על תופעת הסנכרון הבין-מוחי

באלפי השנים האחרונות כבשה האנושות כל פינה בכדור הארץ. לאורך השנים הוצעו הסברים שונים לחידה הגדולה: כיצד הפך דווקא פרימאט אחד לשליט הכל יכול של הפלנטה? תחום מחקרי חדש יחסית מציע תשובה מפתיעה. "מה שמאפשר לנו לשלוט הוא לא כוחנו הפיזי כמובן, וגם לא האינטליגנציה שלנו", אומרת חוקרת המוח פרופ' רות פלדמן, "אלא זה שיש לנו את היכולת הכי טובה לסנכרן בין מוחות. בזכותה, בני האדם יודעים לשתף פעולה באופן המהיר ביותר והיעיל ביותר".

עד לפני מספר שנים, התמקדו חוקרי מוח בעיקר במה שקורה בתוך המוח הבודד. נבדקים הוכנסו למכשירי MRI גדולים ושם נבדק כיצד מופעלים אזורים שונים בעת ביצוע מטלות קוגניטיביות. בהדרגה התגלה שהמוח פועל כרשת מסועפת.

אולם חלק ניכר מהפעילות האנושית לא נעשה ביחידות. טכנולוגיות חדישות, שמאפשרות למדוד פעילות מוחית בסביבה טבעית יחסית, מספקות למדענים הזדמנות לבדוק את מוחותיהם של אנשים הפועלים יחד. כך נמצא שבמקרים מסוימים מופיע תיאום בין הפעילות המוחית של אנשים שונים – גלי המוח הופכים חופפים ותאי עצב באזורים מקבילים יורים באותו זמן. במילים אחרות, המוחות הופכים "מסונכרנים".

"עד היום התייחסנו למוח כרשת אחת", אומרת פרופ' סימון שמאי-צורי. "אך אפשר למפות מבחינה מוחית את התהליכים החברתיים שקורים בין אנשים וכך ללמוד על רשת גדולה שנוצרת בין מוחות".

המחקרים בתחום המתפתח של "מדע המוח החברתי" (Collective neuroscience) עומדים כיום בחזית הניסיון להבין את הפסיכולוגיה והנוירוביולוגיה האנושיים. כמה מהחוקרות המובילות בעולם בתחום הן ישראליות. בשיחות עמן הן סיפרו על התגליות האחרונות בשדה המחקר החדש, וכן על שאלות פתוחות אותן הן מנסות לפצח בניסויים שונים.

פרופ' פלדמן עומדת בראש קתדרת סימס-מאן לחקר התפתחות המוח, הילד והמשפחה באוניברסיטת רייכמן. "סנכרון בין מוחי זו אופציה ביולוגית שיכולה להפוך שניים ליחידה", היא מסבירה. כמו ביונקים אחרים, גם אצל בני אדם התהליכים הסינכרוניים הראשונים נוצרים בקשרים חברתיים שבונים את המוח בינקות, למשל עם האמא והאבא. "קשרים אלה מתכנתים אותנו להפוך מחווטים לאפשרות של סנכרון", אומרת פלדמן.

המחקרים על סנכרון בין מוחי נעשים תוך הדמיה של אינטראקציות חברתיות. בחלק מהניסויים נעשה שימוש בטכנולוגיית fNIRS. הנבדקים חובשים מעין כובע ים שמוטמע בו פנסים קטנים שמקרינים למוח אור באורך גל הקרוב לאינפרה-אדום, דבר המאפשר לדמת את הפעילות המוחית בצורה לא חודרנית. כך יכולים החוקרים לבחון מה קורה בכמה מוחות במקביל.

נמצא שסנכרון הוא תופעה שכיחה שמתרחשת באופן כמעט אוטומטי בין אנשים שיוצרים ביניהם תקשורת, אומרת פלדמן. "אפילו אם אתה קונה קפה ומביט במוכר, נוצר איזה סנכרון בין המוחות שלכם". נמצא שככל שהאינטראקציה החברתית היא קרובה יותר, כך הסנכרון יותר חזק, כלומר יתרחש בין יותר אזורים במוח וביותר תדרים של פעילות מוחית.

גם המדיום בו מתקיימת האינטראקציה החברתית משפיע על מידת הסנכרון. מחקר של פלדמן שפורסם לפני מספר חודשים בכתב העת NeuroImage בחן את מידת הסנכרון שנוצרת בין אמא ומתבגר בשיחה פנים אל פנים לעומת הסנכרון הנוצר בשיחת זום. נמצא שבשיחה פנים אל פנים נוצרו תשעה קשרי סנכרון בין אזורים נרחבים במוח של האמא ושל הילד, מהם שישה הופיעו במוח הימני של הילד, שידוע שמעבד אותות חברתיים ורגשיים לא מילוליים. לעומת זאת, בשיחת זום נוצר קשר סנכרון יחיד, בין המוח הימני של האמא לשמאלי של הילד. "חשוב שהורים ידעו את זה", אומרת פלדמן. "צריך לתקשר עם הילד המתבגר בצורה נוכחת".

חוקרים משערים שהסנכרון התפתח שכן הוא תרם לאבולוציה של החברתיות. בני אדם הם בעלי דחף ליצור קשרים ולשתף פעולה, והסנכרון הבין-מוחי עשוי להיות אחת הדרכים שבהן המוח האנושי מסייע בכך.

השערה שמעלה פלדמן היא שיכולת הסנכרון החזקה במיוחד של בני אדם הופכת את שיתוף הפעולה האנושי ליעיל ומהיר במיוחד. "במצב של סנכרון אפשר לצוד או לדוג למשל בצורה יותר טובה", היא אומרת. במחקר שערכה קבוצתה של פלדמן שפורסם לפני כשנתיים ב-NeuroImage נמצא שאנשים שהיו בקשר קרוב וארוך טווח הפגינו סנכרון בין-מוחי רב יותר מאשר שני זרים בזמן ביצוע מטלה מוטורית. הזוגות המסונכרנים יותר ביצעו את המטלה מהר יותר ועם פחות שגיאות. במטלה כזו לדוגמה מתבקשים הנבדקים לצייר יחד אובייקט כמו בית או עיגול כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל שליטה על אחד משני כפתורים בלוח ציור – האחד שולט על יצירת קווים אנכיים והשני על קווים אופקיים.

תופעת הסנכרון מעלה שאלות רבות. "עד לפני 20 שנה לא חקרו בכלל את המוח בזמן אינטראקציה", אומרת פלדמן. "זה שינוי פרדיגמה ויש המון דברים שעוד לא יודעים". שאלה לדוגמה היא האם נוצר סנכרון גם בסיטואציות לא חיוביות ואף מפחידות. "הנוירוביולוגיה של השנאה בנויה על אותם יסודות כמו זו של האהבה", אומרת פלדמן, "וכל התחום הזה לא נחקר בכלל".

שאלה מרכזית בתחום היא האם ניתן לפתח שיטות לחזק סנכרון. נושא זה נבדק כיום במעבדה של שמאי-צורי בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שם היא מנסה לאמן אנשים להסתנכרן באמצעות נוירופידבק דיאדי. "בנוירופידבק האדם מקבל אות ויזואלי או אודיטורי שמשקף את רמת ההפעלה באזור במוח בזמן אמת", מסבירה החוקרת. "כך אפשר לאמן את האדם לשנות את הפעילות של האזור הזה, דבר שכבר משמש לטיפול בהפרעות חרדה והפרעות קשב וריכוז". כעת פיתחו החוקרות טכנולוגיה בה נמדדת הפעילות בשני מוחות תוך חישוב בזמן אמת של רמת הסנכרון ביניהם. "הנבדקים רואים דג שוחה, וככל שהם יותר מסונכרנים הדג שוחה מהר יותר", מסבירה שמאי-צורי. "אנחנו בודקות אם מתוך ניסיון לגרום לדג לשחות מהר יותר, שני האנשים יכולים ללמוד להגביר את הסנכרון ביניהם".

אם יתברר שאפשר ללמד כיצד להסתנכרן טוב יותר, הדבר עשוי לסייע במצבים שיש בהם קושי בסנכרון. "ידוע למשל שילדים על הספקטרום האוטיסטי מתקשים יותר להסתנכרן עם אחרים", אומרת שמאי-צורי. שימושים אחרים יכולים להיות לפתרון קונפליקטים או לטיפול זוגי. אינדיקציה לאפשרות השנייה עולה ממחקר שערכה שמאי-צורי ופורסם ב-2018 בכתב העת PNAS. בניסוי השתתפו בני זוג רומנטיים הטרוסקסואלים. האישה קיבלה גירוי שיצר כאב פיזי ובן זוגה תודרך כיצד להגיב. כאשר הוא נתן את ידו, הסנכרון בין בני הזוג עלה והכאב של האישה פחת, בהשוואה למצב בו לא נתן את ידו. מחקרים אחרים מצאו שמידת הסנכרון בין בני זוג מקושרת לשביעות הרצון שלהם מהקשר.

כיוון מחקרי אחר שבוחנת שמאי-צורי הוא של השפעת סנכרון על תהליכי למידה. "בשנים האחרונות מתרחש מעבר ללמידה שהיא לא פנים אל פנים. אנחנו רוצות לבדוק עד כמה אינטראקציות חשובות ללמידה ועד כמה הסנכרון משחק שם תפקיד", אומרת החוקרת.

בהקשר זה מספרת ד"ר יערה ישורון מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובית ספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב על ניסוי שנערך בארה"ב ב-2017 וממצאיו פורסמו בכתב העת Current Biology. בניסוי השתתפה כיתה שלמה, כאשר כל התלמידים ישבו בשיעורים עם מכשירים המנטרים את פעילות מוחם, וכך גם המורה. בשיעור אחד הקריאה המורה, באחר היא הרצתה, בשיעור שלישי צפו בווידיאו ובשיעור נוסף התקיים דיון כיתתי. הסנכרון המוחי הגבוה ביותר בין התלמידים נוצר בשיעור בו נערך הדיון, ושם היתה ההנאה של התלמידים הגבוהה ביותר והם גם למדו הכי טוב.

החוקרים לא יודעים כיצד הסנכרון נוצר. האופן בו מוחות נפרדים לומדים לפעול בצורה מתואמת נותר בגדר מסתורין. הסבר פשוט, שמעלה ישורון, הוא שהתיאום בין המוחות הוא תוצאה של חוויה משותפת – האנשים רואים או שומעים את אותו דבר, ולכן מוחותיהם פועלים בצורה דומה. "אם כך, הרי שהסנכרון נובע מהגירוי, ולא ממנגנון חברתי מוחי".

חוקרים מחפשים חיזוקים לכך שהסנכרון הוא אכן מנגנון מוחי שמשפר אינטראקציה חברתית. כאשר זוג חווה חוויה, הנוכחות המשותפת היא חלק מהחוויה הנתפסת, שיכולה בפני עצמה ליצור את הסנכרון המוחי. האתגר הוא אפוא לנטרל את ההשפעה של הגירוי המשותף על הסנכרון המוחי. "דרך אחת לתמוך בזה שסנכרון הוא מנגנון מוחי אמיתי, ולא רק תגובה למציאות זהה, היא אם נצליח להגביר סנכרון באמצעות אימון", אומרת ישורון. "אבל נדרשת עוד עבודה לפני שנוכל לקבוע שסנכרון הוא אכן מנגנון מוחי בעל תוצאות".

ד"ר שיר אציל מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית מציעה הסבר מקורי לתופעת הסנכרון. לדבריה זהו מנגנון התנהגותי שמטרתו ויסות הפיזיולוגיה של האחר, הן במוח והן בגוף. "בתור חיות חברתיות אנחנו נולדים חסרי אונים לחלוטין ותלויים במי שמטפל בנו שיווסת את המצב הגופני והרגשי שלנו", אומרת אציל. "תינוק לא יודע לשמר את חום הגוף, וברגע שאבא או אמא מחזיקים אותו על הגוף הם מוודאים שהטמפרטורה שלו מווסתת כי היא מסונכרנת עם הגוף שלהם. בדומה, המערכת החיסונית הלא מפותחת של התינוק מסתנכרנת עם זו של ההורים בזכות הקרבה הפיזית וההנקה. בגישה הזו סנכרון, פיזיולוגי ומוחי, הוא לא היעד אלא הדרך לוויסות, הן של הגוף והן של המוח".

מבוגרים אמנם פחות תלויים מבחינה חברתית בוויסות, ממשיכה אציל, אבל בגלל שהחברותיות כל כך מהותית לבני מיננו, גם בבגרות מצבנו הפיזי והרגשי מווסת טוב יותר כשאנחנו בתוך בקשר. "סנכרון היא אסטרטגיה מאוד יעילה לוויסות חברתי, פסיכולוגי וגופני", אמרה אציל. אכן, במחקר שפרסמה קבוצתה לפני כשנה בכתב העת Scientific Reports, נמצא שגברים ונשים נמשכים יותר לבני זוג שמסתנכרנים אליהם פיזיולוגית. "כאשר אדם אחר משפר באופן עקבי את הוויסות שלנו, אנחנו נקשרים אליו", הסבירה אציל.

הסנכרון גם מאפשר למוח להתכונן טוב יותר לרגע הבא, מוסיפה אציל. "כאשר אנשים מסונכרנים, הם קשובים זה לזה ולסביבה ובאמצעות למידה וניבוי מצליחים להתאים את עצמם למה שעומד להגיע", אומרת החוקרת. "המוח משתמש בתבניות כדי להתאים את ההתנהגות לסביבה ולכן סביבה מסונכרנת מאפשרת למוח לעבוד ביעילות רבה יותר. זה מסביר למה סנכרון קשור בתפקוד יותר טוב".

"מנקודת המבט שלי אני לא יכולה לחשוב על משהו שחשוב יותר לחקור מאשר איך אנחנו כבני אדם יכולים ליצור קשר שיש בו גם היבט ביולוגי, גם היבט התנהגותי וגם היבט מנטלי", מסכמת פלדמן. "ואיך הפלא הזה קורה. אין שאלת מחקר יותר מעניינת מזה".

---

פורסם לראשונה בגרסה מעט שונה בעיתון "הארץ", תחת הכותרת "סיעור מוחות: סנכרון בין מוחות עשוי להיות סוד כוחו של האדם"

על הטעות הגדולה של זוגות ותיקים

אנחנו מכורים ללבבות שבורים. סיפורים על אוהבים כואבים, בין אם בשל נטישתו של האהוב, בגידתו או מותו, זוכים להצלחה, מציפים רגשות ודמעות.

אך במקום להתמוגג משברוני הלב, אולי נכון יותר להישיר מבט לאכזבותיו. תועלת רבה נוכל למצוא בחקירת המקרים, המסעירים פחות אך שכיחים הרבה יותר, בהם מי שאהב לבנו יותר מכל, שאיתו חלקנו לילות להט וימי יפעה, שאיתו וסביבו רקמנו חלומותינו המרוממים ביותר, שאושרו היה משאת נפשנו – הפך לאדם מאוס עלינו; אם נברר איך קורה שהקול הזה, שהיה כפעמונים באוזנינו, מעורר כעת רק רוגז; איך הטעויות הקטנות, שבעבר מצאנו חינניות, מספקות עילות לעלבון ועצבנות.

אם האהבה היא הרגש העתיק ביותר, יסוד הדברים כולם, האכזבה ממנה היא הרגש השני הכי ותיק. גם לבה של האישה היחידה שמתוארת בתנ"ך כאוהבת, מיכל, התהפך לבסוף ביחסו לאהוב, המלך הגדול בתולדות העם, דוד. כעבור אלפי שנים כתבה לה המשוררת רחל: "מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה, אֲנִי עֲצוּבָה כָּמוֹךְ / כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶׁר אֹהַב". ייתכן שאין שלם מלב שבור, אך אין ספק שאין מרוקן מלב בז ומאוכזב.

אווה אילוז כתבה שמדהימה אף יותר מההתאהבות היא העובדה שאנו חדלים לאהוב. מקורה של השתיקה ביחס לתופעה נפוצה זו, הציעה, הוא בכך שאנו חיים בתוך סיפורים ודרכם, ואילו העלילה של האכזבה מהאהבה נעדרת מבנה ברור. אין היא אלא הישנותם היגעה של כל אותם רגעים שבהם, לתחושתנו, האדם השני כושל מלהבחין בצרכינו או במשאלותינו. זו פרימה הדרגתית ואטית, ומשום כך קשה לעמוד עליה ולתאר אותה.

ניתן לטעון שההתפוררות היא ברירת המחדל, תולדה טבעית של דעיכת הורמונים מסממים שהם שיצרו את ההתאהבות הראשונית, קצרת הימים. בין שליש למחצית מהנישואים במדינות הנחשבות מפותחות מובילים לגירושין, וגם היתר אינם כולם אידיליים. גיבורת הספר "ארבעה מכתבי אהבה" של ניאל ויליאמס, מרגרט לוני, הבינה בעודה שוכבת במיטה לצד בעלה הטרי "שלבה צפוי להתרוקן כשם שהתמלא באהבה, וכשם שלבה התרחב וגדל באותם שבועות ראשונים של אהבת נעורים, ומילא אותה כמעט עד להתפוצץ, כך עכשיו, בשנים שנותרו, יבוא דימום אטי, שירוקן, טיפה אחר טיפה, את הכל. הכל צריך להינתן בחזרה" (תרגום: רחל פן).

אך אולי אין הדבר בגדר הכרח. קרעי האכזבה דרכם דולפת האהבה לעתים קרובות אינם אלא טעויות בהבנת טבעה. אם נלמד ונתקן את אותן טעויות, נוכל לעצור את הדימום המרוקן. לא, לא הכל צריך להינתן בחזרה.

אותה סמטה

פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". האהבה, כבר מראשיתה, היא אמביוולנטית.

מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו. הפעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, מונח על חזה. כשהיא איננה – והיא שוב ושוב איננה, מדי יום, מדי שעה כמעט, ולו לכמה דקות, שנחוות על ידי הפעוט כנצח – כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב. האֵם היתה אפוא המאהבת הראשונה, אך גם הראשונה לאכזב, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית, וגם הראשונה לתסכל.

הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הציעה כי בתודעתו של התינוק היונק מתפתחים שני אובייקטים – "השָׁד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ו"השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא.

המשחק הפנימי של אהבה ושנאה מקבל חיזוק בשלב הבא בהתפתחות. לפי התיאוריה הפרוידיאנית, הילד, האוהב את שני הוריו, מתחיל גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב ולא לו (דבר דומה קורה אצל הילדה).

השילוב של אהבה ואי-אהבה, פצעים ונשיקות, בדרגה זו או אחרת, הוא בלתי נמנע, כבר בקשרינו הראשונים. מכיוון שהדמויות המטפלות, המחבקות והפוגעות, חיוניות לעצם ההישרדות של הפעוט, תבקש נפשו לגונן עליהן בכל מחיר. כך תגיע למסקנה שאהבה כרוכה בהכרח בפגיעה (ומכאן שהפגיעה אינה נובעת מכשל של ההורים). מסקנה זו תמשיך לנהל את חיינו כולם. מאכזב ככל שזה יהיה, אהבה נטו, צלולה וצחה, אינה אפשרות עבור מי שבדנ"א הנפשי שלהם אהבה מחוברת גם להיפך ממנה.

הקישור הלא-מודע בין אהבה ושנאה, בין דאגה ופגיעה, הוא אוניברסלי. מעבר לו ישנם המאפיינים והקשיים הייחודיים של נסיבות חייו וקשריו הפרטיים של כל אדם – שגם אותם כולנו נוטים לשחזר כמיטב יכולתנו.

לדברים יש גם מקור ביולוגי, לא רק פסיכולוגי. בעת לידתנו שוקל המוח כ-400 גר', פחות משליש ממשקלו הסופי, אך עד תום שנת החיים השנייה הוא ישלים את רוב צמיחתו. בתקופה זו אנו תלויים לחלוטין באחרים, והאופן שבו הם מתייחסים אלינו מעצב רבים מהקישורים שבין תאי המוח. כך נרכשות ונקבעות נטיותינו בכל הקשור ליחסים בתקופת ההתפתחות הקריטית הזו.

בבגרותנו, נבחר בדרך כלל בני זוג על פי דימוי סמוי שיש לנו, שהוא תוצר של אותם יחסים מוקדמים, על האופן הייחודי בו בוטאו בהם הדאגה והאכפתיות וכן ההזנחה והתסכול. לכן אין זה משנה מה נקליד באפליקציה, בסופו של דבר ניקלע לאותה סמטה, לטוב אך גם לרע.

בניסיון להיחלץ מהמבוי הנדמה סתום קל יותר להאשים, שוב ושוב, את האחר המאכזב, ולצאת לחפש, שוב ושוב, בן זוג יותר מושך, נמשך, מתאים ומתחשב, כזה שיהיה איתו רק טוב, כמו בסרטים. בעידן היפר קפיטליסטי וסופר טכנולוגי, האהבה הפכה מוצר צריכה, שאנו כל העת מבקשים ואף מתבקשים לשדרגו. אלא שבשונה מטלפון, מכונית ואפילו איברי גוף שקל היום להחליף ולשפר, כשמדובר בקשר אינטימי, כמה שלא נגוון, נשנה, נתנסה – אנו עצמנו, ודפוסינו הישנים, תמיד נהיה שם. משימתו הגדולה של האדם אינה לחפש אהבה, אמר המשורר הסוּפי רוּמי, אלא רק לחפש ולמצוא את כל המכשולים בתוכו שבנה כנגדה.

הרעיון נשמע יפה על הנייר, או על הספה, אולם האם זה אכן כך במציאות? מחקר שפורסם ב-Journal of Family Psychology ניסה לבחון בדיוק את זה.

במשך שמונה שנים עקבו חוקרים אחר אלפי המשתתפים ב-German Family Panel, מחקר ארוך טווח שנועד לבחון דינמיקות משפחתיות. החוקרים חיפשו אחר נבדקים שבמהלך התקופה סיימו קשר ממושך ונכנסו לקשר ממושך אחר. הם איתרו 554 איש שענו לקריטריונים ובדקו את האופן בו הם תיארו היבטים שונים של הזוגיות שלהם, בהם סיפוק מהקשר, תדירות יחסי המין, דרכי התמודדות עם קונפליקט, גילויי הערכה וחיבה כלפי הפרטנר ומידת הביטחון בקשר בארבע נקודות זמן: למעלה משנה לפני תום הקשר הראשון, בשנה האחרונה לקשר הראשון, בשנה הראשונה של הקשר החדש, ושנה אחרי כן. כפי שצפתה תיאוריית שחזור דפוסי הקשרים, בשתי מערכות היחסים היו כל ההיבטים זהים. גם אם נחליף את הגבר/ת, נישאר עם בדיוק אותה אדרת. יוצאי הדופן היו רק מידת גילויי ההערכה כלפי הפרטנר, שעלתה בתחילת הקשר השני, ותדירות יחסי המין (אולם לא שביעות הרצון מיחסי המין, שנשארה קבועה).

ובכל זאת, קשר חדש מרגיש כמעט תמיד טוב יותר מהקודם. הסיבה העיקרית לתחושת השיפור, הסבירו החוקרים, היא האופן שבו הסתיים הקשר הישן. לקראת סופם היחסים הופכים יותר ויותר מרים, ואילו בתחילת קשר הדברים זוהרים. אולם כאשר משווים את המצב שנה ומעלה לפני תום הקשר הראשון עם המצב אחרי יותר משנה בקשר השני, מתגלה שבאופן ממוצע אין הבדל מהותי בין מערכות היחסים.

חיפוש פנטזמטי מתמשך אחר קשר אחר, טוב הרבה יותר, רק מכלה את משאבי הלב. כמו שאומרת "עצת האהבה הרעה" שהשיא יהודה עמיחי: "בְּעֹדֶף הָאַהֲבָה שֶׁנִשְׁאַר לְךָ מִן הַקוֹדֶמֶת, / עֲשֵׂה לְךָ אִשָּׁה חֲדָשָה, וְעִם / מַה שֶׁנִשְׁאַר מִמֶּנָּהּ עֲשֵׂה לְךּ / אַהֲבָה חֲדָשָׁה, / עַד שֶׁלֹא יִשָּׁאֵר לְךָ כְּלוּם".

השחזור העיקש של קשרים מאכזבים יכול לייאש. אבל אפשר גם לראות בו מאמץ הרואי של הנפש לאפשר הזדמנות לאהבה עמוקה ובוגרת יותר. בקשר זוגי טוב דיו אנו מייצרים מחדש דפוסים מוקדמים שצִלקו את לבנו – לא בשל מזוכיזם, טיפשות או חולשה, אלא מתוך תקווה כמוסה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני לצמיחה נפשית. במובן זה, הקשיים הם תוכו של רימון האהבה, לא קליפתו. השלכת הקשר כאשר צצים קשיים לא תועיל במאום, שכן אז ניוותר בדיוק כפי שהיינו לפניו ובמהלכו. עד שלא נצליח לחוש בתוך קשר את פחדינו העמוקים, עד שלא נבטא ונפגין את הרגשות הקשים, לעתים קשים מאוד, שהפחדים הללו מייצרים, ונזכה לחוויה מסוג חדש – לא נשנה את החיווט המוחי שנוצר בינקות, לא נצמח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב עד תום.

אין זאת אומרת שלעולם אין להחליף את בן הזוג. יש פגיעות ביחסים שהן בלתי נסבלות או נסלחות, ישנם גם מצבים שבהם הזוג הלך את כברת הדרך שמתאימה לו, ופרידה היא עבורו הפתרון הנכון, לא כישלון. אולם לעתים קרובות החלפה היא התחמקות, טעות, ביטוי לאי-הבנה שהקשיים הם עדות לעוצמת הקשר ולא לחולשתו.

השתקפות נפשי האפלה

חלק מהקשיים הגדולים בזוגיות נוגעים אפוא לשחזור משותף של תרחישים מהעבר, כאב מול כאב, שבירות מול שבירות. אבל זה לא מסביר הקושי כולו.

אין כנראה מי שהיה בקשר משמעותי, ולא תפס את עצמו לפעמים לא מאמין, אחרי שבן הזוג הטיח בו אמת נוקבת. לאה גולדברג כתבה ב"דו שיח": "מִמַּבָּטֵךָ כִּמֵאֲגַם חוֹזֶרֶת / תָּמִיד אֱלַי דְּמוּתִי הַמִּתְאַכְזֶרֶת, / מִצְּלִילוּתְךָ – נַפְשִׁי הָאֲפֵלָה".

בתוך כל אדם יש אינספור יצורים. חלקם טובים, נבונים, נדיבים, אך ישנם גם אפלים, מתאכזרים, תאוותנים, גזעניים, חסרי בינה, נוגים, מפוחדים, ילדותיים או אנוכיים לחלוטין. האדם אינו מקשה אחת, כתב הרמן הסה, אלא "עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים" (מגרמנית: עדנה קורנפלד).

אולי הדבר החשוב ביותר שיש להבינו ביחס לבני האדם הוא שכל אדם ואדם, מטבע ברייתו, מבקש להיות נאהב כל כולו. לא די שנהיה נאהבים, למעשה אין לאהבה כללית כל ערך שהוא. אנחנו רוצים שיאהבו את מי שאנו. ומי שאנו פירושו גם הפנים האפלים, המשפילים, המביכים, האנוכיים, הקטנוניים, הבלתי מהוגנים. בראשית הקשר סביר שנחצין את הרגשות הנעלים והצדדים הנאצלים, אבל בשלב מסוים, מתוך אותו דחף שאין שני לו – להרגיש נאהבים באמת – נפגין את כל מנעד הרגשות וההתנהגויות שלנו. לעתים נעמוד המומים מול עצמנו – אפילו אנו לא ידענו כי טיפוסים כאלה מסתתרים בתוכנו. במובן הזה קשר אוהב, שמאפשר לנו להיות עצמנו בלי סייג, הוא לעתים מזומנות ההזדמנות הראשונה שיש לרובנו לבטא את כל מי שאנו, אחרי שההורים והחברה דיכאו את הצדדים שמצאו בלתי מקובלים. אם אכן נצליח להביא לקשר את כל מיני האני, כל הכוכבים וגם שלל החורים השחורים שבאותה "כיפת שמים זעירה", ועדיין להישאר נאהבים, אולי גם נכיר ונקבל, אולי גם נאהב, את עצמנו בתמימות. והן זהו התנאי היסודי ביותר ליכולת לאהוב כך אחר.

אין פירושם של דברים שההתמודדות עם כל מגוון הטיפוסים שבנו עצמנו ושבבן זוגנו היא פשוטה, או שצריך לקבל בהסכמה כל התנהגות – ודאי שלא! אבל רצוי להכיר בכך שהתמודדות כזו היא חלק בלתי נפרד מאהבה עמוקה ומאריכת ימים. רק קשרים שטחיים לא יגיעו לכך. כישלון לבטא את עצמנו באופן מלא, כלומר כולל הצדדים האפלים, ולאפשר את אותו הדבר לבן זוגנו, הוא גורם עיקרי לכך שיחסי אהבה הופכים לבסוף אדישים ומנוכרים.

פסקת ההתגברות

החידה הגדולה באהבה, טען הפילוסוף אלן באדיו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. להתאכזב ולוותר נוכח קשיים וחוסר הסכמות אינו אלא חוסר הבנה של אחת מפעולות האהבה המהותיות ביותר – ההתגברות, הכואבת לעתים, על המכשולים שמציבים הזמן והעולם.

אכן, האהבה החברית-משהו של זוגות ותיקים נראית דלה לעומת האהבה הלוהבת של ראשית הקשר. המוני מחקרים אישרו, די בעוגמה, כי לאורך שנים כמעט כל הזוגות עוברים מאהבה עזה, אינטנסיבית, אובססיבית ("לא מסוגל להתרכז בכלום כי אני כל הזמן חושב עלייך!") לבת דמותה השלווה, המחבבת, הבטוחה. אך מחקר שפורסם ב-Review of General Psychology גילה שמֵי האהבה השקטים אינם בהכרח פחות עמוקים. לפי החוקרים, הסיבה המרכזית למחשבה שאהבה רומנטית עזה אינה מתקיימת לאורך זמן היא ההנחה השגויה שאהבה אמיתית צריכה לכלול אובססיביות, אי-ודאות וחרדה. אך אם מנטרלים את הגורמים האלה בניתוח סטטיסטי של מאפייני אהבה בקרב זוגות, מתגלה שהרגש לא בהכרח דוהה אצל מי שמצויים במערכות רבות שנים.

כמובן, אי-ודאות וחרדה אכן יוצרים להט. לכן תחושות של שגרה ושחיקה הן לעתים דווקא תוצאה של הפיכת הקשר לבטוח, חזק וקרוב יותר, ולא להיפך. האינטימיות במקרים אלה לא נעלמת אלא הופכת סמויה, כמו המים עבור הדג. חוסר המודעות של בני הזוג לעוצמת האינטימיות שיש ביניהם הוא במקרים רבים הגורם להרס קשרים טובים, כתב רוברט סטרנברג, חוקר היחסים הנודע מאוניברסיטת קורנל.

סיבה אחרת לתחושה של חוסר שביעות רצון שעולה בקשרים ממושכים היא מנגנון פסיכולוגי בשם "הטיית השליליות" (negativity bias), שמביא למתן משקל גדול יותר להיבטים שליליים של החוויה ולהתמקדות בהם. מבחינה הישרדותית, יש למנגנון הגיון רב. אם מקום לינה בסוואנה הוא בעל יתרונות רבים, אולם חיסרון יחיד שלו יכול להביא לסכנת מוות – הגיוני להתמקד בחיסרון ולהתעלם מהיתרונות. אולם בכל הנוגע למערכות יחסים, ההטיה היא הרסנית. פירושה שהיבטים חיוביים מתמשכים של הקשר נלקחים כמובנים מאליהם ולא נרשמים בתודעתנו, בעוד שכל בעיה או מחלוקת תופסים מיד את מלוא תשומת הלב. לא רק שאנחנו מתמקדים בבעייתי על חשבון הבריא, לפי מחקר שפורסם בכתב העת Science גם כאשר הבעיות פוחתות, אנשים נוטים "לנפח" את המעטות שנותרו. המין האנושי חמוץ מטבעו.

נשים שדואגות לעצמן

נחזור לאוהבת הצעירה מרגרט לוני. "כשהתבוננה בכוכבים הנעים במסילותם דמיינה שהיא רואה את חוסר-התוחלת והיגון של כל אהבה רומנטית, הבדיה העלובה והדהויה של אור-ירח והתרוממות-חושים המסתחררת ויורדת לתוך האכזבה האפורה לאין-קץ של היומיום".

האם תתכן "פגישה לאין קץ", כמו שהבטיח אלתרמן, או שכל פגישה מובילה לבסוף בהכרח לאכזבה אפורה לאין-קץ, כמו שצופה ניאל ויליאמס? האם אהבה חייבת להיות רק גץ קצר ימים שבוהק ואז מתפוגג? האם היא בהכרח כואבת, מאכזבת?

לפי מחקר שפורסם ב-Social Psychological and Personality Science התשובה יותר מעודדת מכפי שניתן היה לצפות. 274 נבדקים נשואים נשאלו בנוגע לחיי האהבה שלהם. על השאלה "עד כמה את/ה מאוהב/ת בבן הזוג שלך?", שהתשובות אליה נעו בין 1 ("לא מאוהב/ת כלל") ל-7 ("מאוהב/ת בלהט רב"), ענו 40 אחוז מהנשואים למעלה מעשר שנים: "שבע!".

מה שאפיין זוגות ששימרו אהבתם הרבה מעבר למשך פעולתם של הורמוני האהבה המסממים היה התמקדות בתכונותיו הטובות של בן הזוג, ובילוי של הרבה זמן ביחד, כולל במיטה. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים גם מחוץ ליחסים – היו מאוהבות יותר.

מה שמוביל לדעיכת האהבה ולוויתור עליה הנו לעתים קרובות פשוט טעות. אין הכוונה כאן לקשרים שמראש היו חסרי תוחלת והתבססו על רמייה עצמית או תשוקה ותו לא. אך נראה שרוב הזוגות, לבטח אלה שבחרו זה את זה והתחייבו לבחירתם, אכן חווים אהבה ביניהם. ואהבה, וזאת יש להבין, בהכרח מביאה בשלב כלשהו גם לשחזור קשיים נפשיים, להתפרצות אמביוולנטיות ואף שנאה, ליצירת שגרה. הטעות שעושים רבים היא להתאכזב מאלה ולפרשם כמצביעים על הידלדלות הלב, דעיכת האהבה, אף שהבעיה, לרוב, אינה קשורה לאהבה עצמה, אלא לדימוי מסולף שלה. אי-אפשר להתאכזב מכך שהוורד אדום, מכך שהמים רטובים, מכך שיום שלישי מגיע אחרי יום שני. באותה מידה הלבטים, התנודות, הכעסים, הפגיעות, הם היבטים בלתי נמנעים בתהליך התפתחותו של כל קשר אוהב.

אהבה אינה יכולה לאכזב או להישחק, רק אנחנו. כמו שאמרה שרלוט, גיבורת "דקלי הפרא" מאת ויליאם פוקנר, להארי, אהובה: "אומרים שאהבה מתה במשך הזמן בין שני אנשים. זה לא נכון. היא לא מתה. היא פשוט עוזבת אותך, הולכת לה, אם אתה לא מספיק טוב, מספיק ראוי. היא לא מתה; אתה זה שמת" (תרגום: משה זינגר). מוטב לחיות.

---

המאמר התפרסם לראשונה במוסף הארץ

הצילום: Nina Hill, Unsplash

זו מההתרחשויות המרגשות ביותר שישנן – שני אנשים נפגשים, ובלבם ניצתת לפתע פתאום אש חדשה, עזה, כזו שנהרות שלמים לא ישטפו ויכבו. גם מסתורין גדול אופף את ההתרחשות הזו, מסתורין אותו ניסו לפרש בני אדם כנראה מאז ומעולם. הרומאים תלו את האשם בחץ ששלח האל השובב קופידון. פסיכולוגים, יזמים טכנולוגיים ומנחי שעשועוני שידוכים מנסים היום למצוא הסברים מפורטים יותר שיאפשרו לנבא התאמה ומשיכה בין אנשים – עד כה ללא הצלחה מרובה. מחקר שהתקיים לפני ארבע שנים גילה שהאלגוריתם המשוכלל ביותר נוחל כישלון מוחלט בבואו לנבא משיכה בפועל בין אנשים על סמך תכונותיהם והעדפותיהם.

ניסוי חדש יצר סיטואציה של בליינד דייט שנראית כלקוחה מסרטי מדע בדיוני כדי לזהות מה מתרחש בין שני אנשים הנפגשים למטרות רומנטיות במידת דיוק חסרת תקדים עד כה. החוקרים אמנם זיהו שני גורמים שמנבאים משיכה, אלא שהגילוי החדש נראה מיסטי לחלוטין, ורק הוסיף למבוכתם.

הניסוי עבד כך: החוקרים הקימו "תאי דייטים" בפסטיבלי מוזיקה, אמנות ומדע שהתקיימו בהולנד והזמינו אליהם לבליינד דייט בן ארבע דקות 142 גברים ונשים הטרוסקסואלים רווקים בגילאי 18 עד 38. במהלך המפגש חבשו המשתתפים משקפיים שעוקבים אחר תנועות העיניים, ולגופם הוצמדו חיישנים שמדדו את קצב לבם ואת המוליכות החשמלית של עורם. בנוסף הוצבו מולם מצלמות שעקבו אחר כל חיוך ומחוות גוף ומכשירי הקלטה שתיעדו את המתרחש, החל בדיבורים וכלה בקולות צחוק. חתונמי למתקדמים.

בכל דייט ישבו המשתתפים זה מול זה משני צדי שולחן, כאשר ביניהם מפרידה מחיצה. בתחילת הדייט נפתחה המחיצה לכמה שניות כך שהם יוכלו לראות אחד את השני, ואז נסגרה שוב. הנבדקים התבקשו אז למלא שאלון מפורט על האדם השני – עד כמה הוא מושך, אמין, משעשע, אינטליגנטי וכולי (למרות החשיפה הקצרצרה, 141 מתוך 142 הנבדקים ענו על השאלון בפירוט – אם תהיתם פעם כמה זמן לוקח לנו לגבש דעה על אחרים, ועד כמה מבוססות הדעות הללו שלנו). אחר כך נפתחה המחיצה שוב והשניים יכלו לשוחח לכמה דקות, שאחריהן שוב מילאו שאלון משיכה. לבסוף הונחו המשתתפים להביט זה בעיני זה בלי לדבר למשך שתי דקות, ואז מילאו את השאלון בפעם השלישית. ב-17% מהמפגשים רצו שני בני הזוג להמשיך לדייט נוסף.

החוקרים ניתחו את הנתונים לגבי כל הזוגות. בשונה מהשערת המחקר, סינכרוניות בין בני הזוג בחיוכים, צחוק, הנהון, יצירת קשר עין ומחוות גוף לא ניבאה משיכה הדדית. מי שכן ניבאה משיכה כזו היתה סינכרוניות פיזיולוגית, בלתי נראית ובלתי מודעת: אצל בני הזוג שרצו להמשיך להיפגש עלה וירד במהלך הדייט קצב פעימות הלב בהרמוניה וכך גם מידת מוליכות העור, שמושפעת מהזעה. יש להדגיש: זה לא שהדופק או ההזעה עלו אצל שני האנשים שנמשכו זה לזה, שכן דופק מהיר והזעה מוגברת יכולים גם לבטא דחייה, או פחד; מה שקרה זה שנוצרה סינכרוניות במדדים אלה בין השניים. החוקרים כתבו במאמר: "ברגעים אלה נוצר מצב מנטלי משותף שתורם ליצירת תחושות של 'קליק' ומשיכה".

אבל מה פירוש הדבר "מצב מנטלי משותף" לשני בני אדם שונים, זרים כמעט גמורים? וכיצד מתאים הלב של אדם אחד את קצב פעימותיו לזה של אדם אחר שמוצא חן בעיניו? התאמה כזו הרי דורשת ידיעה כלשהי של קצב הלב אצל הזולת, גם אם היא סמויה ולא מודעת – ידיעה שהחוקרים כרגע לא יכולים להסביר.

שוחחתי בזום עם החוקרת המובילה של המאמר, ד"ר אליסקה פרוצ'סקובה מאוניברסיטת ליידן בהולנד. היא אמרה: "בחיי היומיום אנשים נפגשים עם המון אנשים אחרים, ורק עם אחד מהם – וגם זה אם יש לנו מזל – קורה משהו, נוצרת איזו תהודה. עם אנשים מסוימים נרגיש פרפרים בבטן ועם אחרים לא. אנחנו מרגישים את זה אבל לא יכולים להסביר את זה. מה שמצית את התחושה של משיכה בין אנשים נותרה אחת השאלות הבלתי פתורות של המדע".

שאלתי את פרוצ'סקובה מה המלצתה, לאור המחקר, לאנשים שיוצאים לדייט, והיא ענתה: "היום רוב המפגשים נוצרים רק על סמך מראה, לפי איך שהאדם נראה באפליקציה. וגם אז יש בדרך כלל רק פגישה אחת". זו בעיה גדולה, היא המשיכה, שכן זה אומר שיש זמן מאוד קצר ליצור רושם, בשונה מהמצב בין שני ידידים שלאט לאט מכירים אחד את השני. מכיוון שהדעות שלנו נוצרות מאוד מהר, כאמור, לקשר אין זמן להתפתח, וזו בעיה. "במחקר מצאנו שהמשיכה גדלה עם הזמן", אמרה פרוצ'סקובה. "אם יש סינכרוניות לא מודעת, היא לא נוצרת במלואה מיד, אלא עולה בהדרגה. אבל לפעמים משך הדייט אינו מספיק לצמיחה מלאה שלה, ואנשים לא ירצו להיפגש שוב עם בן הזוג, למרות שיש ביניהם התאמה, כי הוא לא מתאים לרעיונות מוקדמים שיש להם. צריך לתת לסינכרוניות מספיק זמן לגדול".

כתבתי על המחקר בכתבה שהופיעה ב"הארץ".

מהן תכונות האישיות הבסיסיות, ואיך הן מתקשרות לזוגיות

המחקר הפסיכולוגי מצא כי ניתן לתאר את אופיו של כל אדם על חמישה צירים, שהם המרכזיים ביותר להגדרת האישיות. מתוך צירים אלה הוגדרו "חמש התכונות הגדולות" (The Big Five): תכונת המוחצנות מתארת את מידת האנרגיה, האסרטיביות, החברותיות, הדברנות (talkativeness) והנטייה לחפש גירויים בחברת אחרים ונעה, בין אקסטרוברטיות אסרטיבית וחברותית לאינטרוברטיות זהירה וביישנית; נעימות מתארת את הנטייה להיות חומל ומשתף פעולה ולא חשדן ולעומתי (אנטגוניסטי) ביחס לאחרים, ונעה על הרצף שבין נועם הליכות לציניות וקרירות; קפדנות, או מצפוניות מתארת את הנטייה להפגין משמעת-עצמית, להתנהג בצורה אחראית ולכוון להישגים, לעומת נטייה להתנהגות ספונטנית, מפוזרת או קלילה יותר; נוירוטיות מתארת את עוצמת הנטייה לחוות רגשות לא נעימים כמו כעס, חרדה, דיכאון ופגיעות ונעה בין יציבות רגשית לבין חרדתיות ורגישות יתר; ולבסוף, פתיחות לחוויה מתארת את מידת הסקרנות, היצירתיות וההעדפה של חידוש ומגוון ונעה בין פתיחות מחשבתית וסקרנות לצרות אופקים וזהירות.

מחקרים מצאו שמתוך כלל הגורמים בחיי האדם המשפיעים על תחושות של רווחה אישית ושמחה בחיים, חמש תכונות האישיות הן הגורם הבודד המשמעותי ביותר – הן אחראיות ל-35 אחוז מההבדלים בין אנשים בשביעות-רצון מהחיים. התכונות נתפסות לרוב כקבועות ויציבות, מעין שיקוף של האופי של האדם שהוא נולד איתו. אם זה אכן היה כך, הרי ששביעות הרצון שלנו מחיינו היתה נתונה וקבועה מראש. אולם מתברר שעבודה אישית יכולה להביא לשינוי בחמש התכונות. שלל מחקרים גילו כי תכונות האישיות הן דינמיות בהחלט, וששינויים בהן הם בעלי השפעה עצומה על תחושת הרווחה וההנאה מהחיים.

במחקר שפורסם בכתב-העת Social Indicators Research נבדקו חמש תכונות האישיות אצל 8,625 אנשים בגילאי 15 עד 93, ואז נבדקו שוב, כעבור ארבע שנים. לאורך ארבע השנים הללו עקבו החוקרים אחר שינויים במצבם החיצוני של הנבדקים, כמו למשל שינויים במצב המשפחתי, התעסוקתי והכלכלי. הנתונים הראו כי לאורך השנים חלו שינויים באופיים של הנבדקים, וכי השינויים הללו, אף אם היו קטנים, היו קשורים באופן הדוק יותר למידת שביעות הרצון מהחיים מאשר האינדיקטורים החיצוניים. כך, מי שהפכו פתוחים יותר הרגישו סיפוק רב יותר בחייהם, מי שהפכו פחות נעימים הרגישו רע יותר – ולשינויים אישיותיים אלה היתה השפעה רבה יותר משינויים במצב הכלכלי, למשל.

ממודל "חמש התכונות" עולה גם שככל שבני זוג דומים יותר בחמש התכונות, סיכויי הקשר להצליח גדלים. ואולי לא רק הדמיון מנבא שגשוג זוגי, אלא שקשרים זוגיים טובים וממושכים מתאפיינים בכך שבני הזוג הופכים דומים יותר ויותר לזה, מושכים אחד את השני לעבר שינוי מיטיב באישיות. מושכים ליותר ויותר אהבה.

מיליוני אנשים לבד. מאשימים את המילניאלז, הקפיטליזם, תרבות הצריכה, האינדיבידואליזם הפרוע, אפליקציות ההיכרויות – אבל טקסט קטן ומקסים מלפני 1,500 שנה מעיד שהסיפור הזה של שני אנשים יחד תמיד היה מורכב, ונפלא

אם ננסה לתאר את התפיסה החברתית של אהבה בימינו, שני דברים בולטים לעין. הראשון הוא שאהבה היא מוקד הכמיהות הנפשיות והרוחניות של רבים מאוד. חיפוש אחר חיים מלאים, מספקים, משמעותיים, מקודשים אפילו, כרוך בימינו בדרך כלל בשאיפה למציאת אהבה זוגית. את מקומה של הדת כמארגנת את חיי האדם וכמושא לכמיהותיו הגבוהות ביותר, תפסה בתרבות הרחבה הרומנטיקה, אותה ניתן לראות כדת המערבית העכשווית הנפוצה והמשגשגת מכולן. הנקודה הבולטת השנייה היא שעל אף היותה כה מוערכת ורצויה, אהבה היא נדירה למדי. אנשים רבים יותר מאי-פעם חיים לבדם, וגם אלה שנדמה שמצאו אהבה, לעתים קרובות מתגרשים, או מכלים את ימיהם בשגרה נטולת שמחה.

שתי תופעות אלה, קידוש האהבה מחד, ונדירותם של קשרים מספקים וממושכים מאידך, נתפסות כמייחדות ובמידה רבה אף מגדירות את עידננו. סוציולוגים והיסטוריונים טוענים שהאהבה הרומנטית כפי שאנו מכירים אותה היא המצאה מודרנית יחסית. לדבריהם, בחברות מסורתיות נשים וגברים לא חיפשו אהבה, אלא זיווג הולם, שיאפשר להם להוליד צאצאים ולקיים תא יציב מבחינה כלכלית. הם לא שאפו להתעלוּת בתוך הקשר הזוגי, ולכן הסתפקו בחיי משפחה פשוטים ושמחו בהם. חלק ניכר מהזוגות נקשר באמצעות שידוך, שהיה חלק ממערכת תרבותית שתפסה את הזוגיות בצורה ריאלית ולא אידיאלית, אמצעי מוכח למציאת קשר שיאפשר חיים נטולי סערות, ייאוש, בדידות ודיכאון – תופעות שהפכו כה נפוצות בימינו מוכי האהבה.

אולם התפיסה הסוציו-היסטורית הזו כנראה שגויה, או לפחות לא שלמה. קריאה במדרש האגדה בראשית רבה למשל, שנכתב בסביבות המאה החמישית לספירה, מראה שאהבה הייתה גם בימים הרחוקים ההם מושא לכיסופים עזים, ומקור לתסכולים מאמללים. מסופר שם (סח ד) על שיחה בין מטרונית אחת לתנא הנודע רבי יוסי בר חלפתא. שאלה זו "כַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ?". השיב לה: "שֵׁשֶׁת יָמִים". תהתה: "מַה הוּא עוֹשֶׂה מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו?". אמר לה: "יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים". השתוממה: "אַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן". אמר לה: "אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עוֹשֶׂה לָהֶן? מְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָן".

אפשר לומר שלפי המדרש האמוראי כולנו משתתפים בהפקת ענק של "חתונה ממבט ראשון", עם אלוהים בתפקיד הבמאי, המפיק, ודני פרידלנדר. אם לשבת ולזווג היא המלאכה שהועידו החכמים לאל אחרי שברא את העולם (ובכך סיים את החלק הקל בקריירה), משמע גם לפני 1,500 שנים נתפסה האהבה כעיקר. ואם נדמה לנו כי בעבר, בהיעדר טינדר, שררה הרמוניה בבתים, הרי שמתוך הדברים עולה כי הזוג הממוצע בימי "בראשית" לא שונה היה במאוד מאלה שנמצא בימינו על ספות היועצים. כאשר אומר בר חלפתא, בן המאה השנייה, כי אלוהים מזווג את הבריות "בעל כרחן שלא בטובתן", אין לראות בכך תיאור של מה שאכן עושה האל, דבר עליו אין לאיש ידיעה כלשהי, אלא תיאור של האופן בו חיו זוגות לפני שני אלפי שנים. גם אז, מסתבר, העניין הזה של שני אנשים שמנסים לחיות יחד היה מסובך עד ייאוש.

בכל זאת, גם אנשי הדור ההוא, הקדמון, לא ויתרו על הסיכוי לאהבה גדולה. אהבה שכזו אפשרית, אומר המדרש, אולם היא מאורע נדיר, "כקריעת ים סוף" – אולי הנס הגדול והחשוב ביותר במקרא. מה שמעורר את השאלה: מדוע תואר זיווג קוסמי שכזה דווקא בעזרת דימוי של קרע?

במסורות רבות, כולל הפיזיקה המודרנית, מתוארת הבריאה כולה כמעשה של קריעה, תהליך שבו אחד שלם התפצל לרבים. רגע הבריאה, רגע הקריעה, יוצר מצד אחד מרחק ובדידות, אך מן השני מאפשר משיכה וגעגוע. על פי המסורת היהודית, האל ברא עולם ובו יצור "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", וכך הפך לראשונה מושא להתבוננות. רק משיש גם מישהו חיצוני, דומה אך אחר, אותו ניתן לראות, ושיכול לראותנו בחזרה, ייתכנו הכרה והבנה.

דבר דומה קורה גם בתהליך הבריאה הפרטי של כל אדם ואדם. עד לידתנו, ובשבועות שלאחריה, כך מציעה התיאוריה הפסיכואנליטית, אנו מצויים במצב של אחדות אומניפוטנטית עם אמנו ועם העולם כולו. זהו מצב נעים ונפלא, שכל חיינו נערוג אליו. אולם כדי להיות מסוגל להכיר ולהיות מוכר, על התינוק להתנתק ממצב זה, דבר הדורש את הפעלת כל כוחותיו, ובמיוחד אלה ההרסניים. לפי האנליטיקאי דונלד ויניקוט, רק אם יפגין התינוק את מלוא תוקפנותו כלפי הדמות המטפלת בו, וזו תשרוד את ניסיונות ההרס, תהפוך המטפלת בחווייתו של התינוק לנפרדת ממנו, והוא יוכל להפסיק לשלוט בה ולהתחיל להיות איתה בקשר של ממש.

במצבים בבגרות בהם יש ניסיון לשחזר את עמדת השליטה, העולם והזולת נתפסים רק מבעד לצרכים שלי וכנתונים למרותי, כלומר כהשלכה שלי. במצב של קשר אמיתי, לעומת זאת, יש הכרה בכך שהעולם והזולת מצויים מחוץ לתחום השפעתי האומניפוטנטית, יכולים לעמוד בפני ניסיונות ההרס שלי, ולכן הם יכולים להעניק לי ולקבל ממני. כל חיינו אנו נאבקים להגיע לאופן ראייה כזה. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה הסופרת והפילוסופית אייריס מרדוק.

ניסיון להרוס, לקרוע, הוא הכרחי בדרך למצב של פירוד, שרק בו אפשרית אהבה, שמחברת, מְרַקַּעַת. אכן, בשפה העברית כאשר שניים נקשרים, הרי הם כורתים ביניהם ברית. האיחוד, הברית, מתאפשרים בעזרת כריתה, כלומר חיתוך והפרדה. מקור המילה ברית, אגב, אינו ידוע, אך יש המשערים כי הוא בשיכול האותיות של שורש ב.ת.ר, במשמעות חיתוך.

מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי PNAS מציע תמיכה אמפירית באינטואיציה הזו. החוקרים מדדו בנקודות זמן שונות את פעילות המוח של נברני שדה, שמשתייכים, יחד עם הומו סאפיינס, לקבוצה מצומצמת מאוד של יונקים שנוטים להיקשר לבן זוג אחד לכל אורך החיים. נמצא כי בגרעין האקומבנס, "מרכז העונג" של המוח (מפעילות אותו למשל הסנפת קוקאין או הזרקת הרואין), התחוללה פעילות ערה ברגעים ספציפיים, ומפתיעים: לא בזמן התכרבלות, או משחק משותף, אלא דווקא כאשר הנברנים היו רחוקים מבן הזוג – ואצו-רצו לקראתו. שהייה של שגרה לצד בן הזוג הותירה את האקומבנס אדיש למדי, וכך גם התקרבות לנברן זר. עוד נמצא שככל שהקשר הנברני הזוגי שלפני הפרידה היה ממושך יותר, כך הפך גרעין האקומבנס יותר נרגש בעת התנועה לקראת מפגש. אין ספק, אהבה זקוקה לקרבה כדי להיווצר, אך מתברר שגם למרחק, כדי להישמר.

צמצום האפשרות למרחק יכול להיות בעל השפעות טרגיות על הזוגיות לא רק אצל נברנים, כך מציע הניסוי רב המשתתפים בהיסטוריה. במדינות רבות, מסין דרך ערב הסעודית ובלגיה ועד ארצות הברית דווח כי עם הסרת הסגר בתום הגל הראשון של מגפת הקורונה הוגש מספר שיא של בקשות לגירושין. אפשר לשער כי בימי המגפה פשוט לא היו לגרעין האקומבנס די הזדמנויות לספק את העונג המיוחד שלו, לחולל את נס האיחוי, שמותנה בקריעה.

בלי מרווחים בין המילים לא תיווצר משמעות; המלודיה ביצירה מוזיקלית נסמכת על רגעי השקט. בדומה, פרקי המרחק בתוך קשר הם אלה שיכולים, אם נושאים אותם, אם לא נותנים להם להרוס, לאפשר לקרבה להעמיק. המשורר גיא פרל כתב: "בָּרוּךְ אַתָּה בּוֹרֵא הַמֶּרְחָק, אֱלֹהֵי הַמִּתְרַחֲקִים לַמֶּרְחַקִּים, בּוֹרֵא הַגַּעְגּוּעַ". מאז ומעולם.

– – –

תודה לחברותא שלי עולש גולדברג

פורסם לראשונה ב"מוסף הארץ"

צילום: Connor Misset (אנספלאש)

"אישה קטנה ואהובה שלי. מאז נאלצנו להיפרד לא התגעגעתי אלייך כפי שאני מתגעגע אלייך עכשיו. מכתבך המתוק הוא שאחראי לפרץ הגעגועים הזה, ואני נושא אותו עמי לכל מקום. אושרי אינו יודע גבולות, אבל אני גם יודע שאושר כמו זה שאני חווה בזכותך גורם לי לאבד את המילים. מה אגיד לך, גם אם הייתי נדרש לחזר אחרייך לא שלוש שנים אלא שבע … גם אז זה לא היה נראה לי מוקדם מדי או מאוחר מדי". כך כתב זיגמונד פרויד הצעיר לארוסתו מרתה ברנייז ב-19 ביוני 1885 (תרגום: ערן רולניק).

על אף געגועיו העזים, לא התחרט פרויד על הפרידה הזמנית מאהובתו. "לא הייתי יכול לתת אמון באהבה הנענית לקריאה הראשונה, אהבה שמבטלת את הזכות להבשיל ולהתפתח בהדרגה", הוסיף בלהט נעורים.

אכן, גם מי שנדמים כמו מכשולים הם חלק בלתי נפרד מתהליך הבשלת האהבה, ובלעדיהם אין לתת בה אמון. כמו ששרו הסופרימס: "אי-אפשר לזרז אהבה". או בגרסה המקראית: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". האהבה מתעוררת רק כשהיא חפצה, כלומר כשיש בה כמיהה, ערגה. ולערוג אפשר רק בהיעדר האהוב או האהובה.

והרי כך למדנו לאהוב. מושא האהבה הראשון של רובנו היה אמנו. היא הייתה השותפה הראשונה להתענגות רגשית וגופנית – אך גם הראשונה לתסכל. כל פעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, להיות מונח על חזה. כשהיא איננה, כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב, להתאחד איתה מחדש. אך הכמיהה הזו, שמתעוררת אצלו שוב ושוב, מדי יום, במשך שבועות וחודשים, שלובה באופן אינהרנטי בחרדה. מה אם הפעם לא תחזור? מה אם היא לא מרגישה כמוני? הפסיכואנליטיקאית גלית אטלס כתבה כי ישנו מתח הכרחי בין הפעולות האוהבות והמוכרות של האם – הדואגת, המטפלת, המחתלת, המאכילה, ובין הצדדים החידתיים של היותה – מחשבותיה הלא-ידועות, התנהגויותיה שהתינוק אינו יודע כיצד לפרשן. התינוק חי עם ערגה מתמשכת לאהבת האם, לצד חרדה תמידית מפני היעלמותה, ושילוב זה יאפיין לאורך כל חייו את קשריו העמוקים. האהבה הבוגרת מניחה מראש תחושות של חיבור ואיחוד לצד אבדן ופירוד. רק אחד משני הצדדים לעולם לא יספק אותנו.

תגלית מדעית חדשה ומפתיעה מתקפת בצורה אמפירית את האינטואיציה הפסיכואנליטית הזו. המרחק מבן הזוג, והכמיהה שהוא מעורר לשוב אליו, חשובים להתפתחות האהבה לא פחות מההנאה שבהימצאות איתו.

מוחם של חלק מהיונקים מחווט לחפש מערכות יחסים קרובות כמקור לביטחון ונחמה, כך מצאו לאורך השנים מחקרי מוח רבים. אצל יונקים שיוצרים קשרים ממושכים עם פרטנר קבוע נמצא כי פעילות עצבית בגרעין האקומבנס (nucleus accumbens) מלווה באופן מובהק את הקשר הזוגי. ממצא זה מסייע להסביר את עוצמת השפעתה של האהבה עלינו: גרעין האקומבנס מכונה "מרכז העונג" של המוח, ומופעל למשל כאשר מסניפים קוקאין או מזריקים הרואין.

המחקר החדש בוצע על נברני שדה, שהם אחד משלושה מיני היונקים הידועים היחידים שנחשבים מונוגמיים לחלוטין (המין הומו סאפיינס משתייך לקבוצה מצומצמת, לה משתייכים פחות מחמישה אחוזים מהיונקים, שנוטים להיקשר לבן זוג אחד לכל אורך החיים – אולם אינו נחשב מונוגמי לחלוטין*). במחקר, שפורסם בכתב העת המדעי PNAS, נעשה שימוש בטכנולוגיית דימות-סידן חדישה (in-vivo-calcium imaging) שבאמצעותה נמדדה פעילות המוח של הנברנים בנקודות זמן שונות. נמצא כי גרעין האקומבנס הופעל רק ברגעים ספציפיים, ומפתיעים: לא בזמן התכרבלות משותפת, למשל, אלא דווקא כאשר הנברנים היו רחוקים מבן הזוג, ואצו-רצו לפגוש אותו (בין אם בשדה תעופה או על רקע שקיעה, ובין אם לאו). שהייה של שגרה לצד בן הזוג הותירה את האקומבנס אדיש למדי, וכך גם התקרבות לנברן זר. עוד נמצא שככל שהקשר הנברני הזוגי היה ממושך יותר, כך הפך גרעין האקומבנס פעיל יותר בעת התנועה לקראת מפגש מחודש אחרי פרידה.

בימי המגפה, הבידוד החברתי צמצם אפשרויות של קרבה לאנשים אהובים, ולכן יצר תחושת מועקה – ברמה פיזיולוגית ממש; אנחנו רגילים לביטחון ולנחמה שמספק המפגש עם הקרובים לנו. אולם בגזרה הרומנטית, לפחות אצל זוגות ותיקים, התרחש לא אחת תהליך הפוך: בגלל ההסתגרות המשותפת בבתים לא היו לגרעין האקומבנס הזדמנויות להשתולל בעונג המיוחד שלו. התוצאות יכולות להיות פטאליות מבחינה זוגית. בסין, כך דווח, עם הסרת הסגר הוגש מספר שיא של בקשות לגירושין. במחוזות מסוימים פקידי הרישום עבדו ימים שלמים בלי הפוגה, בשל התורים הארוכים של זוגות נואשים.

אז לפני שאצים-רצים, מגומדי-אהבה, לרבנות או לטינדר, כדאי לקחת קצת ספייס, ולתת לו לעורר חשקים ותיקים. אהבה זקוקה לקרבה כדי להתפתח, אין ספק; אולם אז, מדי פעם, גם למרחק, כדי להתחדש. המשורר גיא פרל כתב בשירו "ברכת החזרה":

ברוך אתה בורא המרחק, אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא הגעגוע.

 ——

* אגב, לידיעת המצדדים בפוליאמוריה, בשיחה מרתקת ששמעתי השבוע סיפר האנתרופולוג דני רווה כי מרבית חברות הציידים לקטים הן מונוגמיות.

המאמר פורסם לראשונה, בגרסה מעט שונה, ב"אלכסון"

תמונה: "ג'ו: הצעירה האירית היפהפיה" (1865), גוסטב קורבה, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מה מבדיל בין זוגות שמריבות מקרבות אותם ובין כאלה שאצלם המריבה היא ראשיתו של שבר?

אהבה, יודעים כולם, ניזונה מכנות וסבלנות, מפתיחות ונדיבות, מהיכרות והתמסרות. אך ישנו מרכיב נוסף, מושמץ – וחיוני.

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים לאוהבים ויריבים. כל עוד שיחקו, אך גם התקוטטו והתגוששו, התפתח ארוס, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. אין אהבה בלי מריבה.

המיתולוגיה של ימינו, המדע, הגיעה למסקנה דומה. אחד הממצאים המפתיעים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שבהיעדר תוקפנות, לא נוצרים בעולם החי קשרים אישיים. פרטים ממינים שבטבעם אין גילויי תוקפנות כלפי בני אותו המין מזדווגים כאלמונים וחיים כבודדים. חתן פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות".

החיכוכים החריפים עם האדם הקרוב לנו ביותר הם מההיבטים המערערים והמכאיבים ביותר בקשרים זוגיים. אולם דווקא כישלון להכיר בתוקפנותנו ולבטאה הוא הגורם העיקרי לכך שיחסי אהבה עמוקים נסוגים והופכים לקרירים או מנוכרים, אמר הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים, להכניס למרחבים האינטימיים ביותר שלנו את הזולת. אם לא נדע שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר. לנצח נאכל חרב, גם אם במסעדה רומנטית לאור נרות.

מחקר מדיר שינה שערכה חברת מזרנים אמריקאית מצא כי זוגות רבים בממוצע 19 פעמים בחודש, ומגיעים בערך פעם בשבוע למצב שבו אחד מבני הזוג נאלץ לישון על הקאוץ'. אאוץ'. ראתה יצרנית מקלחות בריטית כי טוב ויזמה מחקר משלה, שיצק מים חמים על הדימוי האנגלי הצונן. זוגות בממלכה רבים מסתבר 312 פעמים בשנה. גם מחקר סולידי יותר, שבוצע באוניברסיטת מישיגן, מצא כי הרוב המוחלט של הזוגות רב כמה פעמים בחודש.

מה שקובע אם תישארו קרובים ואוהבים אינה השאלה האם אתם רבים, אלא כיצד אתם עושים זאת. במחקרו הקלאסי הקליט גורו היחסים, הפסיכולוג ג'ון גוטמן, זוגות נשואים משוחחים על ריב שהיה להם. הוא שם את הסלילים בארון, חיכה, כיעקב בשעתו, 14 שנה, ואז השווה את השיחות של הזוגות שנשארו נשואים לשיחותיהם של אלה שנתקפו לֵאות לאורך השנים. נמצא שבעוד הנשואים התייחסו בצורה ביקורתית להתנהגויות של בן הזוג שהפריעו להם, המתגרשים התמקדו בתכונות אישיות. כמובן, תכונות אישיות קשה הרבה יותר לשנות. מעבר לכך, בשיחות של המתגרשים, ורק בהן, היו ביטויים של בוז וזלזול (contempt). מאפיין שלישי של מריבות המתגרשים היה התעקשות שבן הזוג הוא האשם הבלעדי במצב המתוח.

המחקר של גוטמן נחשב לאורים ותומים של יועצים ומטפלים זוגיים שממליצים: בקרו התנהגות ולא תכונות, הפגינו כבוד וקחו אחריות. אך מחקר חדש, בו השתתפו זוגות נשואים טריים, מציב נושא אחר לגמרי במוקד היכולת לשרוד קונפליקטים זוגיים ולצמוח מהם. בשלב הראשון של המחקר, שמככב על עמוד השער של גיליון "סיינטיפיק אמריקן מיינד" של ינואר 2020, נבחן בנפרד 'זיכרון העבודה' של כל אחד מבני הזוג. זיכרון העבודה מתייחס לכמות המידע שהאדם מסוגל להיות קשוב לה בכל רגע נתון, קיבולת המודעות המידית, כאן ועכשיו. בשלב השני התבקשו בני הזוג להעלות רשימת בעיות שקיימות ביניהם ולדרג את חומרתן. אז ניתנו להם שמונה דקות לדון על דרכים לפתור כל אחת מהבעיות. בסוף כל דיון הופרדו בני הזוג והתבקשו, כל אחד, להיזכר במה שאמר השני. במהלך השנה שאחרי הניסוי מילאו בני הזוג פעמיים שאלונים בהם דירגו מחדש את חומרת הבעיות שציינו.

נמצא כי הירידה החדה ביותר בחומרת הבעיות התרחשה אצל מי שהיו בעלי קיבולת 'זיכרון עבודה' גבוהה. לא במפתיע, אנשים אלה תיארו בצורה מדויקת את מה שאמרו בני זוגם במהלך הדיון על פתרון הבעיות. החוקרים בדקו גם גורמים אישיותיים אחרים, כמו שליטה עצמית, יכולת בקרה רגשית ומידת סובלנות למצוקה, אך אף אחד מהם לא הצליח להסביר את הירידה בעוצמת הבעיות הזוגיות. יכולת להיות קשוב ומודע למה שאומר בן הזוג בעת ריב, ובכלל, היא אולי הדבר שתורם יותר מכל להתמודדות עם קשיים ביחסים, הסיקו החוקרים. אין אהבה בלי הקשבה.

איך משפרים את זיכרון העבודה? פשוט מתאמנים בשימת לב. מחקרים מצאו כי אפילו ארבעה ימי תרגול של מדיטציית קשיבות מחזקים את זיכרון העבודה. וניתן לשער כי התוצאות המיטיבות יתפשטו לכלל אזורי החיים, מעבר לזוגיות.

מסופר על מורה הזֶן איקיו כי יום אחד ניגש אליו אדם ושאל אותו: "האם תוכל לומר לי כמה משפטים על החוכמה הגבוהה ביותר?". איקיו לקח מיד את מכחולו וכתב: "תשומת לב".

"האם זה הכול?", שאל האיש באכזבה. "האם לא תוכל להוסיף משהו?".

"תשומת לב. תשומת לב", כתב איקיו אז.

"ובכן", אמר האיש, מעט מרוגז, "אני באמת לא רואה שום דבר עמוק או מעודן במה שכתבת זה עתה".

איקיו כתב שלוש פעמים: "תשומת לב. תשומת לב. תשומת לב".

האיש איבד את סבלנותו. "מה בכלל פירוש הביטוי 'תשומת לב'?", תבע לדעת.

איקיו ענה בשקט: "תשומת לב פירושה תשומת לב".

– – –

פורסם לראשונה ב"אלכסון".

Photo by Grégoire Bertaud on Unsplash

נדמה שהסרט "סיפור נישואים" הוא בכלל סיפור גירושים. הוא לא

"סיפור נישואים", סרטו החדש של נואה באומבך, הוא סרט "חשוב", יצירה שמגדירה תקופה. לא בכדי זכה במספר הרב ביותר של מועמדויות בטקס גלובוס הזהב שיתקיים ביום ראשון הקרוב. הסרט נוגע בעצב הגדול של ימינו, ממחיש בחדות מייאשת כיצד ההחלטה של שני אנשים מאוהבים לדבוק זה בזה, שנחשבה תמיד למקור תקווה ונחמה, הפכה לעוד שלב בנסיגה הבלתי נמנעת לעבר פרידה ובגידה. מכאן הבחירה המוזרה לכאורה בשם הסרט, שכל כולו עוסק בהתרחקות ולא התקרבות, התרה ולא קשירה; כי זהו הסיפור של נישואים במאה ה-21: גירושים. במדינות כמו פורטוגל ובלגיה שיעור הגירושים דומה לאחוז התמיכה בביבי במרכז הליכוד, ואם היו נתונים על קבוצת האוכלוסייה המצומצמת של אנשי בוהמה בניו יורק אליה משתייכים באומבך וגרושתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, וגיבורי הסרט בני דמותם, במאי התיאטרון המבריק צ'רלי (אדם דרייבר) ואשתו השחקנית ניקול (סקרלט ג'והנסון), המספרים היו כנראה מתקרבים לתמיכה שהיה מקבל קים ג'ונג-און אילו חפץ להשתעשע בפריימריז.

"שאהבה היא כל מה שיש, / הוא כל מה שאנו יודעים על אהבה. / זה מספיק", כתבה אמילי דיקינסון. היא גם כל מה שאנחנו צריכים, הוסיפו הביטלס. אך זה היה בעידן התמים שלפני אשלי מדיסון ויופורן, באמבלבי ו#גםאני. בימינו הפוליאמוריים נראה שהיא כל מה שאין, והדבר האחרון שאנחנו צריכים, אלא אם כן צרות אנו מחפשים.

אבל אפשר לראות את הסרט באור אחר לגמרי. לא חולשת האהבה מתוארת בו, אלא דווקא עוצמתה. הסרט נפתח בשמונה דקות מהרומנטיות ביותר שנראו על המסכים, שמונה דקות בהן מסביר הוא, על רקע סצנות מומתקות בהפרזה, מדוע הוא אוהב אותה ("היא מקשיבה באמת כשמישהו מדבר"), והיא מפרטת מדוע היא אוהבת אותו ("הוא בוכה בקלות בסרטים"). בסוף צמד המונולוגים הרומנטיים מתברר כי מי שיזם את שפיכת הלב הזו הוא מגשר ידידותי שמבקש להסדיר את גירושיהם. אולם כך אי-אפשר להתנתק. אהבה היא יצור עיקש במיוחד, כדי להכניע אותה צריך רוטוויילר רצחני, לא חבר חייכני. כמו עם קצבים, מטפלים סיעודיים או אנשי חברה קדישא, גם כאן דואגת המערכת שיהיה מי שיעשה את העבודה, המלוכלכת מכולן, חיסולה. "לפני שכל זה ייגמר אתה תשנא אותי", מחייך לצ'רלי תליין האהבה, עורך דינו. "פרקליט פלילי רואה אנשים רעים במיטבם, עו"ד לענייני אישות רואה אנשים טובים במרעם". התעריף ראוי: 950 דולר לשעה.

באחת הסצנות בתחילת הסרט חוזרים צ'רלי וניקול הביתה ממסיבה. הבייביסיטר של בנם לא מצליחה לשלוט בעצמה ופולטת ביראה "אתם כל כך מושכים". הם אכן. זוהרים באהבתם. אז למה החליטו להיפרד? מדוע בחרו להבליט את צדדיהם המכוערים? השאלה לא מפסיקה לנקר בעת הצפייה בסרט. אולי העניין הוא שכפי שציין פרויד, "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". זה בלתי נסבל. וצ'רלי וניקול גם שונאים, בכל עוצמת ליבותיהם הגדולים. "כל יום אני מתעורר ומקווה שאת מתה!", צורח צ'רלי. "אם הייתי יכול להבטיח שהבן שלנו יהיה בסדר, הייתי מקווה שתחלי ואז תדרוס אותך מכונית ותמותי!". באמת, איך אפשר להיות עם מי שמרגישים כך כלפיו? כי רק עם מי שמרגישים כך כלפיו אפשר להיות, באמת להיות. יהודה עמיחי כתב: "אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, / בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק / בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים / וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן, / לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה".

זה לא קל. אנחנו רוצים לעשות עם בני זוגנו רק אהבה באהבה, ומוצאים את עצמנו בעוד ועוד סבבי לוחמה. אנשים זורקים יותר אבנים מאשר הם אוספים, כי זה מה שלמדו שעושים. הוריו האלכוהוליסטים של צ'רלי נהגו בו באלימות, אבא של ניקול היה גיי שחי בשקר עם אמהּ, וזו מצדה רודה בבנותיה בשתלטנות אימתנית (אפילו להיכנס לשירותים לבדה היא לא נותנת לניקול הבוגרת). "אתה מתנהג בדיוק כמו אבא שלך", מטריפה ניקול את דעתו של צ'רלי. "ואת בדיוק כמו אמא שלך!" הוא משיב בזעם, "וכמו אבא שלי! את גם כמו אמא שלי! את כל הדברים הרעים בכל האנשים האלה!".

קרל גוסטב יונג כתב: "כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג". קל יותר להרוס את הקשר מאשר לחקור את המציאות. אך אין בכך טעם רב. את ההבנה הפסיכולוגיסטית הזו אישר מחקר מרעיש שפורסם לפני מספר חודשים. חוקרים מאוניברסיטת אלברטה תשאלו בעקביות לאורך שמונה שנים קבוצה גדולה של אנשים לגבי מגוון היבטים בזוגיות שלהם. בסוף התקופה שלפו החוקרים מתוך הקבוצה הגדולה את אלה שהיו במהלכה בשני קשרים ממושכים. נמצא כי למרות הכאב הכרוך בפירוק ופרידה, והמאמץ הדרוש למציאת קשר חדש וייצובו – בשתי מערכות היחסים היו כל היבטי הזוגיות המשמעותיים זהים לחלוטין. במקום לעשות כביסה, רוב האנשים מחליפים תחתונים, אבל כמו בבדיחה הידועה – עם חיילים מהפלוגה השנייה.

דפוסים של קשרים מוקדמים נטמעים בנו, התחתונים המלוכלכים הופכים עור שני. הכרה בהם, ואז קילופם, דורשים אומץ ומאמץ גדולים. ניקול אמנם הולכת לטיפול, אבל במקום להתמודד שם עם עברה, היא משחזרת אותו – היא חולקת את המטפלת עם אמא שלה. צ'רלי עסוק גם הוא בדפוסים המנהלים אותו, ושוקע בביום מחזה על רצח אם ואב ("אלקטרה"). אך במקום לבער מקרבו את הדמויות המופנמות של הוריו, הוא משליך אותן על ניקול ומייחל למותה. כמו גיבור טרגי טוב הוא פוסע בעיוורון בנתיב האכזרי של שחזור המוביל לבגידה ביקרים לו והרס עצמי.

ברגע השיא של הסרט, צ'רלי מבין זאת. למעשה, ברגע הזה הסרט מפסיק להיות סרט, או "סיפור", והופך לשיר. צ'רלי יושב בבר עם חברי קבוצת התיאטרון שלו ומספר בלאות על תלאות הגירושים. לפתע נפרץ הנרטיב הריאליסטי. צ'רלי קם ממושבו, ניגש למיקרופון ומתחיל לשיר את "להיות חי" (Being Alive) של סטיבן סונדהיים. "מישהי שתחזיק אותי קרוב מדי", הוא שר בבוז ובזעם את שורות הפתיחה, "מישהי שתפגע בי עמוק מדי, מישהי שתשב בכיסאי, שתהרוס את שנתי". אלה הדברים שמיררו את חייו, מהם נמלט, במחיר כבד. השיר נמשך. אותה "מישהי" מעבירה גיהינום, מציפה באהבה, ותמיד נמצאת שם – "מפחדת כמותי, מלהיות חי". בסיום הוא מגיע לבית החוזר, המילים אותן מילים, אך הקללה הפכה תפילה: "החזיקי אותי קרוב מדי, פגעי בי עמוק מדי, שבי בכיסאי, הרסי את שנתי". לו, ולצופה, ברור שאין משהו גבוה יותר, נשאף יותר, מהקִרבה, מהפגיעה, מההרס, שפירושם חיים. צ'רלי נגאל.

אבל זה מאוחר מדי. ניקול מצאה בן זוג אחר. צ'רלי מגיע לבקר, והם בדרך למסיבת תחפושות, לבושים כמו הביטלס על עטיפת "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". זו סצנת הסיום, ובה מספר באומבך בפעם הראשונה בסרט את הסיפור של הנישואים, ולא של הגירושים. בפגישתה הראשונה עם עורכת דינה, פגישה ששלחה את בני הזוג למסע השקר המשפטי, אמרה ניקול בדמעות שאחרי שצפתה בסרט תיעודי על ג'ורג' הריסון היא חשבה לעצמה: "תכירי בזה. פשוט תכירי בזה. תהיי כמו אשתו של ג'ורג' הריסון. להיות רעיה ואם זה מספיק". אבל לא, זה לא מספיק. כי "אז קלטתי שאני לא זוכרת את שמה". למסיבה לובשת אִמהּ את החליפה האדומה, של הריסון, ניקול את הצהובה, החליפה של ג'ון לנון. איך קוראים לאשתו כולם זוכרים. "אהבה היא אמיתית, אמיתית היא אהבה", כתב ליוקו ג'ון.

לפני שעולות הכתוביות, ניקול-לנון שואלת את צ'רלי אם ירצה לקחת אליו את הנרי, בנם. זה לא הלילה שלי, הוא אומר, מופתע, אבל היא מוותרת ברצון. זהו הבן שהמאבק על המשמורת עליו מירר את חייהם, כילה כל כספם.

בשוט האחרון נראה צ'רלי מתרחק, הנרי הנם על כתפו. ניקול אצה אחריו, כורעת ברך, וקושרת את שרוך נעלו. האהבה שבה. בעצם, אף פעם לא עזבה.

– – –

פורסם ב"מוסף הארץ", 1.1.2020

 

עצמאות נתפסת לרוב כהיפוכה של תלות. באנגלית independence היא, מילולית, אי-תלות. אבל אולי השחרור הוא בעצם מהאשליה שניתן לו לאדם להיות לא-תלוי? אם כך, עצמאות היא למעשה תלות מקבלת, ולא נאבקת, ואת תחילית ה-in האנגלית אפשר להבין כמציינת 'בתוך' ולא 'אי-'. שלושה מחקרים מראים כיצד חיבה וקירבה זוגית הן הדרך הטובה ביותר לתלות מקבלת, כלומר אהבה.

1. צרות המין האנושי נובעות כולן מניסיונות כושלים שלנו להגדיל את אושרנו. כל פעולה שהיא נעשית תמיד למען הגדלת הרווחה האישית, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. ובכל זאת, למרות מיליארדי הכוונות הטובות, נראה כי מצבה של האנושות מעולם לא היה גרוע יותר. וחבל – כי יש דרך מאוד פשוטה, אקולוגית, זולה וזמינה להגדיל את הרווחה האישית, שגם לבטח לא תפגע באף אדם או יצור אחר.

החוקרות שרה פלוד וקייטי גנאדק מאוניברסיטת מינסוטה בחנו נתונים משאלונים על אודות שימוש בזמן שהועברו לכמעט 50,000 זוגות בארה"ב ומצאו שם נתון מדהים למדי. מתוך עשרות השאלות, הן התמקדו בשתיים: כמה זמן בילו בני הזוג בממוצע זה עם זה ומה היה מצב רוחם בעת הבילוי המשותף. הן גילו שכאשר אדם נמצא עם בן הזוג שלו, הוא מאושר כמעט פי שניים לעומת רגעים בהם אינו במחיצתו או מחיצתה. פעילויות שבוצעו במשותף גם התגלו כנושאות יותר משמעות ופחות מלחיצות.

לא במפתיע, החוקרות מצאו כי זוגות עם ילדים בילו פחות זמן מזוגות ללא ילדים וכי זוגות עם ילדים בגילאי 6 עד 12 בילו את הזמן המועט ביותר זה עם זה. אז למי שבקבוצת הסיכון, כדאי לעשות מאמץ מיוחד.

2. קשר טוב וקרוב יכול אפוא להכפיל את אושרנו. זה בולט במיוחד ברגעי שפל – בסוף יום רע בעבודה או כאשר תוקפת אותנו שפעת או מחלה נבזית אחרת. אולם כדי ליהנות מהקשר בתקופות הקשות, חשוב מאוד לשתף ברגעים המשמחים ולחלוק את הימים המוצלחים, כך קובע מחקר שערכה הפסיכולוגית החברתית שרה ארפין מאוניברסיטת גונזאגה בוושינגטון. בבחינת שבע השנים הטובות שבזכותן אפשר לצלוח את השנים הרזות. "חשוב מאוד לשתף את הפרטנר כאשר קורים לך דברים טובים", אמרה ארפין, "וכן להגיב בצורה חיובית כאשר בן הזוג משתף בחדשות משמחות". כאשר אנו משתפים במשהו טוב, והאדם אשר לו סיפרנו את החדשות שלנו שמח עבורנו, הדבר מעצים את החוויה החיובית עבור שני הצדדים. כאשר מישהו מתייחס בציניות או זלזול למשהו שנתפס עבורנו כמשמח, יש לכך כמובן השלכות שליליות.

לאירועים חיוביים יש תפקיד חשוב בעתות משבר זוגי, במיוחד כאשר מדובר באירועים חיוביים ששני בני הזוג חוו יחד. לדברי הפסיכולוגית הקלינית ד"ר קארן סקרט מאוניברסיטת נורתווסטרן, שיחזור סיפורים זוגיים חיוביים יכול לעזור לבני זוג שהתרחקו זה מזה להתחבר מחדש ולחזק את הקשר. בספר שפרסמה ב-2014 קראה סקרט לסיפורים הללו "סיפורי-אנחנו" (We-stories). כאשר זוגות במשבר מגיעים לטיפול, מציעה סקרט לסייע להם למצוא זיכרונות משמעותיים שיכולים לשמש כ'סיפורי-אנחנו': "הזיכרון שעולה יכולה לשמש כסמל חיובי לקשר, וכעוגן בזמנים קשים".

3. העמדה החיובית של שני המחקרים הללו נדמית סותרת את התפיסה הרווחת, לפיה גברים לרוב נמשכים לביצ'יות ונשים לגברים חזקים שלא תמיד מתייחסים אליהן יפה. אבל אם אתן נשים טובות לב או בחורים נחמדים (אכן, העלבון הכי גדול לאגו הגברי) אל תאמרו נואש. כשמדובר במערכות יחסים רציניות, לתכונות שלכם יש ערך רב.

החוקרים האיטלקיים סימונה סקיארה וג'וזפה פנטלאו רצו לבדוק את השפעת הפחד מנטישת בן הזוג על הרגש כלפיו. הם אספו נבדקים וביקשו מהם לספר על עצמם ועל מערכות היחסים שלהם. לחלק מהנבדקים הם נתנו באופן מניפולטיבי פידבק שלילי בנוגע לסיכויי מערכות היחסים שלהם, בלי קשר למה שסיפרו הנבדקים, או שסיפקו נתונים מופרזים על כישלונות של מערכות יחסים. בהמשך התבקשו הנבדקים לדווח על מידת המחויבות שחשו לקשר ועל רגשותיהם כלפי הפרטנר. נמצא שהנבדקים שעברו את המניפולציה, כלומר חשו מאוימים בנוגע לסיכויי ההצלחה של מערכת היחסים שלהם, היו בעלי רגשות רומנטיים ומחויבות נמוכים יותר כלפי בן הזוג, לעומת נבדקים שלא נעשתה עליהם המניפולציה. הקטנת המחויבות, בתורה, מביאה להתנהגות קרירה יותר בתוך הקשר, שלרוב מובילה אכן, לפרידה.

לשחק אותה הארד טו גט היא אולי שיטה טובה לשלבי החיזור. אבל אם אתם כבר מצויים בתוך קשר מחויב שאתם רוצים לשמור עליו, כדאי לתת לבן הזוג תחושת ביטחון. כמובן. זה הרי מה שרוצים עבור מי שאוהבים.

הקטעים פורסמו לראשונה במגזינים "נשים" ו"מגזינה"

 

ב"אההבה" כתבתי על גבריות ונשיות כתכונות שנמצאות על רצף, ואינן קשורות באופן הכרחי למין הביולוגי. כתבתי: "למרות ההשפעה שישנה למין הביולוגי, נדיר מאוד שאדם יהיה בעל אותו מגדר בכל מידותיו. מעבר לכך, הנשיות והגבריות הפנימיות אינן איכויות בינאריות, או זה או זה, אלא נמצאות על רצף". לתפיסה זו גם תימוכין 'מדעיים' עכשוויים. ממאמר שהתפרסם ב-Journal of Personality and Social Psychology עולה כי משתנים פסיכולוגיים מתפלגים בצורה שווה למדי בין שני המינים וכי השונות בתוך כל מין גדולה יותר מההבדל הממוצע בין המינים ולכן לא ניתן להבחין בין בני שני המינים על סמך מאפיינים פסיכולוגיים. החוקרים בדקו משתנים כמו יחס למיניות, התנהגות מינית, יחס למדע, אמפתיה, חשש מהצלחה ותכונות אופי בולטות (The Big Five) והסיקו כי באף אחד מהם אין הבדל שניתן להבחין באמצעותו בין גברים ונשים. גם אם לאדם מסוים ציון סטריאוטיפי מבחינה מגדרית במדד אחד, אין זה בהכרח אומר שכך יהיה גם במדדים אחרים. גבר עם מדד אגרסיה גבוה יכול גם להיות נמוך במתמטיקה, למשל.

מחקר אחר, שפורסם בכתב העת Frontiers in Integrative Neuroscience, בדק הבדלים פיזיולוגיים-מוחיים בין גברים ונשים והגיע לממצאים דומים. בשונה מההנחה המדעית המקובלת לפיה ישנם שני סוגי מוח, 'נשי' ו'גברי', שההבדלים ביניהם עומדים ביסוד ההבדלים (לכאורה) בין התנהגות, אופי, דרכי חשיבה ורגש גבריים ונשיים, ממצאים נוירואנטומיים מצאו שהמוח האנושי מורכב מפסיפס משתנה-תדיר של מאפייני מוח 'נשיים' ו'גבריים'. אין מוח שהוא 'כזה' או 'כזה', ואין אפילו רצף בין 'מוח גברי' ל'מוח נשי'. החוקרת, דפנה יואל, סיכמה כי מבנה המוח נוצר בעקבות אינטראקציה בין המגדר הביולוגי וגורמים אחרים, והתוצאה היא שאצל כל אדם יהיה שילוב אחר של מאפייני מוח 'גבריים' ו'נשיים'. במובן זה מוחות אינם 'נשיים' או 'גבריים', אלא הם 'אינטרסקס'. אמנם ניתן לצפות כי בממוצע לנשים יהיו יותר מאפייני מוח עם תכונות 'נשיות', ולהפך, אבל לאדם בודד לא ניתן לנבא שום מאפיין מוחי על בסיס מגדרו.

אם כולנו נשיים וגבריים בנטיותינו והתנהגויותינו, ניתן להסיק שכדי להשיג סיפוק במערכת יחסים, על כל אחד מבני הזוג להשיג איזון מלא ככל הניתן בין האיכות השונות שבתוכו. רק במצב כזה יהיה לנו משהו שלם ואמיתי להציע לבן הזוג, שכן אחרת נהיה לא יותר מגבר-ילד או אישה-ילדה המנסים לתמרן את הסביבה החיצונית ואת בן הזוג כדי שימלאו את צרכינו – הרגשיים, הכלכליים, הפיזיולוגיים.

היום יום ראשית הסתיו, היום בו שעות היום ושעות הלילה שוות באורכן, יום של איזון מלא יין-יאנג, המסמל לכן את את האהבה השלמה וההרמונית. הרגע הקצרצר, שמתרחש רק פעמיים בשנה, בו השמש בדיוק בזנית, ייחול היום בישראל בדיוק ב-22:02, ב-22 בספטמבר. קריצה קטנה של היקום. שתהיה שנה של זוגיות הדדית, שוויונית ומלאת אהבה.

* * *

אגב, איחולים, מאמר שלי על כוחו של הייחול התפרסם באלכסון.

למה (ממש) טוב לאהוב, מי המפסיד הגדול במקרי בגידה ומה בין לב שבור ולב מדוכא. שלושה מחקרים חדשים

1. כולם רוצים להיות בריאים. אנחנו אוכלים ירקות ופירות, קונים אורגני, עושים כושר, יוצאים לחופשות, ישנים טוב. אבל אפשר להגיע לבריאות טובה בצורה הרבה יותר פשוטה, ומשמחת – במלוא מובן המילה. מחקר חדש מאוניברסיטת מישיגן, שבחן לאורך שש שנים קבוצה גדולה של בני 50 עד 94, גילה שהאנשים הבריאים ביותר הם אלה שיש להם בני זוג מאושרים. מחקרים קודמים הראו שאנשים מאושרים נוטים להיות בריאים יותר, אך כעת נמצא כי אושרו של בן הזוג משמעותי לבריאות האדם הרבה יותר מאושרו שלו עצמו. הפסיכולוג ויליאם צ'ופיק, שעמד בראש המחקר, אמר שהממצאים החדשים והמפתיעים נובעים אולי מכך שבן זוג מאושר צפוי להיות תומך יותר, וכן מכך שפשוט יותר כיף להיות עם אנשים מאושרים. במחקר לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין נשים וגברים. בקיצור – אם אתם רוצים להרגיש טוב, תחשבו איך לגרום למי שלצדכם להרגיש טוב. או כמו שכתב רומן גארי ברומן "לאור אישה": "אני אנוכי. האנוכיות, מה שנקרא אנוכיות, זה גם לחיות למען אדם אחר, מה שמעניק לך טעם לחיות".

2. הכי טוב כאשר כל אחד מבני הזוג מנסה לגרום לאושר אצל הפרטנר, וכך נהנים שניהם במקביל מבריאות גדולה. אבל גם אם זה חד צדדי, עדיין מוטב לחשוב על הזולת לפני שחושבים על עצמנו. כמו שכתב ו"ה אודן: "אם חיבה שווה לא תתאפשר, לו אהא זה שאוהב יותר".

לאהוב יותר ממה שנאהבים זה כואב. אבל מחקר חדש מאשר שזה אכן עדיף, גם כאשר נאהבים הרבה פחות ממה שאוהבים.

כאב הלב הנגרם מבגידה של הפרטנר הוא אחד הגדולים שישנם, אבל מסתבר שנשים שאיבדו כך את בן זוגם יצאו נשכרות, בעוד הבוגדים הם לרוב המפסידים הגדולים בסיפור. ד"ר קרייג מוריס מאוניברסיטת בינגהמפטון, ביצע סקר בקרב למעלה מ-5,000 נשים מ-96 מדינות בנוגע לפרידות שחוו. לפי הממצאים, גילוי בגידה של בן זוג הוא תמיד בעל השפעה שלילית לטווח קצר, אך בטווח הארוך דווקא שיפר את מצבן של נשים. לדברי מוריס, נשים שנבגדו עוברות תקופת אבל, אך לאחריה הן יודעות לבחור בני זוג אמינים בצורה טובה יותר. ה'אישה השנייה', לעומת זאת, נמצאת במערכת יחסים עם פרטנר שהוכח שנוטה לרמאות וחוסר נאמנות.

3. קשיים בזוגיות, ובטח שבגידה, מובילים לא אחת למצב רוח ירוד. אך מצב כזה אינו תואם להגדרה הקלינית של דיכאון. עם-זאת, כך מגלה מחקר חדש שלישי, מרבית הפסיכיאטרים רושמים תרופות אנטי דיכאוניות למטופלים שמתלוננים על קשיים באהבה ובזוגיות, במיוחד מאז צאתן לשוק של תרופות כמו פרוזאק. המחקר בחן רשומות רפואיות במרכז הרפואי האמריקאי מידווסטרן לאורך תקופה של 20 שנה, מ-1980 ועד 2000. לדברי החוקר הראשי, פרופ' ג'ונתן מצל, קשיי נישואין הם בעלי קשר קלוש לקריטריונים המקובלים הנדרשים לאבחון דיכאון, וקשורים הרבה יותר לאופן שבו החברה חושבת שגברים ונשים צריכים להתנהג. עם-זאת, הדפוסים החברתיים הללו מובילים פסיכיאטרים לאבחן דיכאון אצל אנשים שבורי לב ולרשום להם תרופות פסיכיאטריות. יותר מהיר לקחת כדור, מאשר לעבוד על שיפור דרכי התקשורת הזוגיות. אלא שהכדור הפסיכיאטרי, מסתבר, פשוט לא רלבנטי למקרים הללו.

(מבוסס על מאמרים שפורסמו לראשונה ב"מגזינה" וב"נשים")