אלה שתי המילים הכי שכיחות, בפער גדול מכל מילה אחרת, שהילד שלי, בן שנה וחצי, אומר. כמעט על כל דבר הוא אומר בהתלהבות "או פ'ם!"*. הוא אומר את זה על דברים מלהיבים (אבא מעיף אותו באוויר ותופס) אבל גם על דברים שגרתיים ביותר. אבא שופך גרגירי חומוס לקערה, מצחצח שיניים, עוזר לטפס על המתקן הקטן לאסלה, מקריא את "הזחל הרעב". או פ'ם! הקריאה הזו אינה בקשה או דרישה. אין בה היאחזות במה שהיה. לפעמים אנחנו חוזרים על מה שהיה שוב, לפעמים עוברים למשהו אחר. הוא לא מוחה. רק אומר, על מה שזה לא יהיה, או פ'ם!

הוא צודק. כל מה שקורה ראוי להודיה הגדולה הזו, ההודיה הגדולה ביותר שאפשרית להתרחשות – אשמח אם תקרי שוב. לא כי כל התרחשות היא מענגת או מעניינת, אלא כי היא ההתרחשות היחידה שישנה, היא מה שקורה. כל דבר אחר הוא רק פנטזיה.

לתינוק זה כנראה קל יחסית, לנו הרבה פחות. מורה הזן שונריו סוזוקי אמר שזו כל מטרת האימון במדיטציה: שמירה על shoshin, או "תודעת המתחיל". תודעת התינוק. בתודעה של המתחיל ושל התינוק יש אינספור אפשרויות, בזו של המומחה רק מעט. לכן כדאי תמיד לשמור על תודעה ריקה ופתוחה.

ועוד רמז אחד נתן סוזוקי. בתודעה של המתחיל אין לעולם מחשבה של "השגתי משהו". והרי מה יש להשיג, מעבר למה שישנו? אנחנו כאן, והכל הוא בדיוק כפי שהוא, ממילא. כשאין שום מחשבה על הישג, בשום מעשה שלנו, כלומר שום מחשבה על עצמי, אנחנו מתחילים אמיתיים.

וכמובן, כך גם באהבה. האהובה, לפי אלתרמן, היא "פִּתְאומִית לָעַד". או כמו שהמורה הגדול-קטן שלי מלמד: "אוֹ פַּ'ם!".

(* או בלשון מבוגרים: עוד פעם!)

והודעה: מחר, יום ראשון, 3.9.2023, ב-21:00, אתארח בערוץ היוטיוב של עדה מיכל ויינשטין, לשיחה על אהבה. מוזמנות.ים לצפות.