אחד מסיפורי האהבה הגדולים של המאה ה-20 הוא של שני חוקרים שהקדישו את חייהם לאש הבוערת בלבו של כוכב הלכת. כן, זה מופרך כמו שזה נשמע. קיומו של הזוג הזה נוגד את כל חוקי ההסתברות. מבין כ-350 הוולקנולוגים הפעילים באותה תקופה, השניים הבולטים ביותר נולדו באותו מחוז קטן בצרפת, נפגשו בגיל צעיר, התאהבו עד מעל לראש ומתחת לאדמה, והחליטו להקדיש את חייהם זה לזה ולחקר התפרצויות וולקניות. אם זה לא מספיק, בני הזוג, קטיה ומוריס קראפ, גם היו יפי תואר ושופעי שארם, ואף תיעדו בדקדקנות את כל הרפתקאותיהם, כפי שניתן לראות כעת בסרט "אש האהבה".

מוריס הוקסם מהרי געש בגיל 7 בחופשה משפחתית באי סטרומבולי. קטיה התאהבה בהם בנעוריה, בחופשה דומה עם הוריה, באותו מקום.

הם נפגשו במקרה ב-1966 וכעבור שנתיים יצאו למסע המשותף הראשון שלהם, להר געש באיסלנד שהתעורר מתרדמת בת אלפי שנים. שני הצעירים הדלפונים נסעו במרחבים הבזלתיים של איסלנד ברנו קטנה חבוטה. המכונית נתקעה בדרך 27 פעמים, אבל הם הגיעו ליעדם. על הר הגעש מעד מוריס ושקע עד הברך בבוץ בטמפרטורה של 140 מעלות. "זו היתה הטבילה שלי כוולקנולוג", יאמר לאחר מכן.

ב-1970 השניים נישאו והחליטו לא להביא ילדים לעולם. "מעכשיו זה יהיה הרי געש, הרי געש, הרי געש", נשבעו זה לזה. בעשרים השנים הבאות ראו קרוב ל-200 הרים, בכל רחבי העולם.

הסרט מציג זוג המאוהב בהרי געש ומאוהב באהבה. שתי האהבות מתערבבות ולא תמיד ברור על מי מהן הם מדברים. "זהו הספקטקל הגדול ביותר של עולם הטבע, התופעה היפה מכולן", יאמרו ברגע אחד בסרט. באחר יקבעו: "ברגע שרואים התפרצות אי-אפשר לחיות בלעדיה, כי זה כל כך גרנדיוזי, עצום. התחושה של להיות שום דבר".

אפשר ללמוד רבות מהקראפטים על התחושה הזו, העצומה מכולן, של להיות שום דבר, כלומר לאהוב.

***

הפעולות החשובות ביותר של האהבה הן התמסרות וחקירה, שכן כדי לאהוב מישהו או משהו יש לדעת אותו, אחרת לא את הדבר אנחנו אוהבים אלא רעיון שיש לנו בנוגע אליו. כמו שאומרת הקריינית בסרט (בקולה של מירנדה ג'וליי): "הבנה היא שמה השני של אהבה".

מוריס וקטיה מנסים להבין, בכל מאודם. הם מדענים טוטליים, זן שנדמה שכמעט פס מהעולם, אנשי שטח, שמתבוננים בצורה ישירה במושא מחקרם. חלק גדול מכוחם נובע מהשילוב המשלים של תכונותיהם. היא מתמקדת בפרטים הקטנים, הוא רואה את התמונה הרחבה, היא מצלמת סטילס, הוא וידיאו. ברור שכל אחד מהם לבדו לא היה מסוגל להגיע להבנות המדעיות שביחד הגיעו אליהם.

הם עושים את עבודת המחקר בהתמסרות מלאה. "אנחנו מדענים, לא אנשים דתיים", הם מגדירים את עצמם. אולם הם גם מודעים לגבולותיו של המדע, גבולותיו של האדם. קטיה: "אנחנו נמלים קטנות שמטפסות על גופה של חיה ענקית, אומרות ביהירות: 'אנחנו מטפסות עלייך כדי להבין אותך, לקרוע את צעיפי המסתורין שעוטפים אותך, כך שהמדע יתקדם'. כמה גדולות הן האמביציה והיהירות של האדם".

מדענים מנסים לחלץ מתוך התרחשויות חוקים כלליים, זו מלאכתם. לחוקים אלה חשיבות עצומה להבנתנו את העולם, אולם החוקים הללו הם באופן בלתי נמנע הפשטות שמאבדות משהו מהחד-פעמיות של כל מאורע. כך קורה גם במחקר המדעי של אהבה. ביולוגים ונוירולוגים מוצאים קשרים בין הפרשת הורמונים או פעילות באזורי מוח מסוימים ובין אהבה. ההבנות הללו תמיד מוגבלות. בשונה ממדענים רבים, קטיה ומוריס לא שוכחים זאת. גם הם חיפשו הכללות וחוקים, ואף הציגו את ממצאיהם בלא פחות מ-19 ספרים. אך הם גם אומרים: "צריך לאסור על סיווג של הרי געש, כל הר געש הוא אישיות ייחודית. אין שום אמת בהכללות. עדיף ללמוד כל הר בנפרד ולהימנע מהגדרות". ברגע אחר בסרט אמר מוריס: "כאשר מדובר בתגליות מדעיות, כמו איך הר געש פועל או מדוע הארץ חמה, למעשה הכל אינו ידוע". כמו באהבה.

***

וולקנולוגיה היא מדע תצפיתי. ככל שקרובים יותר, כך רואים יותר, מבינים יותר. אך גם מסתכנים יותר. כמו באהבה. זהו אולי השיעור החשוב ביותר כאן על טיבה של האהבה. נוח לחשוב על האהבה כעל משהו נעים, אופטימי. זהו הדימוי הרווח שלה. אחד השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו על אהבה, מאת המשורר הסופי ג'לאל א-דין רוּמי, מתאר אותה אחרת לגמרי:

דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה אֵינָהּ
טִעוּן מְעֻדָּן.
הַדֶּלֶת שָׁם
הִיא אֲבַדּוֹן.

אהבה היא אכן מענגת ומשמחת מאין כמותה, אבל היא גם מפחידה מכל. היא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ומשום כך אובדנו הוא הכואב ביותר. היא נותנת הכל, אך גם לוקחת. הדלת שם היא אבדון – להיות שום דבר.

לאורך הסרט מתחבטים קטיה ומוריס שוב ושוב באותה שאלה: האם להישאר או לברוח, להתקרב או להתרחק. זוהי השאלה של האהבה. חוש ההישרדות אומר תמיד לנוס, אך קטיה ומוריס נשארים נשארים נשארים. הם שוהים לבדם שבועיים באוהל בתוך לוע הר הגעש הפעיל ניאראגונגו בזאיר. ברגע אחר הם מחליטים להישאר, שוב רק שניהם, תחת מטחי סלעים לוהטים, על אי אינדונזי קטן שהר הגעש במרכזו בדיוק התפרץ.

"אֵין פַּחַד לָאַהֲבָה כִּי הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה תְּגָרֵשׁ אֶת־​הַפָּחַד" כתב יוחנן השליח באיגרת הראשונה שלו. קטיה ומוריס גירשו. משום כך אפשר לומר שאהבו, שחיו.

"אני מעדיף חיים קצרים ואינטנסיביים על פני חיים ארוכים ומונוטוניים", אמר מוריס. הוא ידע את המחיר, והיה נכון לשלמו. "אני רוצה להגיע לבטן הר הגעש", אמר. "יום אחד זה יהרוג אותי, אבל זה לא מטריד אותי כלל".

לפי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הפחד מן המוות הוא הסיבה העיקרית לכך שאנשים אינם חיים. לא להיות אותנטיים, לא להיות מי שאנחנו באמת, הוא מנגנון הגנה מרכזי מפני אימת המוות, שכן איננו יכולים למות, לחדול מחיינו ומהיות מי שהננו, אם מלכתחילה לא חיינו, לא היינו מי שאנו. המשורר טד יוז כתב: "הדבר היחיד שאנשים מתחרטים עליו הוא שלא חיו מספיק באומץ, שלא השקיעו מספיק לב, לא אהבו מספיק. אין שום דבר אחר שיש לו חשיבות כלשהי".

"איננו יכולים לדמיין חיים אחרים", אמרה קטיה.

***

(מתוך כתבה על הסרט שפורסמה ב"מוסף הארץ")

על אהבות פרק ב'

אחד ממאפייני הזוגיות בימינו הוא חלופיותה. אנשים מוקסמים מאדם אחר ומבקשים לחלוק עמו את כל חייהם, ואז, כעבור שנים ספורות, לא מבינים מה הם מצאו בו. הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו הגדיר אהבה כמבנה עמיד. החידה הגדולה באהבה, לדבריו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. אבל זה לא פשוט. כי הזמן גם מציב את האויבת הגדולה ביותר של האהבה – השחיקה. כך מגיעים אנשים רבים למצב שבו אותו אדם שאהבו יותר מכל, הופך למאוס ומשעמם. משם הדרך לפרידה קצרה.     

כאשר ניצבים בפני קשר חדש, אחרי פרידה, כואבת יותר או פחות (אין הכוונה כאן לפרידות אחרי מעשה חמור ובלתי נסלח של אחד הצדדים), התקוות למשהו חדש לגמרי, לתיקון, לאהבה שהפעם תחזיק מעמד עד קץ הימים, מלבלבות בלבבות. אבל כאן יעזור לדעת שלפי תיאוריות פסיכולוגיות, משנה מקום בדרך כלל לא משנה מזל.     

אמנם בבחירה כעת יש לנו את ניסיון הפרק הקודם, ותובנות ממה שהשתבש בו, כך שנדמה שהסיכויים להצלחה גדולים יותר. אבל הנקודה שחשוב להבין היא שהרגשות הקשים שהתעוררו מול בן הזוג הראשון – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה – היו קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מה שנתפס בילדותנו המוקדמת כמצבי סכנה. כאשר הדפוסים הרגשיים מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בצורה כזו, שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. וזה קורה בעיקר מול אנשים קרובים מאוד.     

כך למשל מול בן זוג שמתנהג בקור, למשל, יש מי שמרגישים כמו שהרגישו כילדים קטנים כשאחד ההורים לא היה נוכח מספיק, או התעלם ממצוקה. בילדות היינו חלשים וחסרי אונים, והדבר נתפס כבעל השלכות קיומיות קשות, דבר שהוביל לגיבוש דפוס תגובה חריף. בבגרות, אף שכבר איננו חסרי אונים, הסכנה נתפסת כזהה לאופן שבו נתפסה בילדות.    

העניין הוא שהתהליך הזה קורה בתוך קשרים זוגיים לעתים תכופות, ובאופן הכרחי, בשל עובדה פסיכולוגית קשה אך מוצקה: לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל. ביחסים הזוגיים הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך כזה: אנחנו סובלים מאומללות בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו משחזרים את אותה סיטואציה – זאת כיוון שבן-הזוג בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו (היפוך תגובה הוא מנגנון הגנה נפשי הפועל באמצעות הסתרת דחפים ורגשות בלתי נסבלים על-ידי התנהגות הפוכה מהם; אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים). כעבור כמה שנים, כשמזהים את אותה תכונה x אצל בן הזוג, מתאכזבים ומתייאשים. אלא שלעתים קרובות גם המועמד הבא לאהבה יפגין את אותן תכונות – אליהן אנחנו נמשכים מראש שלא במודע. 

אפשר להתאכזב מכך, אבל אפשר גם לראות את התהליך הכואב הזה כהזדמנות לאהבה טובה ובוגרת יותר. בקשר הזוגי אנחנו נמשכים בבלי דעת לשחזר את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. רק אם נתמודד עם הקשיים, לא אם נברח מהם או נעקוף אותם, נוכל לעשות באמת תיקון.

מה עוד עוזר להשגת התיקון? מחקרים על זוגות שהצליחו לשרוד שנים רבות באהבה עמוקה מצאו שמה שאפיין אותם הוא התמקדות של כל אחד מהשניים בתכונותיו הטובות של בן הזוג, והרבה זמן של יחד. ככל שהזוג דיווח על יותר פעילויות משותפות, הניצוץ נשמר חזק יותר. ועוד נקודה מעניינת: עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים – היו גם מאוהבות יותר.

(חלק מהמאמר התפרסם השבוע ב"מקור ראשון")

ד"ר מיכל לב (אין קשר משפחתי) וד"ר נעם ישראלי (גם אין) אירחו אותי לשיחה על אהבה בפודקאסט החדש שלהם, "באמצע" ברדיוטק. היו שם קוונטים ופסיכואנליזה, קירקגור ורוּמי, וגם כמה שירי אהבה יפים ממש. מוזמנות ומוזמנים להקשיב

שני השירים שבחרתי (ועוד אחד שלא הספקנו להשמיע)

בספר בראשית מופיעים שני תיאורים של בריאת האדם. בפרק א' נכתב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם". זה האדם כנזר הבריאה, שנברא אחרון, אדם כבן-דמות אלוהים, לא כדימוי, בפועל, עד כדי כך שהאל מדבר על עצמו פה ברבים – "בְּצַלְמֵנוּ". אדם זה נברא "זכר ונקבה", הוא מבורך, הוא שולט בעולם.

התיאור בפרק ב' שונה תכלית השינוי: כאן האדם נברא קודם שנבראו החיות, "עָפָר מִן הָאֲדָמָה". הוא אינו תכלית הבריאה אלא רק אמצעי לתחזק אותה, לעבוד ולשמור את הגן. וכמובן, הוא נברא יחיד. רק בהמשך מבין אלוהים כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" ועושה לו עזר כנגדו.

אלוהים לא ברא שני מיני בני-אנוש, גם לא ברא את העולם פעמיים. אולם הוא ברא יצור שיש בו דואליות כה חריפה, שסיפור בריאה אחד לא הספיק לתארה.

אך מדוע ברא אלוהים גם את האדם השני? הלא הוא התבונן בו, באדם א', וראה כי "טוֹב מְאֹד". מה צורך לו בגוש הבוץ של האדם החלש, החלקי, הבודד? אולי כי הבין שעוד אחד כמותו אינו מעניין. הוא רצה מישהו אחר, מישהו שיוכל לעשות את מה שנבצר מאלוהים: להיכשל. ואולי בעצם זוהי יכולתו המהותית של אדם 2.0: כי אם אי-אפשר להיכשל, אין מקום למאמץ ואין משמעות להתעלוּת.

אין ספק, מבין שני היצורים, אנחנו קרובים הרבה יותר לאדם מס' 2: אנחנו חלקיים, קטנים, משתאים, בני-חלוף, בודדים. עלינו לעבוד למחייתנו. לעפר אנו חוזרים. האדם שנברא בפרק ב' הוא זה שממשיך להופיע בפרקים הבאים של בראשית, וצאצאיו ממלאים את ספרי ההיסטוריה. זהו "אדם" כשם פרטי, בעוד שה"אדם" של פרק א' מצטייר כאידיאה. אך כל בני-האדם שחיים, מתגוששים, נעצבים, נבהלים, בוגדים, בורחים, מתקנאים, מתעצבנים, מאז א' בתשרי א' ועד ימינו, הם בעלי פוטנציאל להגיע לאידיאת האדם, לחיים של עדן.

הפסיכואנליטיקאי אריך פרום הציע כי החטא שהוביל לגירוש אדם וחוה מגן העדן לא היה אכילת פרי עץ הדעת בניגוד לאיסור האלוהי, אלא שעמדו מנוכרים זה לזה, נפרדים ונבדלים, שהטילו את האשמה אחד בשני. שלא אהבו.

הניכור אינו רק החטא, אלא גם העונש. אלוהים לא צריך היה לגרש את אדם וחוה מגן העדן. מעצם היותם מנוכרים, כבר היו בחוץ. מצב של נפרדות בין שני אנשים, שהאהבה אינה מגשרת ביניהם, הוא עצמו "גיהינום", כתב פרום. גן העדן והגיהינום, במובן זה, אינם מקומות פיזיים, אלא מצבים נפשיים. גן עדן הוא אהבה, גיהינום הוא ניכור.

בכתבי המקובלים נאמר שלבוש אדם וחוה לפני האכילה מעץ הדעת היה עור זך יותר, "כותנות-אור". לדברי ר' חיים ויטאל הנביא יחזקאל התייחס לאור זה במילה המסתורית "חשמל" (שהוא היחיד שהשתמש בה). את המלה 'חשמל' פירק ויטאל לשתי מלים, 'חש' ו'מל', כך שגן העדן משקף אפשרות ללבוש שמשלב הן חישה והן מילה. גן העדן במובן זה הוא מצב שבו יש אמנם לאדם עור, אלא שהוא אינו מפריד, אלא מחבר – בין הפנים והחוץ, בין ההיוֹת והעשוֹת, בין החוויה ובין הביטוי שלה, המשגתה.

התפיסה הרומנטית היא כי בטרם אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע היה האדם במצב 'טבעי', חייתי, בו היה אחד עם העולם ועם המציאות, וכי רק אכילת הפרי גירשה אותנו ממצב בראשיתי הרמוני זה למצב של קיום רציונלי-שכלתני שבו איננו יכולים שלא להתנסות בנפרדותנו המוחלטת מכל אדם ומכל דבר. אולם הסיפור עצמו מראה בבירור שלא כך הוא. מיד אחרי שהסביר הנחש לחוה מדוע אסר אלוהים על אכילת הפרי, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", אומר המספר המקראי: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל". לא בכדי הוא משתמש במילה "טוב". עוד בטרם אכילת הפרי היו לאדם מושגים של טוב ורע! הבעיה אינה בשימוש בשכל, במושגים ובהבחנות ('מל'), אלא בהסתמכות הבלעדית כמעט על אלה, תוך התעלמות מהצד השני ('חש'), או להפך.

כדי לחיות חיים שלמים, אוהבים, יש לשלב את שני הפנים של האנושיות. שני פנים אלה מתוארים באופן נוסף, מרומז, בסיפור – באמצעות שמותיהם של שני גיבוריו. 'אדם' מחובר לאדמה, לחומר, כלומר לקיום האובייקטיבי, ואילו 'חוה' לחוויה, ליכולת לחוש, לקיום הסובייקטיבי. איחודם של אלה, כלומר אהבה, כאשר שניהם הופכים "לְבָשָׂר אֶחָד" הוא הוא גן העדן, הוא הביטוי למימוש אידיאת האדם.

– – –

על פי מדרש מן המאה החמישית נברא האדם בא' בתשרי. כלומר ראש השנה העברי הוא יום ההולדת של האנושות. אולי מה שאפשר לאחל לה, לנו, הוא שנדע לשוב לכותנות האור, לחיים של איחוד ומלאות במקום חיי ניכור ופיצול. שנהייה בצלמנו.

– – –

גרסה ארוכה יותר של המאמר התפרסמה ב"מוסף הארץ" בערב ראש השנה תשפ"א
ציור: ג'ובאני די פאולו, ״בריאת העולם והגירוש מגן עדן״, 1445

מיליוני אנשים לבד. מאשימים את המילניאלז, הקפיטליזם, תרבות הצריכה, האינדיבידואליזם הפרוע, אפליקציות ההיכרויות – אבל טקסט קטן ומקסים מלפני 1,500 שנה מעיד שהסיפור הזה של שני אנשים יחד תמיד היה מורכב, ונפלא

אם ננסה לתאר את התפיסה החברתית של אהבה בימינו, שני דברים בולטים לעין. הראשון הוא שאהבה היא מוקד הכמיהות הנפשיות והרוחניות של רבים מאוד. חיפוש אחר חיים מלאים, מספקים, משמעותיים, מקודשים אפילו, כרוך בימינו בדרך כלל בשאיפה למציאת אהבה זוגית. את מקומה של הדת כמארגנת את חיי האדם וכמושא לכמיהותיו הגבוהות ביותר, תפסה בתרבות הרחבה הרומנטיקה, אותה ניתן לראות כדת המערבית העכשווית הנפוצה והמשגשגת מכולן. הנקודה הבולטת השנייה היא שעל אף היותה כה מוערכת ורצויה, אהבה היא נדירה למדי. אנשים רבים יותר מאי-פעם חיים לבדם, וגם אלה שנדמה שמצאו אהבה, לעתים קרובות מתגרשים, או מכלים את ימיהם בשגרה נטולת שמחה.

שתי תופעות אלה, קידוש האהבה מחד, ונדירותם של קשרים מספקים וממושכים מאידך, נתפסות כמייחדות ובמידה רבה אף מגדירות את עידננו. סוציולוגים והיסטוריונים טוענים שהאהבה הרומנטית כפי שאנו מכירים אותה היא המצאה מודרנית יחסית. לדבריהם, בחברות מסורתיות נשים וגברים לא חיפשו אהבה, אלא זיווג הולם, שיאפשר להם להוליד צאצאים ולקיים תא יציב מבחינה כלכלית. הם לא שאפו להתעלוּת בתוך הקשר הזוגי, ולכן הסתפקו בחיי משפחה פשוטים ושמחו בהם. חלק ניכר מהזוגות נקשר באמצעות שידוך, שהיה חלק ממערכת תרבותית שתפסה את הזוגיות בצורה ריאלית ולא אידיאלית, אמצעי מוכח למציאת קשר שיאפשר חיים נטולי סערות, ייאוש, בדידות ודיכאון – תופעות שהפכו כה נפוצות בימינו מוכי האהבה.

אולם התפיסה הסוציו-היסטורית הזו כנראה שגויה, או לפחות לא שלמה. קריאה במדרש האגדה בראשית רבה למשל, שנכתב בסביבות המאה החמישית לספירה, מראה שאהבה הייתה גם בימים הרחוקים ההם מושא לכיסופים עזים, ומקור לתסכולים מאמללים. מסופר שם (סח ד) על שיחה בין מטרונית אחת לתנא הנודע רבי יוסי בר חלפתא. שאלה זו "כַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ?". השיב לה: "שֵׁשֶׁת יָמִים". תהתה: "מַה הוּא עוֹשֶׂה מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו?". אמר לה: "יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים". השתוממה: "אַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן". אמר לה: "אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עוֹשֶׂה לָהֶן? מְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָן".

אפשר לומר שלפי המדרש האמוראי כולנו משתתפים בהפקת ענק של "חתונה ממבט ראשון", עם אלוהים בתפקיד הבמאי, המפיק, ודני פרידלנדר. אם לשבת ולזווג היא המלאכה שהועידו החכמים לאל אחרי שברא את העולם (ובכך סיים את החלק הקל בקריירה), משמע גם לפני 1,500 שנים נתפסה האהבה כעיקר. ואם נדמה לנו כי בעבר, בהיעדר טינדר, שררה הרמוניה בבתים, הרי שמתוך הדברים עולה כי הזוג הממוצע בימי "בראשית" לא שונה היה במאוד מאלה שנמצא בימינו על ספות היועצים. כאשר אומר בר חלפתא, בן המאה השנייה, כי אלוהים מזווג את הבריות "בעל כרחן שלא בטובתן", אין לראות בכך תיאור של מה שאכן עושה האל, דבר עליו אין לאיש ידיעה כלשהי, אלא תיאור של האופן בו חיו זוגות לפני שני אלפי שנים. גם אז, מסתבר, העניין הזה של שני אנשים שמנסים לחיות יחד היה מסובך עד ייאוש.

בכל זאת, גם אנשי הדור ההוא, הקדמון, לא ויתרו על הסיכוי לאהבה גדולה. אהבה שכזו אפשרית, אומר המדרש, אולם היא מאורע נדיר, "כקריעת ים סוף" – אולי הנס הגדול והחשוב ביותר במקרא. מה שמעורר את השאלה: מדוע תואר זיווג קוסמי שכזה דווקא בעזרת דימוי של קרע?

במסורות רבות, כולל הפיזיקה המודרנית, מתוארת הבריאה כולה כמעשה של קריעה, תהליך שבו אחד שלם התפצל לרבים. רגע הבריאה, רגע הקריעה, יוצר מצד אחד מרחק ובדידות, אך מן השני מאפשר משיכה וגעגוע. על פי המסורת היהודית, האל ברא עולם ובו יצור "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", וכך הפך לראשונה מושא להתבוננות. רק משיש גם מישהו חיצוני, דומה אך אחר, אותו ניתן לראות, ושיכול לראותנו בחזרה, ייתכנו הכרה והבנה.

דבר דומה קורה גם בתהליך הבריאה הפרטי של כל אדם ואדם. עד לידתנו, ובשבועות שלאחריה, כך מציעה התיאוריה הפסיכואנליטית, אנו מצויים במצב של אחדות אומניפוטנטית עם אמנו ועם העולם כולו. זהו מצב נעים ונפלא, שכל חיינו נערוג אליו. אולם כדי להיות מסוגל להכיר ולהיות מוכר, על התינוק להתנתק ממצב זה, דבר הדורש את הפעלת כל כוחותיו, ובמיוחד אלה ההרסניים. לפי האנליטיקאי דונלד ויניקוט, רק אם יפגין התינוק את מלוא תוקפנותו כלפי הדמות המטפלת בו, וזו תשרוד את ניסיונות ההרס, תהפוך המטפלת בחווייתו של התינוק לנפרדת ממנו, והוא יוכל להפסיק לשלוט בה ולהתחיל להיות איתה בקשר של ממש.

במצבים בבגרות בהם יש ניסיון לשחזר את עמדת השליטה, העולם והזולת נתפסים רק מבעד לצרכים שלי וכנתונים למרותי, כלומר כהשלכה שלי. במצב של קשר אמיתי, לעומת זאת, יש הכרה בכך שהעולם והזולת מצויים מחוץ לתחום השפעתי האומניפוטנטית, יכולים לעמוד בפני ניסיונות ההרס שלי, ולכן הם יכולים להעניק לי ולקבל ממני. כל חיינו אנו נאבקים להגיע לאופן ראייה כזה. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה הסופרת והפילוסופית אייריס מרדוק.

ניסיון להרוס, לקרוע, הוא הכרחי בדרך למצב של פירוד, שרק בו אפשרית אהבה, שמחברת, מְרַקַּעַת. אכן, בשפה העברית כאשר שניים נקשרים, הרי הם כורתים ביניהם ברית. האיחוד, הברית, מתאפשרים בעזרת כריתה, כלומר חיתוך והפרדה. מקור המילה ברית, אגב, אינו ידוע, אך יש המשערים כי הוא בשיכול האותיות של שורש ב.ת.ר, במשמעות חיתוך.

מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי PNAS מציע תמיכה אמפירית באינטואיציה הזו. החוקרים מדדו בנקודות זמן שונות את פעילות המוח של נברני שדה, שמשתייכים, יחד עם הומו סאפיינס, לקבוצה מצומצמת מאוד של יונקים שנוטים להיקשר לבן זוג אחד לכל אורך החיים. נמצא כי בגרעין האקומבנס, "מרכז העונג" של המוח (מפעילות אותו למשל הסנפת קוקאין או הזרקת הרואין), התחוללה פעילות ערה ברגעים ספציפיים, ומפתיעים: לא בזמן התכרבלות, או משחק משותף, אלא דווקא כאשר הנברנים היו רחוקים מבן הזוג – ואצו-רצו לקראתו. שהייה של שגרה לצד בן הזוג הותירה את האקומבנס אדיש למדי, וכך גם התקרבות לנברן זר. עוד נמצא שככל שהקשר הנברני הזוגי שלפני הפרידה היה ממושך יותר, כך הפך גרעין האקומבנס יותר נרגש בעת התנועה לקראת מפגש. אין ספק, אהבה זקוקה לקרבה כדי להיווצר, אך מתברר שגם למרחק, כדי להישמר.

צמצום האפשרות למרחק יכול להיות בעל השפעות טרגיות על הזוגיות לא רק אצל נברנים, כך מציע הניסוי רב המשתתפים בהיסטוריה. במדינות רבות, מסין דרך ערב הסעודית ובלגיה ועד ארצות הברית דווח כי עם הסרת הסגר בתום הגל הראשון של מגפת הקורונה הוגש מספר שיא של בקשות לגירושין. אפשר לשער כי בימי המגפה פשוט לא היו לגרעין האקומבנס די הזדמנויות לספק את העונג המיוחד שלו, לחולל את נס האיחוי, שמותנה בקריעה.

בלי מרווחים בין המילים לא תיווצר משמעות; המלודיה ביצירה מוזיקלית נסמכת על רגעי השקט. בדומה, פרקי המרחק בתוך קשר הם אלה שיכולים, אם נושאים אותם, אם לא נותנים להם להרוס, לאפשר לקרבה להעמיק. המשורר גיא פרל כתב: "בָּרוּךְ אַתָּה בּוֹרֵא הַמֶּרְחָק, אֱלֹהֵי הַמִּתְרַחֲקִים לַמֶּרְחַקִּים, בּוֹרֵא הַגַּעְגּוּעַ". מאז ומעולם.

– – –

תודה לחברותא שלי עולש גולדברג

פורסם לראשונה ב"מוסף הארץ"

צילום: Connor Misset (אנספלאש)

נדמה שהסרט "סיפור נישואים" הוא בכלל סיפור גירושים. הוא לא

"סיפור נישואים", סרטו החדש של נואה באומבך, הוא סרט "חשוב", יצירה שמגדירה תקופה. לא בכדי זכה במספר הרב ביותר של מועמדויות בטקס גלובוס הזהב שיתקיים ביום ראשון הקרוב. הסרט נוגע בעצב הגדול של ימינו, ממחיש בחדות מייאשת כיצד ההחלטה של שני אנשים מאוהבים לדבוק זה בזה, שנחשבה תמיד למקור תקווה ונחמה, הפכה לעוד שלב בנסיגה הבלתי נמנעת לעבר פרידה ובגידה. מכאן הבחירה המוזרה לכאורה בשם הסרט, שכל כולו עוסק בהתרחקות ולא התקרבות, התרה ולא קשירה; כי זהו הסיפור של נישואים במאה ה-21: גירושים. במדינות כמו פורטוגל ובלגיה שיעור הגירושים דומה לאחוז התמיכה בביבי במרכז הליכוד, ואם היו נתונים על קבוצת האוכלוסייה המצומצמת של אנשי בוהמה בניו יורק אליה משתייכים באומבך וגרושתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, וגיבורי הסרט בני דמותם, במאי התיאטרון המבריק צ'רלי (אדם דרייבר) ואשתו השחקנית ניקול (סקרלט ג'והנסון), המספרים היו כנראה מתקרבים לתמיכה שהיה מקבל קים ג'ונג-און אילו חפץ להשתעשע בפריימריז.

"שאהבה היא כל מה שיש, / הוא כל מה שאנו יודעים על אהבה. / זה מספיק", כתבה אמילי דיקינסון. היא גם כל מה שאנחנו צריכים, הוסיפו הביטלס. אך זה היה בעידן התמים שלפני אשלי מדיסון ויופורן, באמבלבי ו#גםאני. בימינו הפוליאמוריים נראה שהיא כל מה שאין, והדבר האחרון שאנחנו צריכים, אלא אם כן צרות אנו מחפשים.

אבל אפשר לראות את הסרט באור אחר לגמרי. לא חולשת האהבה מתוארת בו, אלא דווקא עוצמתה. הסרט נפתח בשמונה דקות מהרומנטיות ביותר שנראו על המסכים, שמונה דקות בהן מסביר הוא, על רקע סצנות מומתקות בהפרזה, מדוע הוא אוהב אותה ("היא מקשיבה באמת כשמישהו מדבר"), והיא מפרטת מדוע היא אוהבת אותו ("הוא בוכה בקלות בסרטים"). בסוף צמד המונולוגים הרומנטיים מתברר כי מי שיזם את שפיכת הלב הזו הוא מגשר ידידותי שמבקש להסדיר את גירושיהם. אולם כך אי-אפשר להתנתק. אהבה היא יצור עיקש במיוחד, כדי להכניע אותה צריך רוטוויילר רצחני, לא חבר חייכני. כמו עם קצבים, מטפלים סיעודיים או אנשי חברה קדישא, גם כאן דואגת המערכת שיהיה מי שיעשה את העבודה, המלוכלכת מכולן, חיסולה. "לפני שכל זה ייגמר אתה תשנא אותי", מחייך לצ'רלי תליין האהבה, עורך דינו. "פרקליט פלילי רואה אנשים רעים במיטבם, עו"ד לענייני אישות רואה אנשים טובים במרעם". התעריף ראוי: 950 דולר לשעה.

באחת הסצנות בתחילת הסרט חוזרים צ'רלי וניקול הביתה ממסיבה. הבייביסיטר של בנם לא מצליחה לשלוט בעצמה ופולטת ביראה "אתם כל כך מושכים". הם אכן. זוהרים באהבתם. אז למה החליטו להיפרד? מדוע בחרו להבליט את צדדיהם המכוערים? השאלה לא מפסיקה לנקר בעת הצפייה בסרט. אולי העניין הוא שכפי שציין פרויד, "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". זה בלתי נסבל. וצ'רלי וניקול גם שונאים, בכל עוצמת ליבותיהם הגדולים. "כל יום אני מתעורר ומקווה שאת מתה!", צורח צ'רלי. "אם הייתי יכול להבטיח שהבן שלנו יהיה בסדר, הייתי מקווה שתחלי ואז תדרוס אותך מכונית ותמותי!". באמת, איך אפשר להיות עם מי שמרגישים כך כלפיו? כי רק עם מי שמרגישים כך כלפיו אפשר להיות, באמת להיות. יהודה עמיחי כתב: "אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, / בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק / בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים / וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן, / לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה".

זה לא קל. אנחנו רוצים לעשות עם בני זוגנו רק אהבה באהבה, ומוצאים את עצמנו בעוד ועוד סבבי לוחמה. אנשים זורקים יותר אבנים מאשר הם אוספים, כי זה מה שלמדו שעושים. הוריו האלכוהוליסטים של צ'רלי נהגו בו באלימות, אבא של ניקול היה גיי שחי בשקר עם אמהּ, וזו מצדה רודה בבנותיה בשתלטנות אימתנית (אפילו להיכנס לשירותים לבדה היא לא נותנת לניקול הבוגרת). "אתה מתנהג בדיוק כמו אבא שלך", מטריפה ניקול את דעתו של צ'רלי. "ואת בדיוק כמו אמא שלך!" הוא משיב בזעם, "וכמו אבא שלי! את גם כמו אמא שלי! את כל הדברים הרעים בכל האנשים האלה!".

קרל גוסטב יונג כתב: "כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג". קל יותר להרוס את הקשר מאשר לחקור את המציאות. אך אין בכך טעם רב. את ההבנה הפסיכולוגיסטית הזו אישר מחקר מרעיש שפורסם לפני מספר חודשים. חוקרים מאוניברסיטת אלברטה תשאלו בעקביות לאורך שמונה שנים קבוצה גדולה של אנשים לגבי מגוון היבטים בזוגיות שלהם. בסוף התקופה שלפו החוקרים מתוך הקבוצה הגדולה את אלה שהיו במהלכה בשני קשרים ממושכים. נמצא כי למרות הכאב הכרוך בפירוק ופרידה, והמאמץ הדרוש למציאת קשר חדש וייצובו – בשתי מערכות היחסים היו כל היבטי הזוגיות המשמעותיים זהים לחלוטין. במקום לעשות כביסה, רוב האנשים מחליפים תחתונים, אבל כמו בבדיחה הידועה – עם חיילים מהפלוגה השנייה.

דפוסים של קשרים מוקדמים נטמעים בנו, התחתונים המלוכלכים הופכים עור שני. הכרה בהם, ואז קילופם, דורשים אומץ ומאמץ גדולים. ניקול אמנם הולכת לטיפול, אבל במקום להתמודד שם עם עברה, היא משחזרת אותו – היא חולקת את המטפלת עם אמא שלה. צ'רלי עסוק גם הוא בדפוסים המנהלים אותו, ושוקע בביום מחזה על רצח אם ואב ("אלקטרה"). אך במקום לבער מקרבו את הדמויות המופנמות של הוריו, הוא משליך אותן על ניקול ומייחל למותה. כמו גיבור טרגי טוב הוא פוסע בעיוורון בנתיב האכזרי של שחזור המוביל לבגידה ביקרים לו והרס עצמי.

ברגע השיא של הסרט, צ'רלי מבין זאת. למעשה, ברגע הזה הסרט מפסיק להיות סרט, או "סיפור", והופך לשיר. צ'רלי יושב בבר עם חברי קבוצת התיאטרון שלו ומספר בלאות על תלאות הגירושים. לפתע נפרץ הנרטיב הריאליסטי. צ'רלי קם ממושבו, ניגש למיקרופון ומתחיל לשיר את "להיות חי" (Being Alive) של סטיבן סונדהיים. "מישהי שתחזיק אותי קרוב מדי", הוא שר בבוז ובזעם את שורות הפתיחה, "מישהי שתפגע בי עמוק מדי, מישהי שתשב בכיסאי, שתהרוס את שנתי". אלה הדברים שמיררו את חייו, מהם נמלט, במחיר כבד. השיר נמשך. אותה "מישהי" מעבירה גיהינום, מציפה באהבה, ותמיד נמצאת שם – "מפחדת כמותי, מלהיות חי". בסיום הוא מגיע לבית החוזר, המילים אותן מילים, אך הקללה הפכה תפילה: "החזיקי אותי קרוב מדי, פגעי בי עמוק מדי, שבי בכיסאי, הרסי את שנתי". לו, ולצופה, ברור שאין משהו גבוה יותר, נשאף יותר, מהקִרבה, מהפגיעה, מההרס, שפירושם חיים. צ'רלי נגאל.

אבל זה מאוחר מדי. ניקול מצאה בן זוג אחר. צ'רלי מגיע לבקר, והם בדרך למסיבת תחפושות, לבושים כמו הביטלס על עטיפת "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". זו סצנת הסיום, ובה מספר באומבך בפעם הראשונה בסרט את הסיפור של הנישואים, ולא של הגירושים. בפגישתה הראשונה עם עורכת דינה, פגישה ששלחה את בני הזוג למסע השקר המשפטי, אמרה ניקול בדמעות שאחרי שצפתה בסרט תיעודי על ג'ורג' הריסון היא חשבה לעצמה: "תכירי בזה. פשוט תכירי בזה. תהיי כמו אשתו של ג'ורג' הריסון. להיות רעיה ואם זה מספיק". אבל לא, זה לא מספיק. כי "אז קלטתי שאני לא זוכרת את שמה". למסיבה לובשת אִמהּ את החליפה האדומה, של הריסון, ניקול את הצהובה, החליפה של ג'ון לנון. איך קוראים לאשתו כולם זוכרים. "אהבה היא אמיתית, אמיתית היא אהבה", כתב ליוקו ג'ון.

לפני שעולות הכתוביות, ניקול-לנון שואלת את צ'רלי אם ירצה לקחת אליו את הנרי, בנם. זה לא הלילה שלי, הוא אומר, מופתע, אבל היא מוותרת ברצון. זהו הבן שהמאבק על המשמורת עליו מירר את חייהם, כילה כל כספם.

בשוט האחרון נראה צ'רלי מתרחק, הנרי הנם על כתפו. ניקול אצה אחריו, כורעת ברך, וקושרת את שרוך נעלו. האהבה שבה. בעצם, אף פעם לא עזבה.

– – –

פורסם ב"מוסף הארץ", 1.1.2020

 

זו אולי השאלה החשובה מכולן: כיצד ראוי לו לאדם לחיות? מה משמעותי בחיים? את אחת התשובות המעניינות לקושייה הקיומית הציג פרידריך ניטשה ככתב חידה בשני "שירי המחול" המופיעים בחלק השני ובסוף החלק השלישי של "כה אמר זרתוסטרא".

השירים מתארים מערכת יחסים פוליאמורית בין זרתוסטרא ושתי נשים, ובכך נוגעים במתח הגדול, זה שבין קיומו הגופני של האדם ובין קיומו כ'יש חושב'. למאהבת הראשונה, זהובת התלתלים, קרא ניטשה בגרמנית Leben, כלומר, בפשטות, חיים (ישראל אלדד תרגם את שמה ל"חיוּת", אילנה המרמן ל"נשמת החיים"). זרתוסטרא מכיר בכך כי ביסודו של עניין הוא אוהב את חיים בלבד, אולם לא די לו בה, והוא לוקח מאהבת נוספת – חוכמה. גם זו חביבה עליו מאוד, אולי מפני שמזכירה היא לו את חיים. לשתיהן, הוא מציין, אותן עיניים ואותו הצחוק, וגם אותה "חכת זהב קצרצרה" – איתה, ניתן לשער, הן שולות אותו ממי המדמנה של קיום תפל.

פעם, כשחיים שאלה על יריבתה, ענה לה זרתוסטרא: "צמא אני לה ולא אשבע, אציץ בה מבעד לצעיפים, ארדוף אחריה מבעד לרשתות. היפה היא? איך אדע?". כששמעה זאת חיים, צחקה צחוק מרושע ועצמה את עיניה. "תגיד לי, על מי אתה מדבר?", עקצה את זרתוסטרא, "עלי, לא?".

גם חוכמה מצדה אינה רואה בעין יפה את התפרפרויותיו של מאהבהּ. "אתה רוצה, אתה מתאווה, אתה אוהב, ורק משום כך משבח אתה את חיים!", היא אומרת לו בעלבון וזעם.

בשיר השני נראה כי מתהדק הקשר בין זרתוסטרא וחיים. הוא מציץ בעיניה ולבו "נדם מעוצמת התענוג". היא מצדה מודה שהיא מקנאה נורא בצָרָתָהּ. אך אז היא מוסיפה אמירה מפתיעה: "אם תברח ממך חוכמתך ביום מן הימים, אויה! כי אז תברח ממך גם אהבתי". חיים אומרת כי יודעת היא שזרתוסטרא אינו נאמן לה והוא מודה שבקרוב אכן יעזבנה. אך אז לחש דבר מה על אוזנה והיא אמרה לו בתדהמה: "את זאת אתה י ו ד ע, זרתוסטרא? איש אינו יודע זאת". השניים הביטו זה בזו ובאחו הירוק שלפניהם, ובכו. "אותה שעה", העיד זרתוסטרא, "יקרו לי החיים מכל חוכמתי".

מה לחש זרתוסטרא? מה הבין באותה שעה יקרה? על שאלה זו ניסו לענות לאורך השנים עשרות מלומדים.

זרתוסטרא נקרע בין חיים לחוכמה, או בניסוח אחר, בין היסוד הדיוניסי ליסוד האפוליני שבו. זהו אולי הקונפליקט המהותי ביותר שבפני האדם. האם עליו פשוט להיות, לחיות, לחגוג את גופו וחושיו, את רצונותיו ואיוויו, את הטבע, ובכך למצות את האנושיות, או שמא מוטב לו, כפי שסבר אריסטו למשל, למשול ברוחו, לשקוע במחשבה המתעמקת עוד ועוד לתוך עצמה, וכך לנסות להאיר את המצולות העמוקות של הנפש, של היקום, של האל? האפשרות הראשונה מוגבלת, שהרי הגוף אך ארעי הוא, בכל רגע יכול להשיגנו המוות; השנייה בלתי אפשרית, שכן ידיעה שלמה לעולם חומקת מהשגתנו, רק מבעד לצעיפים נוכל להציץ בה.

כשחיים דוברת אליו, שם באחו הירוק, מתרגש זרתוסטרא במלוא נשמתו. אולם כשהשמש שוקעת, המחול תם, "והנערות הלכו להן", הוא שוקע בעצבות, עצבותם של בני החלוף. "וכי מה?", הוא שואל את עצמו, "העוד חי אתה זרתוסטרא? מדוע? למה? ובכוח מה? ולשם מה? ולאן? ואיך? האם אין זו איוולת להמשיך לחיות?".

חיים וחוכמה, אך גם מוות. אלו גבולות גזרת האדם. 35 שנים אחרי שחולל ניטשה את הכביר בספריו, השתית זיגמונד פרויד ב"מעבר לעקרון העונג" את תורת הנפש שלו על הדואליות של דחפי החיים והמוות, ארוס ותנאטוס. ידועה פחות העובדה שפרויד הציג דחף (Trieb) נוסף, פרומתאי אפשר לומר, אותו תיאר במונח Wissbegierde, שפירושו המילולי הוא תשוקה לוהטת לידע (תפיסה זו, אגב, זכתה לפני חודשים מספר לתמיכה ממחקר מעניין, שמצא כי מערכת התגמול מבוססת הדופמין שבמוח מגיבה למידע חדש כפי שהיא מגיבה למזון או לסמים; המחקר פורסם בכתב העת המדעי PNAS).

כמו במקרים רבים אחרים, גם רעיון זה של פרויד התבסס על התבוננות עצמית. באישיותו שלו הוא זיהה את "הרצון שלא ניתן לעמוד בו להבין משהו מחידות היקום בו אנו חיים". נראה שבהקשר זה הזדהה עם לאונרדו דה וינצ'י, הדמות ההיסטורית היחידה אשר לה הקדיש חיבור שלם. "רגשותיו נשלטו והוכפפו לדחף לחקור", כתב פרויד על גיבורו, אותו תיאר כבעל "תשוקה שאינה יודעת שובע להבין את כל מה שסביבו, לתפוס ברוח של עליונות קרירה את הסוד העמוק ביותר של כל מה שהוא מושלם".

ב"מעבר לעקרון העונג" כתב פרויד שיצר החיים, הארוס, מתאמץ תמיד "לכלול את האורגני בתוך חטיבות גדלות והולכות" (תרגום: חיים איזק), כלומר מנסה לקשור דברים, לאחד אותם, ביחידות משוכללות יותר ויותר. גם את הדחף להבין את חידות היקום ניתן להבין כמבטא תשוקה לאחדות, לשלמות, שאיפה לגבש תפיסה מקיפה, שתקשור פרטי ידע רבים ככל הניתן, על האדם, העולם, הבריאה. "רציתי לדעת הכל", כתבה יונה וולך, "להיות אדם שלם". שאיפה זו קשורה לארוס, אך אינה זהה לו, העירה הפסיכואנליטיקאית רחל בלאס. לא זו בלבד שאינה רק סובלימציה של דחף החיים ושל האנרגיה הליבידינלית המניעה אותו, היא יכולה אף להיות קודמת לאלה. את התשוקה של דה וינצ'י תיאר פרויד כַּ"ניצוץ האלוהי שהנו, במישרין או בעקיפין, הכוח המניע, il primo motore, שמאחורי כל פעילות אנושית".

נחזור לזרתוסטרא. לרגע נדמה כי נטה יותר לחיים מאשר לחוכמה. הרי בסוף השיר השני אמר במפורש כי החיים יקרו לו מחוכמתו והשירים הם הלוא "שירי מחול", שירים של גוף, של תנועה. עם זאת, הוא גם הדגיש את הקִרבה הרבה בין מאהבותיו: אותו מבט, אותה בת-שחוק, אותה חכה. ובסיום התקף הקנאה שלה אמרה חיים עצמה כי אם תיטוש את זרתוסטרא חוכמתו, תברח גם אהבתה.

בלי חוכמה, אי-אפשר להיות בקשר עמוק עם החיים. וביסוד התשוקה לחוכמה טמונה אהבת חיים גדולה, שחיפוש החוכמה מוכיח אותה, מלבה אותה, מאפשר אותה. דה וינצ'י ציין: "אין לאדם שום זכות לאהוב או לשנוא משהו, אם אין לו ידע שלם של טבעו של דבר זה".

ניטשה ראה בטרגדיה היוונית את צורת האמנות הגבוהה ביותר, שכן הצליחה למזג את הדיוניסי והאפולוני. דומה כי בשיר המחול השני, שיש הרואים בו את רגע השיא של יצירתו כולה, הציע פתרון נעלה עוד יותר, שכן אינו טרגי: בסופו של דבר, בעומק, יש, פשוט, אהבה. לא אהבת חיים אל מול אהבת חוכמה, אלא אהבת אהבה. זרתוסטרא אמר: "אמת הדבר: אהבנו את החיים – לא מפני שהורגלנו לחיים, אלא מפני שהורגלנו לאהבה". או במילים אחרות, אנחנו אוהבים את החיים, ואת חקרם, לא משום שאנחנו רגילים לחיות, ולא משום שבכוחנו לחשוב, אלא מפני שטבענו לאהוב. אולי כה לחש זרתוסטרא.

– – –

המאמר פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"

למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה

האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.

לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.

אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.

דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.

להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".

את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.

אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.

הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".

טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".

הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:

אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.

כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".

בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".

מקורות

אריך פרום (1956 [2001]). אמנות האהבה. תרגום: דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות.

ויליאם שייקספיר (1600). מהומה רבה על לא דבר.

חוסה אורטה אי גאסט (1941 [1985]). מסות על האהבה. תרגום: יורם ברונובסקי. ירושלים: כתר.

לב ניקולייביץ טולסטוי (1887 [2015]) על החיים, בתוך: כתבי הגות. תרגום: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

מרטין בובר (1923 [1980]). אני ואתה, בתוך: בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. תרגום: צבי וויסלבסקי. ירושלים: מוסד ביאליק.

נינה קולטארט (1996 [2012]). התינוק ומי-האמבט. תרגום: אורה זילברשטיין. ירושלים: כרמל.

ריינר מריה רילקה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Iris Murdoch (1959). The Sublime and the Good. Chicago Review, 13(3): 42-55.

Shāntideva (700(?) [2006]). The Way of the Bodhisattva. Translation: Padmakara Translation Group. Boston: Shambala

– – –

המאמר פורסם לראשונה בגיליון הליקון מס' 124 (אהבה), עמ' 79-76.

.

 

 

 

 

 

רונה צורף אירחה אותי לשעתיים בתוכנית שלה "מעברים" ברדיו הבינתחומי.

בשעה הראשונה דיברנו על הקושי לדבר או לכתוב על אהבה, על מהי "אההבה", על אהבת גוף ואהבת נפש וגם על אמת ואמונה, סבל וכאב ומשא החיים. שמענו שירים של לנון, דילן, חמי רודנר, בלר, חוה אלברשטיין ועוד.

בשעה השנייה דיברנו על הפחד מאהבה ועל זמן האהבה, על מצב התודעה של האוהבים ומהי כמיהתם, על מאפייני אהבת האמת, על עבודה עצמית ועל הפשטות והחופש שבאהבה. שמענו את דייוויד בואי, יוני רכטר, יהודית רביץ, אלפנט פרייד, דפש מוד ועוד.

(אפשר להאזין גם כאן או כאן)

הרעיון הכי לוהט כיום בתחום הזוגיות הוא הפוליאמוריה. אך האם היא מסוגלת לקיים את מה שהיא מבטיחה?

נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום כמה קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת והבועטת למיינסטרים המונוגמי. בארה"ב, שאנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).

המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?

בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?

התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים יענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.

נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב רבים מהשבטים הילידיים שנחקרו על-ידי אנתרופולוגים.

אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שלא בהכרח שני בני הזוג מאותו תא משפחתי בוגדים, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק במודל שלא עובד ושמביא באופן תכוף לפגיעה וכאב?

העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות שמגיעות הרבה מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינלין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים שבהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם הוא בעל תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".

המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.

אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.

ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא לא קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הם יכולים להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חתיכות מפאזל".

יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום נימוק לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר לברר את הציפיות שלנו, ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. המודל המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה שכבר ישנה.

יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ולא תוצר של חרדות או חסכים.

כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי למשל לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו שימפנזה יחיד מבצע מי מפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה האנושית, ניתן לומר, פירושה לעשות יותר ויותר דברים לא טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.

מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז יותר לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).

אבל אולי שני מיליון שנים אינן מספיק זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית לא מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.

עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שלא מקבל מספיק תשומת לב ישפר במשהו את המצב?

זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אֶלְף לַיוֹנְס אמרה שלאהוב כמה אנשים זה כמו לדבר בכמה שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.

נכון, בגידה, או אפילו הפחתת העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.

קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".

קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.

מונוגמיה לרוב מבוססת על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה היא לא יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים ייפתרו קשיינו.

עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.

אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה לצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.

אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה … בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממש את עצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.

לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.

הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים במקור בלשון נקבה, אך נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".

מקורות

ארנדט, חנה (1958 [2013]). המצב האנושי. מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גארי, רומן (1980 [1983]). עפיפונים. מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: עם עובד.

היינלין, רוברט (1961 [1980]). גר בארץ נוכרייה. מאנגלית: דפנה לוי. ירושלים: כתר.

הלוי, מאשה (2018). לחיות פתוח. שוהם: כנרת, זמורה-ביתן.

הסה, הרמן (1927 [2006]). זאב הערבה. מגרמנית: עדנה קורנפלד. תל אביב: שוקן.

טולסטוי, לב ניקולייביץ (1887 [2015]). כתבי הגות. מרוסית: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

פרום, אריך (1976 [1983]). בעלנות או מימוש עצמי. מאנגלית: שושנה צינגל. ירושלים: אלחנן רובינשטין.

צ'סטרטון, ג"ק (1908 [2007]). האתיקה של ממלכת הפיות. מאנגלית: עודד וולקשטיין. תכלת, 28: 95-74.

רילקה, ריינר מריה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Lyons, Elf (2017). A new way to love: In praise of polyamory. The Guardian, 23, July, 2017.

Phillips, Adam (1996). Monogamy. London: Faber and Faber.

Shakespeare, William (1594). Romeo and Juliet.

Shaw, George Bernard (1903). Man and Superman.

פורסם לראשונה באתר אלכסון

תודה למיכל אלפרשטיין על הערותיה המועילות מאוד

התגלית המעניינת ביותר של חקר המוח מסבירה אולי את סוד כוחה של הפורנוגרפיה, ולא רק אותו

יש משהו לא מובן בהרגלי הצפייה שלנו. ברשימת עשר התוכניות עם הרייטינג הגבוה ביותר בתולדות המדידה בארץ מופיעים שני משדרים של ריאליטי אוכל ושלושה של תחרויות ספורט. לצד אלה – דרמות בינאישיות ותחרויות שירה. סיפורים אנושיים ושירים אנחנו צורכים בצורה פסיבית מזה אלפי שנים, אבל אוכל וספורט הם דברים שניתן היה לשער שצריכה מתווכת שלהם תהיה עקרה ולא אטרקטיבית. מה הטעם באוכל שאי אפשר לטעום? במשחק שלא משחקים? גורמים חברתיים, כמו הזדהות עם קבוצת ספורט או סקרנות לגבי תהליכים של שיפוט והדחה מסבירים חלק מהתופעה, אבל נראה שהם לא מקיפים את כל הגורמים להצלחה הפנומנלית של משדרים אלה דווקא.

התעלומה גדֵלה כשחושבים על מלכת הרייטינג האמיתית, זו שאף נילסן לא ימדוד. אתם יודעים במי מדובר. צפייה מהצד באדם בועט בכדור או קוצץ בצל היא אולי פעילות מעט משעממת, אבל אם ניקלע לסיטואציה בה נראה זוג זר משתגל על-ידנו נחוש כנראה רתיעה ואולי אף דחייה. ובכל זאת, מאות מיליוני אנשים עושים בדיוק את זה, מדי יום.

אחד הממצאים המעניינים ביותר של חקר המוח הוא גילויים של נוירוני המראה. אלה תאי עצב המגיבים באותו אופן כאשר האדם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באדם אחר מבצע פעולה זו. כלומר, מבחינת פעילות הנוירון, התנהגות של אחר מתבטאת כאילו היתה התנהגותו של האדם עצמו. אם אני רואה שמלטפים מישהו, נוירוני מראה שולחים מסר למוח שמלטפים אותי. הסיבה שאני לא חש את הליטוף היא שחיישנים בעורי מדווחים למוח שאין למעשה שום מגע. אם העור במקום ה"נגיעה" יורדם, שאז החיישנים לא יוכלו לשלוח את ההכחשה – ארגיש ממש את הליטוף. התופעה משמשת לטיפול בקטועי איברים. אדם הסובל כאבי פנטום ביד שנקטעה יחוש הקלה אם יראה מישהו אחר מקבל עיסוי במקום הכאב.

הקשר בין אנשים אותו יוצרים נוירוני המראה עמוק אף יותר, גילו נוירוביולוגים. יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה באדם אחר עושה משהו, אלא כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. נוירוני המראה יכולים אפוא להסביר אמפתיה, את היכולת להזדהות עם אחר ולצאת מגבולות הסובייקט, גבולות שנראו תמיד לפילוסופים בלתי חדירים.

הנוירונים האלה התפתחו בסביבה שונה מאוד מזו בה אנו חיים. לפני מאה אלף שנה הפעולות והתחושות שאדם יכול היה לראות, לחוות ולחקות באמצעות נוירוני המראה שלו היו דומות מאוד למה שהוא ממילא עשה וחש ביומיום. הטכנולוגיה שינתה מאוד את המצב. כמעט בכל סרט מצולמים אנשים העושים פעולות שרובנו לעולם לא נוכל לבצע, ובכל מהדורת חדשות, תוכנית ריאליטי או שידור של משחק כדורגל אנו נחשפים למגוון אדיר של תחושות ורגשות רבי עוצמה. כל חשיפה כזו מפעילה מיד את נוירוני המראה שלנו.

מכאן נובע אולי סוד כוחה של הפורנוגרפיה, שהיא מהתופעות הבולטות והאוניברסליות ביותר של ימינו. הפורנוגרפיה מספקת אפשרות זמינה לעוררות מינית ולעונג החריף של האוננות, אבל זה לא כל הסיפור. כאשר גבר צופה באחר שוכב עם אישה בתנוחה אקזוטית, מבחינת מוחו הוא לא פסיבי, הוא ממש שם, מבצע את האקט (וכך גם בנוגע לצופות, שהן כשליש מכלל צרכני הפורנו). מחקר שערך הרולד מוראס ופורסם בכתב העת המדעי NeuroImage מצא אכן כי בעת צפייה בסרטונים ארוטיים ישנה אקטיבציה של אזור pars opercularis במוח, המקושר לפעילות של נוירוני מראה. אם מבחינה אבולוציונית נועדנו בסך הכל להעביר את הגנים הלאה, עבור נוירוני המראה צפייה בפורנו היא הפעילות ההישרדותית המוצלחת ביותר.

המאמר פורסם לראשונה ב"אלכסון".