בימים כאלה קשה לדבר על אהבה.

עצב, פחד, זעם, אבל, אימה, בושה, אשמה, הם רגשות מתאימים ובולטים הרבה יותר. האמון במין האנושי בכללותו מצטמק לנוכח סיפורי הזוועה.

לפני 700 שנה הרגיש המשורר האיטלקי פְרַנְצֶ'סְקוֹ פֶּטְרַארְקָה, שבור הלב, משהו דומה. הוא כתב באחת הסונטות שלו כיצד הוא משוטט בשדות חרבים, שוממים, מתחמק מכל מגע עם בני אנוש. הטבע היה לו נחמה, כפי שהיה מאז ומעולם, כפי שעודנו גם היום. ובכל זאת, הבין פטרארקה לבסוף, לא משנה כמה רחוק יברח, תמיד היא תהיה שם, האחת, מהות חייו, מהות החיים.

עַכְשָׁו אֲנִי מַאֲמִין שֶׁהֵרִים וְחוֹפִים
וּנְהָרוֹת וְעֵצִים כֻּלָּם יוֹדְעִים אֶת הַמַּהוּת
שֶׁל חַיַּי הַנֶּחְבֵּאת מֵאֲחֵרִים.

אֲבָל אֲנִי מוֹצָא שֶׁאֵין מִשְׁעוֹל פִּרְאִי אוֹ קָשֶׁה כָּל כָּךְ
שֶׁבּוֹ לֹא תּוֹפִיעַ מוּלִי תָּמִיד הָאַהֲבָה
לְהִתְנַצֵּחַ אִתִּי, וַאֲנִי אִתָּהּ.

באיחולים ליום ולנטיין של שיח ושיג אוהבים.