על תופעת הסנכרון הבין-מוחי

באלפי השנים האחרונות כבשה האנושות כל פינה בכדור הארץ. לאורך השנים הוצעו הסברים שונים לחידה הגדולה: כיצד הפך דווקא פרימאט אחד לשליט הכל יכול של הפלנטה? תחום מחקרי חדש יחסית מציע תשובה מפתיעה. "מה שמאפשר לנו לשלוט הוא לא כוחנו הפיזי כמובן, וגם לא האינטליגנציה שלנו", אומרת חוקרת המוח פרופ' רות פלדמן, "אלא זה שיש לנו את היכולת הכי טובה לסנכרן בין מוחות. בזכותה, בני האדם יודעים לשתף פעולה באופן המהיר ביותר והיעיל ביותר".

עד לפני מספר שנים, התמקדו חוקרי מוח בעיקר במה שקורה בתוך המוח הבודד. נבדקים הוכנסו למכשירי MRI גדולים ושם נבדק כיצד מופעלים אזורים שונים בעת ביצוע מטלות קוגניטיביות. בהדרגה התגלה שהמוח פועל כרשת מסועפת.

אולם חלק ניכר מהפעילות האנושית לא נעשה ביחידות. טכנולוגיות חדישות, שמאפשרות למדוד פעילות מוחית בסביבה טבעית יחסית, מספקות למדענים הזדמנות לבדוק את מוחותיהם של אנשים הפועלים יחד. כך נמצא שבמקרים מסוימים מופיע תיאום בין הפעילות המוחית של אנשים שונים – גלי המוח הופכים חופפים ותאי עצב באזורים מקבילים יורים באותו זמן. במילים אחרות, המוחות הופכים "מסונכרנים".

"עד היום התייחסנו למוח כרשת אחת", אומרת פרופ' סימון שמאי-צורי. "אך אפשר למפות מבחינה מוחית את התהליכים החברתיים שקורים בין אנשים וכך ללמוד על רשת גדולה שנוצרת בין מוחות".

המחקרים בתחום המתפתח של "מדע המוח החברתי" (Collective neuroscience) עומדים כיום בחזית הניסיון להבין את הפסיכולוגיה והנוירוביולוגיה האנושיים. כמה מהחוקרות המובילות בעולם בתחום הן ישראליות. בשיחות עמן הן סיפרו על התגליות האחרונות בשדה המחקר החדש, וכן על שאלות פתוחות אותן הן מנסות לפצח בניסויים שונים.

פרופ' פלדמן עומדת בראש קתדרת סימס-מאן לחקר התפתחות המוח, הילד והמשפחה באוניברסיטת רייכמן. "סנכרון בין מוחי זו אופציה ביולוגית שיכולה להפוך שניים ליחידה", היא מסבירה. כמו ביונקים אחרים, גם אצל בני אדם התהליכים הסינכרוניים הראשונים נוצרים בקשרים חברתיים שבונים את המוח בינקות, למשל עם האמא והאבא. "קשרים אלה מתכנתים אותנו להפוך מחווטים לאפשרות של סנכרון", אומרת פלדמן.

המחקרים על סנכרון בין מוחי נעשים תוך הדמיה של אינטראקציות חברתיות. בחלק מהניסויים נעשה שימוש בטכנולוגיית fNIRS. הנבדקים חובשים מעין כובע ים שמוטמע בו פנסים קטנים שמקרינים למוח אור באורך גל הקרוב לאינפרה-אדום, דבר המאפשר לדמת את הפעילות המוחית בצורה לא חודרנית. כך יכולים החוקרים לבחון מה קורה בכמה מוחות במקביל.

נמצא שסנכרון הוא תופעה שכיחה שמתרחשת באופן כמעט אוטומטי בין אנשים שיוצרים ביניהם תקשורת, אומרת פלדמן. "אפילו אם אתה קונה קפה ומביט במוכר, נוצר איזה סנכרון בין המוחות שלכם". נמצא שככל שהאינטראקציה החברתית היא קרובה יותר, כך הסנכרון יותר חזק, כלומר יתרחש בין יותר אזורים במוח וביותר תדרים של פעילות מוחית.

גם המדיום בו מתקיימת האינטראקציה החברתית משפיע על מידת הסנכרון. מחקר של פלדמן שפורסם לפני מספר חודשים בכתב העת NeuroImage בחן את מידת הסנכרון שנוצרת בין אמא ומתבגר בשיחה פנים אל פנים לעומת הסנכרון הנוצר בשיחת זום. נמצא שבשיחה פנים אל פנים נוצרו תשעה קשרי סנכרון בין אזורים נרחבים במוח של האמא ושל הילד, מהם שישה הופיעו במוח הימני של הילד, שידוע שמעבד אותות חברתיים ורגשיים לא מילוליים. לעומת זאת, בשיחת זום נוצר קשר סנכרון יחיד, בין המוח הימני של האמא לשמאלי של הילד. "חשוב שהורים ידעו את זה", אומרת פלדמן. "צריך לתקשר עם הילד המתבגר בצורה נוכחת".

חוקרים משערים שהסנכרון התפתח שכן הוא תרם לאבולוציה של החברתיות. בני אדם הם בעלי דחף ליצור קשרים ולשתף פעולה, והסנכרון הבין-מוחי עשוי להיות אחת הדרכים שבהן המוח האנושי מסייע בכך.

השערה שמעלה פלדמן היא שיכולת הסנכרון החזקה במיוחד של בני אדם הופכת את שיתוף הפעולה האנושי ליעיל ומהיר במיוחד. "במצב של סנכרון אפשר לצוד או לדוג למשל בצורה יותר טובה", היא אומרת. במחקר שערכה קבוצתה של פלדמן שפורסם לפני כשנתיים ב-NeuroImage נמצא שאנשים שהיו בקשר קרוב וארוך טווח הפגינו סנכרון בין-מוחי רב יותר מאשר שני זרים בזמן ביצוע מטלה מוטורית. הזוגות המסונכרנים יותר ביצעו את המטלה מהר יותר ועם פחות שגיאות. במטלה כזו לדוגמה מתבקשים הנבדקים לצייר יחד אובייקט כמו בית או עיגול כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל שליטה על אחד משני כפתורים בלוח ציור – האחד שולט על יצירת קווים אנכיים והשני על קווים אופקיים.

תופעת הסנכרון מעלה שאלות רבות. "עד לפני 20 שנה לא חקרו בכלל את המוח בזמן אינטראקציה", אומרת פלדמן. "זה שינוי פרדיגמה ויש המון דברים שעוד לא יודעים". שאלה לדוגמה היא האם נוצר סנכרון גם בסיטואציות לא חיוביות ואף מפחידות. "הנוירוביולוגיה של השנאה בנויה על אותם יסודות כמו זו של האהבה", אומרת פלדמן, "וכל התחום הזה לא נחקר בכלל".

שאלה מרכזית בתחום היא האם ניתן לפתח שיטות לחזק סנכרון. נושא זה נבדק כיום במעבדה של שמאי-צורי בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שם היא מנסה לאמן אנשים להסתנכרן באמצעות נוירופידבק דיאדי. "בנוירופידבק האדם מקבל אות ויזואלי או אודיטורי שמשקף את רמת ההפעלה באזור במוח בזמן אמת", מסבירה החוקרת. "כך אפשר לאמן את האדם לשנות את הפעילות של האזור הזה, דבר שכבר משמש לטיפול בהפרעות חרדה והפרעות קשב וריכוז". כעת פיתחו החוקרות טכנולוגיה בה נמדדת הפעילות בשני מוחות תוך חישוב בזמן אמת של רמת הסנכרון ביניהם. "הנבדקים רואים דג שוחה, וככל שהם יותר מסונכרנים הדג שוחה מהר יותר", מסבירה שמאי-צורי. "אנחנו בודקות אם מתוך ניסיון לגרום לדג לשחות מהר יותר, שני האנשים יכולים ללמוד להגביר את הסנכרון ביניהם".

אם יתברר שאפשר ללמד כיצד להסתנכרן טוב יותר, הדבר עשוי לסייע במצבים שיש בהם קושי בסנכרון. "ידוע למשל שילדים על הספקטרום האוטיסטי מתקשים יותר להסתנכרן עם אחרים", אומרת שמאי-צורי. שימושים אחרים יכולים להיות לפתרון קונפליקטים או לטיפול זוגי. אינדיקציה לאפשרות השנייה עולה ממחקר שערכה שמאי-צורי ופורסם ב-2018 בכתב העת PNAS. בניסוי השתתפו בני זוג רומנטיים הטרוסקסואלים. האישה קיבלה גירוי שיצר כאב פיזי ובן זוגה תודרך כיצד להגיב. כאשר הוא נתן את ידו, הסנכרון בין בני הזוג עלה והכאב של האישה פחת, בהשוואה למצב בו לא נתן את ידו. מחקרים אחרים מצאו שמידת הסנכרון בין בני זוג מקושרת לשביעות הרצון שלהם מהקשר.

כיוון מחקרי אחר שבוחנת שמאי-צורי הוא של השפעת סנכרון על תהליכי למידה. "בשנים האחרונות מתרחש מעבר ללמידה שהיא לא פנים אל פנים. אנחנו רוצות לבדוק עד כמה אינטראקציות חשובות ללמידה ועד כמה הסנכרון משחק שם תפקיד", אומרת החוקרת.

בהקשר זה מספרת ד"ר יערה ישורון מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובית ספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב על ניסוי שנערך בארה"ב ב-2017 וממצאיו פורסמו בכתב העת Current Biology. בניסוי השתתפה כיתה שלמה, כאשר כל התלמידים ישבו בשיעורים עם מכשירים המנטרים את פעילות מוחם, וכך גם המורה. בשיעור אחד הקריאה המורה, באחר היא הרצתה, בשיעור שלישי צפו בווידיאו ובשיעור נוסף התקיים דיון כיתתי. הסנכרון המוחי הגבוה ביותר בין התלמידים נוצר בשיעור בו נערך הדיון, ושם היתה ההנאה של התלמידים הגבוהה ביותר והם גם למדו הכי טוב.

החוקרים לא יודעים כיצד הסנכרון נוצר. האופן בו מוחות נפרדים לומדים לפעול בצורה מתואמת נותר בגדר מסתורין. הסבר פשוט, שמעלה ישורון, הוא שהתיאום בין המוחות הוא תוצאה של חוויה משותפת – האנשים רואים או שומעים את אותו דבר, ולכן מוחותיהם פועלים בצורה דומה. "אם כך, הרי שהסנכרון נובע מהגירוי, ולא ממנגנון חברתי מוחי".

חוקרים מחפשים חיזוקים לכך שהסנכרון הוא אכן מנגנון מוחי שמשפר אינטראקציה חברתית. כאשר זוג חווה חוויה, הנוכחות המשותפת היא חלק מהחוויה הנתפסת, שיכולה בפני עצמה ליצור את הסנכרון המוחי. האתגר הוא אפוא לנטרל את ההשפעה של הגירוי המשותף על הסנכרון המוחי. "דרך אחת לתמוך בזה שסנכרון הוא מנגנון מוחי אמיתי, ולא רק תגובה למציאות זהה, היא אם נצליח להגביר סנכרון באמצעות אימון", אומרת ישורון. "אבל נדרשת עוד עבודה לפני שנוכל לקבוע שסנכרון הוא אכן מנגנון מוחי בעל תוצאות".

ד"ר שיר אציל מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית מציעה הסבר מקורי לתופעת הסנכרון. לדבריה זהו מנגנון התנהגותי שמטרתו ויסות הפיזיולוגיה של האחר, הן במוח והן בגוף. "בתור חיות חברתיות אנחנו נולדים חסרי אונים לחלוטין ותלויים במי שמטפל בנו שיווסת את המצב הגופני והרגשי שלנו", אומרת אציל. "תינוק לא יודע לשמר את חום הגוף, וברגע שאבא או אמא מחזיקים אותו על הגוף הם מוודאים שהטמפרטורה שלו מווסתת כי היא מסונכרנת עם הגוף שלהם. בדומה, המערכת החיסונית הלא מפותחת של התינוק מסתנכרנת עם זו של ההורים בזכות הקרבה הפיזית וההנקה. בגישה הזו סנכרון, פיזיולוגי ומוחי, הוא לא היעד אלא הדרך לוויסות, הן של הגוף והן של המוח".

מבוגרים אמנם פחות תלויים מבחינה חברתית בוויסות, ממשיכה אציל, אבל בגלל שהחברותיות כל כך מהותית לבני מיננו, גם בבגרות מצבנו הפיזי והרגשי מווסת טוב יותר כשאנחנו בתוך בקשר. "סנכרון היא אסטרטגיה מאוד יעילה לוויסות חברתי, פסיכולוגי וגופני", אמרה אציל. אכן, במחקר שפרסמה קבוצתה לפני כשנה בכתב העת Scientific Reports, נמצא שגברים ונשים נמשכים יותר לבני זוג שמסתנכרנים אליהם פיזיולוגית. "כאשר אדם אחר משפר באופן עקבי את הוויסות שלנו, אנחנו נקשרים אליו", הסבירה אציל.

הסנכרון גם מאפשר למוח להתכונן טוב יותר לרגע הבא, מוסיפה אציל. "כאשר אנשים מסונכרנים, הם קשובים זה לזה ולסביבה ובאמצעות למידה וניבוי מצליחים להתאים את עצמם למה שעומד להגיע", אומרת החוקרת. "המוח משתמש בתבניות כדי להתאים את ההתנהגות לסביבה ולכן סביבה מסונכרנת מאפשרת למוח לעבוד ביעילות רבה יותר. זה מסביר למה סנכרון קשור בתפקוד יותר טוב".

"מנקודת המבט שלי אני לא יכולה לחשוב על משהו שחשוב יותר לחקור מאשר איך אנחנו כבני אדם יכולים ליצור קשר שיש בו גם היבט ביולוגי, גם היבט התנהגותי וגם היבט מנטלי", מסכמת פלדמן. "ואיך הפלא הזה קורה. אין שאלת מחקר יותר מעניינת מזה".

---

פורסם לראשונה בגרסה מעט שונה בעיתון "הארץ", תחת הכותרת "סיעור מוחות: סנכרון בין מוחות עשוי להיות סוד כוחו של האדם"