בין אל ואדם

Simmler-Deotyma
יוזף זימלר, 1855, דיוטימה

מה זו אהבה? נדמה כי השאלה מעסיקה אנשים מאז ומעולם. אך בעידן המדעי והטכנולוגי שלנו קשה להאמין שאהבה היא יותר מתוצר אבולוציוני שנועד לסייע לנו להתרבות. מדענים מוצאים מתאמים בין פעילות מוגברת באזורי מוח ובין תחושות סובייקטיביות של אהבה, ומסכמים כי הפעילות הנוירונלית היא היא ה'אהבה'. כך הצטמצמה האהבה לנוסחאות שאין דבר בינן ובין משהו נשגב.

מדענים סורקים את העולם בחיפוש אחר דפוסים שניתן לתארם בצורה מתמטית. כך פועל המדע. אבל יש דברים שלא ניתן לכמת, לא ניתן להצמיד להם מספרים. לפי הטענה הפוזיטיביסטית, המציאות מוגבלת למה שניתן לתאר בשיטה המדעית, כלומר רק מה שניתן לצמצמו למספרים קיים. אלא שזהו היפוך של מצב העניינים. למעשה המדע מוגבל למה שניתן לצמצם למספר.

עמנואל קאנט טען שלעולם לא נוכל לדעת את העולם כפי שהוא, שכן תמיד נהיה כבולים ומוגבלים על-ידי דרכי התפיסה והחשיבה האנושיות. הוא הבחין בין הפנומנה, עולם התופעות אותו אנו מכירים, והנואומנה, העולם כפי שהוא באמת, שייוותר תמיד מחוץ להישג ידנו. הפיזיקה המודרנית מאשרת את קביעתו.

הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן כתב כי ישנם "שני מיני עולמות": ישנו העולם המוסדר של החושים והמדע, שלדברי ברגמן אינו אלא הפשטה מסדר עולם נוסף, שהוא "האמיתי-ממשי". בניגוד לקאנט, ברגמן טען שבסיטואציות מיוחדות יש בידינו לחוות את העולם הממשי. סיטואציות אלה לעולם אינן של ניסוי אמפירי אלא מתקיימות רק ברגעים הבודדים של מה שברגמן כינה "פגישה", או "זיקה".

את הזיקה הזו, אפשר להבין כדרך אחרת לומר "אהבה". תשובה אפשרית לשאלה הגדולה, "מהי אהבה?" היא אפוא – דרך להתחבר לממשי. הראשונה אולי שהציעה את התשובה הזו היתה אישה חכמה, שחיה ביוון בסביבות שנת 440 לפנה"ס – הכוהנת דיוטימה ממנטיאה, שהיתה מורתו של סוקרטס בענייני אהבה. היוונים האנישו את האהבה, קראו לה "ארוס". אך מהו ארוס? דיוטימה הסבירה לתלמידהּ: "[ארוס הוא] בין בן-תמותה לבן-אלמוות … דימון גדול" (תרגום: יוסף ג. ליבס). סוקרטס שאל מהו אותו 'דימון', מה תפקידו, והכוהנת ענתה: "לפרש ולהעביר לאלים את שניתן להם בידי בני-האדם, ולבני האדם – את שניתן להם בידי האלים … ובהיותו באמצע בין אלה ואלה, הריהו משלים את העולם, וכך נמצא כל העולם כולו קשור ומקושר בו בעצמו. ודרך המין הדימוני הזה עוברת גם הנבואה".

Diotima-de-Mantinea.jpg
דיוטימה

האלוהי, כלומר מה שמעבר לחומר, מצוי במהותו במישור שמחוץ לתפיסתנו וליכולת הכרתנו. אבל יש אפשרות של תקשורת, יש משהו שבתווך, בין העולם המוחלט והנצחי של האל, ובין העולם היחסי והמשתנה שלנו – אותם מתווכים הם הדימונים. דרכם "נעשה כל מעשה התחברות ושיחה של אלים עם אנשים". דיוטימה הוסיפה כי אדם החכם בנושאים אלה, היינו הנביא, נקרא "איש דימוני". אין טעם בכל חוכמה מסוג אחר – "מי שחכם בעניין אחר, בכל אמנות ומלאכה, אינו אלא פועל סתם".

לפי דיוטימה ישנם כמה סוגי דימונים, כלומר ערוצי תיווך בין האדם לאלוהות – ואחד מהם הוא ארוס, אהבה. אין פלא שהכמיהה לה מלהטת בלבבות של כה רבים – היא דרכנו להתעלות מעל לקיום הארצי, ולגעת במה שמעבר.

מודעות פרסומת

האניגמטיות של התשוקה

Salvador Dali, The enigma of my desire or my mother my mother my mother-1929.jpg

מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו. היא גם היתה המאהבת הראשונה, המאכזבת הראשונה, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית, וגם הראשונה לתסכל. הפעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, להיות מונח על חזה. כשהיא איננה, כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב, להתאחד איתה מחדש. אך הכמיהה הזו, שמתעוררת אצלו מדי יום, שוב ושוב, במשך שבועות וחודשים, הופכת את הציפייה והערגה לשלובות באופן אינהרנטי בחרדה. מה אם הפעם לא תחזור? וגרוע יותר – מה אם היא לא מרגישה כמוני? ישנו מתח הכרחי בין הפעולות האוהבות והמוכרות של האם – הדואגת, המטפלת, המחתלת, המאכילה, ובין הצדדים הנסתרים, האניגמטיים, של היותה – מחשבותיה הלא-ידועות, התנהגויותיה שהתינוק אינו יודע כיצד לפרשן. התינוק חי עם ערגה מתמשכת לאהבת האם, לצד חרדה תמידית מפני היעלמותה.

enigma2החותם של הקשר הראשון, אותו שילוב של תשוקה וחשש, מאפיין גם את דפוסי הקשרים המיניים בבגרותנו, כותבת הפסיכואנליטיקאית גלית אטלס בספרה The Enigma of Desire. בכל קשר מיני יש משחק בין הצדדים הפרגמטיים, הידועים, הברורים של מושא התשוקה, ובין הצדדים האניגמטיים, המסתוריים, הזרים שלו או שלה. במפגש הארוטי אנחנו מכירים ומוכרים, בגוף, בנפש, אולי יותר מאשר בכל מפגש אחר, אבל בו גם מתחוורים ומובלטים המקומות בתוכנו, ובבן זוגנו, שנשארים עלומים ובלתי ידועים. התינוק ואמו הם ישות מחוברת ('אֵםתינוק'), אבל גם תמיד שני יצורים נפרדים. התשוקה הבוגרת מניחה לכן מראש תחושה של אבדן ופירוד, לצד כמיהה לאיחוד, מציאה מחדש של מה שאבד. מהותה היא אפוא שילוב של תקווה ופחד.

* * *

למתעניינים בפסיכואנליזה – מאמר שלי על עמדתו של פרויד ביחס לדת פורסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ".

על נשיות וגבריות

Riding - Everton Vila.jpg
Photo: Everton Vila

ב"אההבה" כתבתי על גבריות ונשיות כתכונות שנמצאות על רצף, ואינן קשורות באופן הכרחי למין הביולוגי. כתבתי: "למרות ההשפעה שישנה למין הביולוגי, נדיר מאוד שאדם יהיה בעל אותו מגדר בכל מידותיו. מעבר לכך, הנשיות והגבריות הפנימיות אינן איכויות בינאריות, או זה או זה, אלא נמצאות על רצף". לתפיסה זו גם תימוכין 'מדעיים' עכשוויים. ממאמר שהתפרסם ב-Journal of Personality and Social Psychology עולה כי משתנים פסיכולוגיים מתפלגים בצורה שווה למדי בין שני המינים וכי השונות בתוך כל מין גדולה יותר מההבדל הממוצע בין המינים ולכן לא ניתן להבחין בין בני שני המינים על סמך מאפיינים פסיכולוגיים. החוקרים בדקו משתנים כמו יחס למיניות, התנהגות מינית, יחס למדע, אמפתיה, חשש מהצלחה ותכונות אופי בולטות (The Big Five) והסיקו כי באף אחד מהם אין הבדל שניתן להבחין באמצעותו בין גברים ונשים. גם אם לאדם מסוים ציון סטריאוטיפי מבחינה מגדרית במדד אחד, אין זה בהכרח אומר שכך יהיה גם במדדים אחרים. גבר עם מדד אגרסיה גבוה יכול גם להיות נמוך במתמטיקה, למשל.

מחקר אחר, שפורסם בכתב העת Frontiers in Integrative Neuroscience, בדק הבדלים פיזיולוגיים-מוחיים בין גברים ונשים והגיע לממצאים דומים. בשונה מההנחה המדעית המקובלת לפיה ישנם שני סוגי מוח, 'נשי' ו'גברי', שההבדלים ביניהם עומדים ביסוד ההבדלים (לכאורה) בין התנהגות, אופי, דרכי חשיבה ורגש גבריים ונשיים, ממצאים נוירואנטומיים מצאו שהמוח האנושי מורכב מפסיפס משתנה-תדיר של מאפייני מוח 'נשיים' ו'גבריים'. אין מוח שהוא 'כזה' או 'כזה', ואין אפילו רצף בין 'מוח גברי' ל'מוח נשי'. החוקרת, דפנה יואל, סיכמה כי מבנה המוח נוצר בעקבות אינטראקציה בין המגדר הביולוגי וגורמים אחרים, והתוצאה היא שאצל כל אדם יהיה שילוב אחר של מאפייני מוח 'גבריים' ו'נשיים'. במובן זה מוחות אינם 'נשיים' או 'גבריים', אלא הם 'אינטרסקס'. אמנם ניתן לצפות כי בממוצע לנשים יהיו יותר מאפייני מוח עם תכונות 'נשיות', ולהפך, אבל לאדם בודד לא ניתן לנבא שום מאפיין מוחי על בסיס מגדרו.

אם כולנו נשיים וגבריים בנטיותינו והתנהגויותינו, ניתן להסיק שכדי להשיג סיפוק במערכת יחסים, על כל אחד מבני הזוג להשיג איזון מלא ככל הניתן בין האיכות השונות שבתוכו. רק במצב כזה יהיה לנו משהו שלם ואמיתי להציע לבן הזוג, שכן אחרת נהיה לא יותר מגבר-ילד או אישה-ילדה המנסים לתמרן את הסביבה החיצונית ואת בן הזוג כדי שימלאו את צרכינו – הרגשיים, הכלכליים, הפיזיולוגיים.

היום יום ראשית הסתיו, היום בו שעות היום ושעות הלילה שוות באורכן, יום של איזון מלא יין-יאנג, המסמל לכן את את האהבה השלמה וההרמונית. הרגע הקצרצר, שמתרחש רק פעמיים בשנה, בו השמש בדיוק בזנית, ייחול היום בישראל בדיוק ב-22:02, ב-22 בספטמבר. קריצה קטנה של היקום. שתהיה שנה של זוגיות הדדית, שוויונית ומלאת אהבה.

* * *

אגב, איחולים, מאמר שלי על כוחו של הייחול התפרסם באלכסון.

הערה קצרה על נישואין

Wedding- Iishan-at-seefromthesky.jpg
photo: Iishan@seefromthesky

נישואין טובים, כמו כל קשר זוגי ממושך ואוהב, אינם מוגדרים על-ידי החוק, או אפילו על-ידי המחויבות. הפסיכואנליטיקאית והסופרת ז'וליה קריסטבה אמרה על נישואיה לסופר פיליפ סולרס שהם שרדו עם ויטליוּת בלתי מתפשרת מכיוון שלא צייתו לשום חוק מלבד החוק הפנימי שלהם. במקום להיות משהו מאורגן ומוכתב, אמרה, זהו קשר של "כִּיוּל מתמיד, זורם וצלול, אותו מטפחות שתי חירויות הדדיות". ככותרת ספרם המשותף של שני בני הזוג, אותו כתבו אחרי 48 שנות נישואין, יותר מכל דבר, זוהי אמנות.

julia-kristeva-and-philippe-sollers.jpg
שתי חירויות הדדיות. סולארס וקריסטבה

שפה משותפת

חברי הטוב, אילן ארבל, מטפל גוף-נפש ומורה, הוציא ספר ראשון "ואהבת". הוא שוזר שם סיפורים מהקליניקה ומציג גם את תפיסת האהבה שלו, ומקומה המרכזי במעשה הטיפולי.

לשיטתו של אילן, קשר זוגי מתקיים בשלושה מרחבים: המרחב הפסיכולוגי, המרחב המיני והמרחב של שפה משותפת. המרחבים הפסיכולוגי והפיזי מוכרים יחסית, אך מעניין הזיהוי של המרחב השלישי. לפי אילן, ישנן רמות שונות לשפה משותפת – יש עולם מושגים דומה הנובע מהשתייכות לאותה חברה או תרבות, יש ניסיון עבר דומה וחוויות דומות, וכן ישנן כוונות דומות וראייה דומה של העתיד, כלומר דמיון דומה. השפה המשותפת, מזכיר אילן, צריכה תחזוק על בסיס יומיומי. שיחה פתוחה וגלוית לב בינינו לבין בני הזוג שלנו מעמיקה כל הזמן את השפה המשותפת ואת הקִרבה שהיא מייצרת. אם בן זוג פוטנציאלי שפגשתם מושך או מושכת מאוד מבחינה מינית אך אתם מתקשים לייצר איתם שפה משותפת, זהו אות אזהרה שאילן ממליץ מאוד לא להתעלם ממנו. צריך מרחב משולש כדי שהקשר יהפוך לאהבה.

חנה ארנדט היא אחת הפילוסופיות החשובות ביותר של המאה העשרים, ובכלל. לא רבים יודעים שגם זכתה לאהבה עמוקה וגדולה, עם בעלה השני, המשורר והפילוסוף הגרמני היינריך בלכר. הקשר ביניהם התחיל בשיחות אינטנסיביות וממושכות בבתי קפה ודירות פליטים מוזנחות בפריז של לפני המלחמה. לאט לאט השניים התאהבו. "עבור שניהם", נכתב בביוגרפיה של ארנדט, "הוויכוח האינטלקטואלי היה חלק בלתי נפרד מהתשוקה". במובן מסוים, הקשר ביניהם היה שיחה בלתי נפסקת – דואט אינטלקטואלי ששמר את שניהם במצב קבוע של גילוי והתרגשות. חברם הטוב של בני הזוג, הסופר והמבקר אלפרד קזין, סיפר עליהם כי היו כל העת עסוקים ביחסים שלהם, "הם תמיד דיברו, דיברו, דיברו".

באחד ממכתבי האהבה היפים ששלח לה, כתב בלכר: "סיבה יסודית לכך שאני אוהב אותך היא שתמיד חלקנו את אותן דעות בשאלות הגדולות של החיים. אין שום הבדל בינינו. כך זה כעת וכך זה יהיה תמיד".

arendt and blucher
"תמיד דיברו, דיברו, דיברו". ארנדט ובלוכר

היום, 30 באוגוסט, ב-19:30, יתקיים ערב השקה לספר, ברח' פינסקר 2 בהרצליה (קומה ב'). בין היתר אדבר שם גם אני, על טיפול ואהבה. מוזמנות ומוזמנים – הכניסה חופשית.

לעולמים

8 ציטוטים על אהבה ונצח

Starry Sky - Matt McK.jpg
Photo: Matt McK

1

אדם אינו יכול להפסיק להיות אוהב; אם אדם אוהב באמת, הוא ממשיך לאהוב. אם הוא מפסיק להיות אוהב, משמע מעולם לא אהב ממילא. (קירקגור)

2

זמן מחצית החיים של אהבה הוא 'לעולמים'. (ג'ונו דיאס)

3

אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות – לדוגמא, המרחק – עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה … [אך] איכותה הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה. יכול המקרה לקחתהּ ממנו והלאה במרחב הפיזי או החברתי; אין לכך חשיבות … זה הסימן העילאי של אהבת-אמת: להיות בקרבה למושא-האהבה, קרבה ושכנות עמוקות בהרבה מאלה שמציע החלל הפיזי, המגע החומרי. משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית. (חוסה אורטגה אי גאסט)

4

אהבה היא סימנו של הנצחי: היא מביסה כל תפיסה של זמן: מוחקת כל זיכרון של ראשית וכל פחד מאחרית. (מאדאם דה סטאל)

5

כאשר דייג תופס דג ברשתו והוא מבקש לשמור אותו בחיים, מה עליו לעשות? הוא חייב מיד לשים אותו במים. ומדוע? מכיוון שמים הם היסוד [האלמנט] של הדג, וכל דבר חי חייב להישמר ביסוד שלו. ומה בדבר אהבה? היסוד של האהבה הוא אין-סופיות, בלתי-נדלות, העדר-גבוליות. אם תבקש לשמור את אהבתך, עליך לדאוג שתישאר באלמנט שלה. אחרת תצנח ותמות – לא כעבור זמן, אלא מיד. (קירקגור)

6

אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה. (טולסטוי)

7

באופן בסיסי, זוהי האהבה: הצהרה של נצחיות שיש לממש בצורה הטובה ביותר שניתן בתוך הזמן: הנצח מתגלם בתוך הזמן. (אלן באדיו)

8

מהו זה שלעולם אינו משתנה אף שהכל משתנה? זוהי אהבה, ורק זה הינו אהבה, שלעולם אינו הופך משהו אחר. (קירקגור)

 

* * *

רונה צורף הקדישה השבוע את תוכניתה היפה "מעברים" ברדיו הבינתחומי ל"אההבה". אפשר לשמוע כאן.

 

 

עידן האהבה

היסטוריה מזורזת של האנושות, שמסבירה כיצד הפכה אהבה למקור המרכזי למשמעות שאנו מוצאים בחיינו

Climbing - Dylan Siebel.jpg
Photo: Dylan Siebel

הפילוסוף הצרפתי לוּק פֶרִי (לא להתבלבל עם הבחור הקוּל הזה!) חילק את ההיסטוריה לארבעה עידנים, שכל אחד מהם אופיין במקור אחר למשמעות בחיי בני האדם. בעידן הראשון, הקדום, המקור היה 'קוסמי' – חיים ראויים ובעלי משמעות היו כאלה שאופיינו בקיום הרמוני עם הקוסמוס. בעידן השני המשמעות היתה דתית – חיים ראויים היו כאלה שהוקדשו לאל (שלפי פרי האדם יצר בדמותו). העידן השלישי היה ההומניסטי – המשמעות נגזרה מקיומו של האדם כחלק מהחברה האנושית ומתרומתו לה. העידן הרביעי היה של פירוק ודה-קונסטרוקציה, בו בוטלה כל משמעות חיצונית וחיים ראויים היו חיים שאופיינו באינטנסיביות וחירות (חופש מאשליות). המהלך של מעבר מעידן לעידן הוא של התכנסות – מהכללי והאוניברסלי לעבר האנושי, מטרנסצנדנציה לאימננציה. כעת, כתב פרי בספרו On Love, אנחנו בפתח העידן בו יגיע התהליך לשיאו, ומקור המשמעות יהיה אהבה.

מה שהוביל להפיכת אהבה למקור המשמעות שאנו מוצאים בחיינו הוא התהליך ההדרגתי, שפחות או יותר הושלם, של שינוי בשיקולים לבחירת בן הזוג. אם לאורך ההיסטוריה השיקולים היו כלכליים, מעמדיים, דתיים, חברתיים, כיום, לראשונה בהיקף כה נרחב, השיקול הוא אך ורק של אהבה. המהפך הזה אמנם הוביל לכך ש-60% מקשרי הנישואין באירופה מסתיימים בגירושין, אבל אין פירוש הדבר שנישואי האהבה נכשלו, מעיר פרי, אלא רק שזה קשה יותר לחיות על פי אהבה מאשר על פי המסורת. אף אישה ואף איש לא ירצו לחזור למודל של arranged marriage, הוא כותב, מה שמעיד שנישואי האהבה, על אף חסרונותיהם, הם בגדר התקדמות.

Luc_Ferry
Luc Ferry (photo: wikipedia)

האהבה שפרי מדבר עליה היא כללית, אהבה באשר היא. אולם המקור, האבטיפוס, הוא האהבה הרומנטית, שהרי היא שמכתיבה את בחירת בן או בת הזוג. עם-זאת, עבור רבים כיום האהבה הגדולה שהם חווים היא לא לבני זוגם, אלא לילדיהם. האהבה לבני זוג עדינה, פגיעה, וכאמור – לעתים קרובות קצרת ימים. אבל גם האהבה לילדים היא תוצר של מהפכת האהבה הרומנטית. היו אמנם תקופות היסטוריות בהן אהבת ילדים היתה ערך חשוב, אולם ביטוייה היו תמיד שונים מאשר בימינו, וחלשים בהרבה. יתר על כן, במשך מאות שנים אהבת ילדים נחשבה דבר חריג יחסית, כותב פרי. על פי היסטוריונים, מוות של ילד בימי הביניים נחשב לעתים קרובות כאירוע פחות רציני ממוות של סוס או חזיר. אפילו בתחילת המאה ה-19 כשלושים אחוז מהילדים ננטשו – דבר שפירושו היה, פשוטו כמשמעו, הוצאתם להורג. הופעת נישואי האהבה היא ששינתה את היחס לילדים באופן קיצוני. אנשים רבים סבורים כי אהבת ילדים היא דבר טבעי לחלוטין, שאין לה שום קשר לחברה ולהיסטוריה – ”!this is partly true – but very largely false“ (עמ' 48).*

אהבה הפכה למקור המשמעות שיש לנו בחיינו שכן היא נתפסת על-ידינו כקדוֹשה. אך מהי קדוּשה? בשונה מהתפיסה המקובלת, קדוש אינו הדתי, או משהו שמקושר לדתי. הקדוש, כפי ששמו מרמז, הוא מה שאנו מוכנים להקדיש את חיינו עבורו. או, כמו שזה עולה באנגלית, sacred הוא מה שאנו מוכנים to sacrifice עבורו; להקריב את עצמנו. ערכים הם קדושים אם אני מוכן לסכן חיי עבורם, בין אם בצדק ובין אם שלא בצדק. אם נחשוב על זה ולו לרגע, כותב פרי, נכיר בכך שהערכים שעבורם נהיה מוכנים למסור את חיינו הם אלה אשר (בחשאי, אך בעקביות, ובכל תחום של חיינו) יוצרים משמעות בחיינו.

לאורך ההיסטוריה אנשים מסרו חייהם בהמוניהם עבור שלוש 'סיבות': עבור אלוהים, עבור מדינתם ועבור המהפכה. אלה שלושת 'הדמויות הקדושות' בהיסטוריה של אירופה. כיום, כותב פרי, עבור הדור הצעיר באירופה, הדמויות האלה עברו מן העולם. ניטשה כתב שאלוהים מת. פרי מוסיף שכך גם המדינה, והאידיאולוגיה. ניתוח של ה'קדוש' בן ימינו מעלה כי אנשים מוכנים לסכן חייהם, ואפילו למסור אותם, רק למען אנשים אחרים, אותם הפכו למקודשים באמצעות אהבה. אנחנו מוכנים למות רק עבור אנשים, בני אדם בשר ודם, לא עבור רעיונות מופשטים, לא עבור אלוהים, מדינה, אידיאולוגיה.

ביקורת שגורה, וטרחנית לפי פרי, היא שמהפכת האהבה הובילה לנסיגה נרקיסיסטית ואגואיסטית. כאילו אחרי הוויתור על האוטופיות הגדולות, נותר רק המעגל האישי והמשפחתי המצומצם. למעשה, ההיפך המוחלט הוא הנכון. העידן הנוכחי, של דגש על האישי, על האהוב, מוביל דווקא לתחושה יותר פתוחה, מגוונת ואקטיבית של אחווה-עם-אחר (“fellow-feeling”) מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. החברה המערבית בת-ימינו אינה מושלמת, אך היא עושה יותר מאשר כל חברה אחרת בהיסטוריה עבור העניים, הנדכאים, הקורבנות של מעשי טבח. למעשה, כותב פרי, מהפכת האהבה שינתה את האידיאלים וההרגלים הקולקטיביים שלנו לפחות כפי שהיא שינתה את התנהגותנו האישית, ואולי אף יותר. נכון, אנחנו אינדיבידואליסטים, והחברה המערבית קפיטליסטית וחמדנית, אפילו חזירית, ובכל זאת, הדאגה לאחר מעולם לא היתה גדולה מכפי שהיא בימינו. ואם מישהו חושב שדברים היו 'טובים יותר בעבר, או במקום אחר' פרי שואל: באיזו מאה? באיזו מדינה?

* הסימוכין ההיסטוריים והאנתרופולוגיים לטענה הזו מופיעים בהרחבה בספר The Revolution of Love.