שש בעיות עם אפליקציות היכרויות (והערה אחת)

1. הן לא מספקות את הסחורה. אפליקציות ההיכרויות התחילו דרכן כהבטחה גדולה לפתרון שתיים מהבעיות שמטרידות את האנושות מראשית ימיה – איך להשיג סקס ואיך למצוא אהבה. אולם עשור אחרי השקת אֵם כל האפליקציות, טינדר, החרמנות והבדידות נותרו פחות או יותר כפי שהיו מאז ומעולם. לפי מחקר נורווגי על טינדר, מי שלא מצא סטוצים מחוץ ליישומון כמעט שלא זכה לכאלה גם בעזרתו. מאידך, מי שהיו לו יחסים מיניים מזדמנים בלי טינדר, מצא כאלה דרך האפליקציה – בערך באותה תדירות.

גם כשמדובר במציאת קשר רציני ומחייב – היעד שרוב המשתמשים עדיין מקווים להגיע אליו – לאפליקציות למיניהן אין הישגים מרשימים. הן אמנם מועילות מאוד לביישנים כרוניים או לאנשים עם נטיות מיניות ספציפיות, אך בסך הכל, לפי הערכות, רק אחד מכל שלושה אנשים שמשתמשים באפליקציות היכרות יכיר באמצעותן לבסוף בן זוג איתו יקיים קשר קבוע ויציב.

2. הן מחסלות את האלטרנטיבה. סיכויי הצלחה של אחד משלושה – לפחות – סיפקו בעבר חברים, קרובים, מקומות עבודה, מוסדות לימוד, שירות צבאי או שדכנים בשר ודם, בלי מאמץ גדול ועם פחות חוויות של השפלה ופגיעה, ולעתים אפילו נוכלות, שהן מנת חלקם של לא מעט משתמשים ובעיקר משתמשות באפליקציות. כמובן, גם היום אפשר להכיר כמו פעם, אבל הפופולריות הנוסקת של האפליקציות מקשה על מי שרוצה בכך ואפילו מערערת את הלגיטימיות של היכרות פנים-אל-פנים. ככל שיותר אנשים בוחרים באופציה הווירטואלית, קטֵן הסיכוי למצוא פרטנר מחוץ לרשת, מה שמגדיל את מספר המשתמשים, מפחית עוד את הסיכוי להיכרות מסורתית, וכן הלאה.

לא סתם הלופ הזה נשמע מוכר. דבר דומה קרה בעבר למשל עם חקלאות, פלסטיק, רכבים פרטיים, טלפונים ניידים. שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, רעיונות שנראו כמו אופציה מוצלחת שמרחיבה את טווח האפשרויות שבידי האדם, שיעבדו תוך זמן קצר את המשתמשים, שכבר לא יכלו להסתדר בלעדיהם, והיתרון הפך לחיסרון. איך כתב יובל נח הררי – "זהו אחד מחוקי הברזל של ההיסטוריה, שמותרות נוטים להיפך מבלי משים לכורח".

חוק הברזל הוכיח את עצמו שוב עם האפליקציות. לפני עשור היה נראה שהן מציעות בחירה מדויקת יותר מתוך כמות גדולה הרבה יותר של אנשים מכפי שאפשרו דרכי היכרות מסורתיות. שימוש בהן במקרה הצורך, לצד הדרכים המסורתיות, נראה מתבקש. אולם ככל שיותר אנשים נרשמו לאפליקציות, כך איבדו האפשרויות הוותיקות כוח. בעוד שב-1995 כמחצית מהזוגות הכירו דרך חברים או קרובי משפחה, ב-2017 רק רבע מהם הכירו כך. היכרויות בעבודה ירדו בתקופה זו מ-19% ל-11% ובלימודים מ-19% ל-9%. לעומת זאת, 39% אחוז מהזוגות ההטרוסקסואליים ו-65% מהזוגות ההומוסקסואליים שנפגשו בארה"ב ב-2017 עשו זאת ברשת. מאז עוד גדל מספר המשתמשים באפליקציות ב-34% והגיע ל-323 מיליונים, והכנסותיהן קפצו ביותר מפי שלושה והגיעו ל-5.61 מיליארד דולרים. אם ללמוד מההיסטוריה, נראה שלא רחוק היום בו כמעט כל ההיכרויות יעשו אונליין.

3. הן חסרות סבלנות. הזמינות המוחלטת והמבחר הכמעט לא מוגבל של בני זוג פוטנציאליים שמציעות האפליקציות סותרים באופן מהותי היבט חשוב באהבה ובחיפוש אחריה. כדי להשיג משהו גדול – ומה גדול מאהבה – צריך לרצות אותו מאוד. כמיהה כזו צומחת כמעט תמיד מתוך התמקדות פנימה, המאפשרת הכרה והבנה עצמית טובות יותר, מהן עולה יכולת להכיר ולקבל את האחר. בעבר, מעגל ההיכרויות היה מוגבל יחסית, ואם אדם לא היה בתוך קשר, היה פשוט ומקובל יותר להיות לבד, עד שתגיע ההזדמנות הבאה, מי יודע מתי. כיום, כדי להישאר בשקט, עם עצמך, יש לקבל החלטה אקטיבית להתנתק, שהאפליקציות עושות כל שביכולתן להקשות עליה. קל הרבה יותר לצאת לעוד דייט מאשר לעשות עבודה פנימית ולנסות להבין למה עד עכשיו זה לא עבד. הפילוסוף ולדימיר סולוביוב כתב שנגד הכוחות המפריעים לאהבה יש לו לאדם "רק נשק הגנתי – סבלנות עד הסוף" (תרגום: חמוטל בר-יוסף). נראה שאין תכונה אנושית שהאפליקציות מחלישות יותר מסבלנות.

4. הן מטפחות אשליות. בזכות הזמינות הגדולה של בני זוג פוטנציאליים, היום הקל יותר לעזוב קשרים לא מוצלחים במקום להיתקע בהם לשנים ארוכות או אפילו כל החיים. זה נהדר. יחד עם זאת, תחושת השפע הזמין בקצות האצבעות מגדילה גם את מספר המקרים בהם אנשים מוותרים על קשרים מוצלחים.

כמעט כל קשר אוהב וטוב כולל שני שלבים הכרחיים. ראשית יש למצוא בן זוג מתאים, ואז – אולי אחרי תקופה של התאהבות נלהבת – נדרשת עבודה זוגית רצינית ומודעת שתתמיר את הקשר לאהבה עמוקה. השלב השני אינו מסתיים לעולם.

האפליקציות אולי מקלות על הצעד הראשון, אך הן פגעו קשות במוטיבציה לבצע את השני, שכן הן מטפחות את האשליה, המתוקה אך חסרת השחר, לפיה יש אי-שם מישהו שלא יהיו איתו קשיים, שלא יעלה מולו צורך בעבודה ומאמץ – ורק צריך למצוא אותו. המשוררת רבקה מרים כתבה: "בתחושת האהבה יש עליות ומורדות. האהבה כמוה כדופק, כנשימה – אף היא יוצאת ובאה, עולה ויורדת". אם בכל מקרה של קוצר נשימה היינו שוקלים ניתוח ריאות, לא היו לנו הרבה סיכויים לשרוד. זה בערך מה שמפתות האפליקציות לעשות.

5. הן הופכות אותנו למוצר. אחד הדברים הבולטים באפליקציות ההיכרויות הוא שהפעולה הפיזית שהן מחלצות מהמשתמש דומה מאוד לפעולה הנדרשת באתרי רכישת מוצרים. החוקרת רבקה היינו מאוניברסיטת ג'ורג'טאון כינתה את התנהלות המשתמשים באפליקציות Relationshopping. אלא שכאן האדם לא רק רוכש, אלא גם נרכש. שיווק עצמי תמיד היה חלק מתהליך החיזור – אפילו יעקב הפגין ליד הבאר גוף שרירי שהרשים את רחל – אולם היום החזות הפכה להיות הכל.

לפי תיאוריית התפיסה העצמית של דריל בֶּם, עמדותינו ותפיסתנו את עצמנו נקבעות במידה רבה על פי פעולותינו, ולאו דווקא להיפך. אדם מביט בעצמו ורואה איך הוא מתנהג – ולומד מכך מיהו ומהן העדפותיו. אם האדם פועל ביחס לעצמו באופן קבוע בדרכים שיווקיות, הוא ילמד לראות את עצמו כמוצר, ואז יתפוס כך גם אחרים, וכן את האהבה.

תעשיית הפרסום מטבעה אינה דוגלת באמת, וכך גם הפרסום העצמי. 53% מהמשתמשים באפליקציות היכרויות מודים ששיקרו בעת יצירת הפרופיל האישי. המאמץ לתחזק פרסונה מושכת ברשתות ובאפליקציות הופכת אותנו דומים לגיבורי שירו היפה והעצוב של של סילברסטיין "מסכות": "היה לה עור כחול, / שלא חשפה לאור. / כחול היה עורו, / גם הוא הקפיד להסתירו. // הם חיפשו כחול / כל יום שבת וחול / וכשאחת ליד שני חלפו / הם לעולם זאת לא ידעו".

העניין הוא שעבור פרסומאי, מכירת כמות גדולה של מוצרים היא קנה המידה להצלחה. בשדה האהבה, לעומת זאת, יש לאדם רק "מוצר" אחד. לכן מידת העניין שמעורר הפרופיל אינה העניין החשוב, אלא רק השאלה האם הוא הגיע לקהל הנכון. בעולם האפליקציות רבים פועלים לפי כללי המשחק של הרשתות החברתיות שמקדשות כמה שיותר לייקים, אף שלמעשה כל שאנו זקוקים לו הוא לייק אחד, הלייק הנכון.

6. הן נטולות קסם. האפליקציות מאפשרות לקבל מידע רב על כל פרטנר פוטנציאלי ומסננות מועמדים ומועמדות לפי אלגוריתם המותאם להעדפות המשתמשים. יש לכך יתרונות רבים, אולם הגישה השכלתנית-תועלתנית הזו עשויה להבריח גורם חשוב אך חמקמק שאפשר לקרוא לו 'קסם'. אנסה להסבירו.

פריט שנמצא בשוק הפשפשים לרוב מעורר היקסמות רבה יותר מאשר אובייקט זהה שנמצא בקטלוג של איקאה. בדומה, צפייה בחיה נדירה בטבע תרגש יותר מאשר ראייתה בגן החיות. אפשר לטעון שמדובר בהטיה קוגניטיבית, שהרי מדובר בדיוק באותו פריט או אותה חיה. אבל העולם עצמו, וקיומנו בו, אינם דבר, אינם חפץ נטול חיים. במובן עמוק, העולם והחיים הם משהו שאנחנו יוצרים. מראהו של הפריט הוא עובדה אובייקטיבית, אבל האם הוא יפה או לא, האם הוא גורם לשמחה או לא, האם יש לו משמעות – אלה דברים סובייקטיביים לחלוטין. חלק חשוב ומהותי מהקיום שלנו שייך לממד הסובייקטיבי. רומן גארי כתב ב"עפיפונים": "דבר שאינו בראש ובראשונה פרי הדמיון אינו ראוי שיחיו אותו. שאם לא כן, מהו ים – רק מים מלוחים ותו לא  … אני, למשל, כבר חמישים שנה אני ממציא ללא הרף את אשתי" (תרגום: אביטל ענבר).

לא כל פריט שנמצא בשוק יעורר התרגשות. לרוב עליו להיות מעוצב, שימושי, עמיד וכולי – היבטים אובייקטיביים שבלעדיהם אולי לא ימשוך את תשומת לבנו, ולא נייחס לו ערך. אבל גם להיקסמות תרומה גדולה למתן הערך. כך כמובן גם בשדה ההיכרויות. ההיבטים האובייקטיביים-פרקטיים עליהם מושתת השידוך שמציעים האלגוריתמים הם בעלי חשיבות מסוימת, אבל לבדם הם לא מאפשרים אהבה. ה'קסם' הוא דלק שמניע את לבנו. שמעתי על מישהי שעצרה פעם אחת ויחידה בחייה טרמפ למישהו – והיום הם נשואים. הייחוד של הסיפור – ולכל אהבה יש ייחוד – נותן לקשר כוח, שהוא חיוני כדי לקיים את העבודה על העמקתו, כדי להתגבר על אכזבות, קשיים ותסכולים, שהם בלתי נמנעים.

ובכל זאת, טינדר. הפקדת משימת החיים החשובה מכולן, מציאת אהבה, בידי אלגוריתמים שפיתחו מתכנתים שמטרתם אינה אושר אנושי אלא עושרם האישי כנראה לא היתה רעיון טוב. אבל כבר אין לנו אפשרות של נסיגה. כך יראה העתיד של חיפושי הזוגיות – לפחות עד שיגיע רעיון חדש, שעשוי בהחלט להיות גרוע יותר, אותו תאמץ האנושות, כדרכה, בלהיטות של תינוק שמכניס לפיו כל דבר לא מוכר.

עבור רוב בני האדם השאלה כבר אינה האם להחזיק בטלפון חכם או לא – למרות הנזקים והחסרונות המוכחים – אלא כיצד לנצל את המכשיר לטובה בלי להשתעבד לו. באותו אופן, האתגר המהותי בתחום הזוגיות אינו כיצד להסתדר בלי אפליקציות היכרות, אלא איך למצוא דרך לעשות בהן שימוש בלי לוותר על סבלנות, התבוננות עצמית, כנות והערכה לזולת; איך לזכור, גם בעולם טכנולוגי קר המבוסס על שיקולים כלכליים בסופו של דבר, שרומנטיקה זה העיקר. כי אם אחרי שלל מעלליה ההרסניים תצליח האנושות גם להוציא את הקסם מהאהבה, זה יהיה החטא האחרון, שאין לו כפרה.

הכתבה פורסמה במקור ב"מוסף הארץ", תחת הכותרת "צריך אהבה חדשה", 7.10.2022

הספקטקל הגדול ביותר של עולם הטבע

מוריס וקטיה קראפט, מתוך הסרט "אש האהבה"

אחד מסיפורי האהבה הגדולים של המאה ה-20 הוא של שני חוקרים שהקדישו את חייהם לאש הבוערת בלבו של כוכב הלכת. כן, זה מופרך כמו שזה נשמע. קיומו של הזוג הזה נוגד את כל חוקי ההסתברות. מבין כ-350 הוולקנולוגים הפעילים באותה תקופה, השניים הבולטים ביותר נולדו באותו מחוז קטן בצרפת, נפגשו בגיל צעיר, התאהבו עד מעל לראש ומתחת לאדמה, והחליטו להקדיש את חייהם זה לזה ולחקר התפרצויות וולקניות. אם זה לא מספיק, בני הזוג, קטיה ומוריס קראפ, גם היו יפי תואר ושופעי שארם, ואף תיעדו בדקדקנות את כל הרפתקאותיהם, כפי שניתן לראות כעת בסרט "אש האהבה".

מוריס הוקסם מהרי געש בגיל 7 בחופשה משפחתית באי סטרומבולי. קטיה התאהבה בהם בנעוריה, בחופשה דומה עם הוריה, באותו מקום.

הם נפגשו במקרה ב-1966 וכעבור שנתיים יצאו למסע המשותף הראשון שלהם, להר געש באיסלנד שהתעורר מתרדמת בת אלפי שנים. שני הצעירים הדלפונים נסעו במרחבים הבזלתיים של איסלנד ברנו קטנה חבוטה. המכונית נתקעה בדרך 27 פעמים, אבל הם הגיעו ליעדם. על הר הגעש מעד מוריס ושקע עד הברך בבוץ בטמפרטורה של 140 מעלות. "זו היתה הטבילה שלי כוולקנולוג", יאמר לאחר מכן.

ב-1970 השניים נישאו והחליטו לא להביא ילדים לעולם. "מעכשיו זה יהיה הרי געש, הרי געש, הרי געש", נשבעו זה לזה. בעשרים השנים הבאות ראו קרוב ל-200 הרים, בכל רחבי העולם.

הסרט מציג זוג המאוהב בהרי געש ומאוהב באהבה. שתי האהבות מתערבבות ולא תמיד ברור על מי מהן הם מדברים. "זהו הספקטקל הגדול ביותר של עולם הטבע, התופעה היפה מכולן", יאמרו ברגע אחד בסרט. באחר יקבעו: "ברגע שרואים התפרצות אי-אפשר לחיות בלעדיה, כי זה כל כך גרנדיוזי, עצום. התחושה של להיות שום דבר".

אפשר ללמוד רבות מהקראפטים על התחושה הזו, העצומה מכולן, של להיות שום דבר, כלומר לאהוב.

***

הפעולות החשובות ביותר של האהבה הן התמסרות וחקירה, שכן כדי לאהוב מישהו או משהו יש לדעת אותו, אחרת לא את הדבר אנחנו אוהבים אלא רעיון שיש לנו בנוגע אליו. כמו שאומרת הקריינית בסרט (בקולה של מירנדה ג'וליי): "הבנה היא שמה השני של אהבה".

מוריס וקטיה מנסים להבין, בכל מאודם. הם מדענים טוטליים, זן שנדמה שכמעט פס מהעולם, אנשי שטח, שמתבוננים בצורה ישירה במושא מחקרם. חלק גדול מכוחם נובע מהשילוב המשלים של תכונותיהם. היא מתמקדת בפרטים הקטנים, הוא רואה את התמונה הרחבה, היא מצלמת סטילס, הוא וידיאו. ברור שכל אחד מהם לבדו לא היה מסוגל להגיע להבנות המדעיות שביחד הגיעו אליהם.

הם עושים את עבודת המחקר בהתמסרות מלאה. "אנחנו מדענים, לא אנשים דתיים", הם מגדירים את עצמם. אולם הם גם מודעים לגבולותיו של המדע, גבולותיו של האדם. קטיה: "אנחנו נמלים קטנות שמטפסות על גופה של חיה ענקית, אומרות ביהירות: 'אנחנו מטפסות עלייך כדי להבין אותך, לקרוע את צעיפי המסתורין שעוטפים אותך, כך שהמדע יתקדם'. כמה גדולות הן האמביציה והיהירות של האדם".

מדענים מנסים לחלץ מתוך התרחשויות חוקים כלליים, זו מלאכתם. לחוקים אלה חשיבות עצומה להבנתנו את העולם, אולם החוקים הללו הם באופן בלתי נמנע הפשטות שמאבדות משהו מהחד-פעמיות של כל מאורע. כך קורה גם במחקר המדעי של אהבה. ביולוגים ונוירולוגים מוצאים קשרים בין הפרשת הורמונים או פעילות באזורי מוח מסוימים ובין אהבה. ההבנות הללו תמיד מוגבלות. בשונה ממדענים רבים, קטיה ומוריס לא שוכחים זאת. גם הם חיפשו הכללות וחוקים, ואף הציגו את ממצאיהם בלא פחות מ-19 ספרים. אך הם גם אומרים: "צריך לאסור על סיווג של הרי געש, כל הר געש הוא אישיות ייחודית. אין שום אמת בהכללות. עדיף ללמוד כל הר בנפרד ולהימנע מהגדרות". ברגע אחר בסרט אמר מוריס: "כאשר מדובר בתגליות מדעיות, כמו איך הר געש פועל או מדוע הארץ חמה, למעשה הכל אינו ידוע". כמו באהבה.

***

וולקנולוגיה היא מדע תצפיתי. ככל שקרובים יותר, כך רואים יותר, מבינים יותר. אך גם מסתכנים יותר. כמו באהבה. זהו אולי השיעור החשוב ביותר כאן על טיבה של האהבה. נוח לחשוב על האהבה כעל משהו נעים, אופטימי. זהו הדימוי הרווח שלה. אחד השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו על אהבה, מאת המשורר הסופי ג'לאל א-דין רוּמי, מתאר אותה אחרת לגמרי:

דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה אֵינָהּ
טִעוּן מְעֻדָּן.
הַדֶּלֶת שָׁם
הִיא אֲבַדּוֹן.

אהבה היא אכן מענגת ומשמחת מאין כמותה, אבל היא גם מפחידה מכל. היא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ומשום כך אובדנו הוא הכואב ביותר. היא נותנת הכל, אך גם לוקחת. הדלת שם היא אבדון – להיות שום דבר.

לאורך הסרט מתחבטים קטיה ומוריס שוב ושוב באותה שאלה: האם להישאר או לברוח, להתקרב או להתרחק. זוהי השאלה של האהבה. חוש ההישרדות אומר תמיד לנוס, אך קטיה ומוריס נשארים נשארים נשארים. הם שוהים לבדם שבועיים באוהל בתוך לוע הר הגעש הפעיל ניאראגונגו בזאיר. ברגע אחר הם מחליטים להישאר, שוב רק שניהם, תחת מטחי סלעים לוהטים, על אי אינדונזי קטן שהר הגעש במרכזו בדיוק התפרץ.

"אֵין פַּחַד לָאַהֲבָה כִּי הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה תְּגָרֵשׁ אֶת־​הַפָּחַד" כתב יוחנן השליח באיגרת הראשונה שלו. קטיה ומוריס גירשו. משום כך אפשר לומר שאהבו, שחיו.

"אני מעדיף חיים קצרים ואינטנסיביים על פני חיים ארוכים ומונוטוניים", אמר מוריס. הוא ידע את המחיר, והיה נכון לשלמו. "אני רוצה להגיע לבטן הר הגעש", אמר. "יום אחד זה יהרוג אותי, אבל זה לא מטריד אותי כלל".

לפי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הפחד מן המוות הוא הסיבה העיקרית לכך שאנשים אינם חיים. לא להיות אותנטיים, לא להיות מי שאנחנו באמת, הוא מנגנון הגנה מרכזי מפני אימת המוות, שכן איננו יכולים למות, לחדול מחיינו ומהיות מי שהננו, אם מלכתחילה לא חיינו, לא היינו מי שאנו. המשורר טד יוז כתב: "הדבר היחיד שאנשים מתחרטים עליו הוא שלא חיו מספיק באומץ, שלא השקיעו מספיק לב, לא אהבו מספיק. אין שום דבר אחר שיש לו חשיבות כלשהי".

"איננו יכולים לדמיין חיים אחרים", אמרה קטיה.

***

(מתוך כתבה על הסרט שפורסמה ב"מוסף הארץ")

תיקון האהבה

על אהבות פרק ב'

אחד ממאפייני הזוגיות בימינו הוא חלופיותה. אנשים מוקסמים מאדם אחר ומבקשים לחלוק עמו את כל חייהם, ואז, כעבור שנים ספורות, לא מבינים מה הם מצאו בו. הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו הגדיר אהבה כמבנה עמיד. החידה הגדולה באהבה, לדבריו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. אבל זה לא פשוט. כי הזמן גם מציב את האויבת הגדולה ביותר של האהבה – השחיקה. כך מגיעים אנשים רבים למצב שבו אותו אדם שאהבו יותר מכל, הופך למאוס ומשעמם. משם הדרך לפרידה קצרה.     

כאשר ניצבים בפני קשר חדש, אחרי פרידה, כואבת יותר או פחות (אין הכוונה כאן לפרידות אחרי מעשה חמור ובלתי נסלח של אחד הצדדים), התקוות למשהו חדש לגמרי, לתיקון, לאהבה שהפעם תחזיק מעמד עד קץ הימים, מלבלבות בלבבות. אבל כאן יעזור לדעת שלפי תיאוריות פסיכולוגיות, משנה מקום בדרך כלל לא משנה מזל.     

אמנם בבחירה כעת יש לנו את ניסיון הפרק הקודם, ותובנות ממה שהשתבש בו, כך שנדמה שהסיכויים להצלחה גדולים יותר. אבל הנקודה שחשוב להבין היא שהרגשות הקשים שהתעוררו מול בן הזוג הראשון – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה – היו קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מה שנתפס בילדותנו המוקדמת כמצבי סכנה. כאשר הדפוסים הרגשיים מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בצורה כזו, שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. וזה קורה בעיקר מול אנשים קרובים מאוד.     

כך למשל מול בן זוג שמתנהג בקור, למשל, יש מי שמרגישים כמו שהרגישו כילדים קטנים כשאחד ההורים לא היה נוכח מספיק, או התעלם ממצוקה. בילדות היינו חלשים וחסרי אונים, והדבר נתפס כבעל השלכות קיומיות קשות, דבר שהוביל לגיבוש דפוס תגובה חריף. בבגרות, אף שכבר איננו חסרי אונים, הסכנה נתפסת כזהה לאופן שבו נתפסה בילדות.    

העניין הוא שהתהליך הזה קורה בתוך קשרים זוגיים לעתים תכופות, ובאופן הכרחי, בשל עובדה פסיכולוגית קשה אך מוצקה: לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל. ביחסים הזוגיים הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך כזה: אנחנו סובלים מאומללות בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו משחזרים את אותה סיטואציה – זאת כיוון שבן-הזוג בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו (היפוך תגובה הוא מנגנון הגנה נפשי הפועל באמצעות הסתרת דחפים ורגשות בלתי נסבלים על-ידי התנהגות הפוכה מהם; אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים). כעבור כמה שנים, כשמזהים את אותה תכונה x אצל בן הזוג, מתאכזבים ומתייאשים. אלא שלעתים קרובות גם המועמד הבא לאהבה יפגין את אותן תכונות – אליהן אנחנו נמשכים מראש שלא במודע. 

אפשר להתאכזב מכך, אבל אפשר גם לראות את התהליך הכואב הזה כהזדמנות לאהבה טובה ובוגרת יותר. בקשר הזוגי אנחנו נמשכים בבלי דעת לשחזר את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. רק אם נתמודד עם הקשיים, לא אם נברח מהם או נעקוף אותם, נוכל לעשות באמת תיקון.

מה עוד עוזר להשגת התיקון? מחקרים על זוגות שהצליחו לשרוד שנים רבות באהבה עמוקה מצאו שמה שאפיין אותם הוא התמקדות של כל אחד מהשניים בתכונותיו הטובות של בן הזוג, והרבה זמן של יחד. ככל שהזוג דיווח על יותר פעילויות משותפות, הניצוץ נשמר חזק יותר. ועוד נקודה מעניינת: עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים – היו גם מאוהבות יותר.

(חלק מהמאמר התפרסם השבוע ב"מקור ראשון")

אהבה – הזמנה להאזנה

ד"ר מיכל לב (אין קשר משפחתי) וד"ר נעם ישראלי (גם אין) אירחו אותי לשיחה על אהבה בפודקאסט החדש שלהם, "באמצע" ברדיוטק. היו שם קוונטים ופסיכואנליזה, קירקגור ורוּמי, וגם כמה שירי אהבה יפים ממש. מוזמנות ומוזמנים להקשיב

שני השירים שבחרתי (ועוד אחד שלא הספקנו להשמיע)

שני לבבות פועמים יחדיו

זו מההתרחשויות המרגשות ביותר שישנן – שני אנשים נפגשים, ובלבם ניצתת לפתע פתאום אש חדשה, עזה, כזו שנהרות שלמים לא ישטפו ויכבו. גם מסתורין גדול אופף את ההתרחשות הזו, מסתורין אותו ניסו לפרש בני אדם כנראה מאז ומעולם. הרומאים תלו את האשם בחץ ששלח האל השובב קופידון. פסיכולוגים, יזמים טכנולוגיים ומנחי שעשועוני שידוכים מנסים היום למצוא הסברים מפורטים יותר שיאפשרו לנבא התאמה ומשיכה בין אנשים – עד כה ללא הצלחה מרובה. מחקר שהתקיים לפני ארבע שנים גילה שהאלגוריתם המשוכלל ביותר נוחל כישלון מוחלט בבואו לנבא משיכה בפועל בין אנשים על סמך תכונותיהם והעדפותיהם.

ניסוי חדש יצר סיטואציה של בליינד דייט שנראית כלקוחה מסרטי מדע בדיוני כדי לזהות מה מתרחש בין שני אנשים הנפגשים למטרות רומנטיות במידת דיוק חסרת תקדים עד כה. החוקרים אמנם זיהו שני גורמים שמנבאים משיכה, אלא שהגילוי החדש נראה מיסטי לחלוטין, ורק הוסיף למבוכתם.

הניסוי עבד כך: החוקרים הקימו "תאי דייטים" בפסטיבלי מוזיקה, אמנות ומדע שהתקיימו בהולנד והזמינו אליהם לבליינד דייט בן ארבע דקות 142 גברים ונשים הטרוסקסואלים רווקים בגילאי 18 עד 38. במהלך המפגש חבשו המשתתפים משקפיים שעוקבים אחר תנועות העיניים, ולגופם הוצמדו חיישנים שמדדו את קצב לבם ואת המוליכות החשמלית של עורם. בנוסף הוצבו מולם מצלמות שעקבו אחר כל חיוך ומחוות גוף ומכשירי הקלטה שתיעדו את המתרחש, החל בדיבורים וכלה בקולות צחוק. חתונמי למתקדמים.

בכל דייט ישבו המשתתפים זה מול זה משני צדי שולחן, כאשר ביניהם מפרידה מחיצה. בתחילת הדייט נפתחה המחיצה לכמה שניות כך שהם יוכלו לראות אחד את השני, ואז נסגרה שוב. הנבדקים התבקשו אז למלא שאלון מפורט על האדם השני – עד כמה הוא מושך, אמין, משעשע, אינטליגנטי וכולי (למרות החשיפה הקצרצרה, 141 מתוך 142 הנבדקים ענו על השאלון בפירוט – אם תהיתם פעם כמה זמן לוקח לנו לגבש דעה על אחרים, ועד כמה מבוססות הדעות הללו שלנו). אחר כך נפתחה המחיצה שוב והשניים יכלו לשוחח לכמה דקות, שאחריהן שוב מילאו שאלון משיכה. לבסוף הונחו המשתתפים להביט זה בעיני זה בלי לדבר למשך שתי דקות, ואז מילאו את השאלון בפעם השלישית. ב-17% מהמפגשים רצו שני בני הזוג להמשיך לדייט נוסף.

החוקרים ניתחו את הנתונים לגבי כל הזוגות. בשונה מהשערת המחקר, סינכרוניות בין בני הזוג בחיוכים, צחוק, הנהון, יצירת קשר עין ומחוות גוף לא ניבאה משיכה הדדית. מי שכן ניבאה משיכה כזו היתה סינכרוניות פיזיולוגית, בלתי נראית ובלתי מודעת: אצל בני הזוג שרצו להמשיך להיפגש עלה וירד במהלך הדייט קצב פעימות הלב בהרמוניה וכך גם מידת מוליכות העור, שמושפעת מהזעה. יש להדגיש: זה לא שהדופק או ההזעה עלו אצל שני האנשים שנמשכו זה לזה, שכן דופק מהיר והזעה מוגברת יכולים גם לבטא דחייה, או פחד; מה שקרה זה שנוצרה סינכרוניות במדדים אלה בין השניים. החוקרים כתבו במאמר: "ברגעים אלה נוצר מצב מנטלי משותף שתורם ליצירת תחושות של 'קליק' ומשיכה".

אבל מה פירוש הדבר "מצב מנטלי משותף" לשני בני אדם שונים, זרים כמעט גמורים? וכיצד מתאים הלב של אדם אחד את קצב פעימותיו לזה של אדם אחר שמוצא חן בעיניו? התאמה כזו הרי דורשת ידיעה כלשהי של קצב הלב אצל הזולת, גם אם היא סמויה ולא מודעת – ידיעה שהחוקרים כרגע לא יכולים להסביר.

שוחחתי בזום עם החוקרת המובילה של המאמר, ד"ר אליסקה פרוצ'סקובה מאוניברסיטת ליידן בהולנד. היא אמרה: "בחיי היומיום אנשים נפגשים עם המון אנשים אחרים, ורק עם אחד מהם – וגם זה אם יש לנו מזל – קורה משהו, נוצרת איזו תהודה. עם אנשים מסוימים נרגיש פרפרים בבטן ועם אחרים לא. אנחנו מרגישים את זה אבל לא יכולים להסביר את זה. מה שמצית את התחושה של משיכה בין אנשים נותרה אחת השאלות הבלתי פתורות של המדע".

שאלתי את פרוצ'סקובה מה המלצתה, לאור המחקר, לאנשים שיוצאים לדייט, והיא ענתה: "היום רוב המפגשים נוצרים רק על סמך מראה, לפי איך שהאדם נראה באפליקציה. וגם אז יש בדרך כלל רק פגישה אחת". זו בעיה גדולה, היא המשיכה, שכן זה אומר שיש זמן מאוד קצר ליצור רושם, בשונה מהמצב בין שני ידידים שלאט לאט מכירים אחד את השני. מכיוון שהדעות שלנו נוצרות מאוד מהר, כאמור, לקשר אין זמן להתפתח, וזו בעיה. "במחקר מצאנו שהמשיכה גדלה עם הזמן", אמרה פרוצ'סקובה. "אם יש סינכרוניות לא מודעת, היא לא נוצרת במלואה מיד, אלא עולה בהדרגה. אבל לפעמים משך הדייט אינו מספיק לצמיחה מלאה שלה, ואנשים לא ירצו להיפגש שוב עם בן הזוג, למרות שיש ביניהם התאמה, כי הוא לא מתאים לרעיונות מוקדמים שיש להם. צריך לתת לסינכרוניות מספיק זמן לגדול".

כתבתי על המחקר בכתבה שהופיעה ב"הארץ".

"מה שמקריבים באהבה הוא אהבה"

ג'יימס הילמן

למה אהבה אינה מקום בטוח, על מה יש לוותר באהבה, ומדוע האהבה היא עניין כה מטורף

הפסיכואנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הילמן שוחח עם העיתונאי מייקל ונטורה שיחה שנמשכה כמה חודשים. באחד הימים דיברו על אהבה – מהדיאלוגים היפים בנושא שאני מכיר.

הילמן: "כשאתה מבין שכל העניין באהבה הוא שיברון לב, מצבך טוב. אבל אם אתה חושב שהעניין הוא מימוש, אושר, סיפוק, איחוד, כל זה, אז צפוי לך שיברון לב גדול עוד יותר".

ונטורה: "טוב, אהבה זה מקום מצחיק מאוד ללכת אליו אם אתה מחפש ביטחון".

הילמן: "מקום מאוד מצחיק לחפש בו ביטחון".

ונטורה: "אתה הופך להיות פגיע לגמרי עם מישהו שאתה מאוהב בו, ואז אתה פגיע למצב הרוח שלו, לצרכים שלו. ואתה גם הופך פגיע יותר לעצמך, לצרכים שלך. דברים שלא תיארת לעצמך שקיימים בתוכך יצאו החוצה עם האהוב, כולל העובדה שיש לך צרכים שאף אחד לא מסוגל לספק".

בהמשך השיחה תהה הילמן מהו המחיר של האהבה. הוא ציטט את ת"ס אליוט, שאמר "המחיר הוא לא פחות מהכל" (“Costing not less than everything”), ואז הוסיף את האבחנה הגאונית הבאה: "מה שאתה מתחיל לראות, הוא שמה שאתה מקריב באהבה הוא אהבה". ובאמת, איזה מחיר גבוה יותר אפשר לשלם?

הילמן: "אתה חושב שאתה מקריב הרבה דברים באהבה, אבל הקורבן שנדרש, הקורבן האולטימטיבי, הוא הקרבת האהבה עצמה. כל הרעיונות שלך בנוגע לאהבה – זה מה שיש להקריב, לוותר עליו. הרעיון שיש לך בדבר אהבה, מה שחשבת על אהבה, מה שאתה מצפה מאהבה, מה שאתה נאחז בו כאהבה – על זה עליך לוותר".

ולבסוף, הילמן דיבר על הטירוף של האהבה. שייקספיר כתב לפני 500 שנה: "אהבה זה רק סוג של טירוף, ואני אומר לך, מגיע לה מוסד סגור ושוט כמו למשוגעים; והסיבה שלא מענישים ומרפאים ככה אוהבים היא שהטירוף הזה כל כך נפוץ שהמצליפים גם הם מאוהבים" (תרגום: דורי פרנס).

אהבה היא טירוף, הסכים הילמן, אבל השאלה, המשיך, איננה למה הגבר הזה או האישה הזו, אלא – מה רוצה הטירוף שבהתאהבות בהם? גם כאן יש לו תשובה מבריקה ועמוקה: הטירוף מבקש צמיחה.

הילמן: "בטירוף אנחנו גדלים מעבר לעצמנו. הרבה מעבר לעצמנו. הוא מביא אותנו לכתוב מכתבי אהבה, מביא אותנו להתקשר, לנסוע כל הלילה, מביא אותנו לעשות דברים מדהימים, שלא יאמנו, כלומר, אנחנו עצמנו מדהימים כשאנחנו בטירוף".

מסילה לאההבה

ידידתי הפסיכולוגית ד"ר אלה אורן שלחה לי היום את התמונה הזו, שצילמה בפארק המסילה החדש בתל אביב. "אההבה" יצא לקראת שבוע הספר של 2015, ועכשיו חוגג יום הולדת שש. ילד גדול!

ומחר אולי תיוולד לנו ממשלה חדשה. מי ייתן שתהיה ממשלה של איחוד ולא פילוג, של אמון ולא חשד, של יחד ולא לבד, ממשלה שתיצור מסילות חדשות של אהבה בין לבבות כל יושבי הארץ הזו.

כמה ציטוטים מהספר, לכבוד שבוע הספר, יום ההולדת, ההתחלה החדשה:

"אההבה היא האמנות הנעלה ביותר, היא האמונה הכי עמוקה. היא מחייבת אימון. גם אם חשים אהבה כלפי בת-הזוג עדיין יש לטפס על הר האהבה מדי יום, לבחור את בן-הזוג מחדש, מדי יום."

"כדי להגיע לאההבה צריך לחוות יחד, לחיות יחד, לצחוק ולבכות יחד, לבנות מאגר גדול ככל הניתן של אסוציאציות, זיכרונות, מחשבות, דעות וטעמים משותפים. ככל שיש בכל אחד מבני-הזוג פחות חלקים מבודדים-מבודלים שהם רק שלו ויותר חלקים המחוברים גם לאהוּב, כך מתרחב הבסיס לאההבה. כמה שיותר משותף וכמה שפחות מופרד, כמה שיותר יחד וכמה שפחות לבד."

"האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה."

– – –

לכבוד שבוע הספר אפשר לרכוש את "אההבה" בהנחה גדולה באתר ההוצאה. וכאן אפשר לקרוא קצת שבחים (נחת מהילד).

היקום מאוהב

בתוך יקום שמצטייר כדומם ושומם, מנוכר ואפל, אהבה נראית כמו נס נדיר. אבל הקוסמוס, מגלה האסטרופיזיקה החדשה, הוא שונה מאוד מכפי שדמיינו

במבט ראשון, וגם שני, נראה שאין באמת דבר, רק ריקנות גדולה, מוחלטת. הבל הבלים, כדבר קהלת. חיינו הקצרצרים עד אימה נתונים כבסד מזוויע בין שני אינסופים קרים וחשוכים של אי היות – ואי היות זה מהדהד בכל אשר נפנה. היקום כולו הוא מרחב צחיח של כלום קפוא, חסר קול, ובו הבהובונים של משהו, גלקסיות הנסוגות זו מזו במהירות עצומה לבדידות איומה. גם מערכת השמש אינה אלא חלל מדברי שחור ודומם שבו חגות כמה גולות גלמודות, קצרות ימים במונחים שמימיים. אם נביט על הבסיס המוצק לכאורה של מה שישנו, נגלה כי גם האטום הוא ברובו המוחלט אין ומאום שבו מרחפים שביבים זעירים במרחקים עצומים של אפלה תהומית.

כך נראית לנו המציאות, ריקנית; אולם למעשה היא שונה בתכלית. הדבר היחיד שאי אפשר למצוא, כמה שלא נחפש, הוא היעדר. הכל מלא, הכל מואר והכל מחובר.

היקום נברא מהריק

היינו מצפים שהרִיק (ואקום) שבין גרמי השמיים, יהיה כשמו, ריק. אולם מכניקת הקוונטים אינה מאפשרת אינות (nothingness). אחת התגליות המפתיעות של הפיזיקה הייתה שהוואקום רווי "חלקיקים וירטואליים", חלקיקים שמגיחים מהכלום לכלל קיום. החלקיקים הללו לרוב מופיעים בזוגות של חלקיק ואנטי-חלקיק, שמבטלים זה את זה כמעט מיידית. ועדיין, לפני שהם נעלמים, יכולה להיות להם השפעה לגמרי לא וירטואלית על סביבתם. אפקט קזימיר, למשל, נוצר כאשר מציבים שני לוחות מתכת זה מול זה בוואקום. התגלה כי יותר פוטונים וירטואליים צצים ליד מסגרת הלוחות מאשר במרכזם, וכך נוצר כוח מוזר שמושך את הלוחות אחד לשני.

דרך אחרת להביא להפצעתם של חלקיקים וירטואליים היא באמצעות שינוי מהירות תנועתו של האור. מהירות האור בחלל אמנם קבועה, אבל כאשר אור נע בתוך חומר מהירותו משתנה לפי צפיפות החומר (אינדקס ההשתברות). כאשר צפיפות התווך משתנה מהר מספיק, פוטונים וירטואליים ש'קופצים' מהמפגש עם גורם החיכוך החדש יכולים להפוך לפוטונים רגילים. אם נימצא בחדר חשוך לחלוטין, ואז נשנה את אינדקס ההשתברות של החלל, החדר יתחיל לזהור. האור קיים כפוטנציאל בכל, גם במה שנדמה כאפלה גמורה.

תכונה מפתיעה אחרת של הריק שגילתה הפיזיקה היא שהוא מתנודד – תנודות שלהן נודעת חשיבות עצומה. התגברות של התנודות בוואקום זמן קצר אחרי המפץ הגדול היא שהובילה ככל הנראה ליצירת כל המבנים המוכרים לנו היום של פלנטות, גלקסיות וצבירי גלקסיות, כתב בדצמבר האחרון האסטרופיזיקאי מהרווארד אבי לייב ב"סיינטיפיק אמריקן". אם זה אכן מה שהתרחש, הרי שקיומנו התאפשר בזכות תנודות קוונטיות. נבראנו מהריק. ייתכן אפילו שהמפץ הגדול כולו, הציע לייב, היה תוצאה של תנודה ב"ריק".

הריק רק נראה לנו כזה. חישובים מצאו שמתוך כל מה שישנו (מה שמכונה "תקציב האנרגיה של היקום"; cosmic energy budget) רק 5% הוא החומר המוכר לנו (ממנו עשויים כל האטומים, כל הכוכבים, כל הגלקסיות), 26% הם "חומר אפל", לא מזוהה ולא מוכר, והרוב המיוחס, 69%, הוא אנרגיה אפלה. אנרגיה זו מצויה בכל, בכל נקודה ונקודה ברחבי היקום, ומפעילה כוחות משיכה שליליים עצומים על החומר "הרגיל", כוחות המאיצים את קצב התפשטות היקום והתרחקות הגלקסיות זו מזו.

אם יש מושג מטעה בשפתנו הרי הוא "ואקום". הרִיק כלל לא רֵיק, החלל אינו חלול. היקום כולו, כל שדה החלל-זמן, מוצף באנרגיה עצומה. אנחנו לא חשים בה, כפי שדג לא חש במים, אבל היא שם, תמיד.

ריקוד הגלקסיות

לא רק שהכל מלא, הכל גם קשור. תופעת היסוד של מכניקת הקוונטים, השזירה הקוונטית, קובעת כי כל שני חלקיקים קוונטיים שנתקלים זה בזה הופכים שזורים, כלומר תכונותיהם נעשות משותפות ואיננו יכולים להתייחס לשניהם כאל ישויות נבדלות, אף אם אחרי המפגש הם מתרחקים מאוד זה מזה. אם נזכור שבמפץ הגדול היה היקום דחוס וצפוף, נקבל אולי מושג על מידת השזירות של כל מה שישנו.

בנוסף לשזירה ברמה הקוונטית של חלקיקים זה עם זה מעבר למרחב, מתברר לאחרונה כי היקום מחובר גם ברמה המַקרוסקופית, של הכוכבים והגלקסיות. חֶבֶל חבלים הכל.

לאחר שהתגלה דבר קיומו של החומר האפל, השלימו הפיזיקאים עם העובדה שרוב החומר ביקום הוא, במהותו, בלתי ניתן לחקירה. אולם באמצע שנות התשעים, כשבאו לעשות ספירת מלאי של כל החומר ה"רגיל" ביקומנו, בכל הכוכבים, הגלקסיות וענני הגז, הם גילו לתדהמתם שיותר ממחצית מהחומר שעל פי חישוביהם היה אמור להימצא, חסרה. לאן נעלם רוב החומר ביקום? זו הייתה אחת התעלומות הגדולות של האסטרופיזיקה.

תעלומה אחרת נוגעת לממצא המוזר לפיו למרות הימצאן במרחקים, ובכן, אסטרונומיים, זו מזו, גלקסיות נעות בדפוסים בלתי ניתנים להסבר של סנכרון. מחקר שפורסם לפני כשנה בכתב העת The Astrophysical Journal מצא מאות גלקסיות שנעות בתיאום.

לצמד התעלומות הקוסמיות – היכן מסתתר החומר החסר וכיצד מסתנכרנות גלקסיות – ישנו אולי פתרון אחד. לפי פתרון זה, החומר החסר חבוי בחוטים ארוכים לאין שיעור המשתרגים בכל רחבי הקוסמוס, קְנוֹקָנוֹת ענק של גז חם, המסתלסלות במה שנדמה כתהומות העצומים והריקים שבין גלקסיות. חוטים אלה מקשרים את כל צבירי הגלקסיות ביקום ברשת החברתית האולטימטיבית, שכונתה "הרשת הקוסמית", רשת שמשמשת כפיגומים למבנה היקום כולו.

הדמיית הרשת הקוסמית

מאז הוצעה תיאוריית הרשת הקוסמית הצליחו חוקרים לאשש אותה בסימולציות מחשב, אך חיפוש קדחתני באמצעות לוויינים וטלסקופים לא מצא שום עדות אמפירית לקיומה. עד עתה. צוות של כחמישים מדענים בראשות פרופ' תומס רייפריך מאוניברסיטת בון בגרמניה זיהה באמצעות eROSITA, טלסקופ הרנטגן החזק בתבל, חוט קוסמי באורך של לפחות 50 מיליון שנות אור ובו החומר החסר. על הממצא הם מדווחים במאמר שפורסם במרץ בכתב העת Astronomy & Astrophysics.

כקורי עכביש, החומר העדין והחזק ביותר על פני האדמה, גם הרשת הקוסמית עדינה בצורה שקשה לדמיין. בשיחה עמו אמר רייפריך כי היא מכילה רק עשרה חלקיקים למטר מעוקב של חלל (לשם השוואה, הוואקום הטהור ביותר שהצליחו מדענים לייצר במעבדה מכיל 10 בחזקת 10 חלקיקים). ובכל זאת, האטומים הבודדים האלה, כשהם מתחברים מטר אחרי מטר אחרי מטר, לאורך מיליוני שנות אור (שזה ממש המון מטרים), מצטברים למסה שמרכיבה את מרבית החומר ביקום. ומחזיקה אותו יחדיו. חוקרים משערים כי צבירי גלקסיות נוצרים בהצטלבויות של חוטים אלה, שם החומר דחוס יותר. החוטים משמשים כחבלי טבור, ומזינים את הגלקסיות הצעירות באספקה קבועה של גז. בהמשך נעות הגלקסיות לאורך החוטים.

חשבנו שהיקום הוא מרחב של אדישות, אפלה, בדידות ואין, אך מסתבר שהוא ההפך מכל אלה. הכל מלא, הכל מואר, הכל יש, הכל מחובר. נראה שבלשונו המוגבלת של יצור דו-רגלי דל-שיער, החי על כוכב לכת כחול פעוט בשיפולי גלקסיה בינונית בגודלה, המילה האחת המתאימה ביותר לתיאור היקום היא זו: אהבה.


לקוח מתוך מאמר שפורסם ב"מוסף הארץ", תחת הכותרת "אלה שתיים מהתעלומות הגדולות של האסטרופיזיקה. ייתכן שיש להן פתרון אחד", 2.4.2021.

בתמונה למעלה: מקטע של הרשת הקוסמית כפי שצולם על ידי טלסקופ הרנטגן ארוסיטה (צילום: Reiprich et al., Astronomy & Astrophysics)

אהבות (15)

שש הערות קצרות על אהבה

אלבר קאמי, 1945

החובה המוסרית היחידה

"אם מישהו היה אומר לי לכתוב ספר על ענייני מוסר, הייתי מגיש כרך ובו מאה עמודים, מהם תשעים ותשעה ריקים. בעמוד האחרון הייתי כותב: 'אני מכיר רק חובה אחת, והיא לאהוב'. בכל הנוגע לכל היתר, אני אומר 'לא'". (אלבר קאמי)

דרישה

"האהבה דורשת הכל, ויש לה הצדקה מלאה לכך." (בטהובן במכתב לאהובתו).

1

"אני עדיין חושב ש-2 הוא ה-1 היחיד שאפשר להעלות על הדעת". (רומן גארי)

טירוף, אבל נפוץ

"אהבה זה רק סוג של טירוף, ואני אומר לך, מגיע לה מוסד סגור ושוט כמו למשוגעים; והסיבה שלא מענישים ומרפאים ככה אוהבים היא שהטירוף הזה כל כך נפוץ שהמצליפים גם הם מאוהבים." (ויליאם שקספיר)

תשוקה

"היעדרות מחלישה את התשוקות הפחותות ומגבירה את הגדולות, כפי שהרוח מכבה את הנרות ומציתה את האש." (לה-רושפוקו)

שכבה דקיקה

"אהבתנו קורצה ברובה מחומר דהוי, אך תמיד נשארת שכבה דקיקה של זהב טהור, חלקת אהבה טהורה שבה תלוי השאר – ואשר גואלת את השאר." (איריס מרדוק)

– – –

וזו הזדמנות להזכיר-להחזיר אהבות קודמות

אהבות 14 (רוברט לואיס סטיבנסון, ארסמוס מרוטרדם, דינו בוצאטי, מארי אוליבר)

אהבות 13 (קפקא, לאונרד כהן, אנדרו שון גריר)

אהבות 12 (רמאנה מהרשי, ניסרגדתא מהרג', סרן קירקגור, פנחס שדה)

אהבות 11 (אמילי דיקינסון, בלז פסקל, אליזבת בארט בראונינג)

אהבות 10 (אוה קילפי, וילפרד ביון, אוקטביו פאס, דיוויד בואי)

אהבות 9 (רומי, קורט וונגוט, לוסאנג פאלמו)

אהבות 8 (אריך פרום, עמנואל לוינאס, פיליפ ק' דיק)

אהבות 7 (רוברט נוזיק, יצחק מנינוה, אנטוניה פונט)

אהבות 6 (ריינר מריה רילקה, מייקל בלינט, סטיבן מיטשל)

אהבות 5 (בלזק, חאפיז, רולאן בארת)

אהבות 4 (יהודה עמיחי, סטיבן פולדר, רבקה מרים, סימון וייל)

אהבות 3 (הדלאי למה, חוסה אורטגה אי גאסט, וילקו)

אהבות 2 (אורסולה ק. לה גוין, יאן פיליפ סנדקר, ויטה סקוויל-וסט)

אהבות 1 (חוסה אורטגה אי גאסט, סרן קירקגור, פנחס שדה)

הקש מהחמש

מהן תכונות האישיות הבסיסיות, ואיך הן מתקשרות לזוגיות

המחקר הפסיכולוגי מצא כי ניתן לתאר את אופיו של כל אדם על חמישה צירים, שהם המרכזיים ביותר להגדרת האישיות. מתוך צירים אלה הוגדרו "חמש התכונות הגדולות" (The Big Five): תכונת המוחצנות מתארת את מידת האנרגיה, האסרטיביות, החברותיות, הדברנות (talkativeness) והנטייה לחפש גירויים בחברת אחרים ונעה, בין אקסטרוברטיות אסרטיבית וחברותית לאינטרוברטיות זהירה וביישנית; נעימות מתארת את הנטייה להיות חומל ומשתף פעולה ולא חשדן ולעומתי (אנטגוניסטי) ביחס לאחרים, ונעה על הרצף שבין נועם הליכות לציניות וקרירות; קפדנות, או מצפוניות מתארת את הנטייה להפגין משמעת-עצמית, להתנהג בצורה אחראית ולכוון להישגים, לעומת נטייה להתנהגות ספונטנית, מפוזרת או קלילה יותר; נוירוטיות מתארת את עוצמת הנטייה לחוות רגשות לא נעימים כמו כעס, חרדה, דיכאון ופגיעות ונעה בין יציבות רגשית לבין חרדתיות ורגישות יתר; ולבסוף, פתיחות לחוויה מתארת את מידת הסקרנות, היצירתיות וההעדפה של חידוש ומגוון ונעה בין פתיחות מחשבתית וסקרנות לצרות אופקים וזהירות.

מחקרים מצאו שמתוך כלל הגורמים בחיי האדם המשפיעים על תחושות של רווחה אישית ושמחה בחיים, חמש תכונות האישיות הן הגורם הבודד המשמעותי ביותר – הן אחראיות ל-35 אחוז מההבדלים בין אנשים בשביעות-רצון מהחיים. התכונות נתפסות לרוב כקבועות ויציבות, מעין שיקוף של האופי של האדם שהוא נולד איתו. אם זה אכן היה כך, הרי ששביעות הרצון שלנו מחיינו היתה נתונה וקבועה מראש. אולם מתברר שעבודה אישית יכולה להביא לשינוי בחמש התכונות. שלל מחקרים גילו כי תכונות האישיות הן דינמיות בהחלט, וששינויים בהן הם בעלי השפעה עצומה על תחושת הרווחה וההנאה מהחיים.

במחקר שפורסם בכתב-העת Social Indicators Research נבדקו חמש תכונות האישיות אצל 8,625 אנשים בגילאי 15 עד 93, ואז נבדקו שוב, כעבור ארבע שנים. לאורך ארבע השנים הללו עקבו החוקרים אחר שינויים במצבם החיצוני של הנבדקים, כמו למשל שינויים במצב המשפחתי, התעסוקתי והכלכלי. הנתונים הראו כי לאורך השנים חלו שינויים באופיים של הנבדקים, וכי השינויים הללו, אף אם היו קטנים, היו קשורים באופן הדוק יותר למידת שביעות הרצון מהחיים מאשר האינדיקטורים החיצוניים. כך, מי שהפכו פתוחים יותר הרגישו סיפוק רב יותר בחייהם, מי שהפכו פחות נעימים הרגישו רע יותר – ולשינויים אישיותיים אלה היתה השפעה רבה יותר משינויים במצב הכלכלי, למשל.

ממודל "חמש התכונות" עולה גם שככל שבני זוג דומים יותר בחמש התכונות, סיכויי הקשר להצליח גדלים. ואולי לא רק הדמיון מנבא שגשוג זוגי, אלא שקשרים זוגיים טובים וממושכים מתאפיינים בכך שבני הזוג הופכים דומים יותר ויותר לזה, מושכים אחד את השני לעבר שינוי מיטיב באישיות. מושכים ליותר ויותר אהבה.

כותנות האהבה

ג'ובאני די פאולו, ״בריאת העולם והגירוש מגן עדן״, 1445

בספר בראשית מופיעים שני תיאורים של בריאת האדם. בפרק א' נכתב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם". זה האדם כנזר הבריאה, שנברא אחרון, אדם כבן-דמות אלוהים, לא כדימוי, בפועל, עד כדי כך שהאל מדבר על עצמו פה ברבים – "בְּצַלְמֵנוּ". אדם זה נברא "זכר ונקבה", הוא מבורך, הוא שולט בעולם.

התיאור בפרק ב' שונה תכלית השינוי: כאן האדם נברא קודם שנבראו החיות, "עָפָר מִן הָאֲדָמָה". הוא אינו תכלית הבריאה אלא רק אמצעי לתחזק אותה, לעבוד ולשמור את הגן. וכמובן, הוא נברא יחיד. רק בהמשך מבין אלוהים כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" ועושה לו עזר כנגדו.

אלוהים לא ברא שני מיני בני-אנוש, גם לא ברא את העולם פעמיים. אולם הוא ברא יצור שיש בו דואליות כה חריפה, שסיפור בריאה אחד לא הספיק לתארה.

אך מדוע ברא אלוהים גם את האדם השני? הלא הוא התבונן בו, באדם א', וראה כי "טוֹב מְאֹד". מה צורך לו בגוש הבוץ של האדם החלש, החלקי, הבודד? אולי כי הבין שעוד אחד כמותו אינו מעניין. הוא רצה מישהו אחר, מישהו שיוכל לעשות את מה שנבצר מאלוהים: להיכשל. ואולי בעצם זוהי יכולתו המהותית של אדם 2.0: כי אם אי-אפשר להיכשל, אין מקום למאמץ ואין משמעות להתעלוּת.

אין ספק, מבין שני היצורים, אנחנו קרובים הרבה יותר לאדם מס' 2: אנחנו חלקיים, קטנים, משתאים, בני-חלוף, בודדים. עלינו לעבוד למחייתנו. לעפר אנו חוזרים. האדם שנברא בפרק ב' הוא זה שממשיך להופיע בפרקים הבאים של בראשית, וצאצאיו ממלאים את ספרי ההיסטוריה. זהו "אדם" כשם פרטי, בעוד שה"אדם" של פרק א' מצטייר כאידיאה. אך כל בני-האדם שחיים, מתגוששים, נעצבים, נבהלים, בוגדים, בורחים, מתקנאים, מתעצבנים, מאז א' בתשרי א' ועד ימינו, הם בעלי פוטנציאל להגיע לאידיאת האדם, לחיים של עדן.

הפסיכואנליטיקאי אריך פרום הציע כי החטא שהוביל לגירוש אדם וחוה מגן העדן לא היה אכילת פרי עץ הדעת בניגוד לאיסור האלוהי, אלא שעמדו מנוכרים זה לזה, נפרדים ונבדלים, שהטילו את האשמה אחד בשני. שלא אהבו.

הניכור אינו רק החטא, אלא גם העונש. אלוהים לא צריך היה לגרש את אדם וחוה מגן העדן. מעצם היותם מנוכרים, כבר היו בחוץ. מצב של נפרדות בין שני אנשים, שהאהבה אינה מגשרת ביניהם, הוא עצמו "גיהינום", כתב פרום. גן העדן והגיהינום, במובן זה, אינם מקומות פיזיים, אלא מצבים נפשיים. גן עדן הוא אהבה, גיהינום הוא ניכור.

בכתבי המקובלים נאמר שלבוש אדם וחוה לפני האכילה מעץ הדעת היה עור זך יותר, "כותנות-אור". לדברי ר' חיים ויטאל הנביא יחזקאל התייחס לאור זה במילה המסתורית "חשמל" (שהוא היחיד שהשתמש בה). את המלה 'חשמל' פירק ויטאל לשתי מלים, 'חש' ו'מל', כך שגן העדן משקף אפשרות ללבוש שמשלב הן חישה והן מילה. גן העדן במובן זה הוא מצב שבו יש אמנם לאדם עור, אלא שהוא אינו מפריד, אלא מחבר – בין הפנים והחוץ, בין ההיוֹת והעשוֹת, בין החוויה ובין הביטוי שלה, המשגתה.

התפיסה הרומנטית היא כי בטרם אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע היה האדם במצב 'טבעי', חייתי, בו היה אחד עם העולם ועם המציאות, וכי רק אכילת הפרי גירשה אותנו ממצב בראשיתי הרמוני זה למצב של קיום רציונלי-שכלתני שבו איננו יכולים שלא להתנסות בנפרדותנו המוחלטת מכל אדם ומכל דבר. אולם הסיפור עצמו מראה בבירור שלא כך הוא. מיד אחרי שהסביר הנחש לחוה מדוע אסר אלוהים על אכילת הפרי, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", אומר המספר המקראי: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל". לא בכדי הוא משתמש במילה "טוב". עוד בטרם אכילת הפרי היו לאדם מושגים של טוב ורע! הבעיה אינה בשימוש בשכל, במושגים ובהבחנות ('מל'), אלא בהסתמכות הבלעדית כמעט על אלה, תוך התעלמות מהצד השני ('חש'), או להפך.

כדי לחיות חיים שלמים, אוהבים, יש לשלב את שני הפנים של האנושיות. שני פנים אלה מתוארים באופן נוסף, מרומז, בסיפור – באמצעות שמותיהם של שני גיבוריו. 'אדם' מחובר לאדמה, לחומר, כלומר לקיום האובייקטיבי, ואילו 'חוה' לחוויה, ליכולת לחוש, לקיום הסובייקטיבי. איחודם של אלה, כלומר אהבה, כאשר שניהם הופכים "לְבָשָׂר אֶחָד" הוא הוא גן העדן, הוא הביטוי למימוש אידיאת האדם.

– – –

על פי מדרש מן המאה החמישית נברא האדם בא' בתשרי. כלומר ראש השנה העברי הוא יום ההולדת של האנושות. אולי מה שאפשר לאחל לה, לנו, הוא שנדע לשוב לכותנות האור, לחיים של איחוד ומלאות במקום חיי ניכור ופיצול. שנהייה בצלמנו.

– – –

גרסה ארוכה יותר של המאמר התפרסמה ב"מוסף הארץ" בערב ראש השנה תשפ"א
ציור: ג'ובאני די פאולו, ״בריאת העולם והגירוש מגן עדן״, 1445