אחד מסיפורי האהבה הגדולים של המאה ה-20 הוא של שני חוקרים שהקדישו את חייהם לאש הבוערת בלבו של כוכב הלכת. כן, זה מופרך כמו שזה נשמע. קיומו של הזוג הזה נוגד את כל חוקי ההסתברות. מבין כ-350 הוולקנולוגים הפעילים באותה תקופה, השניים הבולטים ביותר נולדו באותו מחוז קטן בצרפת, נפגשו בגיל צעיר, התאהבו עד מעל לראש ומתחת לאדמה, והחליטו להקדיש את חייהם זה לזה ולחקר התפרצויות וולקניות. אם זה לא מספיק, בני הזוג, קטיה ומוריס קראפ, גם היו יפי תואר ושופעי שארם, ואף תיעדו בדקדקנות את כל הרפתקאותיהם, כפי שניתן לראות כעת בסרט "אש האהבה".

מוריס הוקסם מהרי געש בגיל 7 בחופשה משפחתית באי סטרומבולי. קטיה התאהבה בהם בנעוריה, בחופשה דומה עם הוריה, באותו מקום.

הם נפגשו במקרה ב-1966 וכעבור שנתיים יצאו למסע המשותף הראשון שלהם, להר געש באיסלנד שהתעורר מתרדמת בת אלפי שנים. שני הצעירים הדלפונים נסעו במרחבים הבזלתיים של איסלנד ברנו קטנה חבוטה. המכונית נתקעה בדרך 27 פעמים, אבל הם הגיעו ליעדם. על הר הגעש מעד מוריס ושקע עד הברך בבוץ בטמפרטורה של 140 מעלות. "זו היתה הטבילה שלי כוולקנולוג", יאמר לאחר מכן.

ב-1970 השניים נישאו והחליטו לא להביא ילדים לעולם. "מעכשיו זה יהיה הרי געש, הרי געש, הרי געש", נשבעו זה לזה. בעשרים השנים הבאות ראו קרוב ל-200 הרים, בכל רחבי העולם.

הסרט מציג זוג המאוהב בהרי געש ומאוהב באהבה. שתי האהבות מתערבבות ולא תמיד ברור על מי מהן הם מדברים. "זהו הספקטקל הגדול ביותר של עולם הטבע, התופעה היפה מכולן", יאמרו ברגע אחד בסרט. באחר יקבעו: "ברגע שרואים התפרצות אי-אפשר לחיות בלעדיה, כי זה כל כך גרנדיוזי, עצום. התחושה של להיות שום דבר".

אפשר ללמוד רבות מהקראפטים על התחושה הזו, העצומה מכולן, של להיות שום דבר, כלומר לאהוב.

***

הפעולות החשובות ביותר של האהבה הן התמסרות וחקירה, שכן כדי לאהוב מישהו או משהו יש לדעת אותו, אחרת לא את הדבר אנחנו אוהבים אלא רעיון שיש לנו בנוגע אליו. כמו שאומרת הקריינית בסרט (בקולה של מירנדה ג'וליי): "הבנה היא שמה השני של אהבה".

מוריס וקטיה מנסים להבין, בכל מאודם. הם מדענים טוטליים, זן שנדמה שכמעט פס מהעולם, אנשי שטח, שמתבוננים בצורה ישירה במושא מחקרם. חלק גדול מכוחם נובע מהשילוב המשלים של תכונותיהם. היא מתמקדת בפרטים הקטנים, הוא רואה את התמונה הרחבה, היא מצלמת סטילס, הוא וידיאו. ברור שכל אחד מהם לבדו לא היה מסוגל להגיע להבנות המדעיות שביחד הגיעו אליהם.

הם עושים את עבודת המחקר בהתמסרות מלאה. "אנחנו מדענים, לא אנשים דתיים", הם מגדירים את עצמם. אולם הם גם מודעים לגבולותיו של המדע, גבולותיו של האדם. קטיה: "אנחנו נמלים קטנות שמטפסות על גופה של חיה ענקית, אומרות ביהירות: 'אנחנו מטפסות עלייך כדי להבין אותך, לקרוע את צעיפי המסתורין שעוטפים אותך, כך שהמדע יתקדם'. כמה גדולות הן האמביציה והיהירות של האדם".

מדענים מנסים לחלץ מתוך התרחשויות חוקים כלליים, זו מלאכתם. לחוקים אלה חשיבות עצומה להבנתנו את העולם, אולם החוקים הללו הם באופן בלתי נמנע הפשטות שמאבדות משהו מהחד-פעמיות של כל מאורע. כך קורה גם במחקר המדעי של אהבה. ביולוגים ונוירולוגים מוצאים קשרים בין הפרשת הורמונים או פעילות באזורי מוח מסוימים ובין אהבה. ההבנות הללו תמיד מוגבלות. בשונה ממדענים רבים, קטיה ומוריס לא שוכחים זאת. גם הם חיפשו הכללות וחוקים, ואף הציגו את ממצאיהם בלא פחות מ-19 ספרים. אך הם גם אומרים: "צריך לאסור על סיווג של הרי געש, כל הר געש הוא אישיות ייחודית. אין שום אמת בהכללות. עדיף ללמוד כל הר בנפרד ולהימנע מהגדרות". ברגע אחר בסרט אמר מוריס: "כאשר מדובר בתגליות מדעיות, כמו איך הר געש פועל או מדוע הארץ חמה, למעשה הכל אינו ידוע". כמו באהבה.

***

וולקנולוגיה היא מדע תצפיתי. ככל שקרובים יותר, כך רואים יותר, מבינים יותר. אך גם מסתכנים יותר. כמו באהבה. זהו אולי השיעור החשוב ביותר כאן על טיבה של האהבה. נוח לחשוב על האהבה כעל משהו נעים, אופטימי. זהו הדימוי הרווח שלה. אחד השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו על אהבה, מאת המשורר הסופי ג'לאל א-דין רוּמי, מתאר אותה אחרת לגמרי:

דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה אֵינָהּ
טִעוּן מְעֻדָּן.
הַדֶּלֶת שָׁם
הִיא אֲבַדּוֹן.

אהבה היא אכן מענגת ומשמחת מאין כמותה, אבל היא גם מפחידה מכל. היא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ומשום כך אובדנו הוא הכואב ביותר. היא נותנת הכל, אך גם לוקחת. הדלת שם היא אבדון – להיות שום דבר.

לאורך הסרט מתחבטים קטיה ומוריס שוב ושוב באותה שאלה: האם להישאר או לברוח, להתקרב או להתרחק. זוהי השאלה של האהבה. חוש ההישרדות אומר תמיד לנוס, אך קטיה ומוריס נשארים נשארים נשארים. הם שוהים לבדם שבועיים באוהל בתוך לוע הר הגעש הפעיל ניאראגונגו בזאיר. ברגע אחר הם מחליטים להישאר, שוב רק שניהם, תחת מטחי סלעים לוהטים, על אי אינדונזי קטן שהר הגעש במרכזו בדיוק התפרץ.

"אֵין פַּחַד לָאַהֲבָה כִּי הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה תְּגָרֵשׁ אֶת־​הַפָּחַד" כתב יוחנן השליח באיגרת הראשונה שלו. קטיה ומוריס גירשו. משום כך אפשר לומר שאהבו, שחיו.

"אני מעדיף חיים קצרים ואינטנסיביים על פני חיים ארוכים ומונוטוניים", אמר מוריס. הוא ידע את המחיר, והיה נכון לשלמו. "אני רוצה להגיע לבטן הר הגעש", אמר. "יום אחד זה יהרוג אותי, אבל זה לא מטריד אותי כלל".

לפי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הפחד מן המוות הוא הסיבה העיקרית לכך שאנשים אינם חיים. לא להיות אותנטיים, לא להיות מי שאנחנו באמת, הוא מנגנון הגנה מרכזי מפני אימת המוות, שכן איננו יכולים למות, לחדול מחיינו ומהיות מי שהננו, אם מלכתחילה לא חיינו, לא היינו מי שאנו. המשורר טד יוז כתב: "הדבר היחיד שאנשים מתחרטים עליו הוא שלא חיו מספיק באומץ, שלא השקיעו מספיק לב, לא אהבו מספיק. אין שום דבר אחר שיש לו חשיבות כלשהי".

"איננו יכולים לדמיין חיים אחרים", אמרה קטיה.

***

(מתוך כתבה על הסרט שפורסמה ב"מוסף הארץ")