בתוך כל אחד מאתנו ישנו גרעין חיים, חיוּת, שהוא מקור כל השמחה והאהבה שלנו. נדמה לנו שאנחנו שמחים למשל כי משהו נעים ורצוי קרה, אך ההתרחשות הרצויה רק אפשרה לנו להיות מודעים לשמחה שקיימת בנו, שכן אלמלא היתה קיימת – כיצד היינו יכולים לחוש אותה? וכך גם עם אהבה.
בימינו מרובי ההסחות, רבים מתנתקים מגרעין החיוּת הפנימי הזה, וכך הופכים מנוכרים למי שהם. הדבר מוביל לאי-שקט, תחושת חוסר נחת חמקמקה, המלווה אותנו תדיר כמין רעש רקע שאיננו מזהים עוד. כדי לחפות על כך, כתב אקהרט טולה, אנשים מחפשים דרכים חיצוניות להשיב לעצמם את תחושת החיים. זה יכול להיות דרך התמכרות לנסיעות, לסרטים וסדרות, לסמים, לספורט, להימורים, לפורנוגרפיה, להופעות מוזיקה. אך האמצעי הכי בולט שבאמצעותו אנשים מנסים להחזיר לעצמם את תחושת החיים שאבדה להם, בלי שידעו שאבדה, בלי שידעו שהיא בכלל ישנה, הוא מערכות יחסים. אנחנו מחפשים בן או בת זוג כדי שיהפכו אותנו לשמחים, לחיים, לאוהבים. אבל שמחה וחיים ואהבה לא יכולים להגיע מבחוץ. משום כך מערכות יחסים שזו היתה המוטיבציה מאחוריהן במוקדם או במאוחר ידעכו, ישתבשו או יתפרקו.
כדי להיות נוכחים בקשר זוגי אוהב באמת, חייבים להימצא ראשית בקשר שכזה עם עצמנו. צריך לשמוח עם מי שאנו, לאוהב את מי שאנו, לחוש את השמחה של היותנו, לאהבהּ. לשם כך יש להתמודד עם אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו – בדידות. לא כאמצעי, לא כדי להתגבר עליה, כדי לצאת ממנה, אלא כדי לשהות בה, בשמחה. הרי להיות בן-אדם פירושו להיות בודד.
טעות היא לחשוב כי הבדידות מפרידה את האדם מן הכלל – מה שהיא עושה הוא לקדם את שלמותו של היחיד, את רגישותו ואת האנושיות שבו. כמובן, יש להבחין בין בדידות ובין ניכור. בעוד שבדידות חיונית כדי להיות ביחד, ניכור הוא האויב הגדול של היחד. בבדידות ניתן ללמוד את העצמי, להרחיבו, להתחבר אליו; ניכור לעומת זאת מתייחס לזולת – בצורה מרחיקה, מפרידה.
רילקה כתב למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כי את הכל יש ללמוד, וגם את האהבה. אך לימוד האהבה אינו נעשה בשלב ראשון בשניים, כפי שניתן היה לשער. "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם".
אנו זקוקים למניע כביר שכזה, שכן אין זה קל להיות לבד. אפילו לשם האהבה לא רבים מוכנים לעשות זאת. אם נהיה באמת לבד, נאלץ לראות דברים על עצמנו שאולי אנו מעדיפים להסתיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לחוות תחושות ורגשות שעד עתה הרחקנו וטשטשנו בהמולת ההמון. אך תחושות ורגשות אלה מתקיימים בתוכנו בלאו הכי, בין אם נכיר בהם ובין אם לאו. להכיר מוטב. אלבר קאמי כתב: "כשהאדם למד – ולא על הנייר – כיצד להישאר לבד עם סבלותיו, כיצד להתגבר על תשוקתו לברוח, להתגבר על האשליות שאחרים אולי חולקים, הרי שלא נותר לו עוד הרבה ללמוד".
אם נצליח ללמוד, אם נדע להתיידד עם עצמנו, עם כל הצדדים של מי שאנו, נוכל גם להיות בטוב, טוב עמוק, עם אחר. כדברי נתן זך: "כְּשֶׁבְּדִידוּת אֵינָהּ פַּחַד/ נוֹלֶדֶת שִׁירָה". רק אז.
הוגים ומשוררים יודעים מזה שנים את כוח הבדידות. רק בשנים האחרונות החלו מצטרפים אליהם גם מדענים. במוסף "הארץ" היום התפרסם ראיון שלי עם חוקרת כזו, שכתבה ספר בשםSolitude: The Science and Power of Being Alone.
אלה שתי המילים הכי שכיחות, בפער גדול מכל מילה אחרת, שהילד שלי, בן שנה וחצי, אומר. כמעט על כל דבר הוא אומר בהתלהבות "או פ'ם!"*. הוא אומר את זה על דברים מלהיבים (אבא מעיף אותו באוויר ותופס) אבל גם על דברים שגרתיים ביותר. אבא שופך גרגירי חומוס לקערה, מצחצח שיניים, עוזר לטפס על המתקן הקטן לאסלה, מקריא את "הזחל הרעב". או פ'ם! הקריאה הזו אינה בקשה או דרישה. אין בה היאחזות במה שהיה. לפעמים אנחנו חוזרים על מה שהיה שוב, לפעמים עוברים למשהו אחר. הוא לא מוחה. רק אומר, על מה שזה לא יהיה, או פ'ם!
הוא צודק. כל מה שקורה ראוי להודיה הגדולה הזו, ההודיה הגדולה ביותר שאפשרית להתרחשות – אשמח אם תקרי שוב. לא כי כל התרחשות היא מענגת או מעניינת, אלא כי היא ההתרחשות היחידה שישנה, היא מה שקורה. כל דבר אחר הוא רק פנטזיה.
לתינוק זה כנראה קל יחסית, לנו הרבה פחות. מורה הזן שונריו סוזוקי אמר שזו כל מטרת האימון במדיטציה: שמירה על shoshin, או "תודעת המתחיל". תודעת התינוק. בתודעה של המתחיל ושל התינוק יש אינספור אפשרויות, בזו של המומחה רק מעט. לכן כדאי תמיד לשמור על תודעה ריקה ופתוחה.
ועוד רמז אחד נתן סוזוקי. בתודעה של המתחיל אין לעולם מחשבה של "השגתי משהו". והרי מה יש להשיג, מעבר למה שישנו? אנחנו כאן, והכל הוא בדיוק כפי שהוא, ממילא. כשאין שום מחשבה על הישג, בשום מעשה שלנו, כלומר שום מחשבה על עצמי, אנחנו מתחילים אמיתיים.
וכמובן, כך גם באהבה. האהובה, לפי אלתרמן, היא "פִּתְאומִית לָעַד". או כמו שהמורה הגדול-קטן שלי מלמד: "אוֹ פַּ'ם!".
(* או בלשון מבוגרים: עוד פעם!)
והודעה: מחר, יום ראשון, 3.9.2023, ב-21:00, אתארח בערוץ היוטיוב של עדה מיכל ויינשטין, לשיחה על אהבה. מוזמנות.ים לצפות.
בשבועיים האחרונים אחד הנושאים הכי חמים ברשתות החברתיות היה מוליכי-על. שינוי מרענן. הכרזה של קבוצת חוקרים מקוריאה לפיה הצליחה לפתח מוליך-על שעובד בטמפרטורת החדר הפכה לוויראלית וזכתה לעשות מיליוני צפיות ותגובות.
מוליכי-על הם חומרים רבי חשיבות, שכן החשמל זורם בהם ללא כל התנגדות כך שלא אובדת אנרגיה. אלא שכל מוליכי-העל הידועים היום פועלים בטמפרטורות קיפאון קיצוני של מינוס 130 מעלות ומטה. אם יתגלה מוליך-על שלא דורש קירור כזה יהיו לכך השלכות אדירות, על משק האנרגיה העולמי, על פיתוחים טכנולוגיים ואפילו על פיתוח תחבורה ציבורית מהירה להחריד. זה בצד הפרקטי (עליו אפשר לקרוא עליו בכתבה שלי על הנושא כאן). בצד המדעי-פואטי, מוליכות-על היא אחד הפלאים הגדולים של הטבע.
תנועה תמיד מערבת חיכוך ואובדן אנרגיה. תחשבו על מכונית שנוסעת במישור וצריך כל פעם ללחוץ על הגז, כי החיכוך עם הכביש מאט את תנועתה. אפילו אבן שנעה בחלל החיצון מתחככת בחלקיקי האור והאבק שיש שם ומאטה בשל כך. גם תנועה של אלקטרונים בחוטי חשמל יוצרת התנגדות, אפילו שמדובר בחלקיקים זעירים, בשל פגמים שקיימים תמיד בכל חומר, כולל החומר ממנו עשויים חוטי החשמל. האלקטרונים מתנגשים בפגמים האלה, והדבר גורם לחיכוך, לחימום ולאובדן של חלק מהאנרגיה. אבל במצב של מוליכות-על קורה משהו מיוחד מאוד, משהו שמשנה סדרי עולם.
אלקטרונים הם בעלי מטען שלילי, ולכן תמיד דוחים זה את זה. אבל במוליך-על, כך התגלה לפני כ-110 שנה, הם משנים את התנהגותם ויוצרים אינטראקציה מושכת שמסדרת את כל האלקטרונים במוליך-העל בזוגות. ומסתבר שכמו האדם, לא טוב היות האלקטרון לבדו.
כל צמד אלקטרונים במוליך-על הופך למעשה לחלקיק קוונטי אחד (הנקרא בוזון), שמתקיים במרחב מחייה שבו נעים שני האלקטרונים. בגלל הצפיפות בחומר, מערכות זוגיות אחרות נעות בחפיפה מסוימת למרחב הזה. החפיפות האלה מצטברות, וכאשר האלקטרונים נעים במוליך-העל, הם נעים כגל אחד הרמוני, שאותו קשה מאוד לשבור. בשל התנועה המשותפת, הפגמים בחומר אינם מצליחים להאט את האלקטרונים. דמיינו אדם בודד הולך ונתקל באבן גדולה על הדרך, לעומת רבבות אנשים שצועדים יחדיו ידיהם שלובות – האבן לא תפריע לגל הגדול. התנועה המשותפת של אלקטרונים בזוגות נותנת להם חסינות, והזרימה הופכת חופשית לחלוטין, נטולת מכשולים והתנגדויות.
כמה זה נפלא. אוסף של זוגות, המתאחדים למצב הרמוני-קולקטיבי. ודבר אינו יכול להיות להם למכשול.
בהזדמנות זו, וברוח זו, אני שמח להודיע שאחרי כמה חודשים שבהם הוא אזל מהמחסנים והחנויות, השבוע יצאה מהדורה שנייה של הספר "אההבה". אפשר לרכוש באתר הוצאת מטר (ואפילו ב-40% הנחה עכשיו).
"עד כה רק אמת אחת שאין עליה עוררין נאמרה על אהבה: 'היא מסתורין גדול'". כך כתב צ'כוב. בימים אלה, שמאופיינים בעיקר בשנאה, שהיא פשוטה ונגישה מאוד לנפש, אפשר לנצל את ט"ו באב כדי להתבונן באלטרנטיבה, שהיא עמוקה, חמקמקה. מסתורין גדול. "כל דבר אחר שנאמר על אהבה אינו מסקנה", המשיך צ'כוב, "אלא רק אמירה שמסכמת שאלות שנותרו ללא מענה. ההסבר שיתאים למקרה אחד אינו רלוונטי לתריסרי אחרים".
ויסלבה שימבורסקה כתבה ברוח דומה. נוכח זוגות רבים, אנשים שואלים את עצמם "מה היא מצאה בו? מה הוא מצא בה?". יש להניח שאלות כאלה בצד, אמרה המשוררת הפולנייה. "אהבה גדולה לעולם אינה ניתנת להצדקה". שימבורסקה המשילה את האהבה לעץ קטן שצומח באופן בלתי ברור על צלע צוק. "היכן הם שורשיו, ממה הוא ניזון, איזה נס מביא ללבלוב עליו הירוקים?", היא תהתה. "אבל הוא קיים והוא אכן ירוק – אין ספק אפוא שהוא מקבל את כל מה שהוא זקוק לו לשם קיומו".
אנחנו מכורים ללבבות שבורים. סיפורים על אוהבים כואבים, בין אם בשל נטישתו של האהוב, בגידתו או מותו, זוכים להצלחה, מציפים רגשות ודמעות.
אך במקום להתמוגג משברוני הלב, אולי נכון יותר להישיר מבט לאכזבותיו. תועלת רבה נוכל למצוא בחקירת המקרים, המסעירים פחות אך שכיחים הרבה יותר, בהם מי שאהב לבנו יותר מכל, שאיתו חלקנו לילות להט וימי יפעה, שאיתו וסביבו רקמנו חלומותינו המרוממים ביותר, שאושרו היה משאת נפשנו – הפך לאדם מאוס עלינו; אם נברר איך קורה שהקול הזה, שהיה כפעמונים באוזנינו, מעורר כעת רק רוגז; איך הטעויות הקטנות, שבעבר מצאנו חינניות, מספקות עילות לעלבון ועצבנות.
אם האהבה היא הרגש העתיק ביותר, יסוד הדברים כולם, האכזבה ממנה היא הרגש השני הכי ותיק. גם לבה של האישה היחידה שמתוארת בתנ"ך כאוהבת, מיכל, התהפך לבסוף ביחסו לאהוב, המלך הגדול בתולדות העם, דוד. כעבור אלפי שנים כתבה לה המשוררת רחל: "מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה, אֲנִי עֲצוּבָה כָּמוֹךְ / כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶׁר אֹהַב". ייתכן שאין שלם מלב שבור, אך אין ספק שאין מרוקן מלב בז ומאוכזב.
אווה אילוז כתבה שמדהימה אף יותר מההתאהבות היא העובדה שאנו חדלים לאהוב. מקורה של השתיקה ביחס לתופעה נפוצה זו, הציעה, הוא בכך שאנו חיים בתוך סיפורים ודרכם, ואילו העלילה של האכזבה מהאהבה נעדרת מבנה ברור. אין היא אלא הישנותם היגעה של כל אותם רגעים שבהם, לתחושתנו, האדם השני כושל מלהבחין בצרכינו או במשאלותינו. זו פרימה הדרגתית ואטית, ומשום כך קשה לעמוד עליה ולתאר אותה.
ניתן לטעון שההתפוררות היא ברירת המחדל, תולדה טבעית של דעיכת הורמונים מסממים שהם שיצרו את ההתאהבות הראשונית, קצרת הימים. בין שליש למחצית מהנישואים במדינות הנחשבות מפותחות מובילים לגירושין, וגם היתר אינם כולם אידיליים. גיבורת הספר "ארבעה מכתבי אהבה" של ניאל ויליאמס, מרגרט לוני, הבינה בעודה שוכבת במיטה לצד בעלה הטרי "שלבה צפוי להתרוקן כשם שהתמלא באהבה, וכשם שלבה התרחב וגדל באותם שבועות ראשונים של אהבת נעורים, ומילא אותה כמעט עד להתפוצץ, כך עכשיו, בשנים שנותרו, יבוא דימום אטי, שירוקן, טיפה אחר טיפה, את הכל. הכל צריך להינתן בחזרה" (תרגום: רחל פן).
אך אולי אין הדבר בגדר הכרח. קרעי האכזבה דרכם דולפת האהבה לעתים קרובות אינם אלא טעויות בהבנת טבעה. אם נלמד ונתקן את אותן טעויות, נוכל לעצור את הדימום המרוקן. לא, לא הכל צריך להינתן בחזרה.
אותה סמטה
פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". האהבה, כבר מראשיתה, היא אמביוולנטית.
מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו. הפעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, מונח על חזה. כשהיא איננה – והיא שוב ושוב איננה, מדי יום, מדי שעה כמעט, ולו לכמה דקות, שנחוות על ידי הפעוט כנצח – כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב. האֵם היתה אפוא המאהבת הראשונה, אך גם הראשונה לאכזב, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית, וגם הראשונה לתסכל.
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הציעה כי בתודעתו של התינוק היונק מתפתחים שני אובייקטים – "השָׁד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ו"השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא.
המשחק הפנימי של אהבה ושנאה מקבל חיזוק בשלב הבא בהתפתחות. לפי התיאוריה הפרוידיאנית, הילד, האוהב את שני הוריו, מתחיל גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב ולא לו (דבר דומה קורה אצל הילדה).
השילוב של אהבה ואי-אהבה, פצעים ונשיקות, בדרגה זו או אחרת, הוא בלתי נמנע, כבר בקשרינו הראשונים. מכיוון שהדמויות המטפלות, המחבקות והפוגעות, חיוניות לעצם ההישרדות של הפעוט, תבקש נפשו לגונן עליהן בכל מחיר. כך תגיע למסקנה שאהבה כרוכה בהכרח בפגיעה (ומכאן שהפגיעה אינה נובעת מכשל של ההורים). מסקנה זו תמשיך לנהל את חיינו כולם. מאכזב ככל שזה יהיה, אהבה נטו, צלולה וצחה, אינה אפשרות עבור מי שבדנ"א הנפשי שלהם אהבה מחוברת גם להיפך ממנה.
הקישור הלא-מודע בין אהבה ושנאה, בין דאגה ופגיעה, הוא אוניברסלי. מעבר לו ישנם המאפיינים והקשיים הייחודיים של נסיבות חייו וקשריו הפרטיים של כל אדם – שגם אותם כולנו נוטים לשחזר כמיטב יכולתנו.
לדברים יש גם מקור ביולוגי, לא רק פסיכולוגי. בעת לידתנו שוקל המוח כ-400 גר', פחות משליש ממשקלו הסופי, אך עד תום שנת החיים השנייה הוא ישלים את רוב צמיחתו. בתקופה זו אנו תלויים לחלוטין באחרים, והאופן שבו הם מתייחסים אלינו מעצב רבים מהקישורים שבין תאי המוח. כך נרכשות ונקבעות נטיותינו בכל הקשור ליחסים בתקופת ההתפתחות הקריטית הזו.
בבגרותנו, נבחר בדרך כלל בני זוג על פי דימוי סמוי שיש לנו, שהוא תוצר של אותם יחסים מוקדמים, על האופן הייחודי בו בוטאו בהם הדאגה והאכפתיות וכן ההזנחה והתסכול. לכן אין זה משנה מה נקליד באפליקציה, בסופו של דבר ניקלע לאותה סמטה, לטוב אך גם לרע.
בניסיון להיחלץ מהמבוי הנדמה סתום קל יותר להאשים, שוב ושוב, את האחר המאכזב, ולצאת לחפש, שוב ושוב, בן זוג יותר מושך, נמשך, מתאים ומתחשב, כזה שיהיה איתו רק טוב, כמו בסרטים. בעידן היפר קפיטליסטי וסופר טכנולוגי, האהבה הפכה מוצר צריכה, שאנו כל העת מבקשים ואף מתבקשים לשדרגו. אלא שבשונה מטלפון, מכונית ואפילו איברי גוף שקל היום להחליף ולשפר, כשמדובר בקשר אינטימי, כמה שלא נגוון, נשנה, נתנסה – אנו עצמנו, ודפוסינו הישנים, תמיד נהיה שם. משימתו הגדולה של האדם אינה לחפש אהבה, אמר המשורר הסוּפי רוּמי, אלא רק לחפש ולמצוא את כל המכשולים בתוכו שבנה כנגדה.
הרעיון נשמע יפה על הנייר, או על הספה, אולם האם זה אכן כך במציאות? מחקר שפורסם ב-Journal of Family Psychology ניסה לבחון בדיוק את זה.
במשך שמונה שנים עקבו חוקרים אחר אלפי המשתתפים ב-German Family Panel, מחקר ארוך טווח שנועד לבחון דינמיקות משפחתיות. החוקרים חיפשו אחר נבדקים שבמהלך התקופה סיימו קשר ממושך ונכנסו לקשר ממושך אחר. הם איתרו 554 איש שענו לקריטריונים ובדקו את האופן בו הם תיארו היבטים שונים של הזוגיות שלהם, בהם סיפוק מהקשר, תדירות יחסי המין, דרכי התמודדות עם קונפליקט, גילויי הערכה וחיבה כלפי הפרטנר ומידת הביטחון בקשר בארבע נקודות זמן: למעלה משנה לפני תום הקשר הראשון, בשנה האחרונה לקשר הראשון, בשנה הראשונה של הקשר החדש, ושנה אחרי כן. כפי שצפתה תיאוריית שחזור דפוסי הקשרים, בשתי מערכות היחסים היו כל ההיבטים זהים. גם אם נחליף את הגבר/ת, נישאר עם בדיוק אותה אדרת. יוצאי הדופן היו רק מידת גילויי ההערכה כלפי הפרטנר, שעלתה בתחילת הקשר השני, ותדירות יחסי המין (אולם לא שביעות הרצון מיחסי המין, שנשארה קבועה).
ובכל זאת, קשר חדש מרגיש כמעט תמיד טוב יותר מהקודם. הסיבה העיקרית לתחושת השיפור, הסבירו החוקרים, היא האופן שבו הסתיים הקשר הישן. לקראת סופם היחסים הופכים יותר ויותר מרים, ואילו בתחילת קשר הדברים זוהרים. אולם כאשר משווים את המצב שנה ומעלה לפני תום הקשר הראשון עם המצב אחרי יותר משנה בקשר השני, מתגלה שבאופן ממוצע אין הבדל מהותי בין מערכות היחסים.
חיפוש פנטזמטי מתמשך אחר קשר אחר, טוב הרבה יותר, רק מכלה את משאבי הלב. כמו שאומרת "עצת האהבה הרעה" שהשיא יהודה עמיחי: "בְּעֹדֶף הָאַהֲבָה שֶׁנִשְׁאַר לְךָ מִן הַקוֹדֶמֶת, / עֲשֵׂה לְךָ אִשָּׁה חֲדָשָה, וְעִם / מַה שֶׁנִשְׁאַר מִמֶּנָּהּ עֲשֵׂה לְךּ / אַהֲבָה חֲדָשָׁה, / עַד שֶׁלֹא יִשָּׁאֵר לְךָ כְּלוּם".
השחזור העיקש של קשרים מאכזבים יכול לייאש. אבל אפשר גם לראות בו מאמץ הרואי של הנפש לאפשר הזדמנות לאהבה עמוקה ובוגרת יותר. בקשר זוגי טוב דיו אנו מייצרים מחדש דפוסים מוקדמים שצִלקו את לבנו – לא בשל מזוכיזם, טיפשות או חולשה, אלא מתוך תקווה כמוסה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני לצמיחה נפשית. במובן זה, הקשיים הם תוכו של רימון האהבה, לא קליפתו. השלכת הקשר כאשר צצים קשיים לא תועיל במאום, שכן אז ניוותר בדיוק כפי שהיינו לפניו ובמהלכו. עד שלא נצליח לחוש בתוך קשר את פחדינו העמוקים, עד שלא נבטא ונפגין את הרגשות הקשים, לעתים קשים מאוד, שהפחדים הללו מייצרים, ונזכה לחוויה מסוג חדש – לא נשנה את החיווט המוחי שנוצר בינקות, לא נצמח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב עד תום.
אין זאת אומרת שלעולם אין להחליף את בן הזוג. יש פגיעות ביחסים שהן בלתי נסבלות או נסלחות, ישנם גם מצבים שבהם הזוג הלך את כברת הדרך שמתאימה לו, ופרידה היא עבורו הפתרון הנכון, לא כישלון. אולם לעתים קרובות החלפה היא התחמקות, טעות, ביטוי לאי-הבנה שהקשיים הם עדות לעוצמת הקשר ולא לחולשתו.
השתקפות נפשי האפלה
חלק מהקשיים הגדולים בזוגיות נוגעים אפוא לשחזור משותף של תרחישים מהעבר, כאב מול כאב, שבירות מול שבירות. אבל זה לא מסביר הקושי כולו.
אין כנראה מי שהיה בקשר משמעותי, ולא תפס את עצמו לפעמים לא מאמין, אחרי שבן הזוג הטיח בו אמת נוקבת. לאה גולדברג כתבה ב"דו שיח": "מִמַּבָּטֵךָ כִּמֵאֲגַם חוֹזֶרֶת / תָּמִיד אֱלַי דְּמוּתִי הַמִּתְאַכְזֶרֶת, / מִצְּלִילוּתְךָ – נַפְשִׁי הָאֲפֵלָה".
בתוך כל אדם יש אינספור יצורים. חלקם טובים, נבונים, נדיבים, אך ישנם גם אפלים, מתאכזרים, תאוותנים, גזעניים, חסרי בינה, נוגים, מפוחדים, ילדותיים או אנוכיים לחלוטין. האדם אינו מקשה אחת, כתב הרמן הסה, אלא "עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים" (מגרמנית: עדנה קורנפלד).
אולי הדבר החשוב ביותר שיש להבינו ביחס לבני האדם הוא שכל אדם ואדם, מטבע ברייתו, מבקש להיות נאהב כל כולו. לא די שנהיה נאהבים, למעשה אין לאהבה כללית כל ערך שהוא. אנחנו רוצים שיאהבו את מי שאנו. ומי שאנו פירושו גם הפנים האפלים, המשפילים, המביכים, האנוכיים, הקטנוניים, הבלתי מהוגנים. בראשית הקשר סביר שנחצין את הרגשות הנעלים והצדדים הנאצלים, אבל בשלב מסוים, מתוך אותו דחף שאין שני לו – להרגיש נאהבים באמת – נפגין את כל מנעד הרגשות וההתנהגויות שלנו. לעתים נעמוד המומים מול עצמנו – אפילו אנו לא ידענו כי טיפוסים כאלה מסתתרים בתוכנו. במובן הזה קשר אוהב, שמאפשר לנו להיות עצמנו בלי סייג, הוא לעתים מזומנות ההזדמנות הראשונה שיש לרובנו לבטא את כל מי שאנו, אחרי שההורים והחברה דיכאו את הצדדים שמצאו בלתי מקובלים. אם אכן נצליח להביא לקשר את כל מיני האני, כל הכוכבים וגם שלל החורים השחורים שבאותה "כיפת שמים זעירה", ועדיין להישאר נאהבים, אולי גם נכיר ונקבל, אולי גם נאהב, את עצמנו בתמימות. והן זהו התנאי היסודי ביותר ליכולת לאהוב כך אחר.
אין פירושם של דברים שההתמודדות עם כל מגוון הטיפוסים שבנו עצמנו ושבבן זוגנו היא פשוטה, או שצריך לקבל בהסכמה כל התנהגות – ודאי שלא! אבל רצוי להכיר בכך שהתמודדות כזו היא חלק בלתי נפרד מאהבה עמוקה ומאריכת ימים. רק קשרים שטחיים לא יגיעו לכך. כישלון לבטא את עצמנו באופן מלא, כלומר כולל הצדדים האפלים, ולאפשר את אותו הדבר לבן זוגנו, הוא גורם עיקרי לכך שיחסי אהבה הופכים לבסוף אדישים ומנוכרים.
פסקת ההתגברות
החידה הגדולה באהבה, טען הפילוסוף אלן באדיו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. להתאכזב ולוותר נוכח קשיים וחוסר הסכמות אינו אלא חוסר הבנה של אחת מפעולות האהבה המהותיות ביותר – ההתגברות, הכואבת לעתים, על המכשולים שמציבים הזמן והעולם.
אכן, האהבה החברית-משהו של זוגות ותיקים נראית דלה לעומת האהבה הלוהבת של ראשית הקשר. המוני מחקרים אישרו, די בעוגמה, כי לאורך שנים כמעט כל הזוגות עוברים מאהבה עזה, אינטנסיבית, אובססיבית ("לא מסוגל להתרכז בכלום כי אני כל הזמן חושב עלייך!") לבת דמותה השלווה, המחבבת, הבטוחה. אך מחקר שפורסם ב-Review of General Psychology גילה שמֵי האהבה השקטים אינם בהכרח פחות עמוקים. לפי החוקרים, הסיבה המרכזית למחשבה שאהבה רומנטית עזה אינה מתקיימת לאורך זמן היא ההנחה השגויה שאהבה אמיתית צריכה לכלול אובססיביות, אי-ודאות וחרדה. אך אם מנטרלים את הגורמים האלה בניתוח סטטיסטי של מאפייני אהבה בקרב זוגות, מתגלה שהרגש לא בהכרח דוהה אצל מי שמצויים במערכות רבות שנים.
כמובן, אי-ודאות וחרדה אכן יוצרים להט. לכן תחושות של שגרה ושחיקה הן לעתים דווקא תוצאה של הפיכת הקשר לבטוח, חזק וקרוב יותר, ולא להיפך. האינטימיות במקרים אלה לא נעלמת אלא הופכת סמויה, כמו המים עבור הדג. חוסר המודעות של בני הזוג לעוצמת האינטימיות שיש ביניהם הוא במקרים רבים הגורם להרס קשרים טובים, כתב רוברט סטרנברג, חוקר היחסים הנודע מאוניברסיטת קורנל.
סיבה אחרת לתחושה של חוסר שביעות רצון שעולה בקשרים ממושכים היא מנגנון פסיכולוגי בשם "הטיית השליליות" (negativity bias), שמביא למתן משקל גדול יותר להיבטים שליליים של החוויה ולהתמקדות בהם. מבחינה הישרדותית, יש למנגנון הגיון רב. אם מקום לינה בסוואנה הוא בעל יתרונות רבים, אולם חיסרון יחיד שלו יכול להביא לסכנת מוות – הגיוני להתמקד בחיסרון ולהתעלם מהיתרונות. אולם בכל הנוגע למערכות יחסים, ההטיה היא הרסנית. פירושה שהיבטים חיוביים מתמשכים של הקשר נלקחים כמובנים מאליהם ולא נרשמים בתודעתנו, בעוד שכל בעיה או מחלוקת תופסים מיד את מלוא תשומת הלב. לא רק שאנחנו מתמקדים בבעייתי על חשבון הבריא, לפי מחקר שפורסם בכתב העת Science גם כאשר הבעיות פוחתות, אנשים נוטים "לנפח" את המעטות שנותרו. המין האנושי חמוץ מטבעו.
נשים שדואגות לעצמן
נחזור לאוהבת הצעירה מרגרט לוני. "כשהתבוננה בכוכבים הנעים במסילותם דמיינה שהיא רואה את חוסר-התוחלת והיגון של כל אהבה רומנטית, הבדיה העלובה והדהויה של אור-ירח והתרוממות-חושים המסתחררת ויורדת לתוך האכזבה האפורה לאין-קץ של היומיום".
האם תתכן "פגישה לאין קץ", כמו שהבטיח אלתרמן, או שכל פגישה מובילה לבסוף בהכרח לאכזבה אפורה לאין-קץ, כמו שצופה ניאל ויליאמס? האם אהבה חייבת להיות רק גץ קצר ימים שבוהק ואז מתפוגג? האם היא בהכרח כואבת, מאכזבת?
לפי מחקר שפורסם ב-Social Psychological and Personality Science התשובה יותר מעודדת מכפי שניתן היה לצפות. 274 נבדקים נשואים נשאלו בנוגע לחיי האהבה שלהם. על השאלה "עד כמה את/ה מאוהב/ת בבן הזוג שלך?", שהתשובות אליה נעו בין 1 ("לא מאוהב/ת כלל") ל-7 ("מאוהב/ת בלהט רב"), ענו 40 אחוז מהנשואים למעלה מעשר שנים: "שבע!".
מה שאפיין זוגות ששימרו אהבתם הרבה מעבר למשך פעולתם של הורמוני האהבה המסממים היה התמקדות בתכונותיו הטובות של בן הזוג, ובילוי של הרבה זמן ביחד, כולל במיטה. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים גם מחוץ ליחסים – היו מאוהבות יותר.
מה שמוביל לדעיכת האהבה ולוויתור עליה הנו לעתים קרובות פשוט טעות. אין הכוונה כאן לקשרים שמראש היו חסרי תוחלת והתבססו על רמייה עצמית או תשוקה ותו לא. אך נראה שרוב הזוגות, לבטח אלה שבחרו זה את זה והתחייבו לבחירתם, אכן חווים אהבה ביניהם. ואהבה, וזאת יש להבין, בהכרח מביאה בשלב כלשהו גם לשחזור קשיים נפשיים, להתפרצות אמביוולנטיות ואף שנאה, ליצירת שגרה. הטעות שעושים רבים היא להתאכזב מאלה ולפרשם כמצביעים על הידלדלות הלב, דעיכת האהבה, אף שהבעיה, לרוב, אינה קשורה לאהבה עצמה, אלא לדימוי מסולף שלה. אי-אפשר להתאכזב מכך שהוורד אדום, מכך שהמים רטובים, מכך שיום שלישי מגיע אחרי יום שני. באותה מידה הלבטים, התנודות, הכעסים, הפגיעות, הם היבטים בלתי נמנעים בתהליך התפתחותו של כל קשר אוהב.
אהבה אינה יכולה לאכזב או להישחק, רק אנחנו. כמו שאמרה שרלוט, גיבורת "דקלי הפרא" מאת ויליאם פוקנר, להארי, אהובה: "אומרים שאהבה מתה במשך הזמן בין שני אנשים. זה לא נכון. היא לא מתה. היא פשוט עוזבת אותך, הולכת לה, אם אתה לא מספיק טוב, מספיק ראוי. היא לא מתה; אתה זה שמת" (תרגום: משה זינגר). מוטב לחיות.
הפילוסוף החכם אלן באדיו כתב ספר ששמו "בשבחי האהבה". הוא הציע שם הגדרה יפה לדבר הזה, החומק מכל הגדרה, המשובח מכל שבח, אותו חוגגים היום, כמו בכל יום, בכל העולם.
"אהבה היא חיפוש אחר אמת", כתב באדיו. הוא הדגיש שהוא מתכוון לאמת ביחס לעניין מאוד ברור, כלל לא עמום: "איזה מין עולם ניתן לראות כאשר נחווה אותו מנקודת המבט לא של אחד, אלא של שניים? איך הוא העולם כאשר הוא נחווה, מפותח, נחייה, מנקודת המבט של שוני ולא של זהות. זה מה שאני מאמין שאהבה היא".
1. הן לא מספקות את הסחורה. אפליקציות ההיכרויות התחילו דרכן כהבטחה גדולה לפתרון שתיים מהבעיות שמטרידות את האנושות מראשית ימיה – איך להשיג סקס ואיך למצוא אהבה. אולם עשור אחרי השקת אֵם כל האפליקציות, טינדר, החרמנות והבדידות נותרו פחות או יותר כפי שהיו מאז ומעולם. לפי מחקר נורווגי על טינדר, מי שלא מצא סטוצים מחוץ ליישומון כמעט שלא זכה לכאלה גם בעזרתו. מאידך, מי שהיו לו יחסים מיניים מזדמנים בלי טינדר, מצא כאלה דרך האפליקציה – בערך באותה תדירות.
גם כשמדובר במציאת קשר רציני ומחייב – היעד שרוב המשתמשים עדיין מקווים להגיע אליו – לאפליקציות למיניהן אין הישגים מרשימים. הן אמנם מועילות מאוד לביישנים כרוניים או לאנשים עם נטיות מיניות ספציפיות, אך בסך הכל, לפי הערכות, רק אחד מכל שלושה אנשים שמשתמשים באפליקציות היכרות יכיר באמצעותן לבסוף בן זוג איתו יקיים קשר קבוע ויציב.
2. הן מחסלות את האלטרנטיבה. סיכויי הצלחה של אחד משלושה – לפחות – סיפקו בעבר חברים, קרובים, מקומות עבודה, מוסדות לימוד, שירות צבאי או שדכנים בשר ודם, בלי מאמץ גדול ועם פחות חוויות של השפלה ופגיעה, ולעתים אפילו נוכלות, שהן מנת חלקם של לא מעט משתמשים ובעיקר משתמשות באפליקציות. כמובן, גם היום אפשר להכיר כמו פעם, אבל הפופולריות הנוסקת של האפליקציות מקשה על מי שרוצה בכך ואפילו מערערת את הלגיטימיות של היכרות פנים-אל-פנים. ככל שיותר אנשים בוחרים באופציה הווירטואלית, קטֵן הסיכוי למצוא פרטנר מחוץ לרשת, מה שמגדיל את מספר המשתמשים, מפחית עוד את הסיכוי להיכרות מסורתית, וכן הלאה.
לא סתם הלופ הזה נשמע מוכר. דבר דומה קרה בעבר למשל עם חקלאות, פלסטיק, רכבים פרטיים, טלפונים ניידים. שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, רעיונות שנראו כמו אופציה מוצלחת שמרחיבה את טווח האפשרויות שבידי האדם, שיעבדו תוך זמן קצר את המשתמשים, שכבר לא יכלו להסתדר בלעדיהם, והיתרון הפך לחיסרון. איך כתב יובל נח הררי – "זהו אחד מחוקי הברזל של ההיסטוריה, שמותרות נוטים להיפך מבלי משים לכורח".
חוק הברזל הוכיח את עצמו שוב עם האפליקציות. לפני עשור היה נראה שהן מציעות בחירה מדויקת יותר מתוך כמות גדולה הרבה יותר של אנשים מכפי שאפשרו דרכי היכרות מסורתיות. שימוש בהן במקרה הצורך, לצד הדרכים המסורתיות, נראה מתבקש. אולם ככל שיותר אנשים נרשמו לאפליקציות, כך איבדו האפשרויות הוותיקות כוח. בעוד שב-1995 כמחצית מהזוגות הכירו דרך חברים או קרובי משפחה, ב-2017 רק רבע מהם הכירו כך. היכרויות בעבודה ירדו בתקופה זו מ-19% ל-11% ובלימודים מ-19% ל-9%. לעומת זאת, 39% אחוז מהזוגות ההטרוסקסואליים ו-65% מהזוגות ההומוסקסואליים שנפגשו בארה"ב ב-2017 עשו זאת ברשת. מאז עוד גדל מספר המשתמשים באפליקציות ב-34% והגיע ל-323 מיליונים, והכנסותיהן קפצו ביותר מפי שלושה והגיעו ל-5.61 מיליארד דולרים. אם ללמוד מההיסטוריה, נראה שלא רחוק היום בו כמעט כל ההיכרויות יעשו אונליין.
3. הן חסרות סבלנות. הזמינות המוחלטת והמבחר הכמעט לא מוגבל של בני זוג פוטנציאליים שמציעות האפליקציות סותרים באופן מהותי היבט חשוב באהבה ובחיפוש אחריה. כדי להשיג משהו גדול – ומה גדול מאהבה – צריך לרצות אותו מאוד. כמיהה כזו צומחת כמעט תמיד מתוך התמקדות פנימה, המאפשרת הכרה והבנה עצמית טובות יותר, מהן עולה יכולת להכיר ולקבל את האחר. בעבר, מעגל ההיכרויות היה מוגבל יחסית, ואם אדם לא היה בתוך קשר, היה פשוט ומקובל יותר להיות לבד, עד שתגיע ההזדמנות הבאה, מי יודע מתי. כיום, כדי להישאר בשקט, עם עצמך, יש לקבל החלטה אקטיבית להתנתק, שהאפליקציות עושות כל שביכולתן להקשות עליה. קל הרבה יותר לצאת לעוד דייט מאשר לעשות עבודה פנימית ולנסות להבין למה עד עכשיו זה לא עבד. הפילוסוף ולדימיר סולוביוב כתב שנגד הכוחות המפריעים לאהבה יש לו לאדם "רק נשק הגנתי – סבלנות עד הסוף" (תרגום: חמוטל בר-יוסף). נראה שאין תכונה אנושית שהאפליקציות מחלישות יותר מסבלנות.
4. הן מטפחות אשליות. בזכות הזמינות הגדולה של בני זוג פוטנציאליים, היום הקל יותר לעזוב קשרים לא מוצלחים במקום להיתקע בהם לשנים ארוכות או אפילו כל החיים. זה נהדר. יחד עם זאת, תחושת השפע הזמין בקצות האצבעות מגדילה גם את מספר המקרים בהם אנשים מוותרים על קשרים מוצלחים.
כמעט כל קשר אוהב וטוב כולל שני שלבים הכרחיים. ראשית יש למצוא בן זוג מתאים, ואז – אולי אחרי תקופה של התאהבות נלהבת – נדרשת עבודה זוגית רצינית ומודעת שתתמיר את הקשר לאהבה עמוקה. השלב השני אינו מסתיים לעולם.
האפליקציות אולי מקלות על הצעד הראשון, אך הן פגעו קשות במוטיבציה לבצע את השני, שכן הן מטפחות את האשליה, המתוקה אך חסרת השחר, לפיה יש אי-שם מישהו שלא יהיו איתו קשיים, שלא יעלה מולו צורך בעבודה ומאמץ – ורק צריך למצוא אותו. המשוררת רבקה מרים כתבה: "בתחושת האהבה יש עליות ומורדות. האהבה כמוה כדופק, כנשימה – אף היא יוצאת ובאה, עולה ויורדת". אם בכל מקרה של קוצר נשימה היינו שוקלים ניתוח ריאות, לא היו לנו הרבה סיכויים לשרוד. זה בערך מה שמפתות האפליקציות לעשות.
5. הן הופכות אותנו למוצר. אחד הדברים הבולטים באפליקציות ההיכרויות הוא שהפעולה הפיזית שהן מחלצות מהמשתמש דומה מאוד לפעולה הנדרשת באתרי רכישת מוצרים. החוקרת רבקה היינו מאוניברסיטת ג'ורג'טאון כינתה את התנהלות המשתמשים באפליקציות Relationshopping. אלא שכאן האדם לא רק רוכש, אלא גם נרכש. שיווק עצמי תמיד היה חלק מתהליך החיזור – אפילו יעקב הפגין ליד הבאר גוף שרירי שהרשים את רחל – אולם היום החזות הפכה להיות הכל.
לפי תיאוריית התפיסה העצמית של דריל בֶּם, עמדותינו ותפיסתנו את עצמנו נקבעות במידה רבה על פי פעולותינו, ולאו דווקא להיפך. אדם מביט בעצמו ורואה איך הוא מתנהג – ולומד מכך מיהו ומהן העדפותיו. אם האדם פועל ביחס לעצמו באופן קבוע בדרכים שיווקיות, הוא ילמד לראות את עצמו כמוצר, ואז יתפוס כך גם אחרים, וכן את האהבה.
תעשיית הפרסום מטבעה אינה דוגלת באמת, וכך גם הפרסום העצמי. 53% מהמשתמשים באפליקציות היכרויות מודים ששיקרו בעת יצירת הפרופיל האישי. המאמץ לתחזק פרסונה מושכת ברשתות ובאפליקציות הופכת אותנו דומים לגיבורי שירו היפה והעצוב של של סילברסטיין "מסכות": "היה לה עור כחול, / שלא חשפה לאור. / כחול היה עורו, / גם הוא הקפיד להסתירו. // הם חיפשו כחול / כל יום שבת וחול / וכשאחת ליד שני חלפו / הם לעולם זאת לא ידעו".
העניין הוא שעבור פרסומאי, מכירת כמות גדולה של מוצרים היא קנה המידה להצלחה. בשדה האהבה, לעומת זאת, יש לאדם רק "מוצר" אחד. לכן מידת העניין שמעורר הפרופיל אינה העניין החשוב, אלא רק השאלה האם הוא הגיע לקהל הנכון. בעולם האפליקציות רבים פועלים לפי כללי המשחק של הרשתות החברתיות שמקדשות כמה שיותר לייקים, אף שלמעשה כל שאנו זקוקים לו הוא לייק אחד, הלייק הנכון.
6. הן נטולות קסם. האפליקציות מאפשרות לקבל מידע רב על כל פרטנר פוטנציאלי ומסננות מועמדים ומועמדות לפי אלגוריתם המותאם להעדפות המשתמשים. יש לכך יתרונות רבים, אולם הגישה השכלתנית-תועלתנית הזו עשויה להבריח גורם חשוב אך חמקמק שאפשר לקרוא לו 'קסם'. אנסה להסבירו.
פריט שנמצא בשוק הפשפשים לרוב מעורר היקסמות רבה יותר מאשר אובייקט זהה שנמצא בקטלוג של איקאה. בדומה, צפייה בחיה נדירה בטבע תרגש יותר מאשר ראייתה בגן החיות. אפשר לטעון שמדובר בהטיה קוגניטיבית, שהרי מדובר בדיוק באותו פריט או אותה חיה. אבל העולם עצמו, וקיומנו בו, אינם דבר, אינם חפץ נטול חיים. במובן עמוק, העולם והחיים הם משהו שאנחנו יוצרים. מראהו של הפריט הוא עובדה אובייקטיבית, אבל האם הוא יפה או לא, האם הוא גורם לשמחה או לא, האם יש לו משמעות – אלה דברים סובייקטיביים לחלוטין. חלק חשוב ומהותי מהקיום שלנו שייך לממד הסובייקטיבי. רומן גארי כתב ב"עפיפונים": "דבר שאינו בראש ובראשונה פרי הדמיון אינו ראוי שיחיו אותו. שאם לא כן, מהו ים – רק מים מלוחים ותו לא … אני, למשל, כבר חמישים שנה אני ממציא ללא הרף את אשתי" (תרגום: אביטל ענבר).
לא כל פריט שנמצא בשוק יעורר התרגשות. לרוב עליו להיות מעוצב, שימושי, עמיד וכולי – היבטים אובייקטיביים שבלעדיהם אולי לא ימשוך את תשומת לבנו, ולא נייחס לו ערך. אבל גם להיקסמות תרומה גדולה למתן הערך. כך כמובן גם בשדה ההיכרויות. ההיבטים האובייקטיביים-פרקטיים עליהם מושתת השידוך שמציעים האלגוריתמים הם בעלי חשיבות מסוימת, אבל לבדם הם לא מאפשרים אהבה. ה'קסם' הוא דלק שמניע את לבנו. שמעתי על מישהי שעצרה פעם אחת ויחידה בחייה טרמפ למישהו – והיום הם נשואים. הייחוד של הסיפור – ולכל אהבה יש ייחוד – נותן לקשר כוח, שהוא חיוני כדי לקיים את העבודה על העמקתו, כדי להתגבר על אכזבות, קשיים ותסכולים, שהם בלתי נמנעים.
ובכל זאת, טינדר. הפקדת משימת החיים החשובה מכולן, מציאת אהבה, בידי אלגוריתמים שפיתחו מתכנתים שמטרתם אינה אושר אנושי אלא עושרם האישי כנראה לא היתה רעיון טוב. אבל כבר אין לנו אפשרות של נסיגה. כך יראה העתיד של חיפושי הזוגיות – לפחות עד שיגיע רעיון חדש, שעשוי בהחלט להיות גרוע יותר, אותו תאמץ האנושות, כדרכה, בלהיטות של תינוק שמכניס לפיו כל דבר לא מוכר.
עבור רוב בני האדם השאלה כבר אינה האם להחזיק בטלפון חכם או לא – למרות הנזקים והחסרונות המוכחים – אלא כיצד לנצל את המכשיר לטובה בלי להשתעבד לו. באותו אופן, האתגר המהותי בתחום הזוגיות אינו כיצד להסתדר בלי אפליקציות היכרות, אלא איך למצוא דרך לעשות בהן שימוש בלי לוותר על סבלנות, התבוננות עצמית, כנות והערכה לזולת; איך לזכור, גם בעולם טכנולוגי קר המבוסס על שיקולים כלכליים בסופו של דבר, שרומנטיקה זה העיקר. כי אם אחרי שלל מעלליה ההרסניים תצליח האנושות גם להוציא את הקסם מהאהבה, זה יהיה החטא האחרון, שאין לו כפרה.
הכתבה פורסמה במקור ב"מוסף הארץ", תחת הכותרת "צריך אהבה חדשה", 7.10.2022
אחד מסיפורי האהבה הגדולים של המאה ה-20 הוא של שני חוקרים שהקדישו את חייהם לאש הבוערת בלבו של כוכב הלכת. כן, זה מופרך כמו שזה נשמע. קיומו של הזוג הזה נוגד את כל חוקי ההסתברות. מבין כ-350 הוולקנולוגים הפעילים באותה תקופה, השניים הבולטים ביותר נולדו באותו מחוז קטן בצרפת, נפגשו בגיל צעיר, התאהבו עד מעל לראש ומתחת לאדמה, והחליטו להקדיש את חייהם זה לזה ולחקר התפרצויות וולקניות. אם זה לא מספיק, בני הזוג, קטיה ומוריס קראפ, גם היו יפי תואר ושופעי שארם, ואף תיעדו בדקדקנות את כל הרפתקאותיהם, כפי שניתן לראות כעת בסרט "אש האהבה".
מוריס הוקסם מהרי געש בגיל 7 בחופשה משפחתית באי סטרומבולי. קטיה התאהבה בהם בנעוריה, בחופשה דומה עם הוריה, באותו מקום.
הם נפגשו במקרה ב-1966 וכעבור שנתיים יצאו למסע המשותף הראשון שלהם, להר געש באיסלנד שהתעורר מתרדמת בת אלפי שנים. שני הצעירים הדלפונים נסעו במרחבים הבזלתיים של איסלנד ברנו קטנה חבוטה. המכונית נתקעה בדרך 27 פעמים, אבל הם הגיעו ליעדם. על הר הגעש מעד מוריס ושקע עד הברך בבוץ בטמפרטורה של 140 מעלות. "זו היתה הטבילה שלי כוולקנולוג", יאמר לאחר מכן.
ב-1970 השניים נישאו והחליטו לא להביא ילדים לעולם. "מעכשיו זה יהיה הרי געש, הרי געש, הרי געש", נשבעו זה לזה. בעשרים השנים הבאות ראו קרוב ל-200 הרים, בכל רחבי העולם.
הסרט מציג זוג המאוהב בהרי געש ומאוהב באהבה. שתי האהבות מתערבבות ולא תמיד ברור על מי מהן הם מדברים. "זהו הספקטקל הגדול ביותר של עולם הטבע, התופעה היפה מכולן", יאמרו ברגע אחד בסרט. באחר יקבעו: "ברגע שרואים התפרצות אי-אפשר לחיות בלעדיה, כי זה כל כך גרנדיוזי, עצום. התחושה של להיות שום דבר".
אפשר ללמוד רבות מהקראפטים על התחושה הזו, העצומה מכולן, של להיות שום דבר, כלומר לאהוב.
***
הפעולות החשובות ביותר של האהבה הן התמסרות וחקירה, שכן כדי לאהוב מישהו או משהו יש לדעת אותו, אחרת לא את הדבר אנחנו אוהבים אלא רעיון שיש לנו בנוגע אליו. כמו שאומרת הקריינית בסרט (בקולה של מירנדה ג'וליי): "הבנה היא שמה השני של אהבה".
מוריס וקטיה מנסים להבין, בכל מאודם. הם מדענים טוטליים, זן שנדמה שכמעט פס מהעולם, אנשי שטח, שמתבוננים בצורה ישירה במושא מחקרם. חלק גדול מכוחם נובע מהשילוב המשלים של תכונותיהם. היא מתמקדת בפרטים הקטנים, הוא רואה את התמונה הרחבה, היא מצלמת סטילס, הוא וידיאו. ברור שכל אחד מהם לבדו לא היה מסוגל להגיע להבנות המדעיות שביחד הגיעו אליהם.
הם עושים את עבודת המחקר בהתמסרות מלאה. "אנחנו מדענים, לא אנשים דתיים", הם מגדירים את עצמם. אולם הם גם מודעים לגבולותיו של המדע, גבולותיו של האדם. קטיה: "אנחנו נמלים קטנות שמטפסות על גופה של חיה ענקית, אומרות ביהירות: 'אנחנו מטפסות עלייך כדי להבין אותך, לקרוע את צעיפי המסתורין שעוטפים אותך, כך שהמדע יתקדם'. כמה גדולות הן האמביציה והיהירות של האדם".
מדענים מנסים לחלץ מתוך התרחשויות חוקים כלליים, זו מלאכתם. לחוקים אלה חשיבות עצומה להבנתנו את העולם, אולם החוקים הללו הם באופן בלתי נמנע הפשטות שמאבדות משהו מהחד-פעמיות של כל מאורע. כך קורה גם במחקר המדעי של אהבה. ביולוגים ונוירולוגים מוצאים קשרים בין הפרשת הורמונים או פעילות באזורי מוח מסוימים ובין אהבה. ההבנות הללו תמיד מוגבלות. בשונה ממדענים רבים, קטיה ומוריס לא שוכחים זאת. גם הם חיפשו הכללות וחוקים, ואף הציגו את ממצאיהם בלא פחות מ-19 ספרים. אך הם גם אומרים: "צריך לאסור על סיווג של הרי געש, כל הר געש הוא אישיות ייחודית. אין שום אמת בהכללות. עדיף ללמוד כל הר בנפרד ולהימנע מהגדרות". ברגע אחר בסרט אמר מוריס: "כאשר מדובר בתגליות מדעיות, כמו איך הר געש פועל או מדוע הארץ חמה, למעשה הכל אינו ידוע". כמו באהבה.
***
וולקנולוגיה היא מדע תצפיתי. ככל שקרובים יותר, כך רואים יותר, מבינים יותר. אך גם מסתכנים יותר. כמו באהבה. זהו אולי השיעור החשוב ביותר כאן על טיבה של האהבה. נוח לחשוב על האהבה כעל משהו נעים, אופטימי. זהו הדימוי הרווח שלה. אחד השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו על אהבה, מאת המשורר הסופי ג'לאל א-דין רוּמי, מתאר אותה אחרת לגמרי:
אהבה היא אכן מענגת ומשמחת מאין כמותה, אבל היא גם מפחידה מכל. היא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ומשום כך אובדנו הוא הכואב ביותר. היא נותנת הכל, אך גם לוקחת. הדלת שם היא אבדון – להיות שום דבר.
לאורך הסרט מתחבטים קטיה ומוריס שוב ושוב באותה שאלה: האם להישאר או לברוח, להתקרב או להתרחק. זוהי השאלה של האהבה. חוש ההישרדות אומר תמיד לנוס, אך קטיה ומוריס נשארים נשארים נשארים. הם שוהים לבדם שבועיים באוהל בתוך לוע הר הגעש הפעיל ניאראגונגו בזאיר. ברגע אחר הם מחליטים להישאר, שוב רק שניהם, תחת מטחי סלעים לוהטים, על אי אינדונזי קטן שהר הגעש במרכזו בדיוק התפרץ.
"אֵין פַּחַד לָאַהֲבָה כִּי הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה תְּגָרֵשׁ אֶת־הַפָּחַד" כתב יוחנן השליח באיגרת הראשונה שלו. קטיה ומוריס גירשו. משום כך אפשר לומר שאהבו, שחיו.
"אני מעדיף חיים קצרים ואינטנסיביים על פני חיים ארוכים ומונוטוניים", אמר מוריס. הוא ידע את המחיר, והיה נכון לשלמו. "אני רוצה להגיע לבטן הר הגעש", אמר. "יום אחד זה יהרוג אותי, אבל זה לא מטריד אותי כלל".
לפי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הפחד מן המוות הוא הסיבה העיקרית לכך שאנשים אינם חיים. לא להיות אותנטיים, לא להיות מי שאנחנו באמת, הוא מנגנון הגנה מרכזי מפני אימת המוות, שכן איננו יכולים למות, לחדול מחיינו ומהיות מי שהננו, אם מלכתחילה לא חיינו, לא היינו מי שאנו. המשורר טד יוז כתב: "הדבר היחיד שאנשים מתחרטים עליו הוא שלא חיו מספיק באומץ, שלא השקיעו מספיק לב, לא אהבו מספיק. אין שום דבר אחר שיש לו חשיבות כלשהי".
אחד ממאפייני הזוגיות בימינו הוא חלופיותה. אנשים מוקסמים מאדם אחר ומבקשים לחלוק עמו את כל חייהם, ואז, כעבור שנים ספורות, לא מבינים מה הם מצאו בו. הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו הגדיר אהבה כמבנה עמיד. החידה הגדולה באהבה, לדבריו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. אבל זה לא פשוט. כי הזמן גם מציב את האויבת הגדולה ביותר של האהבה – השחיקה. כך מגיעים אנשים רבים למצב שבו אותו אדם שאהבו יותר מכל, הופך למאוס ומשעמם. משם הדרך לפרידה קצרה.
כאשר ניצבים בפני קשר חדש, אחרי פרידה, כואבת יותר או פחות (אין הכוונה כאן לפרידות אחרי מעשה חמור ובלתי נסלח של אחד הצדדים), התקוות למשהו חדש לגמרי, לתיקון, לאהבה שהפעם תחזיק מעמד עד קץ הימים, מלבלבות בלבבות. אבל כאן יעזור לדעת שלפי תיאוריות פסיכולוגיות, משנה מקום בדרך כלל לא משנה מזל.
אמנם בבחירה כעת יש לנו את ניסיון הפרק הקודם, ותובנות ממה שהשתבש בו, כך שנדמה שהסיכויים להצלחה גדולים יותר. אבל הנקודה שחשוב להבין היא שהרגשות הקשים שהתעוררו מול בן הזוג הראשון – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה – היו קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מה שנתפס בילדותנו המוקדמת כמצבי סכנה. כאשר הדפוסים הרגשיים מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בצורה כזו, שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. וזה קורה בעיקר מול אנשים קרובים מאוד.
כך למשל מול בן זוג שמתנהג בקור, למשל, יש מי שמרגישים כמו שהרגישו כילדים קטנים כשאחד ההורים לא היה נוכח מספיק, או התעלם ממצוקה. בילדות היינו חלשים וחסרי אונים, והדבר נתפס כבעל השלכות קיומיות קשות, דבר שהוביל לגיבוש דפוס תגובה חריף. בבגרות, אף שכבר איננו חסרי אונים, הסכנה נתפסת כזהה לאופן שבו נתפסה בילדות.
העניין הוא שהתהליך הזה קורה בתוך קשרים זוגיים לעתים תכופות, ובאופן הכרחי, בשל עובדה פסיכולוגית קשה אך מוצקה: לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל. ביחסים הזוגיים הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך כזה: אנחנו סובלים מאומללות בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו משחזרים את אותה סיטואציה – זאת כיוון שבן-הזוג בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו (היפוך תגובה הוא מנגנון הגנה נפשי הפועל באמצעות הסתרת דחפים ורגשות בלתי נסבלים על-ידי התנהגות הפוכה מהם; אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים). כעבור כמה שנים, כשמזהים את אותה תכונה x אצל בן הזוג, מתאכזבים ומתייאשים. אלא שלעתים קרובות גם המועמד הבא לאהבה יפגין את אותן תכונות – אליהן אנחנו נמשכים מראש שלא במודע.
אפשר להתאכזב מכך, אבל אפשר גם לראות את התהליך הכואב הזה כהזדמנות לאהבה טובה ובוגרת יותר. בקשר הזוגי אנחנו נמשכים בבלי דעת לשחזר את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. רק אם נתמודד עם הקשיים, לא אם נברח מהם או נעקוף אותם, נוכל לעשות באמת תיקון.
מה עוד עוזר להשגת התיקון? מחקרים על זוגות שהצליחו לשרוד שנים רבות באהבה עמוקה מצאו שמה שאפיין אותם הוא התמקדות של כל אחד מהשניים בתכונותיו הטובות של בן הזוג, והרבה זמן של יחד. ככל שהזוג דיווח על יותר פעילויות משותפות, הניצוץ נשמר חזק יותר. ועוד נקודה מעניינת: עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים – היו גם מאוהבות יותר.
למה אהבה אינה מקום בטוח, על מה יש לוותר באהבה, ומדוע האהבה היא עניין כה מטורף
הפסיכואנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הילמן שוחח עם העיתונאי מייקל ונטורה שיחה שנמשכה כמה חודשים. באחד הימים דיברו על אהבה – מהדיאלוגים היפים בנושא שאני מכיר.
הילמן: "כשאתה מבין שכל העניין באהבה הוא שיברון לב, מצבך טוב. אבל אם אתה חושב שהעניין הוא מימוש, אושר, סיפוק, איחוד, כל זה, אז צפוי לך שיברון לב גדול עוד יותר".
ונטורה: "טוב, אהבה זה מקום מצחיק מאוד ללכת אליו אם אתה מחפש ביטחון".
הילמן: "מקום מאוד מצחיק לחפש בו ביטחון".
ונטורה: "אתה הופך להיות פגיע לגמרי עם מישהו שאתה מאוהב בו, ואז אתה פגיע למצב הרוח שלו, לצרכים שלו. ואתה גם הופך פגיע יותר לעצמך, לצרכים שלך. דברים שלא תיארת לעצמך שקיימים בתוכך יצאו החוצה עם האהוב, כולל העובדה שיש לך צרכים שאף אחד לא מסוגל לספק".
בהמשך השיחה תהה הילמן מהו המחיר של האהבה. הוא ציטט את ת"ס אליוט, שאמר "המחיר הוא לא פחות מהכל" (“Costing not less than everything”), ואז הוסיף את האבחנה הגאונית הבאה: "מה שאתה מתחיל לראות, הוא שמה שאתה מקריב באהבה הוא אהבה". ובאמת, איזה מחיר גבוה יותר אפשר לשלם?
הילמן: "אתה חושב שאתה מקריב הרבה דברים באהבה, אבל הקורבן שנדרש, הקורבן האולטימטיבי, הוא הקרבת האהבה עצמה. כל הרעיונות שלך בנוגע לאהבה – זה מה שיש להקריב, לוותר עליו. הרעיון שיש לך בדבר אהבה, מה שחשבת על אהבה, מה שאתה מצפה מאהבה, מה שאתה נאחז בו כאהבה – על זה עליך לוותר".
ולבסוף, הילמן דיבר על הטירוף של האהבה. שייקספיר כתב לפני 500 שנה: "אהבה זה רק סוג של טירוף, ואני אומר לך, מגיע לה מוסד סגור ושוט כמו למשוגעים; והסיבה שלא מענישים ומרפאים ככה אוהבים היא שהטירוף הזה כל כך נפוץ שהמצליפים גם הם מאוהבים" (תרגום: דורי פרנס).
אהבה היא טירוף, הסכים הילמן, אבל השאלה, המשיך, איננה למה הגבר הזה או האישה הזו, אלא – מה רוצה הטירוף שבהתאהבות בהם? גם כאן יש לו תשובה מבריקה ועמוקה: הטירוף מבקש צמיחה.
הילמן: "בטירוף אנחנו גדלים מעבר לעצמנו. הרבה מעבר לעצמנו. הוא מביא אותנו לכתוב מכתבי אהבה, מביא אותנו להתקשר, לנסוע כל הלילה, מביא אותנו לעשות דברים מדהימים, שלא יאמנו, כלומר, אנחנו עצמנו מדהימים כשאנחנו בטירוף".
ידידתי הפסיכולוגית ד"ר אלה אורן שלחה לי היום את התמונה הזו, שצילמה בפארק המסילה החדש בתל אביב. "אההבה" יצא לקראת שבוע הספר של 2015, ועכשיו חוגג יום הולדת שש. ילד גדול!
ומחר אולי תיוולד לנו ממשלה חדשה. מי ייתן שתהיה ממשלה של איחוד ולא פילוג, של אמון ולא חשד, של יחד ולא לבד, ממשלה שתיצור מסילות חדשות של אהבה בין לבבות כל יושבי הארץ הזו.
כמה ציטוטים מהספר, לכבוד שבוע הספר, יום ההולדת, ההתחלה החדשה:
"אההבה היא האמנות הנעלה ביותר, היא האמונה הכי עמוקה. היא מחייבת אימון. גם אם חשים אהבה כלפי בת-הזוג עדיין יש לטפס על הר האהבה מדי יום, לבחור את בן-הזוג מחדש, מדי יום."
"כדי להגיע לאההבה צריך לחוות יחד, לחיות יחד, לצחוק ולבכות יחד, לבנות מאגר גדול ככל הניתן של אסוציאציות, זיכרונות, מחשבות, דעות וטעמים משותפים. ככל שיש בכל אחד מבני-הזוג פחות חלקים מבודדים-מבודלים שהם רק שלו ויותר חלקים המחוברים גם לאהוּב, כך מתרחב הבסיס לאההבה. כמה שיותר משותף וכמה שפחות מופרד, כמה שיותר יחד וכמה שפחות לבד."
"האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה."
– – –
לכבוד שבוע הספר אפשר לרכוש את "אההבה" בהנחה גדולה באתר ההוצאה. וכאן אפשר לקרוא קצת שבחים (נחת מהילד).
דברי אהבה 