ארבע הערות על מתת האהבה

Photo by Everton Vila on Unsplash.jpg
Photo: Everton Vila (Unsplash)

1 המשאלה. האהבה היא המשאלה לתת משהו, לא לקבל. היא האמנות לייצר משהו בעזרת הכישורים של האחר. לשם כך זקוקים לכבוד ולחיבה מצדו של האחר. את אלה אפשר תמיד להשיג. המשאלה המוגזמת להיות נאהב אין לה כמעט דבר עם אהבה אמיתית. (ברטולד ברכט)

2 המתנה. המתנה הגדולה ביותר, המתנה היחידה שניתן לתת לאחר, היא לעזור לו להפוך להיות מי שהוא; לעזור לו להיות עצמו ולהיות עצמאי, אולם בלי ליצור תלות ובלי ליצור תחושת חוב (כלומר, בלי שאותו אדם ידע שבזכות אהבתך הוא הפך להיות עצמו). (קירקגור)

ובכל זאת, כאשר המשאלה משותפת לשניים, כאשר הנתינה היא הדדית, לא כתנאי, דרישה או הטלת חוב, אלא פשוט כי כך הוא הדבר, בטבעיות גמורה, האהבה הופכת אההבה.

3 היפעה וההוד. רק אם כל אחד משני אנשים מתכוון, עם שהוא מתכוון לאחר, גם לנעלה ביותר שנועד לו לחברו, ומסייע לקיומה של תעודה זו, בלי להשתוקק להטיל על חברו משהו מדרך ההתגשמות של עצמו – רק אז מתגלמים בפועל ובממש היפעה וההוד הדינאמיים של היצור האנושי. (מרטין בובר)

4 הסיבה. בסופו של דבר, יש רק סיבה אחת לאהבה. אותה סיבה היא: 'כי אנו מביאים לידי מימוש את הטוב ביותר שבכל אחד מאתנו'. (רוברט סולומון)

מודעות פרסומת

להרגיש טוב

'תרגיש טוב' הפך לאיחול מקובל שנאמר כמעט בהיסח הדעת, המקבילה של סוף השיחה ל'מה נשמע?' שבתחילתה. נדמה שאנו מאחלים בריאות טובה, שמחה, אבל אם בוחנים את המילים, מה שאנחנו בעצם מברכים בו את בן שיחנו הוא לא בתחושה, אלא בפעולה. ש'ירגיש', ושיעשה זאת טוב. אין זה פשוט להרגיש. אנחנו לרוב ממסכים את הרגשות שלנו, מדחיקים אותם, מתעלמים, מזלזלים, מפקפקים בהם. באמת להרגיש, להיות מודעים למה שקורה בו, בלב, ולעשות את זה היטב, להרגיש טוב, היא פעולה שכלל אינה מובנת מאליה. זה מה שאנחנו מבקשים עבור יקירינו, כלומר – גם עבור עצמנו.

תרגישו טוב.

* * *

in darknessקצת אחרי שכתבתי את הדברים הללו, קראתי בספר נהגה בחשכה: שיחות עם ילדים שיחה עם ילד עיוור, תלמיד כיתה ו', בשם יאנושס. כך הוא אמר למחברת, ונדה יוקנייטה: "אמנם אנחנו לא רואים בעיניים החיצוניות, אבל אנחנו רואים בעיניים הפנימיות. ובעיניים הפנימיות האלה אנחנו רואים הרבה מאוד. הרבה מאוד. אנחנו חיים. אנחנו מרגישים. אנחנו מרגישים את אותו עולם, אנחנו מרגישים את משב הרוח שלו. ברור שקורים כל מיני כישלונות, קורים גם כל מיני דברים רעים… אבל בשבילי החיים האלה… אני ממש מרגיש אותם. ולפחות אצלי, יש חשק לחיות, ממש לחיות".

 

 

… ועוד משהו שאמר יאנושס: "בכל זאת לא יכול להיות, כמו שראית, ששום דבר אף פעם לגמרי לא יצליח. קורה לפעמים שלא מצליח מהפעם הראשונה, השנייה, העשירית, אבל בכל זאת מתישהו בחיים, אם סימנת את המטרה הזאת ומין כוח נורא ענק כזה מושך אותך אליה, אתה רוצה לעשות את זה, אז תמיד בטוח תצליח".

 

אור באור

הפוטנציאל האנושי הוא עצום, אבל כל אדם מממש רק חלק קטן מתוכו. אנחנו מפתחים מיומנויות שחשובות לנו, ומזניחים רבות אחרות. מה 'חשוב' משתנה מעידן לעידן, מתרבות לתרבות. האנתרופולוג הנודע קלוד לוי-שטראוס נתן לכך דוגמה מרתקת. במהלך אחד ממחקריו, הוא מספר, נתקל בבעיה שנראתה לו חסרת פשר לחלוטין. הוא איתר עדויות על פיהן בעבר התקיים שבט שחבריו היו מסוגלים לראות את כוכב ונוס (נֺגה) באור יום מלא, דבר שמבחינתו היה בלתי מתקבל על הדעת. הוא הציג את העניין לכמה אסטרונומים, שאמרו לו שכמובן שאיננו יכולים לראות את הכוכב ביום, אבל בהתחשב בכמות האור שהוא פולט, זה לא בלתי נתפס לחלוטין שהדבר יהיה בגדר האפשר. מאוחר יותר מצא לוי-שטראוס ספר מחקר ישן על ניווט ימי, ממנו עלה כי בימי קדם היו מלחים שביכולתם היה לראות את ונוס, כוכב האהבה, באור היום. "כנראה נוכל עדיין לעשות זאת", כתב לוי-שטראוס, "אם נאמן את עינינו".

אנחנו הופכים מומחים במה שחשוב לנו, והיכולת שלנו גבוהה בהרבה מכל מה שנוכל לשער. במה נבחר להתמחות? מה נאמֵן עינינו לראות?

20171214_060530 (3).jpg

היום מדליקים שמונה נרות, ליל מחרתיים יהיה הארוך ביותר בשנה
שנדע לראות את האור שבאור, ואת האור שבחשכה

בין אל ואדם

Simmler-Deotyma
יוזף זימלר, 1855, דיוטימה

מה זו אהבה? נדמה כי השאלה מעסיקה אנשים מאז ומעולם. אך בעידן המדעי והטכנולוגי שלנו קשה להאמין שאהבה היא יותר מתוצר אבולוציוני שנועד לסייע לנו להתרבות. מדענים מוצאים מתאמים בין פעילות מוגברת באזורי מוח ובין תחושות סובייקטיביות של אהבה, ומסכמים כי הפעילות הנוירונלית היא היא ה'אהבה'. כך הצטמצמה האהבה לנוסחאות שאין דבר בינן ובין משהו נשגב.

מדענים סורקים את העולם בחיפוש אחר דפוסים שניתן לתארם בצורה מתמטית. כך פועל המדע. אבל יש דברים שלא ניתן לכמת, לא ניתן להצמיד להם מספרים. לפי הטענה הפוזיטיביסטית, המציאות מוגבלת למה שניתן לתאר בשיטה המדעית, כלומר רק מה שניתן לצמצמו למספרים קיים. אלא שזהו היפוך של מצב העניינים. למעשה המדע מוגבל למה שניתן לצמצם למספר.

עמנואל קאנט טען שלעולם לא נוכל לדעת את העולם כפי שהוא, שכן תמיד נהיה כבולים ומוגבלים על-ידי דרכי התפיסה והחשיבה האנושיות. הוא הבחין בין הפנומנה, עולם התופעות אותו אנו מכירים, והנואומנה, העולם כפי שהוא באמת, שייוותר תמיד מחוץ להישג ידנו. הפיזיקה המודרנית מאשרת את קביעתו.

הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן כתב כי ישנם "שני מיני עולמות": ישנו העולם המוסדר של החושים והמדע, שלדברי ברגמן אינו אלא הפשטה מסדר עולם נוסף, שהוא "האמיתי-ממשי". בניגוד לקאנט, ברגמן טען שבסיטואציות מיוחדות יש בידינו לחוות את העולם הממשי. סיטואציות אלה לעולם אינן של ניסוי אמפירי אלא מתקיימות רק ברגעים הבודדים של מה שברגמן כינה "פגישה", או "זיקה".

את הזיקה הזו, אפשר להבין כדרך אחרת לומר "אהבה". תשובה אפשרית לשאלה הגדולה, "מהי אהבה?" היא אפוא – דרך להתחבר לממשי. הראשונה אולי שהציעה את התשובה הזו היתה אישה חכמה, שחיה ביוון בסביבות שנת 440 לפנה"ס – הכוהנת דיוטימה ממנטיאה, שהיתה מורתו של סוקרטס בענייני אהבה. היוונים האנישו את האהבה, קראו לה "ארוס". אך מהו ארוס? דיוטימה הסבירה לתלמידהּ: "[ארוס הוא] בין בן-תמותה לבן-אלמוות … דימון גדול" (תרגום: יוסף ג. ליבס). סוקרטס שאל מהו אותו 'דימון', מה תפקידו, והכוהנת ענתה: "לפרש ולהעביר לאלים את שניתן להם בידי בני-האדם, ולבני האדם – את שניתן להם בידי האלים … ובהיותו באמצע בין אלה ואלה, הריהו משלים את העולם, וכך נמצא כל העולם כולו קשור ומקושר בו בעצמו. ודרך המין הדימוני הזה עוברת גם הנבואה".

Diotima-de-Mantinea.jpg
דיוטימה

האלוהי, כלומר מה שמעבר לחומר, מצוי במהותו במישור שמחוץ לתפיסתנו וליכולת הכרתנו. אבל יש אפשרות של תקשורת, יש משהו שבתווך, בין העולם המוחלט והנצחי של האל, ובין העולם היחסי והמשתנה שלנו – אותם מתווכים הם הדימונים. דרכם "נעשה כל מעשה התחברות ושיחה של אלים עם אנשים". דיוטימה הוסיפה כי אדם החכם בנושאים אלה, היינו הנביא, נקרא "איש דימוני". אין טעם בכל חוכמה מסוג אחר – "מי שחכם בעניין אחר, בכל אמנות ומלאכה, אינו אלא פועל סתם".

לפי דיוטימה ישנם כמה סוגי דימונים, כלומר ערוצי תיווך בין האדם לאלוהות – ואחד מהם הוא ארוס, אהבה. אין פלא שהכמיהה לה מלהטת בלבבות של כה רבים – היא דרכנו להתעלות מעל לקיום הארצי, ולגעת במה שמעבר.

האניגמטיות של התשוקה

Salvador Dali, The enigma of my desire or my mother my mother my mother-1929.jpg

מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו. היא גם היתה המאהבת הראשונה, המאכזבת הראשונה, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית, וגם הראשונה לתסכל. הפעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, להיות מונח על חזה. כשהיא איננה, כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב, להתאחד איתה מחדש. אך הכמיהה הזו, שמתעוררת אצלו מדי יום, שוב ושוב, במשך שבועות וחודשים, הופכת את הציפייה והערגה לשלובות באופן אינהרנטי בחרדה. מה אם הפעם לא תחזור? וגרוע יותר – מה אם היא לא מרגישה כמוני? ישנו מתח הכרחי בין הפעולות האוהבות והמוכרות של האם – הדואגת, המטפלת, המחתלת, המאכילה, ובין הצדדים הנסתרים, האניגמטיים, של היותה – מחשבותיה הלא-ידועות, התנהגויותיה שהתינוק אינו יודע כיצד לפרשן. התינוק חי עם ערגה מתמשכת לאהבת האם, לצד חרדה תמידית מפני היעלמותה.

enigma2החותם של הקשר הראשון, אותו שילוב של תשוקה וחשש, מאפיין גם את דפוסי הקשרים המיניים בבגרותנו, כותבת הפסיכואנליטיקאית גלית אטלס בספרה The Enigma of Desire. בכל קשר מיני יש משחק בין הצדדים הפרגמטיים, הידועים, הברורים של מושא התשוקה, ובין הצדדים האניגמטיים, המסתוריים, הזרים שלו או שלה. במפגש הארוטי אנחנו מכירים ומוכרים, בגוף, בנפש, אולי יותר מאשר בכל מפגש אחר, אבל בו גם מתחוורים ומובלטים המקומות בתוכנו, ובבן זוגנו, שנשארים עלומים ובלתי ידועים. התינוק ואמו הם ישות מחוברת ('אֵםתינוק'), אבל גם תמיד שני יצורים נפרדים. התשוקה הבוגרת מניחה לכן מראש תחושה של אבדן ופירוד, לצד כמיהה לאיחוד, מציאה מחדש של מה שאבד. מהותה היא אפוא שילוב של תקווה ופחד.

* * *

למתעניינים בפסיכואנליזה – מאמר שלי על עמדתו של פרויד ביחס לדת פורסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ".

על נשיות וגבריות

Riding - Everton Vila.jpg
Photo: Everton Vila

ב"אההבה" כתבתי על גבריות ונשיות כתכונות שנמצאות על רצף, ואינן קשורות באופן הכרחי למין הביולוגי. כתבתי: "למרות ההשפעה שישנה למין הביולוגי, נדיר מאוד שאדם יהיה בעל אותו מגדר בכל מידותיו. מעבר לכך, הנשיות והגבריות הפנימיות אינן איכויות בינאריות, או זה או זה, אלא נמצאות על רצף". לתפיסה זו גם תימוכין 'מדעיים' עכשוויים. ממאמר שהתפרסם ב-Journal of Personality and Social Psychology עולה כי משתנים פסיכולוגיים מתפלגים בצורה שווה למדי בין שני המינים וכי השונות בתוך כל מין גדולה יותר מההבדל הממוצע בין המינים ולכן לא ניתן להבחין בין בני שני המינים על סמך מאפיינים פסיכולוגיים. החוקרים בדקו משתנים כמו יחס למיניות, התנהגות מינית, יחס למדע, אמפתיה, חשש מהצלחה ותכונות אופי בולטות (The Big Five) והסיקו כי באף אחד מהם אין הבדל שניתן להבחין באמצעותו בין גברים ונשים. גם אם לאדם מסוים ציון סטריאוטיפי מבחינה מגדרית במדד אחד, אין זה בהכרח אומר שכך יהיה גם במדדים אחרים. גבר עם מדד אגרסיה גבוה יכול גם להיות נמוך במתמטיקה, למשל.

מחקר אחר, שפורסם בכתב העת Frontiers in Integrative Neuroscience, בדק הבדלים פיזיולוגיים-מוחיים בין גברים ונשים והגיע לממצאים דומים. בשונה מההנחה המדעית המקובלת לפיה ישנם שני סוגי מוח, 'נשי' ו'גברי', שההבדלים ביניהם עומדים ביסוד ההבדלים (לכאורה) בין התנהגות, אופי, דרכי חשיבה ורגש גבריים ונשיים, ממצאים נוירואנטומיים מצאו שהמוח האנושי מורכב מפסיפס משתנה-תדיר של מאפייני מוח 'נשיים' ו'גבריים'. אין מוח שהוא 'כזה' או 'כזה', ואין אפילו רצף בין 'מוח גברי' ל'מוח נשי'. החוקרת, דפנה יואל, סיכמה כי מבנה המוח נוצר בעקבות אינטראקציה בין המגדר הביולוגי וגורמים אחרים, והתוצאה היא שאצל כל אדם יהיה שילוב אחר של מאפייני מוח 'גבריים' ו'נשיים'. במובן זה מוחות אינם 'נשיים' או 'גבריים', אלא הם 'אינטרסקס'. אמנם ניתן לצפות כי בממוצע לנשים יהיו יותר מאפייני מוח עם תכונות 'נשיות', ולהפך, אבל לאדם בודד לא ניתן לנבא שום מאפיין מוחי על בסיס מגדרו.

אם כולנו נשיים וגבריים בנטיותינו והתנהגויותינו, ניתן להסיק שכדי להשיג סיפוק במערכת יחסים, על כל אחד מבני הזוג להשיג איזון מלא ככל הניתן בין האיכות השונות שבתוכו. רק במצב כזה יהיה לנו משהו שלם ואמיתי להציע לבן הזוג, שכן אחרת נהיה לא יותר מגבר-ילד או אישה-ילדה המנסים לתמרן את הסביבה החיצונית ואת בן הזוג כדי שימלאו את צרכינו – הרגשיים, הכלכליים, הפיזיולוגיים.

היום יום ראשית הסתיו, היום בו שעות היום ושעות הלילה שוות באורכן, יום של איזון מלא יין-יאנג, המסמל לכן את את האהבה השלמה וההרמונית. הרגע הקצרצר, שמתרחש רק פעמיים בשנה, בו השמש בדיוק בזנית, ייחול היום בישראל בדיוק ב-22:02, ב-22 בספטמבר. קריצה קטנה של היקום. שתהיה שנה של זוגיות הדדית, שוויונית ומלאת אהבה.

* * *

אגב, איחולים, מאמר שלי על כוחו של הייחול התפרסם באלכסון.

הערה קצרה על נישואין

Wedding- Iishan-at-seefromthesky.jpg
photo: Iishan@seefromthesky

נישואין טובים, כמו כל קשר זוגי ממושך ואוהב, אינם מוגדרים על-ידי החוק, או אפילו על-ידי המחויבות. הפסיכואנליטיקאית והסופרת ז'וליה קריסטבה אמרה על נישואיה לסופר פיליפ סולרס שהם שרדו עם ויטליוּת בלתי מתפשרת מכיוון שלא צייתו לשום חוק מלבד החוק הפנימי שלהם. במקום להיות משהו מאורגן ומוכתב, אמרה, זהו קשר של "כִּיוּל מתמיד, זורם וצלול, אותו מטפחות שתי חירויות הדדיות". ככותרת ספרם המשותף של שני בני הזוג, אותו כתבו אחרי 48 שנות נישואין, יותר מכל דבר, זוהי אמנות.

julia-kristeva-and-philippe-sollers.jpg
שתי חירויות הדדיות. סולארס וקריסטבה