרבה מאשר זוגות בעידנים קודמים, בעלים ונשים אמורים היו להיות 'הכול' אחד עבור השני. הציפייה למצוא בזוגיות אושר, מימוש ואפילו חוויה תרפויטית הפכה את הלבבות הפוסט-מודרניים לכבדים מתקווה – ואכזבה.

ההתמודדות מול שאיפות וקשיים אינטימיים אלה ניצבה במוקד המטרות של הפסיכואנליזה בתקופה הפוסט-מודרנית. ספרו האחרון של האנליטיקאי סטיבן מיטשל, מייסד האסכולה ההתייחסותית, הוקדש לחקר הרומנטיקה. בהקדמה הוא כתב:

החיים המודרניים, לאורך כל הרמות בסולם הסוציו-אקונומי, הם קשים, מרוקנים ומבלבלים. מה מקנה לחיים תחושת חוסן, ייעוד והתרגשות, תחושה כי החיים הם בעלי ערך, לא רק לחיותם אלא גם להתפתחות ולהתענגות? הרומנטיקה, לדעתי, קשורה בזה במידה רבה.

בספר אחר, שכתב עם אשתו, טען מיטשל שיותר מאשר דרך לטיפול בפסיכופתולוגיה, התהליך האנליטי הוא חוויה מובנית שמטרתה לאפשר למטופל לשנות היקשרויות קונפליקטואליות. תפיסה זו קשורה להנחה כי הבעיות האוניברסליות עמן מתמודדים בני-אדם מקורן בקיבעונות הנובעים מהתאמה ליחסים מוקדמים, הפוגעים ביכולת ליצור קשרים בבגרות. יחסים בהווה נתפסים כמוּבְנים לפי דפוסים של יחסים מוקדמים, וכך המנגנון העיקרי של שינוי אנליטי הוא יצירת שינוי במבנה הבסיסי של עולמו ההתייחסותי של המטופל.

שינוי זה מושג באמצעות הקשר הטיפולי עצמו, שמספק 'חווית אובייקט' חדשה. המפגש עם אובייקט [כלומר, אדם אחר, זולת] חדש ונטול-אגרסיות (המטפל), שהוא כה שונה מהאובייקטים שהפציינט היה עמם בקשר בילדותו, מאפשר לו לזהות את הדפוסים המוקדמים ולגבש דרכים חדשות להתייחס לאובייקטים חיצוניים וכן לעצמי.

עצם החוויה החדשה והאינטימית הזו, שחווה המטופל עם המטפל, חוויה שמעורבת בתחושות של הומור רענן, אחווה, משחקיות, חמלה, פלירטוט בריא, קסם וכדומה, נחשבת לעתים לדבר המרכזי באנליזה. מה שמושג דרך סיפוק חוויית האובייקט החדשה היא יכולת ל"היקשרות בריאה" גם מחוץ לחדר הטיפולים, יכולת המתבטאת בעמדה יותר סקרנית, אופטימית ושמחֵה, ופחות כועסת, חרדה או מלאת-אשמה. הקשר הטיפולי נתפס, בפשטות, כקשר של אהבה, והדיאלוג הטיפולי כשיח של אהבה שנועד להרחיב את מקומה בחיי המטופל. (עמ' 104-103)

הרגש ראשון: שני שירי אביב של אי. אי. קאמינגס

1

אני מודה לך אלוהים על כה יום נפלא
זה: על הנפשות הירקרקות הזונקות של העצים
וחלום אמת כחול של שמיים; ועל כל דבר
שהוא טבע שהוא אינסופי שהוא כן
(אני שמַתִּי חי היום שוב,
וזהו יום הולדתה של השמש; זהו יום
ההולדת של חיים ושל אהבה ושל כנפיים: ושל ההתרחשות
העליזה עד אין קץ שהיא הארץ)
כיצד יוכל איזה טועם נוגע שומע רואה
נושם רק – מורם מהלא
של כל כלום – בן אנוש
לפקפק בבל ישוער, בך?
(כעת האוזניים של אוזניי מתעוררות ו
כעת העיניים של עיניי פקוחות)

2

מכיוון שהרגש ראשון
מי שמקדיש תשומת לב
לתחביר הדברים
לעולם לא ינשקך לגמרי;
להיות לגמרי שוטה
כשהאביב בעולם
דמי מאשֵר,
ונשיקות הן גורל טוב יותר
מאשר חכמה
גברת אני נשבע בשם כל הפרחים. אל תבכי
– המחווה הכי טובה של מוחי היא פחותה
מרטט עפעפייך שאומר
אנו זה לזה: אז
צחקי, נשענת לאחור בזרועותיי
שכן החיים אינם פיסקה
והמוות אני חושב הוא לא סוגרייםspring

– – –

התרגום שלי, את המקור תמצאו כאן וכאן
וכאן עוד תרגום שלי לשיר יפהפה של קאמינגס