אחד מסיפורי האהבה הגדולים של המאה ה-20 הוא של שני חוקרים שהקדישו את חייהם לאש הבוערת בלבו של כוכב הלכת. כן, זה מופרך כמו שזה נשמע. קיומו של הזוג הזה נוגד את כל חוקי ההסתברות. מבין כ-350 הוולקנולוגים הפעילים באותה תקופה, השניים הבולטים ביותר נולדו באותו מחוז קטן בצרפת, נפגשו בגיל צעיר, התאהבו עד מעל לראש ומתחת לאדמה, והחליטו להקדיש את חייהם זה לזה ולחקר התפרצויות וולקניות. אם זה לא מספיק, בני הזוג, קטיה ומוריס קראפ, גם היו יפי תואר ושופעי שארם, ואף תיעדו בדקדקנות את כל הרפתקאותיהם, כפי שניתן לראות כעת בסרט "אש האהבה".

מוריס הוקסם מהרי געש בגיל 7 בחופשה משפחתית באי סטרומבולי. קטיה התאהבה בהם בנעוריה, בחופשה דומה עם הוריה, באותו מקום.

הם נפגשו במקרה ב-1966 וכעבור שנתיים יצאו למסע המשותף הראשון שלהם, להר געש באיסלנד שהתעורר מתרדמת בת אלפי שנים. שני הצעירים הדלפונים נסעו במרחבים הבזלתיים של איסלנד ברנו קטנה חבוטה. המכונית נתקעה בדרך 27 פעמים, אבל הם הגיעו ליעדם. על הר הגעש מעד מוריס ושקע עד הברך בבוץ בטמפרטורה של 140 מעלות. "זו היתה הטבילה שלי כוולקנולוג", יאמר לאחר מכן.

ב-1970 השניים נישאו והחליטו לא להביא ילדים לעולם. "מעכשיו זה יהיה הרי געש, הרי געש, הרי געש", נשבעו זה לזה. בעשרים השנים הבאות ראו קרוב ל-200 הרים, בכל רחבי העולם.

הסרט מציג זוג המאוהב בהרי געש ומאוהב באהבה. שתי האהבות מתערבבות ולא תמיד ברור על מי מהן הם מדברים. "זהו הספקטקל הגדול ביותר של עולם הטבע, התופעה היפה מכולן", יאמרו ברגע אחד בסרט. באחר יקבעו: "ברגע שרואים התפרצות אי-אפשר לחיות בלעדיה, כי זה כל כך גרנדיוזי, עצום. התחושה של להיות שום דבר".

אפשר ללמוד רבות מהקראפטים על התחושה הזו, העצומה מכולן, של להיות שום דבר, כלומר לאהוב.

***

הפעולות החשובות ביותר של האהבה הן התמסרות וחקירה, שכן כדי לאהוב מישהו או משהו יש לדעת אותו, אחרת לא את הדבר אנחנו אוהבים אלא רעיון שיש לנו בנוגע אליו. כמו שאומרת הקריינית בסרט (בקולה של מירנדה ג'וליי): "הבנה היא שמה השני של אהבה".

מוריס וקטיה מנסים להבין, בכל מאודם. הם מדענים טוטליים, זן שנדמה שכמעט פס מהעולם, אנשי שטח, שמתבוננים בצורה ישירה במושא מחקרם. חלק גדול מכוחם נובע מהשילוב המשלים של תכונותיהם. היא מתמקדת בפרטים הקטנים, הוא רואה את התמונה הרחבה, היא מצלמת סטילס, הוא וידיאו. ברור שכל אחד מהם לבדו לא היה מסוגל להגיע להבנות המדעיות שביחד הגיעו אליהם.

הם עושים את עבודת המחקר בהתמסרות מלאה. "אנחנו מדענים, לא אנשים דתיים", הם מגדירים את עצמם. אולם הם גם מודעים לגבולותיו של המדע, גבולותיו של האדם. קטיה: "אנחנו נמלים קטנות שמטפסות על גופה של חיה ענקית, אומרות ביהירות: 'אנחנו מטפסות עלייך כדי להבין אותך, לקרוע את צעיפי המסתורין שעוטפים אותך, כך שהמדע יתקדם'. כמה גדולות הן האמביציה והיהירות של האדם".

מדענים מנסים לחלץ מתוך התרחשויות חוקים כלליים, זו מלאכתם. לחוקים אלה חשיבות עצומה להבנתנו את העולם, אולם החוקים הללו הם באופן בלתי נמנע הפשטות שמאבדות משהו מהחד-פעמיות של כל מאורע. כך קורה גם במחקר המדעי של אהבה. ביולוגים ונוירולוגים מוצאים קשרים בין הפרשת הורמונים או פעילות באזורי מוח מסוימים ובין אהבה. ההבנות הללו תמיד מוגבלות. בשונה ממדענים רבים, קטיה ומוריס לא שוכחים זאת. גם הם חיפשו הכללות וחוקים, ואף הציגו את ממצאיהם בלא פחות מ-19 ספרים. אך הם גם אומרים: "צריך לאסור על סיווג של הרי געש, כל הר געש הוא אישיות ייחודית. אין שום אמת בהכללות. עדיף ללמוד כל הר בנפרד ולהימנע מהגדרות". ברגע אחר בסרט אמר מוריס: "כאשר מדובר בתגליות מדעיות, כמו איך הר געש פועל או מדוע הארץ חמה, למעשה הכל אינו ידוע". כמו באהבה.

***

וולקנולוגיה היא מדע תצפיתי. ככל שקרובים יותר, כך רואים יותר, מבינים יותר. אך גם מסתכנים יותר. כמו באהבה. זהו אולי השיעור החשוב ביותר כאן על טיבה של האהבה. נוח לחשוב על האהבה כעל משהו נעים, אופטימי. זהו הדימוי הרווח שלה. אחד השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו על אהבה, מאת המשורר הסופי ג'לאל א-דין רוּמי, מתאר אותה אחרת לגמרי:

דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה אֵינָהּ
טִעוּן מְעֻדָּן.
הַדֶּלֶת שָׁם
הִיא אֲבַדּוֹן.

אהבה היא אכן מענגת ומשמחת מאין כמותה, אבל היא גם מפחידה מכל. היא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ומשום כך אובדנו הוא הכואב ביותר. היא נותנת הכל, אך גם לוקחת. הדלת שם היא אבדון – להיות שום דבר.

לאורך הסרט מתחבטים קטיה ומוריס שוב ושוב באותה שאלה: האם להישאר או לברוח, להתקרב או להתרחק. זוהי השאלה של האהבה. חוש ההישרדות אומר תמיד לנוס, אך קטיה ומוריס נשארים נשארים נשארים. הם שוהים לבדם שבועיים באוהל בתוך לוע הר הגעש הפעיל ניאראגונגו בזאיר. ברגע אחר הם מחליטים להישאר, שוב רק שניהם, תחת מטחי סלעים לוהטים, על אי אינדונזי קטן שהר הגעש במרכזו בדיוק התפרץ.

"אֵין פַּחַד לָאַהֲבָה כִּי הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה תְּגָרֵשׁ אֶת־​הַפָּחַד" כתב יוחנן השליח באיגרת הראשונה שלו. קטיה ומוריס גירשו. משום כך אפשר לומר שאהבו, שחיו.

"אני מעדיף חיים קצרים ואינטנסיביים על פני חיים ארוכים ומונוטוניים", אמר מוריס. הוא ידע את המחיר, והיה נכון לשלמו. "אני רוצה להגיע לבטן הר הגעש", אמר. "יום אחד זה יהרוג אותי, אבל זה לא מטריד אותי כלל".

לפי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הפחד מן המוות הוא הסיבה העיקרית לכך שאנשים אינם חיים. לא להיות אותנטיים, לא להיות מי שאנחנו באמת, הוא מנגנון הגנה מרכזי מפני אימת המוות, שכן איננו יכולים למות, לחדול מחיינו ומהיות מי שהננו, אם מלכתחילה לא חיינו, לא היינו מי שאנו. המשורר טד יוז כתב: "הדבר היחיד שאנשים מתחרטים עליו הוא שלא חיו מספיק באומץ, שלא השקיעו מספיק לב, לא אהבו מספיק. אין שום דבר אחר שיש לו חשיבות כלשהי".

"איננו יכולים לדמיין חיים אחרים", אמרה קטיה.

***

(מתוך כתבה על הסרט שפורסמה ב"מוסף הארץ")

בהגיעו לגיל שמונה חודשים, עוזב גור הדרבן את ביתו. כל לילה יוצא הרווק הצעיר לצעדה ארוכה בחיפוש אחר בת-זוג. הגורה עוזבת את מחילת ההורים כשהיא בוגרת יותר, בגיל עשרה חודשים עד שנתיים, ובוחרת לעצמה תחום-מחיה חדש, קרוב לאזור בו גדלה. מבין הרווקים שיגיעו לשטחה, תבחר לה בן-זוג (הדרבנית היא המחליטה מי יהיה בן-זוגה). מאותו רגע, בני-הזוג לא ייפרדו עוד לאורך כל חייהם.

הדרבן והדרבנית חופרים את מאורתם בטריטוריה שלה. הם עושים זאת בהדרגה, לילה אחר לילה, עד ליצירת בית נעים – מחילה שאורכה מגיע עד ל-17 מטר, שבקצהָ מעין "חדר" המשמש את ההורים ואת צאצאיהם. החדר נמצא כמעט שני מטר מתחת לפני האדמה, מבודד מחום, קור, גשם ורוח.

בחדרם הפרטי משתעשעים הדרבנים באהבים. הדרבן הוא מבעלי החיים היחידים שמקיימים יחסי-מין גם לשם שמירת הקשר הזוגי (לצד הבונובו, האדם וכנראה שגם הדולפין). דרבנים מקיימים יחסי-מין שש עד שמונה פעמים ביום, לאורך כל השנה. אם בן-זוגה אינו מספק אותה, תזכה אותו הדרבנית במכת זנב מדרבנת על אפו. נקבת הדרבן פורייה רק פעמיים בשנה, למשך לילה אחד או שניים. הדרבנים מזהים לילות מיוחדים אלה בעזרת חוש הריח שלהם.

לא רק אפו של הדרבן מפותח. איבר המין שלו הוא בגודל של למעלה ממחצית מגופו (כ-40 ס"מ) – כך שאינו נדקר בעת האקט. פרט להזדווגות, מתבטא הקשר בין בני-הזוג גם בתקשורת ריח ומגע. הדרבנים מרבים ללקק זה את זו בעורף (שם השיער רך), בפנים ובבטן, להתכרבל יחד ולרבוץ צמודים.

בין בני-הזוג מתקיים שוויון מלא בכל הנוגע לטיפול בצאצאים (כמעט תמיד שניים, שיונקים משתי הפטמות שעל כתפי האם). הזכר שותף פעיל בטיפול בהם, והוא נמצא איתם מחצית מהזמן – תופעה יוצאת דופן אצל היונקים. כשאחד הגורים בוכה, הוא הראשון שירוץ אליו להרגיעו.

הדרבנים אוכלים עשבים, פקעות, שורשים ובצלים. בכל לילה, משעת השקיעה ועד עלות השחר, יוצא הזוג ממאורתו לחפש מזון. לרוב, הנקבה היא המובילה. אם יש גורים, הם מצטרפים להורים והמשפחה כולה יוצאת יחד לסעוד.

הדרבן הוא יצור שוחר שלום וחששן. האגדה על פיה הוא יורה את דרבונותיו אינה נכונה. עם זאת, בלית ברירה הוא יפתיע את אויביו בהסתערות פתאומית עליהם. ידועים אף מקרים שבהם נמרים מתו כתוצאה מתקיפת דרבנים. את בשרו של הדרבן האפריקאי חומדים אריות וטיגריסים בעוד שהדרבן המקומי מתמודד עם זאבים, שועלים וצבועים. אך אויבו הגדול ביותר הוא האדם. הדרבנים בישראל הם בסכנת הכחדה בשל ציד.

קוצי הדרבן, שחור ולבן, הם גלגול של שערות.

נראה לי שאין צורך להוסיף נמשל. ובכל זאת, עוד הערה קטנה: בשפה העברית דָּרְבָּן הוא גם שמו של חלק מוארך דמוי שקיק המתפתח בפרח כחלק מן הגביע או הכותרת ומשמש כלי קיבול לצוּף.

חברי הטוב, אילן ארבל, מטפל גוף-נפש ומורה, הוציא ספר ראשון "ואהבת". הוא שוזר שם סיפורים מהקליניקה ומציג גם את תפיסת האהבה שלו, ומקומה המרכזי במעשה הטיפולי.

לשיטתו של אילן, קשר זוגי מתקיים בשלושה מרחבים: המרחב הפסיכולוגי, המרחב המיני והמרחב של שפה משותפת. המרחבים הפסיכולוגי והפיזי מוכרים יחסית, אך מעניין הזיהוי של המרחב השלישי. לפי אילן, ישנן רמות שונות לשפה משותפת – יש עולם מושגים דומה הנובע מהשתייכות לאותה חברה או תרבות, יש ניסיון עבר דומה וחוויות דומות, וכן ישנן כוונות דומות וראייה דומה של העתיד, כלומר דמיון דומה. השפה המשותפת, מזכיר אילן, צריכה תחזוק על בסיס יומיומי. שיחה פתוחה וגלוית לב בינינו לבין בני הזוג שלנו מעמיקה כל הזמן את השפה המשותפת ואת הקִרבה שהיא מייצרת. אם בן זוג פוטנציאלי שפגשתם מושך או מושכת מאוד מבחינה מינית אך אתם מתקשים לייצר איתם שפה משותפת, זהו אות אזהרה שאילן ממליץ מאוד לא להתעלם ממנו. צריך מרחב משולש כדי שהקשר יהפוך לאהבה.

חנה ארנדט היא אחת הפילוסופיות החשובות ביותר של המאה העשרים, ובכלל. לא רבים יודעים שגם זכתה לאהבה עמוקה וגדולה, עם בעלה השני, המשורר והפילוסוף הגרמני היינריך בלכר. הקשר ביניהם התחיל בשיחות אינטנסיביות וממושכות בבתי קפה ודירות פליטים מוזנחות בפריז של לפני המלחמה. לאט לאט השניים התאהבו. "עבור שניהם", נכתב בביוגרפיה של ארנדט, "הוויכוח האינטלקטואלי היה חלק בלתי נפרד מהתשוקה". במובן מסוים, הקשר ביניהם היה שיחה בלתי נפסקת – דואט אינטלקטואלי ששמר את שניהם במצב קבוע של גילוי והתרגשות. חברם הטוב של בני הזוג, הסופר והמבקר אלפרד קזין, סיפר עליהם כי היו כל העת עסוקים ביחסים שלהם, "הם תמיד דיברו, דיברו, דיברו".

באחד ממכתבי האהבה היפים ששלח לה, כתב בלכר: "סיבה יסודית לכך שאני אוהב אותך היא שתמיד חלקנו את אותן דעות בשאלות הגדולות של החיים. אין שום הבדל בינינו. כך זה כעת וכך זה יהיה תמיד".

היום, 30 באוגוסט, ב-19:30, יתקיים ערב השקה לספר, ברח' פינסקר 2 בהרצליה (קומה ב'). בין היתר אדבר שם גם אני, על טיפול ואהבה. מוזמנות ומוזמנים – הכניסה חופשית.

בכל הקשור בביטוייה הפיזיים של האהבה, בחברה שלנו נוטים להתמקד באברי המין. אבל הדבר הסקסי יותר, האוהב יותר, המרגש יותר ומרתק יותר, הוא לא חיבור פין ופות, אלא פה ופה. אם את רוצה לדעת אם הוא באמת אוהב אותך – זה בנשיקה שלו.

שלמה המלך ידע זאת. את שיר השירים שלו, אותו קוראים בפסח, הוא פתח בשלוש המילים הללו: "ישקני מנשיקות פיהו". וזה לא שהמלך חשש לתאר איברים מוצנעים יותר. על הפסוק הזה דרשו כך: "שאין אהבה של דבקות רוח ברוח אלא נשיקה, ונשיקה היא בפה, שהוא מבוע הרוח ומוצאה, וכשמנשקים זה לזה מתדבקות הרוחות אלו באלו והיו לאחת, ואז אהבה אחת".

ד"ר ריצ'רד זלצר פִּרסם בשנות השבעים ספר על התנסויותיו כמנתח. בסיפור האחרון שם כתב על אישה צעירה שניתח בפניה כדי להסיר גידול מלחיה. למרות מאמציו הנואשים, לא יכול היה להימנע מלחתוך עצב זעיר, המפעיל את שרירי הפה. אחרי הסרת התחבושות נחשף פיה, מעוות בשיתוק מחריד. כך יראו מעתה פניה עד סוף חייה. זלצר תיאר את הרגע:

בעלה הצעיר נמצא בחדר. הוא עומד מצדה השני של המיטה ושניהם נראים שקועים באור מנורת הלילה, מנותקים ממני, חווים רגע פרטי. האישה הצעירה מדברת. "הפה שלי תמיד יהיה ככה?", היא שואלת.

"כן", אני אומר, "כך הוא יהיה. זה בגלל שהעצב נחתך".

היא מהנהנת, דוממת. אבל הגבר הצעיר מחייך. "זה מוצא חן בעיני", הוא אומר.

לפתע ברור לי מי הוא. אני מבין ומשפיל מבט. הגבר מתעלם מנוכחותי ומתכופף לנשקה. אני כה קרוב, שאני יכול לראות כיצד הוא מעקם את שפתיו כדי שיתאימו לאלה שלה, להראות לה שהנשיקה שלהם עדיין עובדת.

אני נזכר שהאלים הופיעו ביוון העתיקה כבני תמותה ועוצר את נשימתי.

אהבה היא העתקת מרכז הקיום מעצמנו למישהו אחר.
(אייריס מרדוק)

על השיח עם הפרחים הכתומים מתחת למרפסת אולם המדיטציה, ראיתי שני פרפרים, שחורים עם פס לבן, שעפו יחד, צמודים צמודים. הבטתי בהם ממושכות. הם דילגו מפרח לפרח, לוגמים צוף. אחרי זמן מה שמתי לב שזה תמיד אותו פרפר ששותה, והשני מלווה אותו, מחכה בסבלנות עד שיסיים, ואז עובר איתו (דמיינתי שזה 'אִתה') לפרח הבא. אחרי שעברו פחות או יותר על כל עשרות הפרחים שעל השיח, הם נפרדו, וכל אחד המשיך למצוץ עוד קצת צוף מהפרחים. כלומר, זה לא שהפרפר המלווה לא היה צמא. הוא רק וידא שחברתו גומעת את הצוף הטרי מכל פרח, לפני שניגש להרוות גם את צימאונו שלו. עמנואל לוינאס אמר – "הדבר האמיתי הוא ערך הקדושה. אין הקדושה קשורה כל עיקר בסגפנות, כי אם בוודאות שתמיד יש לתת את הבכורה לאחר". אלה היו פרפרים קדושים אפוא.

זה סיפור אמיתי לגמרי. שמעתי אותו לפני כמה שנים בנסיעת ג'יפ בהרי הפינדרוס ביוון מפי איש "ידיעות" ראובן וייס, עיתונאי מהסוג הישן – מחוספס, ציני, עם לב ענק מתחת למעטה הקשוח, ותשוקה בוערת לסיפור טוב. את הסיפור הוא שמע מפי הכלה. עכשיו, בהודו, פתאום נזכרתי בו.

אותה בחורה היתה ממשפחה ממוצא הודי – הוריה עלו ארצה מהודו בגיל צעיר. אחרי הצבא, ופרידה כואבת מבן-זוג, ביקשה לצאת למסע שורשים – ארזה תרמיל ונסעה. בזמן שהיא טיילה לה, מכר של אביה סיפר לו בשבת בבית-הכנסת על בחור הודי שעלה לארץ לבדו. האב הזמין את אותו בחור לארוחת-שישי, הבחור הגיע והמשפחה בילתה איתו בנעימים. באותו זמן, הבחורה שוטטה בהודו. היא הגיעה למומביי והוזמנה לארוחת-שישי אצל אחת מהמשפחות בקהילה היהודית הקטנה. היא בילתה בנעימים ואֵם המשפחה אף נתנה לה במתנה זוג עגילים יפים. חלפו חודשים, הבחורה סיימה מסעה ושבה לישראל. באחד הימים נזכרה באותה ארוחת-שישי וסיפרה עליה לאמה. זו החווירה. "במסורת שלנו, כשבחורה מקבלת מאישה עגילים, משמעות הדבר שהיא מסכימה להתארס לבנהּ". הבת פטרה את הדברים כאמונה תפלה והתפלאה על אמה. אך האם התעקשה – "את חייבת להחזיר את העגילים, זה מזל רע". הבחורה יצרה קשר עם המשפחה במומביי, וניסתה לברר בעדינות, בלי להסגיר כוונותיה, איך תוכל להחזיר את העגילים. הם סיפרו לה שיש להם בן בארץ והיא שמחה – נמצאה לה הדרך להשיב את המתנה. היא ביקשה את מספר הטלפון של הבן, התקשרה אליו ושאלה אם יוכלו להיפגש. את הסוף אתם יכולים לנחש.ט"ו באב שמח, שהאהבה תמצא אתכם, בדרכיה.

 

שבעה הרהורים על אהבה

 1

אם נרצה לאהוב, זה חייב לכלול גם את עצמנו. יש מי שעסוקים מדי בעצמם, ולא משאירים מקום לאחר. אחרים מכוונים כל כך לחיפוש אחר אהוב, שלא נותר להם מקום לאהבת עצמם. אלה ואלה חוסמים את האהבה. אריך פרום ציין שמי שמסוגל לאהוב, אוהב גם את עצמו. אם הוא מסוגל לאהוב רק אחרים, אין בכוחו לאהוב כלל. "אנוכיות ואהבה עצמית, לא רק שאינן זהות, הן לאמיתו של דבר הפכים. האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מדי אלא פחות מדי; למעשה הוא שונא את עצמו".

אבל הדרישה 'לאהוב את עצמנו' אינה פשוטה למימוש. עלינו להיות ראויים לאהבה הזו. אריסטו כתב נפלא: "מי שהוא גרוע, אינו רוחש רגשי ידידות אף לא לעצמו, כיוון שאין בו דבר הראוי לחיבה. ואם מצב כזה הוא אומלל מאין כמוהו, עלינו לאמץ את כל כוחנו כדי להימלט מן השחיתות, ולהיות מהוגנים. שרק כך יוכל אדם להיות שרוי בידידות עם עצמו, ולהיות גם ידיד לזולתו".

 2

אהבה היא מצב בו שני האוהבים עוזרים זה לזה להשתנות, להפוך שלמים יותר. מכאן מתברר אותו דבר הידוע לכל, אך שצריך להזכירו מדי פעם: אנחנו בני-אדם, עם פגמים וחולשות, שמתבטאים גם ביחסי האהבה שלנו. קשר טוב הוא קשר בין שני אנשים המבקשים להשתפר, להשתנות, להפוך משוחררים יותר מאנוכיות ומעיוורון. שאול התרסי כתב: "האהבה לא תתמרמר ולא תחשוב רעה". אם נזכור שהאחר מבקש, כמונו, להשתנות, להשתפר, נוכל להשתחרר מהביקורתיות, הפחד, האגואיזם, שמאפיינים את יחסינו איתו. לא נתמרמר ולא נחשוב רעה, וכך נעזור לאהוּב להשתנות, ובכך גם (אפילו בעיקר), נעזור לעצמנו להשתנות. וזו הלוא מטרת היחסים, מטרת החיים. ב"ספר קטן על אהבה" כתב הפילוסוף ג'ייקוב נידלמן: "הניסיון לראות את האחר בעצמו כמחפש, משיב את החמימות כלפיו שנעלמה בהשפעת התגובות הרגשיות. ולבסוף, עבודת האהבה הזאת כלפי האחר, במוקדם או במאוחר תעורר בנו את אותו סוג אהבה". במובן הזה האהבה היא חלק מדרך רוחנית. היא מניחה שבן-הזוג רוצה להכיר עצמו טוב יותר, כפי שגם אנחנו רוצים. אנחנו לא שלמים, אבל אם נזכור תמיד, כל יום, כל שעה, שגם בן הזוג מודע לאי-שלמותו, ושואף לתקנה, נוכל לעזור לו בדרכו הרוחנית (והוא – יוכל לעזור לנו).

 3

הנזירה הבודהיסטית לוסאנג פאלמו (ריטה) אומרת שאהבה היא מצב בו יש רצון שמישהו אחר (או אתה עצמך) יהיה שמח, וההבנה שזה לא מתרחש מאליו, שזה דורש מאמץ.

לעומת אהבה מציב הבודהיזם היצמדות (attachment). גם כאן יש שאיפה לאושרו של האחר, אלא שהרצון הוא שאני אהיה גורם האושר. גם רצון להיות עם מישהו בגלל שהוא עושה אותי מאושר הוא ביטוי להיצמדות. לעומת זאת, "אהבה רק רוצה לתת". אם אנחנו נפגעים מבן הזוג, אמרה אני לוסאנג, כנראה שבקשר מעורבת היצמדות.

4

עמנואל לוינאס טען כי "הדבר האמיתי הוא ערך הקדושה". הקדושה אינה קשורה בסגפנות, או בתפילות, או בקיום חוקים כלשהם, כי אם "בוודאות שתמיד יש לתת את הבכורה לאחר – החל מההצעה 'אחריך' בפני הדלת הפתוחה ועד לנכונות – שבקושי אפשרית אך היא נדרשת על-ידי הקדושה – למות בעבור הזולת". זו גדולת האהבה. פיליפ ק' דיק כתב כי אהבת אמת היא כה נהדרת כי בה "אתה מפסיק לחיות בשביל עצמך, אתה חי בשביל מישהו אחר". זה מנוגד לאינסטינקט ההישרדות, שמכתיב את כל פעולותינו. כדברי לוינאס, יש כאן, באהבה הקדושה הזו, "מהפך של הסדר הטבעי של הדברים, של התעקשות היש להתמיד בישותו".

ניתן לשאול מדוע זה טוב, לא להתעקש להתמיד בישותנו. התשובה ברורה: כי בסופו של דבר ניכשל, המוות יגבור על יצר ההישרדות. הדרך היחידה לנצח אותו היא לצאת מהמאבק – באמצעות אהבה.

5

לוסאנג פאלמו סיפרה על זוג חברים שלה שביקשו במשך שנים ארוכות להיכנס להריון. הם ניסו את כל השיטות, ובסופו של דבר, אחרי עשר שנים של מאמצים כבירים, הצליחו. הם היו מאושרים. פינו חדר בבית, ריהטו אותו, התכוננו בהתרגשות ללידה. אך בחודש השביעי העובר מת ברחם. לוסאנג שהתה בהודו באותה תקופה וסיפרה שהיא דאגה להם מאוד, חששה שיתמוטטו. כשחזרה לאירופה ונפגשה איתם, הופתעה לראות שהם כלל לא מדוכאים או מיואשים. היא שאלה כל אחד מהם איך הצליח להתמודד עם המשבר והאכזבה. הגבר אמר: אני כל כך דאגתי לה… האישה אמרה: אני כל כך דאגתי לו… כל אחד חשב על האחר ושכח מעצמו. יש להם היום זוגיות נהדרת, בלי ילדים, אמרה לוסאנג.

6

רבי עקיבא אמר "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם". טוב ויפה. אך מה פירוש הדבר? קירקגור כתב קצת יותר בפירוט: "אהבה היא יחסים בין אדם-אלוהים-אדם, כלומר, אלוהים הוא הגורם המתווך". ובמקום אחר כתב: "ניתן לשער, ולרוב אנשים חושבים כך, שאהבה בין אדם לאדם היא של שניים. זה נכון, אבל גם לא נכון, שכן אלה גם יחסים בין שלושה. ראשית ישנו האוהב; אז יש את מי שהוא מושא האהבה; אבל שלישית, קיימת האהבה עצמה".

מכאן עולה משמעות הפרידה, כלומר 'התפכחות' מאהבה (falling out of love). כאשר שני אנשים מקושרים בקשר של אהבה, כל אחד מהם בפני עצמו גם מקושר לאהבה. הפרידה על כן היא איומה. "לפני שהם מגיעים לנקודת השבירה, לפני שכל אחד מהם מגיע לשבירת אהבתו ביחס לאחר, הוא חייב ראשית להיפרד מהאהבה". מכאן אפשר להבין את אמירתו הקיצונית של אבן-חזם האנדלוסי: "בין כל פורענויות תבל אין עוד אחת שתשווה לפרידה. אילו ניגרו בעטיה לא רק הדמעות אלא גם הנשמות, נקל היה הדבר. חכם אחד שמע אדם אומר: 'הפירוד הוא אחי המוות'. ענה החכם ואמר: 'לא כי, אלא המוות הוא אחי הפירוד!'".

 7

האהבה אינה מוותרת. לעולם לא תעבור בשתיקה על זיוף, ולו קליל, על פגיעה, אפילו מזערית – מצד בן-הזוג, ומצדך. היא דורשת הכל, ולא קמצוץ פחות.

האהבה אינה סולחת. לעולם אין לה על מה. אם ישנה סליחה, היא אולי הדרך חזרה לאהבה, אך אינה מצד האהבה.

* * *

גל גבאי ראיינה אותי בתוכניתה "עושים סדר". מוזמנות~ים לצפות:

(הראיון מתחיל בדקה ה-23:00, אם הלינק לא מוביל ישירות אליו)

באהבת אמת, אנחנו מוצאים את אהוב לבנו יפה תואר כי אנו אוהבים אותו, ולא אוהבים אותו כי הוא יפה תואר, כתב דונלד ויניקוט.

ד"ר ריצ'רד זלצר פִּרסם בשנות השבעים ספר על התנסויותיו כמנתח. בסיפור האחרון שם כתב על אישה צעירה שניתח בפניה כדי להסיר גידול מלחיה. למרות מאמציו הנואשים, לא יכול היה להימנע מלחתוך עצב זעיר, המפעיל את שרירי הפה. אחרי הסרת התחבושות נחשפו פניה, פיה מעוות בשיתוק (palsy). כך יראו מעתה פניה עד סוף חייה. זלצר תיאר את הרגע:

בעלה הצעיר נמצא בחדר. הוא עומד מצדה השני של המיטה ושניהם נראים שקועים באור מנורת הלילה, מנותקים ממני, חווים רגע פרטי. "מי אלה", אני שואל את עצמי, "הוא והפה המעוות שמולו, שמביטים ונוגעים זה בזה בנדיבות שכזו?".

האישה הצעירה מדברת. "הפה שלי תמיד יהיה ככה?", היא שואלת.

"כן", אני אומר, "כך הוא יהיה. זה בגלל שהעצב נחתך".

היא מהנהנת, דוממת. אבל הגבר הצעיר מחייך. "זה מוצא חן בעיני", הוא אומר, "נראה חמוד כזה".

לפתע ברור לי מי הוא. אני מבין ומשפיל מבט. הגבר מתעלם מנוכחותי ומתכופף לנשק את שפתיה העקומות. אני כה קרוב, שאני יכול לראות כיצד הוא מעקם את שפתיו כדי שיתאימו לאלה שלה, להראות לה שהנשיקה שלהם עדיין עובדת.

אני נזכר שהאלים הופיעו ביוון העתיקה כבני תמותה ועוצר את נשימתי.

ביום שישי, 8 באוקטובר 2010, נדרסה אמילי גוסיו, סטודנטית לאמנות בת 21 מניו-יורק, על-ידי משאית סמיטריילר בזמן שרכבה על אופניה. כשהגיעה אמהּ לבית-החולים אמרה לה אחת האחיות שבתה לא תשרוד, ושאלה על תרומת איברים. אמילי לא מתה, אבל כעבור חודש וחצי בלי שום אינדיקציה שהיא יכולה לראות או לשמוע דבר, הודיעו הרופאים להוריה שהנזק המוחי בלתי הפיך. אמילי לא תתעורר. הם המליצו להעבירה למוסד מיוחד. אבל אלן לונדגארד, בן זוגה של היפהפייה הנרדמת, לא האמין לרופאים. הוא המשיך להגיע לבית החולים מדי לילה. באחד הלילות, בשלוש לפנות בוקר, כתב באצבעו על כף ידה של חברתו “I Love You”, אות אחר אות. אמילי מלמלה בתשובה: "הו, אתה אוהב אותי? זה כל-כך מתוק. תודה".

"במשך כל השבועות האלה הרגשתי כלואה בחלום, בלי דרך לצאת החוצה", תספר אמילי כעבור כמה חודשים לעיתונאי רוברט קרולוויץ, בשיחה שהקליט לתוכנית Radiolab כשביקר אותה ואת אלן בביתם בברוקלין. "לא הבנתי למה אני לא מתעוררת. דמויות בחלום כל הזמן אמרו לי 'אל תיגעי בפצעים', וחיכיתי לאיזושהי תקשורת מבחוץ. האותיות שאלן כתב לי על כף היד היו הדבר היחיד שחדר פנימה".

אלן ואמילי סירבו להצעתו של טום הנקס להפוך את סיפורם לסרט והסתפקו במסירתו בתוכנית הרדיו של קרולוויץ'. אלן אמר להנקס שאמילי התעוורה, ולכן היא יכולה לשמוע רדיו אבל לא לראות את הסרט.