"עד כה רק אמת אחת שאין עליה עוררין נאמרה על אהבה: 'היא מסתורין גדול'". כך כתב צ'כוב. בימים אלה, שמאופיינים בעיקר בשנאה, שהיא פשוטה ונגישה מאוד לנפש, אפשר לנצל את ט"ו באב כדי להתבונן באלטרנטיבה, שהיא עמוקה, חמקמקה. מסתורין גדול. "כל דבר אחר שנאמר על אהבה אינו מסקנה", המשיך צ'כוב, "אלא רק אמירה שמסכמת שאלות שנותרו ללא מענה. ההסבר שיתאים למקרה אחד אינו רלוונטי לתריסרי אחרים".
ויסלבה שימבורסקה כתבה ברוח דומה. נוכח זוגות רבים, אנשים שואלים את עצמם "מה היא מצאה בו? מה הוא מצא בה?". יש להניח שאלות כאלה בצד, אמרה המשוררת הפולנייה. "אהבה גדולה לעולם אינה ניתנת להצדקה". שימבורסקה המשילה את האהבה לעץ קטן שצומח באופן בלתי ברור על צלע צוק. "היכן הם שורשיו, ממה הוא ניזון, איזה נס מביא ללבלוב עליו הירוקים?", היא תהתה. "אבל הוא קיים והוא אכן ירוק – אין ספק אפוא שהוא מקבל את כל מה שהוא זקוק לו לשם קיומו".
הטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה היא זו: אנחנו מציירים לנו דמותה כמתוקה, חביבה, מקסימה, נעימה, פוליטיקלי קורקט כזו. מין שייק תות-וניל אוורירי, ארנבון צמרירי. אך היא דומה יותר לכוס רעל סמיך, דרקון יורק אש. אלמלא נישרף, ניחרך, לאפר ניהפך – לא באהבה מדובר.
אחד הדברים החשובים ביותר שיש להבין בחיים הוא: זה הכול, או לא. והכול כולל הכול. קיצורי דרך פירושם החמצה, על הנחות משלמים ביוקר. ריינר מריה רילקה כתב ב"ספר השעות" שלו:
אם אהובי האלים אתם, תקבלו את כל השמחות, ללא ספק, אך גם את כל הכאבים, האינסופיים, עד תום. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב: "הכאב הגדול ביותר בעולם האנושי הוא ככל הנראה כאבו של אדם רגיל או בריא או בוגר." ככל שיש יותר בגרות, בשלות, בריאות נפשית, כלומר יכולת גדולה יותר ליצירת קשר עמוק – כך יש יותר כאב. ככל שאכפת לנו יותר, כך נעשה יותר פתוחים לייסורים. אדם מקטין עצמו, כדי למנוע כאב.
יש רק שאלה אחת בחיים, כותב ג'וליאן ברנס בספרו החדש, "הסיפור היחיד". השאלה, שפותחת את הספר, היא זו: "האם תעדיף לאהוב יותר, ולכאוב יותר; או לאהוב פחות, ולכאוב פחות?". אין אפשרות אחרת. המשוואה מתמטית ממש: יותר אהבה, יותר כאב; פחות כאב – פחות אהבה.
האהבה תלקט אותך כגבעולי חיטים, זימר ח'ליל ג'ובראן, תחבוט שיבוליך עד שתיוותר ערום, תלוש ותקלה. "אך אם מתוך פחד תבקש רק את ההנאה ואת השלווה שבאהבה, מוטב שתכסה מערומיך ותצא ממפתנה, אל עולם נטול-עוֹנוֹת בו תצחק – אך לא את צחוקך כולו, ובו תבכה, אך לא את דמעותיך כולן."
האהבה היא שרבי קיץ וסערות חורף, פריחת אביב ושלכת סתיו, כל העונות כולן. היא צחוק רענן, שפנפן לבנבן, אך גם בכי מייאש, דרקון יורק אש. או כדברי שירו האדיר של מ. וורד – כוס של רעל. ורק לגימה אינה מספיקה.
לפני חצי שנה, ביום ההולדת ה-83 של מארי אוליבר, פרסמתי כאן תרגום של שלושה משיריה המאוחרים. כתבתי עליה שהיא ללא ספק המשוררת החיההאהובה ביותרבארה"ב, וגם על "דברי אהבה". לא עוד. לפני כמה שבועות אוליבר נפטרה. אך היא עדיין אהובה מאוד, ומילותיה ממשיכות, וימשיכו ללוות – עד לרגע שהמוות יגיע.
הנה עוד שלישייה, של אהבה לעולם, לחיים, ולאהבה. לזִכרה.
פִּראית, פִּראית זה מה שאהבה הִנה: שיח השושנים היבש שהגנן שכח לגזום פורץ פתע בפריחה. טירוף של אושר; דיבוק. מתנה קדושה, ללא ספק, אך לעתים קרובות, אבוי, בלתי סבירה. מדוע לא יכול היה רומיאו להסתפק במישהי אחרת? מדוע לא יכולים היו טריסטן ואיזולדה לסרב לגביע הנוצץ ובכך להותיר את הממלכה כולה שלווה? פִּראית מזמרת ציפור הלב בחורשים של חיינו. שוב ושוב, פאוסט, עומד בגנו, אינו יודע דבר על העומד להתרחש, הוא רק רואה את דמותה של מרגריט, שאין לעמוד בפניה. וּפִּראית, פִּראית מזמרת הציפור. (המקורכאן)
למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה
Photo: Scott Webb
האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.
לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.
אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.
דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.
להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".
את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.
אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.
אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.
הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".
טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".
הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:
אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.
כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".
בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".
כדי לשפוט פעולה, יש לדעת את המניע שלה. לעתים סטירה נועדה לחזק, ליטוף להחליש. אוגוסטינוס כתב: "זִכרו, גם לקוצים יש פרחים: ישנן פעולות שנראות אכזריות, אולם הן נעשות למען השגת משמעת ומוּנָעוֹת מאהבה". לכן, אמר, "אני נותן לכם אחת ולתמיד את הצו האחד, הקצר הזה: אהבו, ועשו מה שתרצו" (love, and do what you will).
זו התורה כולה. מי שמוּנע מאהבה, מעשיו יהיו טובים, יהיו אשר יהיו, מי שמנוּע מאהבה, מעשיו לא יהיו טובים, יהיו אשר יהיו. אין צורך בכל ציווי אחר. "אם אתם נאלמים דום, הֵאלמו דום מתוך אהבה. אם אתם זועקים, זעקו באהבה. אם אתם מענישים מישהו, הענישו מתוך אהבה. אם אתם חסים עליו, חוסו מתוך אהבה. תנו לשורש האהבה להיות בכם: דבר לא יוכל לצמוח ממנו, מלבד הטוב".
ואולי שני אלה, לאהוב ולעשות מה שרוצים, אינם דברים נפרדים. קשה לנו לאהוב, גם קשה לנו לעשות מה שאנו רוצים. נדמה לנו שאנו אוהבים, אולם אהבתנו מסתלפת בגלל עיסוק עצמי ומכשולים פנימיים; נדמה לנו שאנו עושים מה שאנו רוצים לעשותו, אולם רצוננו מסתלף על-ידי תכתיבים חברתיים או תפיסות ודפוסים שהפנמנו ושבמהותם זרים למי שאנו. אולי רק כשבאמת אוהבים, ניתן לעשות מה שבאמת רוצים לעשות; ואם עושים מה שרוצים – בהכרח אוהבים.
לעשות כרצוננו, בדיוק כמו לאהוב, היא עשייה גבוהה מאוד, לא משהו פחות-ערך, מובן-מאליו, נהנתני, עצלני. בקידוש נכתב: "שבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו". שבת היא סמל ליכולת להגיע למצב שבו אין פעולה, מצב שהוא על כן מעבר להשתנוּת ולשניוּת, מצב של שלמות ואחדות, התמזגות עם הכוליות – מעין מקבילה יהודית ל"נירוונה" הבודהיסטית. את האפשרות להגיע למצב זה הנחיל לנו האל בָּאהבה ובָּרצון, אהבת אמת ורצון אמת, שני הדברים הנעלים ביותר שאנו יכולים להשיג כבני אדם.
איך נראה אלוהים?
כשאנחנו מודיםלאלוהים על שהנחיל לנו את היכולות לאהוב ולרצות – למי אנחנו מתכוונים? ובכלל, כל התפילות, הבקשות, התחנונים, וגם הכעסים, התסכולים, הספקות – כלפי מי בדיוק הם מופנים? זו שאלה שאין אפשרות לענות עליה, ובכל זאת, אוגוסטינוס נתן לה תשובה לא רעה בכלל. "אל תדמיינו את אלוהים על פי תשוקת עיניכם", אמר בהמשך "דרשת האהבה" שלו. אם נעשה כן, אחדים מאתנו ייצרו בעיני רוחם דמות ענקית, או משהו בעל מידה בל תשוער שממלא את כל החלל שאנו יכולים להעלות בדעתנו (בדומה לקרני האור שאנו רואים בעיני הגוף שלנו); אחרים יציירו לעצמם אדם קשיש ונכבד למראה. "אל תדמיינו אף אחד מהדברים הללו", הנחה אוגוסטינוס, "אם תראו את אלוהים, הנה מה שעליכם לדמיין: אלוהים הוא אהבה".
את מי אוהבים, ואיך?
ועוד מסר חשוב עולה מ"דרשת האהבה". הדבר כמעט מובן מאליו, ובכל זאת – אכתוב.
אהבה פירושה קבלה מלאה של האהוב או האהובה, שנובעת מהיכרות עמוקה עם מי שהיא או הוא, והתמסרות לאושרה ורווחתה (אושרו ורווחתו). אולם יש לציין שקבלה מלאה אינה כוללת ולו קמצוץ של השפלה-עצמית, פסיביות או ביישנות. אהבה אינה מתפתחת מאיזה סוג של צייתנות עדינה, נרפית או חסרת מרץ ועניין. להפך, אמר אוגוסטינוס, אהבה תמיד להוטה לשפר, לתקן. האוהב מתענג על הטוב שבאהובה, אך אינו נמנע מתיקון מה שהוא מוצא לא טוב. אין פירוש הדבר שאינו אוהב את האהובה בשלמותה, בדיוק כמו שהיא; הוא אוהב אותה, אך לא את טעויותיה. בשפתו הדתית אמר אוגוסטינוס: "אלוהים יצר את האדם, אך האדם לבדו עשה את הטעות. אהבו את מה שעשה אלוהים, לא את מה שעשה האדם". אם האהוב שלכן שוגה, סוטה, מועד – תקנו, העירו, הוכיחו, אפילו בקנאות, מתוך אהבתו. איך נעשה תיקון שכזה? לפי אוגוסטינוס: בעוז, ולעתים אף בפראות, אולם בלא כל טינה או מרירות.
St. Augustine by Phillipe de Champaigne (1645-1650)
כוחה "כבר בעבר, יותר מפעם אחת, חש אנטוניו בעליל בכוחה של האהבה, המסוגלת, בתבונה וסבלנות אין-קץ, דרך סדרות מסחררות של אירועים שלמראית-עין, לְאַחוֹת מחדש מקצה העולם ועד קצהו, שני חוטים דקיקים ביותר שהלכו לאיבוד בהמולת החיים". (דינו בוצאטי)
הצדקתה יש אנשים שבתוך תוכם שואלים – למה לאהוב? מה יצא לי מזה? התשובה פשוטה: יש לאהוב לשם האהבה. כפי שחיים ראויים הם אלה בהם אנו עובדים למען חדוות העבודה, לומדים למען ההתפתחות לשמה, יוצרים למען הביטוי וההתעלות שבמעשה, כך האהבה הראויה היא זו שנאהבת למען השמחה שבה עצמה. אם לא נעשה את הדברים לשמם, אזי תמיד נבקש פיצוי כלשהו – בעבודה נדרוש שכר גבוה יותר; בתחום הידע נדרוש תארים ותעודות; ביצירה נדרוש הכרה; באהבה נדרוש ביטחון. אך יש להבין כי העבודה, הלימוד, היצירה, ובמיוחד האהבה – הם הם הפיצוי. ליאו בוסקאליה כתב כי על האדם האוהב לומר לעצמו לעתים קרובות: "אני אוהב משום שאני מוכרח, משום שאני רוצה בכך. אני אוהב למעני, לא למען האחרים. אני אוהב בגלל השמחה שהדבר מעניק לי – ורק באקראי, בגלל השמחה שהדבר מעניק לאחרים. אם הם יתנו לי חיזוקים, יהיה טוב. אם לא יתנו. יהיה טוב. משום שאני רוצה לאהוב".
אי הבנתה
The world is sick for a surprisingly modest-sounding reason: we don’t understand love – and yet we are rather convinced that we do. (The Book of Life)
מאפיינה "כל האוהב את זולתו כבר חי לא בתוך עצמו אלא בנושא אהבתו, וככל שהוא מתרחק מעצמו כדי להידבק בכל נפשו בנושא זה, הוא מאושר יותר". (ארסמוס מרוטרדם)
הרפתקנותה חיינו מתנהלים לרוב בקצב קבוע ומוכר. אירוע רודף אירוע, באופן נעים אולי, אולם בלי התרחשויות רבות שהן מרעישות או אינטנסיביות. וכך אנו שוקעים באופן טבעי לתוך שגרה סקרנית ומחויכת, מגבשים תפיסת חיים אשר מצפה כי יום המחר ידמה ליום זה וליום האתמול. נדמה כי יש רק אירוע אחד בחיים אשר באמת מפליא את האדם ומטלטל אותו מתוך דעותיו המוכרות. רוברט לואיס סטיבנסון כתב עליו: "כאשר לבסוף נופלים המְעַטִּים מעל עיניו, מוצא את עצמו האדם בתנאים כה שונים מאלה שהורגל בהם, שהדבר מלווה בתחושה שהיא מטבע הבהלה. צריך הוא להתמודד עם רגשות עזים השולטים בו במקום עם ההעדפות הקלות שבהן העביר ימיו עד כה; והוא מזהה יכולות לכאב ולהנאה שעד כה אפילו לא חשד בקיומן. התאהבות היא ההרפתקה הלא הגיונית האחת של חיינו, הדבר היחיד בעולמנו הנדוש והרציונלי עליו אנו מתפתים לחשוב שחורג הוא מן הטבעי. התוצאה היא בלי שום פרופורציה לסיבה. שני בני-אדם, לעתים אף אחד מהם לא חביב או יפה תואר במיוחד, נפגשים, מדברים קצת, ומביטים זה בעיניו של זה. דבר דומה כבר התרחש לא אחת אצל כל אחד מהם, בלי שום תוצאה מרשימה. אבל הפעם הכול שונה. הם נופלים מיד לתוך אותו מצב בו אדם אחר הופך להיות המהות והמוקד של הבריאה האלוהית כולה; מצב בו האהבה לחיים עצמם מתורגמת למשאלה להישאר באותו עולם שבו מצוי יצור כה יקר ונחשק".
ראשוניותה "כל דור מתחיל מן ההתחלה, החובה המוטלת על דור אחד איננה שונה מזאת שהיתה מוטלת על קודמו. …היסוד המניע ומפעם את לבותיהם של בני-האדם הוא הלהט, התשוקה … כך שום דור איננו לומד מקודמו לאהוב, שום דור איננו מתחיל ממקום אחר, אלא מן ההתחלה … ואם יש בנמצא מישהו אשר איננו אובה לעשות את האהבה תחנה אחרונה אלא הוא מבקש ללכת הלאה, אין זה כי אם הבל ורעות-רוח". (סרן קירקגור)
דרכה איך אני אוהבת אותך? איך אני אוהבת אותך? הו, כך וכך. הו, בשמחה. אולי אורשה להרחיב על ידי
אדם אינו יכול להפסיק להיות אוהב; אם אדם אוהב באמת, הוא ממשיך לאהוב. אם הוא מפסיק להיות אוהב, משמע מעולם לא אהב ממילא. (קירקגור)
2
זמן מחצית החיים של אהבה הוא 'לעולמים'. (ג'ונו דיאס)
3
אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות – לדוגמא, המרחק – עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה … [אך] איכותה הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה. יכול המקרה לקחתהּ ממנו והלאה במרחב הפיזי או החברתי; אין לכך חשיבות … זה הסימן העילאי של אהבת-אמת: להיות בקרבה למושא-האהבה, קרבה ושכנות עמוקות בהרבה מאלה שמציע החלל הפיזי, המגע החומרי. משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית. (חוסה אורטגה אי גאסט)
4
אהבה היא סימנו של הנצחי: היא מביסה כל תפיסה של זמן: מוחקת כל זיכרון של ראשית וכל פחד מאחרית. (מאדאם דה סטאל)
5
כאשר דייג תופס דג ברשתו והוא מבקש לשמור אותו בחיים, מה עליו לעשות? הוא חייב מיד לשים אותו במים. ומדוע? מכיוון שמים הם היסוד [האלמנט] של הדג, וכל דבר חי חייב להישמר ביסוד שלו. ומה בדבר אהבה? היסוד של האהבה הוא אין-סופיות, בלתי-נדלות, העדר-גבוליות. אם תבקש לשמור את אהבתך, עליך לדאוג שתישאר באלמנט שלה. אחרת תצנח ותמות – לא כעבור זמן, אלא מיד. (קירקגור)
6
אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה. (טולסטוי)
7
באופן בסיסי, זוהי האהבה: הצהרה של נצחיות שיש לממש בצורה הטובה ביותר שניתן בתוך הזמן: הנצח מתגלם בתוך הזמן. (אלן באדיו)
8
מהו זה שלעולם אינו משתנה אף שהכל משתנה? זוהי אהבה, ורק זה הינו אהבה, שלעולם אינו הופך משהו אחר. (קירקגור)
* * *
רונה צורף הקדישה השבוע את תוכניתה היפה "מעברים" ברדיו הבינתחומי ל"אההבה". אפשר לשמועכאן.
דברי אהבה 