הַכֹּל

דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה אֵינָהּ
טִעוּן מְעֻדָּן.
הַדֶּלֶת שָׁם
הִיא אֲבַדּוֹן. (ג'לאל א-דין רוּמי)

All - Joshua Coleman.jpg

הטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה היא זו: אנחנו מציירים לנו דמותה כמתוקה, חביבה, מקסימה, נעימה, פוליטיקלי קורקט כזו. מין שייק תות-וניל אוורירי, ארנבון צמרירי. אך היא דומה יותר לכוס רעל סמיך, דרקון יורק אש. אלמלא נישרף, ניחרך, לאפר ניהפך – לא באהבה מדובר. 

אחד הדברים החשובים ביותר שיש להבין בחיים הוא: זה הכול, או לא. והכול כולל הכול. קיצורי דרך פירושם החמצה, על הנחות משלמים ביוקר. ריינר מריה רילקה כתב ב"ספר השעות" שלו:

רוֹאִים אַתֶּם, אֲנִי רוֹצֶה הַרְבֵּה.
יִתָּכֵן שֶאֲנִי רוֹצֶה הַכֹּל;
הַחֲשֵׁכָה שֶׁל כֹּל נְפִילָה לְלֹא קֵץ,
הָאוֹר הַבּוֹהֵק שֶׁל כֹּל נְסִיקָה.

לו ביקש רק את האור הבוהק, היה רוצה מעט מאוד למעשה, וגם בכך זוכה. באופן דומה להפליא כתב גתה:

אֶת הַכֹּל מַעֲנִיקִים הָאֵלִים, הָאֵינְסוֹפִיִּים,
לַאֲהוּבֵיהֶם עַד תֹּם,
אֶת כֹּל הַשְּׂמָחוֹת, הָאֵינְסוֹפִיּוֹת,
אֶת כֹּל הַכְּאֵבִים הָאֵינְסוֹפִיִּים, עַד תֹּם.

אם אהובי האלים אתם, תקבלו את כל השמחות, ללא ספק, אך גם את כל הכאבים, האינסופיים, עד תום. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב: "הכאב הגדול ביותר בעולם האנושי הוא ככל הנראה כאבו של אדם רגיל או בריא או בוגר." ככל שיש יותר בגרות, בשלות, בריאות נפשית, כלומר יכולת גדולה יותר ליצירת קשר עמוק – כך יש יותר כאב. ככל שאכפת לנו יותר, כך נעשה יותר פתוחים לייסורים. אדם מקטין עצמו, כדי למנוע כאב.

יש רק שאלה אחת בחיים, כותב ג'וליאן ברנס בספרו החדש, "הסיפור היחיד". השאלה, שפותחת את הספר, היא זו: "האם תעדיף לאהוב יותר, ולכאוב יותר; או לאהוב פחות, ולכאוב פחות?". אין אפשרות אחרת. המשוואה מתמטית ממש: יותר אהבה, יותר כאב; פחות כאב – פחות אהבה.

האהבה תלקט אותך כגבעולי חיטים, זימר ח'ליל ג'ובראן, תחבוט שיבוליך עד שתיוותר ערום, תלוש ותקלה. "אך אם מתוך פחד תבקש רק את ההנאה ואת השלווה שבאהבה, מוטב שתכסה מערומיך ותצא ממפתנה, אל עולם נטול-עוֹנוֹת בו תצחק – אך לא את צחוקך כולו, ובו תבכה, אך לא את דמעותיך כולן."

האהבה היא שרבי קיץ וסערות חורף, פריחת אביב ושלכת סתיו, כל העונות כולן. היא צחוק רענן, שפנפן לבנבן, אך גם בכי מייאש, דרקון יורק אש. או כדברי שירו האדיר של מ. וורד – כוס של רעל. ורק לגימה אינה מספיקה.

כוס התרעלה / מ. וורד
אֶחָד
אֶחָד
אֶחָד
אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם לֹא יַסְפִּיקוּ
כִּי אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַכֹּל

וּלְגִימָה
לְגִימָה
לְגִימָה אוֹ כַּפִּית לֹא יַסְפִּיקוּ
לֹא, אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַכֹּל

וַאֲנִי מְקַוֶּה
אֲנִי מְקַוֶּה
מְקַוֶּה שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת עַל מָה אֲנִי חוֹשֵׁב
אֲנִי רוֹצֶה אֶת כֹּל אַהֲבָתֵךְ
אֲנִי צָרִיךְ אֶת כֹּל אַהֲבָתֵךְ

הִיא אָמְרָה: "אִם אַהֲבָה
אִם אַהֲבָה
הִיא כּוֹס תַּרְעֵלָה
אָז קָדִימָה שְׁתֵה אֶת כֻּלָּהּ

"כִּי לְגִימָה
לְגִימָה
אוֹ כַּפִּית לֹא יַסְפִּיקוּ
לְךָ הֵם דָּבָר לֹא יַעֲשׂוּ
רֵק אוֹתְךָ יְחַרְבְּשׁוּ

"וַאֲנִי מְקַוָּה
אֲנִי מְקַוָּה
מְקַוָּה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מָה זֶה אוֹמֵר
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ הַכֹּל
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ הַכֹּל."

– – –

הצילום הראשי של Joshua Coleman מהאתר Unsplash.
השיר גתה מצוטט מ"ספר האגסים הצהובים" של פנחס שדה.

 

 

מודעות פרסומת

כל חיי הייתי כלה, נשואה לפליאה

לפני חצי שנה, ביום ההולדת ה-83 של מארי אוליבר, פרסמתי כאן תרגום של שלושה משיריה המאוחרים. כתבתי עליה שהיא ללא ספק המשוררת החיה האהובה ביותר בארה"ב, וגם על "דברי אהבה". לא עוד. לפני כמה שבועות אוליבר נפטרה. אך היא עדיין אהובה מאוד, ומילותיה ממשיכות, וימשיכו ללוות – עד לרגע שהמוות יגיע.

הנה עוד שלישייה, של אהבה לעולם, לחיים, ולאהבה. לזִכרה.

פִּראית, פִּראית
זה מה שאהבה הִנה:

שיח השושנים היבש שהגנן שכח לגזום
פורץ פתע בפריחה.
טירוף של אושר; דיבוק.
מתנה קדושה, ללא ספק,
אך לעתים קרובות, אבוי, בלתי סבירה.
מדוע לא יכול היה רומיאו להסתפק במישהי אחרת?
מדוע לא יכולים היו טריסטן ואיזולדה לסרב
לגביע הנוצץ
ובכך להותיר את הממלכה כולה שלווה?
פִּראית מזמרת ציפור הלב בחורשים
של חיינו.
שוב ושוב, פאוסט, עומד בגנו, אינו יודע
דבר על העומד להתרחש, הוא רק רואה
את דמותה של מרגריט, שאין לעמוד בפניה.
וּפִּראית, פִּראית מזמרת הציפור.
(המקור כאן)

לעתים

הוראות לחיים:

שימי לב.

היי נדהמת.

ספרי על כך.

 

פעמיים או שלוש פעמים בחיי גיליתי אהבה.

בכל פעם נדמה היה שהיא פותרת הכול.

בכל פעם היא פתרה רבות

אך לא הכול.

אך היא הותירה אותי מלאת הודיה כאילו היא אכן,

וביסודיות, פתרה הכול.

(המקור כאן)

כשהמוות יגיע

כשהמוות יגיע

כמו דב רעב בסתיו;

כשהמוות יגיע ויוציא את כל המטבעות הנוצצים מארנקו

 

לקנות אותי, ויסגור בנקישה את הארנק;

כשהמוות יגיע

כמו חצבת-רוח;

 

כשהמוות יגיע

כמו קרחון בין השכמות,

 

אני רוצה לעבור בדלת מלאת סקרנות, תוהה:

איך הוא יהיה, אותו בית של חשכה?

 

לכן אני מסתכלת על הדברים כולם

כקשורים באחוות אחים ובאחוות אחיות,

ואני מסתכלת על הזמן כרעיון ותו לא,

ועל הנצח כאפשרות אחרת,

 

ואני חושבת על כל גילוי של חיים כעל פרח, נפוץ

כחיננית הבתה, וחד-פעמי כמותה,

 

וכל שם הוא נעימה נוחה בפה,

נוטה, כפי שעושה כל נעימה, לעבר הדממה,

 

וכל גוף, אריה של אומץ,

ויקר לארץ.

 

כשזה יגמר, אני רוצה לומר: כל חיי

הייתי כלה, נשואה לפליאה.

הייתי החתן; לוקח את העולם בזרועותיי.

 

כשזה יגמר, אני לא רוצה לתהות

האם עשיתי את חיי למשהו ייחודי, ואמיתי.

אני לא רוצה למצוא את עצמי נאנחת או מפחדת,

או מלאת מדון.

 

אני לא רוצה לגמור כמישהי שפשוט ביקרה בעולם.

(המקור כאן)

Mary Oliver.jpg

אהבה ושִברהּ

למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה

Carrying - Scott Webb
Photo: Scott Webb

האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.

לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.

אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.

דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.

להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".

את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.

אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.

הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".

טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".

הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:

אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.

כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".

בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".

מקורות

אריך פרום (1956 [2001]). אמנות האהבה. תרגום: דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות.

ויליאם שייקספיר (1600). מהומה רבה על לא דבר.

חוסה אורטה אי גאסט (1941 [1985]). מסות על האהבה. תרגום: יורם ברונובסקי. ירושלים: כתר.

לב ניקולייביץ טולסטוי (1887 [2015]) על החיים, בתוך: כתבי הגות. תרגום: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

מרטין בובר (1923 [1980]). אני ואתה, בתוך: בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. תרגום: צבי וויסלבסקי. ירושלים: מוסד ביאליק.

נינה קולטארט (1996 [2012]). התינוק ומי-האמבט. תרגום: אורה זילברשטיין. ירושלים: כרמל.

ריינר מריה רילקה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Iris Murdoch (1959). The Sublime and the Good. Chicago Review, 13(3): 42-55.

Shāntideva (700(?) [2006]). The Way of the Bodhisattva. Translation: Padmakara Translation Group. Boston: Shambala

– – –

המאמר פורסם לראשונה בגיליון הליקון מס' 124 (אהבה), עמ' 79-76.

.

 

 

 

 

 

הזמנה להאזנה

רונה צורף אירחה אותי לשעתיים בתוכנית שלה "מעברים" ברדיו הבינתחומי.

בשעה הראשונה דיברנו על הקושי לדבר או לכתוב על אהבה, על מהי "אההבה", על אהבת גוף ואהבת נפש וגם על אמת ואמונה, סבל וכאב ומשא החיים. שמענו שירים של לנון, דילן, חמי רודנר, בלר, חוה אלברשטיין ועוד.

בשעה השנייה דיברנו על הפחד מאהבה ועל זמן האהבה, על מצב התודעה של האוהבים ומהי כמיהתם, על מאפייני אהבת האמת, על עבודה עצמית ועל הפשטות והחופש שבאהבה. שמענו את דייוויד בואי, יוני רכטר, יהודית רביץ, אלפנט פרייד, דפש מוד ועוד.

20190111_174924.jpg

(אפשר להאזין גם כאן או כאן)

סולם האהבה

על תפיסת האהבה של התנ"ך – קריאה בפרשת "ויצא"

בתוכנית "בין השמשות" שוחחתי עם דב אלבוים על פרשת "ויצא", שמגוללת את סיפור אהבתם של יעקב ורחל. אפשר לצפות בשיחה בקישור כאן, וכן לגלול מטה ולקרוא מחשבות נוספות על תפיסת האהבה של התנ"ך, כפי שהיא משתקפת בפרשה.

* * *

פרשת "ויצא" נפתחת בחלומו של יעקב – ובו עולים ויורדים המלאכים על הסולם שבראשו האלוהים. החלום מקפל בתוכו את תפיסת האהבה של הסיפור, אותו יגולל המשך הסיפור – אהבה שהיא תמיד בתנועה, שיש בה עליות ומורדות, בין שמיים ובין ארץ. אפשר לומר שאהבה עצמה היא הסולם, שמוביל לאלוהים.

שני יסודות שונים עד מאוד זה מזה מככבים בתחילת הפרשה, אבן ומים. את חלומו חולם יעקב אחרי שהוא מניח ראש על אבן, המשמשת לו ככרית – לא הדבר הכי נוח. ב"ילקוט שמעוני" אף נאמר שהאבן היתה מאבני המזבח עליו נעקד יצחק – כלומר אבן קשה במיוחד, שמייצגת טראומה בין-דורית. בשלב הבא יעקב גולל מעל הבאר אבן כבדה מאוד, ששלושה רועים לא מצליחים לגלול. אם נדע לנוח עם האבן, נוכל בבוא העת לגלול אותה – ואו אז יתגלו המים. האבן מסמלת את הדבר הקשה, הטראומטי, הכבד, המים את רגשותינו, את האהבה. הסיפור אומר: אין מים בלי התמודדות עם האבן.

יעקב ישן וחולם על האבן, ואז יכול לגלול אותה, כדי להגיע למים החיים. מה הוא עושה עם המים? קודם כל הוא משקה את הצאן – דואג לגוף, משהו פיזי; אחר הוא מנשק את רחל (הנשיקה הראשונה בין גבר לאישה בתנ"ך, אגב). הסיפור משתמש בפועל זהה כמעט, ויַשְק/ויִשְק – אפשר לומר ששני הפעלים מתארים פעולה פיזית ופעולה רגשית, הגוף והנפש, כמה שהם קרובים. ואז נושא יעקב קולו ובוכה. כלומר אותם מים – H2O – משקים צאן, מתערבבים בין גוף לגוף בנשיקה, וזולגים מהעין. ואפשר לומר ששלושת מצבי הצבירה האלה מייצגים את שלושה מישורי הקיום של האדם, הגוף, הלב, הרוח.

ליד הבאר מתאהב יעקב ברחל, אהבה אדירה שמובילה אותו לשבע שנים של עבודה קשה, שהיו עבורו "כימים אחדים" – מצמדי המילים הרומנטיות ביותר שאי פעם נכתבו. אבל בואו נתעכב על שתי המילים הללו. הרי אם אתה בלי אהובתך, הזמן דווקא מזדחל. אם מישהו חוזר נגיד מחודש בחו"ל או במילואים, ולאשתו שאומרת 'כמה התגעגעתי' הוא משיב, 'אה, בשבילי זה היה כימים אחדים', לא בטוח שיקבל את פרס הגבר הרומנטי של השנה (או של התנ"ך). אך אפשר לקרוא את הפסוק הזה אחרת. מה שהסיפור אומר לנו הוא שלמען אהבה צריך לעבוד. אהבה היא תמיד תוצאה של מאמץ, היא לא משהו שזוכים לו, היא לא משהו פסיבי. אפשר להתאהב בנערה יפה על הבר או על הבאר, אולם כדי שתהיה אהבה, צריך ליצור אותה. ובשבע השנים הראשונות המאמץ הזה היה עבור יעקב נטול מאמץ (מה שמכונה בטאואיזם Wu Wei). זה אכן כך כשאוהבים. זוהי עבודה, אולם מענגת ומתגמלת מאין כמותה.

Image result for jacob and rachel
Franz August Schubert Jacob and Rachel at the Wel

אלא שאצל יעקב היו לצד שבע השנים האלה עוד שבע שנים, 'שבע השנים האחרות' שלבן הארמי דרש מיעקב. בשנים אלה המאמץ דווקא כרוך היה בסבל. בהמשך הפרשה יעקב קונן על התקופה שעבד עבור לבן: "אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". כלומר, לא היה רק גן עדן, הזמן לפעמים זחל, לא רק טס.

מה שהסיפור מבקש להראות לנו, הוא שאהבה אינה מה שמוכרים לנו בסרטים, 'והם חיו באושר ובעושר'. ביחסים יש תקופות של 'כימים אחדים' ותקופות של 'שנים אחרות', אחד ואחר, שתי מילים כה דומות, וכל כך שונות. זו תפיסת האהבה של הסיפור – הפכפכה.

המתח הזה קיים לכל אורך הפרשה, כולל בתחילתה האופטימית. נדמה לנו שיעקב רוצה באותן שנים ראשונות רק את רחל, אך הסיפור אומר לנו שכבר מהראשית – אין רחל בלי לאה. הרי יעקב לא חלם רק על עלייה בסולם האהבה, אלא על עלייה וירידה.

בסיפור שהתקבע בתודעה, לבן ולאה רימו את יעקב. הִשקו אותו לשוכרה, הביאו לו את לאה באמצע הלילה, בחושך, והוא לא שם לב. אבל אם קוראים בעיון מגלים שלבן הביא את לאה ליעקב בערב. לא כל כך מאוחר, עוד היה אור, אפשר היה לראות. במדרש "בראשית רבה" אף מסופר: "כל אותו הלילה היה קורא לה 'רחל' והיא עונה לו; בבוקר – והנה היא לאה" – מה, הוא לא הבחין בקול של אהובתו? שבע שנים עבד בשבילה ואפילו את הקול שלה הוא לא מזהה? איזו מין אהבה זו?? אז אפשר להסיק – יעקב רצה (גם) את לאה.

ברגעי השיא שלו, בראש הסולם, יעקב מבורך, מצליח לאהוב אהבה גדולה, אולי זה מה שאני קורא לו אההבה – ואז באמת שבע שנים הן כימים אחדים. אבל הוא לא מצליח להתמיד בכך. כשרחל באה אליו במצוקה בגלל שאין לה ילדים נכתב "ויחר אף יעקב ברחל". הוא מתעלם מתחנוניה, אומר לה – 'זו בעיה שלך, לי כבר יש ילדים משלי'. האם ככה עונה גבר אוהב? על פי חז"ל הקב"ה בעצמו נזף ביעקב, כמו איזה יועץ זוגי שמימי – זו אינה הדרך לדבר לאישה במועקה!

יש ליעקב תקופות של חיבה ולהט ויש תקופות של סלידה וריחוק. ואת כל הצדדים הללו מייצגות ארבע נשותיו של יעקב, שאפשר לראות בהן ביטוי לא לנטיות פוליאמוריות של אבי האומה, אלא סמלים להיבטים שונים של קשר שכמעט כל זוגיות חזקה עוברת דרכם.

ההיבט הראשון, המרכזי, החיוני, הוא זה של האהבה הגדולה, אותה מייצגת כאן רחל. פירוש המילה 'רחל' הוא הנקבה של האַיִל, שהוא כמובן בעל החי ששמו הכי דומה לאל. על רחל נכתב שהיא יפת תואר ויפת מראה (בשונה מרבקה ושרה שהיו רק יפות/טובות מראה) – כלומר יש לה הן יופי פנימי והן יופי חיצוני, שילוב נדיר לפי התנ"ך, ובמציאות. אולם כאמור, יעקב, שעולה ויורד, אינו יכול להיות רק עם רחל, רק עם היופי הזה. יש לו ולה שנים נפלאות, ויש שנים אחרות, של שחיקת האהבה, של כניעה לשגרה, שנים מייגעות, לאות – שאותן מייצגת כמובן לאה.

אז יש לנו שני סוגי יחס, שכל קשר זוגי עובר דרכם, עולה ויורד בהם. יש את הלהט האוהב, שמייצגת רחל; ויש את הדשדוש המייגע, שמייצגת לאה. ומעניינות שתי השפחות שכל אחת מהן מאירה עוד קצת את היבט האהבה אותה מייצגת גבירתה. שפחת רחל היא בלהה, מלשון בָּלַהה. כלומר, האהבה הגדולה, הסוערת יש בה גם צד של סיוט. בגלל העוצמות הגדולות, בגלל הטוּב הכביר, יש הרבה מה להפסיד, יש תלות ופחד עצום לאבד. לכן אולי קשה מאוד להישאר בה. שפחת לאה היא זילפה, מלשון זילוף, איזה טפטוף איטי. כלומר גם ברגעים היגעים, האהבה יכולה להמשיך לטפטף ולהשקות. יש באהבה ימי שיטפון של יופי וסערה, שגם מעוררים אימה, ויש תקופות של שגרה מייגעת, שבכל זאת יכולה להרוות.

האם המתח הזה, בין העלייה והירידה, המשיכה והדחייה, הלהט והדשדוש, רחל ולאה, האהובה והשנואה, הנו הכרחי? או שאולי מדובר רק בתוצר המגבלות הפסיכולוגיות של יעקב? לפי הפסיכואנליזה מדובר בתופעה אוניברסלית. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו – היא היתה המאהבת הראשונה אבל גם המאכזבת הראשונה, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית אולם גם הראשונה לתסכל. האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שתי אלה. לא תתכן האחת בלי השנייה. אין אהבה בלי שנאה. ואם נדמה כי זהו המצב, אין זו באמת אהבה. יהודה עמיחי כתב:

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

אין אהבה בלי מלחמה. ואכן, יעקב נאבק בשנאתו וביצרו ובאהבתו, נאבק גם במלאך אלוהים – ויכול להם. וכמוהו, גם אנחנו יכולים לדעת מישהו רק אם אנחנו מתגוששים איתו, מתערבבים איתו, וזה כולל גם מגע כואב, פוגע ונפגע. טעות היא לחפש אחר קשר שהוא רק נעים ורך. בלי חיכוך, אין שינוי. ובלא שינוי, אין אהבה.

 

תופסים מרובה

הרעיון הכי לוהט כיום בתחום הזוגיות הוא הפוליאמוריה. אך האם היא מסוגלת לקיים את מה שהיא מבטיחה?

laura-ockel-194248-unsplash.jpg
Photo by Laura Ockel on Unsplash

נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום כמה קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת והבועטת למיינסטרים המונוגמי. בארה"ב, שאנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).

המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?

בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?

התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים יענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.

נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב רבים מהשבטים הילידיים שנחקרו על-ידי אנתרופולוגים.

אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שלא בהכרח שני בני הזוג מאותו תא משפחתי בוגדים, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק במודל שלא עובד ושמביא באופן תכוף לפגיעה וכאב?

העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות שמגיעות הרבה מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינלין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים שבהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם הוא בעל תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".

המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.

eaters-collective-219711-unsplash.jpg
Photo by Eaters Collective

אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.

ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא לא קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הם יכולים להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חתיכות מפאזל".

יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום נימוק לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר לברר את הציפיות שלנו, ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. המודל המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה שכבר ישנה.

יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ולא תוצר של חרדות או חסכים.

כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי למשל לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו שימפנזה יחיד מבצע מי מפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה האנושית, ניתן לומר, פירושה לעשות יותר ויותר דברים לא טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.

מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז יותר לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).

אבל אולי שני מיליון שנים אינן מספיק זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית לא מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.

עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שלא מקבל מספיק תשומת לב ישפר במשהו את המצב?

זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אֶלְף לַיוֹנְס אמרה שלאהוב כמה אנשים זה כמו לדבר בכמה שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.

נכון, בגידה, או אפילו הפחתת העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.

קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".

קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.

מונוגמיה לרוב מבוססת על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה היא לא יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים ייפתרו קשיינו.

עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.

אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה לצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.

אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה … בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממש את עצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.

Photo by Amy Shamblen

לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.

הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים במקור בלשון נקבה, אך נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".

sharon-mccutcheon-522851-unsplash
Photo by Sharon McCutcheon

מקורות

ארנדט, חנה (1958 [2013]). המצב האנושי. מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גארי, רומן (1980 [1983]). עפיפונים. מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: עם עובד.

היינלין, רוברט (1961 [1980]). גר בארץ נוכרייה. מאנגלית: דפנה לוי. ירושלים: כתר.

הלוי, מאשה (2018). לחיות פתוח. שוהם: כנרת, זמורה-ביתן.

הסה, הרמן (1927 [2006]). זאב הערבה. מגרמנית: עדנה קורנפלד. תל אביב: שוקן.

טולסטוי, לב ניקולייביץ (1887 [2015]). כתבי הגות. מרוסית: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

פרום, אריך (1976 [1983]). בעלנות או מימוש עצמי. מאנגלית: שושנה צינגל. ירושלים: אלחנן רובינשטין.

צ'סטרטון, ג"ק (1908 [2007]). האתיקה של ממלכת הפיות. מאנגלית: עודד וולקשטיין. תכלת, 28: 95-74.

רילקה, ריינר מריה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Lyons, Elf (2017). A new way to love: In praise of polyamory. The Guardian, 23, July, 2017.

Phillips, Adam (1996). Monogamy. London: Faber and Faber.

Shakespeare, William (1594). Romeo and Juliet.

Shaw, George Bernard (1903). Man and Superman.

פורסם לראשונה באתר אלכסון

תודה למיכל אלפרשטיין על הערותיה המועילות מאוד

לאהוב כל יום ביומו כאילו היה יומנו האחרון, וגם הראשון

על תפיסת החיים והאהבה של סרן קירקגור

הפילוסופיה, אהבת החכמה, היא המסורת האמונה על השאלות הגדולות של החיים: מה ישנו? מהו האדם? כיצד ראוי לו לחיות? אולם לא מעט פילוסופים נתפסים בהתפלספות, שאין דבר בינה ובין החיים. הפילוסוף הצעיר סרן קירקגור העיר שמה שיש לאלה לומר על הממשות מאכזב כמו שלט המוצג בחלון ראווה של חנות ועליו כתוב "כאן מגהצים". מי שיביא בגדיו המקומטים יתבדה, שכן השלט עצמו מוצג למכירה.

קירקגור הוא אולי המבקר הנחרץ ביותר של המסורת הפילוסופית המנותקת מחיי אנוש. הוא דרש שכל רעיון שִכלי יתורגם להוויה ולמעשה. רוב הפילוסופים מפתחי-התורות, כתב, עומדים באותו יחס לתורותיהם כמו אדם הבונה טירה מפוארת, אולם מבלה את חייו בבקתה רעועה בסמוך.

קירקגור עצמו נכשל לגור בטירה שבנה. אך בעוד פילוסופים רבים ממשיכים לקשט את ארמונם בלי להבחין באיוולת, או בצביעות, של מעשיהם, הכישלון של קירקגור היה במוקד חייו ומחשבתו.

בילדותו ונעוריו איבד קירקגור את אמו וחמישה מששת אחיו ואחיותיו. אפשר לראות בו אדם אומלל שהגורל המַר לו – אך הלא כולנו נאבד כל אחד ואחד מהאנשים היקרים לנו, ועובדה זו חשובה הרבה יותר מהגיל בו יקרה הדבר. יש הרבה מה ללמוד מניסיונו.

אך השכול הוא רק מפתח אחד להבנת קירקגור. פרשה מכוננת אחרת בחייו היתה אהבתו הגדולה לרגינה אולסן. שלוש שנים אחרי שהכירו, הציע קירקגור בן ב-27 נישואין לאולסן היפהפייה בת ה-18, אולם בטרם נישאו הוא ניתק כל קשר עמה בלי לתת הסבר. אולי נעשה הדבר כשחזור של אבדן האם, הפעם מתוך שליטה, אולי נבע מחרדה לאבד את רגינה, תוצאת המפגש החוזר עם המוות בנעוריו. כך או כך, קירקגור לא הפסיק לאהוב אותה כל ימיו, אהבה שלא היה מסוגל לממש.

Image result for regina olsen

שלוש גישות לחיים

עבור כל אדם, האתגר העיקרי לשאלת משמעות החיים הוא המוות. אל מול ודאותו, נדמה כי כל מעשינו מאבדים מטעמם. נסיבות חייו הִקשו על קירקגור לחיות בהדחקה, כפי שעושים מרביתנו. לאורה הצורב עד מאוד של האמת גיבש את אחת התשובות העמוקות לבעיה הקיומית הזו, הגדולה מכולן. את עיקרי מחשבתו הציג ביצירת המופת שלו, "חיל ורעדה".

קירקגור מצא כי יש שלוש גישות לחיים: אסתטית, אתית ואמונית. החיים האסתטיים הם חיים נהנתניים של היענות לרגע, חיים של התנסויות מרובות ומגוונות, של דילוג ממערכת יחסים אחת לשנייה. האדם האסתטי מסרב לבחור, שכן בחירה משמעה מבחינתו התחייבות מייגעת לאפשרות אחת והפסד של השאר. חיים אתיים, לעומת זאת, מבוססים על בחירה ומחויבות. האדם האתי בוטח בתבונתו וברוח האנושית, ונהנה לנהל אורח חיים יציב כחלק מחברה מסודרת ומוכרת היטב. אם הארכיטיפ של האדם האסתטי הוא מין דון ז'ואן הרפתקן, זה של האדם האתי הוא איש נשוי ומיושב.

רוב האנשים חיים במישור אסתטי או אתי, או משלבים ביניהם. אלא שהריגוש הסוער של הקיום האסתטי, כמו גם הנינוחות היציבה של הקיום האתי, לא נותנים מענה לאבדן ולמוות ההכרחיים, רק מדחיקים אותם. חיי משמעות ראויים לפי קירקגור מחייבים אמונה, שכן האדם המאמין לבדו מבין ומפנים את חוסר היכולת העקרוני להחזיק בכל דבר סופי, יהא הוא רכוש, מעמד, חוויה, ידע או קשר בינאישי. כל דבר, כל התנסות, כל הישג, ויהיה היפה, הנעים או המרשים ביותר, סופו בהכרח להתפורר ולהישכח. המאמין מקבל בשלווה, בהשלמה, את אבדנו ההכרחי של הסופי, ומעביר את מוקד חייו למה שאינו סופי, לאלוהי.

אין לטעות: איש האמונה אינו אדיש לסופי או חסר עניין בו. הוויתור עליו הוא צעד קשה מנשוא. ביומנו כתב קירקגור: "זוהי האמת. באמת ובתמים. כל מי שיש לו את המושג הקלוש ביותר בנוגע למה זה אומר בפועל למות לַעולם יודע שאין הדבר קורה בלי ייסורים נוראיים". אין תֵּמַהּ כי מרבית בני האדם מתקוממים ומסרבים לוותר, להשלים עם האבדן, למרות חוסר התוחלת של היאחזות במה שכיליונו מובטח.

קירקגור ראה בעצמו "אביר ויתור". מתוך רצון להקדיש עצמו לאל, ויתר על אהבתו לרגינה אולסן. אהבה זו הייתה אמנם הדבר היקר לו ביותר בעולם הסופי, אך הוא ראה אותה כמוגבלת ועלובה לעומת הקשר עם האינסופי. "אהבה היא הדבר היחיד שאני מומחה בו", כתב ביומנו, "רק תנו לי אובייקט לאהבתי. אך הנה אני עומד כאן כמו קַשָּת, שקשתו מתוחה עד לקצה קצהַּ, ומתבקש לקלוע במטרה הנמצאת חמישה צעדים לפניו".

Public Domain, Wikimedia Commons

אולם אחרי שוויתר, הכיר קירקגור בכך שלא הפך שלם ושליו. מתוך מצבו הקיומי התחוור לו כי הוויתור אינו שקול לאמונה, הוא רק צעד בדרך אליה. יש אביר נועז יותר מאביר הוויתור, אביר שמצליח לעשות, במקביל לתנועת הוויתור, תנועה נוספת – תנועה של חזרה אל הסופי. קירקגור כינה אותו "אביר האמונה". הלה יודע את ארעיותו הבלתי נמנעת של הסופי, של האנושי, יודע גם את הנחמה שבאינסופי, "ועם כל זה טעמו של הסופי ערב לחכו כאילו מעולם לא נגלה לו משהו יותר גבוה" ("חיל ורעדה", בתרגום איל לוין, עמ' 40).

כלומר, אמונה שלמה משלבת שני מעשים מנוגדים: ויתור על כל הדברים הסופיים שנותנים ערך לחיינו, כולל אנו עצמנו – ואחיזה בהם. המאמין רואה, באמת רואה, על כל הכאב הכרוך בכך, שהבל הבלים הכל – ובכל זאת; הוא משיג הבנה מלאה ונטולת כל רמייה עצמית של כיליונו הוודאי וכיליונם של כל האנשים והדברים – אך בכל זאת מצליח לאחוז בחדווה בחיים.

כיצד ניתן לאחוז תוך כדי ויתור, לוותר תוך כדי אחיזה? איך אפשר לשמוח בסופי, אחרי שהתנערנו ממנו כליל? התשובה של קירקגור היא – בכוח האבסורד. האמונה היא פרדוקס: המאמין רואה את הסופיות ההכרחית של הקיים, תוך כדי שהוא רואה גם את המלאות האינסופית שלו – והוא מצליח, מתוך הכאב העצום של הוויתור על כל היקר לו, להתענג על היקר לו.

היכולת לשוב לסופי, לאחר שוויתרת עליו מתוך שכנוע מוחלט בחוסר אפשרותו, היא נדירה. קירקגור כתב, בכאב: "אני רואה היטב כמה חוזק, כוח פנימי ותודעה של חופש נחוצים כדי לעשות את התנועה של הוויתור האינסופי. ברור לי כמו-כן שהדבר ניתן להיעשות. ואולם למעלה מזה אינני יכול לתפוס, ואני עומד כולי השתאות לנוכח היכולת לוותר על הכל באופן מוחלט ובעת ובעונה אחת להשיג את הכל בשלמות וללא פחת – זה למעלה מכוח אנוש, זהו פלא" ("חיל ורעדה", עמ' 49).

אולם רק במצב הזה, הפלאי, רק מתוך אמונה, אפשר באמת לאהוב.

התנועה ההכרחית לאהבה

אביר האמונה מסלק כל תביעה מן האהבה, אף שהיא כל ישותו. אך אז הוא מבצע את התנועה הפנימית הנוספת, תנועה בלתי אפשרית כמעט, באומרו "על אף הכל אני מאמין שאשיג אותה, שאשיג אותה, כן, בכוח האבסורד, בכוח זה שאצל אלוהים הכל אפשרי" ("חיל ורעדה", עמ' 48-47). זה מה שעשתה הדמות הנערצת על קירקגור, אברהם, שוויתר את הוויתור שאין למעלה ממנו, עומד עם המאכלת בידו, שלם לחלוטין עם המעשה שהוא עומד לעשותו, אף שאין מעשה שהוא רוצה פחות לעשותו, מניף את זרועו, יודע בוודאות גמורה שבעוד שבריר שנייה כבר לא יהיה בנו, אשר אהב, ובכל זאת, למרות הוודאות, איכשהו, ממשיך להאמין שלא יילקח ממנו.

Image result for ‫פילוסופיית האהבה של קירקגור‬‎את הקשר ההדוק בין ויתור, אמונה ואהבה אצל קירקגור תיארה החוקרת הישראלית שרון קרישק, מפרשניו המרתקים ביותר של קירקגור כיום, בספרה היפה "פילוסופיית האהבה של קירקגור". אביר האמונה, ציינה, מודע לגמרי, משוכנע לגמרי בחוסר האפשרות המוחלט שבמצב, ועם זאת, גם מאמין כי אהבתו אפשרית היא. למעשה, הוויתור עליה הוא שהופך אותה לאפשרית. בלי תנועת הוויתור כל קשר כרוך בתלות, הדדית יותר או פחות, נינוחה יותר או פחות. בין שני אוהבים שלא הכירו בוויתור ההכרחי יכולים לשרור דאגה וחיבה, אולם התלות ביניהם פירושה שבקשר מעורבת תחושת בעלות, כלומר גם אנוכיות. אם יבצעו את תנועת הוויתור לבדה, תתבטל אמנם האנוכיות, אולם תיעלם גם החדווה, שהיא מאפיין מהותי של אהבה. רק במצב של אמונה, ששבה לסופי אחרי שוויתרה עליו, תתכן אהבה שלמה, שמחה ונטולת תלות, בעלות או אנוכיות, כלומר נעדרת כל תביעה מהאהוב.

אביר האמונה הוא היחיד שמצליח הן לראות בכל רגע ורגע את החרב המתהפכת מעל ראשה של אהובתו, כמו גם מעל ראשו שלו, הן להימנע מנסיגה אל המנוחה שבוויתור, שבכאב. מכאן שאביר האמונה הוא היחיד שיכול לאהוב. הוא היחיד שחי חיים של משמעות ואושר, ולא של אשליה או של זרות.

החוכמה העמוקה ביותר

את אנשי אמונת האמת קשה מאוד לזהות, אין להם שום סימן היכר. בשונה מאבירי הוויתור, שחייהם בדרך כלל סלולים – כפי שניתן לראות במקרים רבים אצל נזירים, כמרים או רבנים, שמפנים עורף לעולם הזה וממקדים חייהם באינסופי – כל אביר אמונה חי במלואם את חייו שלו, ולכן אין לו שום התוויה. חזותם החיצונית של אלו הנושאים עמם את האבן היקרה של האמונה עשויה להוליך שולל, הזהיר קירקגור, שכן היא דומה דמיון מדהים לחזותם של הנבערים מדעת שלא חרגו ממעגל הנהנתנות האסתטי או ממעגל הנורמטיביות האתי ("חיל ורעדה", עמ' 38). קירקגור תיאר אביר כזה, תיאור יוצא דופן של האדם השלם מבחינתו, של מי שהשיג את הגבוה ביותר:

"הוא שייך כל-כולו לעולם, שום עם-הארץ איננו שייך יותר ממנו. אין בו מאומה מהטבע הנישא והמתעלה אשר על-פיו ניכר אביר האין-סוף. בכל הוא מעורה וכל דבר מסב לו הנאה, ובהימשכו אחר תענוג הריהו משקע את עצמו בזה בלהיטות של אדם ארצי שטוף תענוגות. בפנותו לעבודתו אין הפרש בינו לבין פקיד שאיבד את נשמתו במערכת סבוכה של ניהול-ספרים, כה מדויק הנהו. … אם יפגוש במקרה איש כלבבו, ישיח עמו בהתלהבות … הוא חי כאילו שום אחריות אינה מוטלת על שכמו, דומה כי אחת היא לו מה ילד יום, ועם כל זה הוא רוכש לו את הזמן ובמחיר יקר ביותר, שכן אין הוא מבצע שום-דבר, ולו גם הפעוט ביותר, אלא בכוח האבסורד. … מתוך ויתור אינסופי מיצה האיש את כוס העצב התהומי אשר לחיים … ועם כל זה הוא חש ביטחון בהתענגו על הסופי, כאילו החיים בעולם הסופי היו הדבר הבטוח מכל" ("חיל ורעדה", עמ' 40-38).

קרישק השוותה את האופן בו חווה אביר האמונה כל רגע ורגע של חייו למה שחש אדם שניצל באורח פלא ממוות. דוסטוייבסקי, שנידון למוות וזכה לחנינה ברגע האחרון ממש, כשכבר עמד מול כיתת היורים, שחזר ב"אידיוט" את העובר בראשו של אדם הניצב עין בעין מול האַיִן: "לא היה [לי] אז דבר קשה יותר מן המחשבה הלא פוסקת: 'ומה אילו לא הייתי צריך למות? ומה אילו הושבו לי החיים – איזה אינסוף! הלוא כל זה היה אז שלי! הלוא הייתי הופך אז כל רגע לעידן שלם, ולא הייתי מאבד כלום'" (תרגום: נילי מירסקי, עמ' 61).

execution

כל רגע הוא עידן שלם, לכל רגע יש ערך בלתי נדלה, אינסוף. זה נכון תמיד, לַכל. מי שמזהה זאת, מי שחי כך, מצליח לממש את מה שקירקגור הגדיר "החוכמה העמוקה ביותר": לראות כל יום ביומו כאילו היה זה יומנו האחרון, וגם הראשון ברצף השנים.

היום, היום הזה ממש, שערו אותו בנפשכם, כאחרון. העיתון בידיכם – לא תראו את זה של המחר. מבט בחלון – עננים אלה. מפגש עם בן הזוג, או עם חבר קרוב. דבר לא יהיה מיותר, אין אפשרות לאדישות או סתמיות. כמה עומק ועושר, כמה רגש, ייטען כל רגע! אך בלא ייאוש, מרמור או טינה, שכן המבט הוא גם רך ורענן, כשל בן-יומו. צליל ציוץ הציפורים – מעודכם לא שמעתם כזה. אכן, מעודכם לא שמעתם כזה. מפגש עם אדם אהוב, מפגש ראשון ברצף השנים, והתרוננות הלב – הו, קיימת נפש כזו, ופגשתיה!

התחנה האחרונה

Image result for ‫חיל ורעדה‬‎לאחר פרידתו מרגינה אולסן נסע קירקגור לברלין, שם התחיל לבנות את הטירה האדירה שיהיה "חיל ורעדה". לפתע נתבהר לו מה עשה, כיצד טעה. "לו היתה לי אמונה הייתי נשאר עם רגינה", כתב אז בבקתתו-יומנו. "תודה לאל שעכשיו אני מבין זאת. בזמן האחרון הייתי קרוב לאיבוד דעתי".

את "חיל ורעדה" פרסם קירקגור בגיל 30, בדיוק לפני 175 שנה, תחת שם-עט, יוהנס דה סילנטיו, יוהנס השותק, שהרי את אשר על לבו לא הצליח לומר, לאהובתו. "אם יש בנמצא מישהו אשר איננו אובה לעשות את האהבה תחנה אחרונה אלא הוא מבקש ללכת הלאה, אין זה כי אם הבל ורעות-רוח", כתב באפילוג לספרו. בחלוף השנים נישאה רגינה לגבר אחר. סרן נותר נאמן ומסור לה, עד יומו האחרון.

* * *

גרסה מעט מקוצרת פורסמה במוסף תרבות וספרות, הארץ, 22.10.2018