היום מציינים מאה שנה להולדתו של יהודה עמיחי, מי שכתב כמה משירי האהבה היפים ביותר בשפה העברית, ובכלל. באחד מהשירים הוא מציג את מה שאפשר להבין כתפיסת עולמו, תפיסת אהבתו, תפיסת האדם שלו. השיר נקרא "עצות האהבה הטובה". וכך הוא מייעץ שם:
העצה מעוררת תהיות. היא מתחילה בצורה סטנדרטית למדי – לקחת מישהי קרובה, מישהי דומה. אבל הנימוק לכך הוא שהיא סבלה בקור ונצרבה בשמש. עמיחי כמו אומר שיש לבחור ביודעין מישהי פגומה, ושפגמיה דומים לפגמיך (היא "מן הקרובות"). הוא ממשיך ומתאר את האהובה המומלצת: יש לה "זר זהב" אבל במרכזו אישון אפל. היא לא זוהרת ומאירה כולה. ומה חשוב שתדע עליך? רק את דבר סופיותך, מותך. ולבסוף מגיעה העצה החשובה ביותר: "אֱהַב גַּם בְּתוֹךְ הֶהָרוּס".
השיר מציג תפיסה אנטי-רומנטית לכאורה. האהובה למודת סבל, צרובה, במרכז הווייתה קיימת אפלה, ומה שהיא רואה בך הוא את הסופיות. האהבה הטובה היא זו שמתקיימת "בְּתוֹךְ הֶהָרוּס" – כי שם מתקיימים חיינו האמיתיים, כבני אדם שהם תמיד מוגבלים, פגומים, מצולקים. אין מקום אחר בו נוכל למצוא דבש.
ב"כאן תרבות" שודרה תוכנית לכבוד יום ההולדת המיוחד הזה של עמיחי, בהנחיית המשוררת ענת שרון בלאייס. לצד המשוררים רוני סומק ועומר ולדמן והעיתונאית אילת נגב זכיתי גם אני לדבר שם, על ארבעה שירי אהבה של עמיחי שאני אוהב במיוחד. מוזמנות.ים להאזין
עצב, פחד, זעם, אבל, אימה, בושה, אשמה, הם רגשות מתאימים ובולטים הרבה יותר. האמון במין האנושי בכללותו מצטמק לנוכח סיפורי הזוועה.
לפני 700 שנה הרגיש המשורר האיטלקי פְרַנְצֶ'סְקוֹ פֶּטְרַארְקָה, שבור הלב, משהו דומה. הוא כתב באחת הסונטות שלו כיצד הוא משוטט בשדות חרבים, שוממים, מתחמק מכל מגע עם בני אנוש. הטבע היה לו נחמה, כפי שהיה מאז ומעולם, כפי שעודנו גם היום. ובכל זאת, הבין פטרארקה לבסוף, לא משנה כמה רחוק יברח, תמיד היא תהיה שם, האחת, מהות חייו, מהות החיים.
ד"ר מיכל לב (אין קשר משפחתי) וד"ר נעם ישראלי (גם אין) אירחו אותי לשיחה על אהבה בפודקאסט החדש שלהם, "באמצע" ברדיוטק. היו שם קוונטים ופסיכואנליזה, קירקגור ורוּמי, וגם כמה שירי אהבה יפים ממש. מוזמנות ומוזמנים להקשיב
הטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה היא זו: אנחנו מציירים לנו דמותה כמתוקה, חביבה, מקסימה, נעימה, פוליטיקלי קורקט כזו. מין שייק תות-וניל אוורירי, ארנבון צמרירי. אך היא דומה יותר לכוס רעל סמיך, דרקון יורק אש. אלמלא נישרף, ניחרך, לאפר ניהפך – לא באהבה מדובר.
אחד הדברים החשובים ביותר שיש להבין בחיים הוא: זה הכול, או לא. והכול כולל הכול. קיצורי דרך פירושם החמצה, על הנחות משלמים ביוקר. ריינר מריה רילקה כתב ב"ספר השעות" שלו:
אם אהובי האלים אתם, תקבלו את כל השמחות, ללא ספק, אך גם את כל הכאבים, האינסופיים, עד תום. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב: "הכאב הגדול ביותר בעולם האנושי הוא ככל הנראה כאבו של אדם רגיל או בריא או בוגר." ככל שיש יותר בגרות, בשלות, בריאות נפשית, כלומר יכולת גדולה יותר ליצירת קשר עמוק – כך יש יותר כאב. ככל שאכפת לנו יותר, כך נעשה יותר פתוחים לייסורים. אדם מקטין עצמו, כדי למנוע כאב.
יש רק שאלה אחת בחיים, כותב ג'וליאן ברנס בספרו החדש, "הסיפור היחיד". השאלה, שפותחת את הספר, היא זו: "האם תעדיף לאהוב יותר, ולכאוב יותר; או לאהוב פחות, ולכאוב פחות?". אין אפשרות אחרת. המשוואה מתמטית ממש: יותר אהבה, יותר כאב; פחות כאב – פחות אהבה.
האהבה תלקט אותך כגבעולי חיטים, זימר ח'ליל ג'ובראן, תחבוט שיבוליך עד שתיוותר ערום, תלוש ותקלה. "אך אם מתוך פחד תבקש רק את ההנאה ואת השלווה שבאהבה, מוטב שתכסה מערומיך ותצא ממפתנה, אל עולם נטול-עוֹנוֹת בו תצחק – אך לא את צחוקך כולו, ובו תבכה, אך לא את דמעותיך כולן."
האהבה היא שרבי קיץ וסערות חורף, פריחת אביב ושלכת סתיו, כל העונות כולן. היא צחוק רענן, שפנפן לבנבן, אך גם בכי מייאש, דרקון יורק אש. או כדברי שירו האדיר של מ. וורד – כוס של רעל. ורק לגימה אינה מספיקה.
לפני חצי שנה, ביום ההולדת ה-83 של מארי אוליבר, פרסמתי כאן תרגום של שלושה משיריה המאוחרים. כתבתי עליה שהיא ללא ספק המשוררת החיההאהובה ביותרבארה"ב, וגם על "דברי אהבה". לא עוד. לפני כמה שבועות אוליבר נפטרה. אך היא עדיין אהובה מאוד, ומילותיה ממשיכות, וימשיכו ללוות – עד לרגע שהמוות יגיע.
הנה עוד שלישייה, של אהבה לעולם, לחיים, ולאהבה. לזִכרה.
פִּראית, פִּראית זה מה שאהבה הִנה: שיח השושנים היבש שהגנן שכח לגזום פורץ פתע בפריחה. טירוף של אושר; דיבוק. מתנה קדושה, ללא ספק, אך לעתים קרובות, אבוי, בלתי סבירה. מדוע לא יכול היה רומיאו להסתפק במישהי אחרת? מדוע לא יכולים היו טריסטן ואיזולדה לסרב לגביע הנוצץ ובכך להותיר את הממלכה כולה שלווה? פִּראית מזמרת ציפור הלב בחורשים של חיינו. שוב ושוב, פאוסט, עומד בגנו, אינו יודע דבר על העומד להתרחש, הוא רק רואה את דמותה של מרגריט, שאין לעמוד בפניה. וּפִּראית, פִּראית מזמרת הציפור. (המקורכאן)
רונה צורף אירחה אותי לשעתיים בתוכנית שלה "מעברים" ברדיו הבינתחומי.
בשעה הראשונה דיברנו על הקושי לדבר או לכתוב על אהבה, על מהי "אההבה", על אהבת גוף ואהבת נפש וגם על אמת ואמונה, סבל וכאב ומשא החיים. שמענו שירים של לנון, דילן, חמי רודנר, בלר, חוה אלברשטיין ועוד.
בשעה השנייה דיברנו על הפחד מאהבה ועל זמן האהבה, על מצב התודעה של האוהבים ומהי כמיהתם, על מאפייני אהבת האמת, על עבודה עצמית ועל הפשטות והחופש שבאהבה. שמענו את דייוויד בואי, יוני רכטר, יהודית רביץ, אלפנט פרייד, דפש מוד ועוד.
בתוכנית "בין השמשות" שוחחתי עם דב אלבוים על פרשת "ויצא", שמגוללת את סיפור אהבתם של יעקב ורחל. אפשר לצפות בשיחה בקישור כאן, וכן לגלול מטה ולקרוא מחשבות נוספות על תפיסת האהבה של התנ"ך, כפי שהיא משתקפת בפרשה.
* * *
פרשת "ויצא" נפתחת בחלומו של יעקב – ובו עולים ויורדים המלאכים על הסולם שבראשו האלוהים. החלום מקפל בתוכו את תפיסת האהבה של הסיפור, אותו יגולל המשך הסיפור – אהבה שהיא תמיד בתנועה, שיש בה עליות ומורדות, בין שמיים ובין ארץ. אפשר לומר שאהבה עצמה היא הסולם, שמוביל לאלוהים.
שני יסודות שונים עד מאוד זה מזה מככבים בתחילת הפרשה, אבן ומים. את חלומו חולם יעקב אחרי שהוא מניח ראש על אבן, המשמשת לו ככרית – לא הדבר הכי נוח. ב"ילקוט שמעוני" אף נאמר שהאבן היתה מאבני המזבח עליו נעקד יצחק – כלומר אבן קשה במיוחד, שמייצגת טראומה בין-דורית. בשלב הבא יעקב גולל מעל הבאר אבן כבדה מאוד, ששלושה רועים לא מצליחים לגלול. אם נדע לנוח עם האבן, נוכל בבוא העת לגלול אותה – ואו אז יתגלו המים. האבן מסמלת את הדבר הקשה, הטראומטי, הכבד, המים את רגשותינו, את האהבה. הסיפור אומר: אין מים בלי התמודדות עם האבן.
יעקב ישן וחולם על האבן, ואז יכול לגלול אותה, כדי להגיע למים החיים. מה הוא עושה עם המים? קודם כל הוא משקה את הצאן – דואג לגוף, משהו פיזי; אחר הוא מנשק את רחל (הנשיקה הראשונה בין גבר לאישה בתנ"ך, אגב). הסיפור משתמש בפועל זהה כמעט, ויַשְק/ויִשְק – אפשר לומר ששני הפעלים מתארים פעולה פיזית ופעולה רגשית, הגוף והנפש, כמה שהם קרובים. ואז נושא יעקב קולו ובוכה. כלומר אותם מים – H2O – משקים צאן, מתערבבים בין גוף לגוף בנשיקה, וזולגים מהעין. ואפשר לומר ששלושת מצבי הצבירה האלה מייצגים את שלושה מישורי הקיום של האדם, הגוף, הלב, הרוח.
ליד הבאר מתאהב יעקב ברחל, אהבה אדירה שמובילה אותו לשבע שנים של עבודה קשה, שהיו עבורו "כימים אחדים" – מצמדי המילים הרומנטיות ביותר שאי פעם נכתבו. אבל בואו נתעכב על שתי המילים הללו. הרי אם אתה בלי אהובתך, הזמן דווקא מזדחל. אם מישהו חוזר נגיד מחודש בחו"ל או במילואים, ולאשתו שאומרת 'כמה התגעגעתי' הוא משיב, 'אה, בשבילי זה היה כימים אחדים', לא בטוח שיקבל את פרס הגבר הרומנטי של השנה (או של התנ"ך). אך אפשר לקרוא את הפסוק הזה אחרת. מה שהסיפור אומר לנו הוא שלמען אהבה צריך לעבוד. אהבה היא תמיד תוצאה של מאמץ, היא לא משהו שזוכים לו, היא לא משהו פסיבי. אפשר להתאהב בנערה יפה על הבר או על הבאר, אולם כדי שתהיה אהבה, צריך ליצור אותה. ובשבע השנים הראשונות המאמץ הזה היה עבור יעקב נטול מאמץ (מה שמכונה בטאואיזם Wu Wei). זה אכן כך כשאוהבים. זוהי עבודה, אולם מענגת ומתגמלת מאין כמותה.
Franz August Schubert Jacob and Rachel at the Wel
אלא שאצל יעקב היו לצד שבע השנים האלה עוד שבע שנים, 'שבע השנים האחרות' שלבן הארמי דרש מיעקב. בשנים אלה המאמץ דווקא כרוך היה בסבל. בהמשך הפרשה יעקב קונן על התקופה שעבד עבור לבן: "אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". כלומר, לא היה רק גן עדן, הזמן לפעמים זחל, לא רק טס.
מה שהסיפור מבקש להראות לנו, הוא שאהבה אינה מה שמוכרים לנו בסרטים, 'והם חיו באושר ובעושר'. ביחסים יש תקופות של 'כימים אחדים' ותקופות של 'שנים אחרות', אחד ואחר, שתי מילים כה דומות, וכל כך שונות. זו תפיסת האהבה של הסיפור – הפכפכה.
המתח הזה קיים לכל אורך הפרשה, כולל בתחילתה האופטימית. נדמה לנו שיעקב רוצה באותן שנים ראשונות רק את רחל, אך הסיפור אומר לנו שכבר מהראשית – אין רחל בלי לאה. הרי יעקב לא חלם רק על עלייה בסולם האהבה, אלא על עלייה וירידה.
בסיפור שהתקבע בתודעה, לבן ולאה רימו את יעקב. הִשקו אותו לשוכרה, הביאו לו את לאה באמצע הלילה, בחושך, והוא לא שם לב. אבל אם קוראים בעיון מגלים שלבן הביא את לאה ליעקב בערב. לא כל כך מאוחר, עוד היה אור, אפשר היה לראות. במדרש "בראשית רבה" אף מסופר: "כל אותו הלילה היה קורא לה 'רחל' והיא עונה לו; בבוקר – והנה היא לאה" – מה, הוא לא הבחין בקול של אהובתו? שבע שנים עבד בשבילה ואפילו את הקול שלה הוא לא מזהה? איזו מין אהבה זו?? אז אפשר להסיק – יעקב רצה (גם) את לאה.
ברגעי השיא שלו, בראש הסולם, יעקב מבורך, מצליח לאהוב אהבה גדולה, אולי זה מה שאני קורא לו אההבה – ואז באמת שבע שנים הן כימים אחדים. אבל הוא לא מצליח להתמיד בכך. כשרחל באה אליו במצוקה בגלל שאין לה ילדים נכתב "ויחר אף יעקב ברחל". הוא מתעלם מתחנוניה, אומר לה – 'זו בעיה שלך, לי כבר יש ילדים משלי'. האם ככה עונה גבר אוהב? על פי חז"ל הקב"ה בעצמו נזף ביעקב, כמו איזה יועץ זוגי שמימי – זו אינה הדרך לדבר לאישה במועקה!
יש ליעקב תקופות של חיבה ולהט ויש תקופות של סלידה וריחוק. ואת כל הצדדים הללו מייצגות ארבע נשותיו של יעקב, שאפשר לראות בהן ביטוי לא לנטיות פוליאמוריות של אבי האומה, אלא סמלים להיבטים שונים של קשר שכמעט כל זוגיות חזקה עוברת דרכם.
ההיבט הראשון, המרכזי, החיוני, הוא זה של האהבה הגדולה, אותה מייצגת כאן רחל. פירוש המילה 'רחל' הוא הנקבה של האַיִל, שהוא כמובן בעל החי ששמו הכי דומה לאל. על רחל נכתב שהיא יפת תואר ויפת מראה (בשונה מרבקה ושרה שהיו רק יפות/טובות מראה) – כלומר יש לה הן יופי פנימי והן יופי חיצוני, שילוב נדיר לפי התנ"ך, ובמציאות. אולם כאמור, יעקב, שעולה ויורד, אינו יכול להיות רק עם רחל, רק עם היופי הזה. יש לו ולה שנים נפלאות, ויש שנים אחרות, של שחיקת האהבה, של כניעה לשגרה, שנים מייגעות, לאות – שאותן מייצגת כמובן לאה.
אז יש לנו שני סוגי יחס, שכל קשר זוגי עובר דרכם, עולה ויורד בהם. יש את הלהט האוהב, שמייצגת רחל; ויש את הדשדוש המייגע, שמייצגת לאה. ומעניינות שתי השפחות שכל אחת מהן מאירה עוד קצת את היבט האהבה אותה מייצגת גבירתה. שפחת רחל היא בלהה, מלשון בָּלַהה. כלומר, האהבה הגדולה, הסוערת יש בה גם צד של סיוט. בגלל העוצמות הגדולות, בגלל הטוּב הכביר, יש הרבה מה להפסיד, יש תלות ופחד עצום לאבד. לכן אולי קשה מאוד להישאר בה. שפחת לאה היא זילפה, מלשון זילוף, איזה טפטוף איטי. כלומר גם ברגעים היגעים, האהבה יכולה להמשיך לטפטף ולהשקות. יש באהבה ימי שיטפון של יופי וסערה, שגם מעוררים אימה, ויש תקופות של שגרה מייגעת, שבכל זאת יכולה להרוות.
האם המתח הזה, בין העלייה והירידה, המשיכה והדחייה, הלהט והדשדוש, רחל ולאה, האהובה והשנואה, הנו הכרחי? או שאולי מדובר רק בתוצר המגבלות הפסיכולוגיות של יעקב? לפי הפסיכואנליזה מדובר בתופעה אוניברסלית. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו – היא היתה המאהבת הראשונה אבל גם המאכזבת הראשונה, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית אולם גם הראשונה לתסכל. האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שתי אלה. לא תתכן האחת בלי השנייה. אין אהבה בלי שנאה. ואם נדמה כי זהו המצב, אין זו באמת אהבה. יהודה עמיחי כתב:
אין אהבה בלי מלחמה. ואכן, יעקב נאבק בשנאתו וביצרו ובאהבתו, נאבק גם במלאך אלוהים – ויכול להם. וכמוהו, גם אנחנו יכולים לדעת מישהו רק אם אנחנו מתגוששים איתו, מתערבבים איתו, וזה כולל גם מגע כואב, פוגע ונפגע. טעות היא לחפש אחר קשר שהוא רק נעים ורך. בלי חיכוך, אין שינוי. ובלא שינוי, אין אהבה.
מארי אוליבר, בלי ספק המשוררת החיה האהובה ביותר בארה"ב, וגם על "דברי אהבה", היא היום בת 83. תרגמתי שלושה משיריה המאוחרים. לשנה טובה, שתשעט אל האהבה
אכן חשבתי, ראוי שנתקדם באטיות אכן חשבתי, ראוי שנתקדם באטיות. זה עניין נכבד. זה מצריך מחשבה מעמיקה ממש. עלינו לפסוע בצעדים מחושבים קטנים.
אבל, נבורך, נמנענו מכך.
לא מי שאומר לא מי שאומר, "אני מתכוון להיות זהיר ונבון בענייני אהבה", שאומר, "אני מתכוון לבחור לאט", אלא רק אותם אוהבים שלא בחרו כלל אלא נבחרו בידי משהו עלום ורב עָצְמָה ולא נשלט ויפהפה ויתכן אפילו בלתי נאות – רק אלה שיודעים על מה אני מדברת בדיבור הזה על אהבה.
איך אני אוהבת אותך? איך אני אוהבת אותך? הו, כך וכך. הו, בשמחה. אולי אורשה להרחיב על ידי
כוחה "כבר בעבר, יותר מפעם אחת, חש אנטוניו בעליל בכוחה של האהבה, המסוגלת, בתבונה וסבלנות אין-קץ, דרך סדרות מסחררות של אירועים שלמראית-עין, לְאַחוֹת מחדש מקצה העולם ועד קצהו, שני חוטים דקיקים ביותר שהלכו לאיבוד בהמולת החיים". (דינו בוצאטי)
הצדקתה יש אנשים שבתוך תוכם שואלים – למה לאהוב? מה יצא לי מזה? התשובה פשוטה: יש לאהוב לשם האהבה. כפי שחיים ראויים הם אלה בהם אנו עובדים למען חדוות העבודה, לומדים למען ההתפתחות לשמה, יוצרים למען הביטוי וההתעלות שבמעשה, כך האהבה הראויה היא זו שנאהבת למען השמחה שבה עצמה. אם לא נעשה את הדברים לשמם, אזי תמיד נבקש פיצוי כלשהו – בעבודה נדרוש שכר גבוה יותר; בתחום הידע נדרוש תארים ותעודות; ביצירה נדרוש הכרה; באהבה נדרוש ביטחון. אך יש להבין כי העבודה, הלימוד, היצירה, ובמיוחד האהבה – הם הם הפיצוי. ליאו בוסקאליה כתב כי על האדם האוהב לומר לעצמו לעתים קרובות: "אני אוהב משום שאני מוכרח, משום שאני רוצה בכך. אני אוהב למעני, לא למען האחרים. אני אוהב בגלל השמחה שהדבר מעניק לי – ורק באקראי, בגלל השמחה שהדבר מעניק לאחרים. אם הם יתנו לי חיזוקים, יהיה טוב. אם לא יתנו. יהיה טוב. משום שאני רוצה לאהוב".
אי הבנתה
The world is sick for a surprisingly modest-sounding reason: we don’t understand love – and yet we are rather convinced that we do. (The Book of Life)
מאפיינה "כל האוהב את זולתו כבר חי לא בתוך עצמו אלא בנושא אהבתו, וככל שהוא מתרחק מעצמו כדי להידבק בכל נפשו בנושא זה, הוא מאושר יותר". (ארסמוס מרוטרדם)
הרפתקנותה חיינו מתנהלים לרוב בקצב קבוע ומוכר. אירוע רודף אירוע, באופן נעים אולי, אולם בלי התרחשויות רבות שהן מרעישות או אינטנסיביות. וכך אנו שוקעים באופן טבעי לתוך שגרה סקרנית ומחויכת, מגבשים תפיסת חיים אשר מצפה כי יום המחר ידמה ליום זה וליום האתמול. נדמה כי יש רק אירוע אחד בחיים אשר באמת מפליא את האדם ומטלטל אותו מתוך דעותיו המוכרות. רוברט לואיס סטיבנסון כתב עליו: "כאשר לבסוף נופלים המְעַטִּים מעל עיניו, מוצא את עצמו האדם בתנאים כה שונים מאלה שהורגל בהם, שהדבר מלווה בתחושה שהיא מטבע הבהלה. צריך הוא להתמודד עם רגשות עזים השולטים בו במקום עם ההעדפות הקלות שבהן העביר ימיו עד כה; והוא מזהה יכולות לכאב ולהנאה שעד כה אפילו לא חשד בקיומן. התאהבות היא ההרפתקה הלא הגיונית האחת של חיינו, הדבר היחיד בעולמנו הנדוש והרציונלי עליו אנו מתפתים לחשוב שחורג הוא מן הטבעי. התוצאה היא בלי שום פרופורציה לסיבה. שני בני-אדם, לעתים אף אחד מהם לא חביב או יפה תואר במיוחד, נפגשים, מדברים קצת, ומביטים זה בעיניו של זה. דבר דומה כבר התרחש לא אחת אצל כל אחד מהם, בלי שום תוצאה מרשימה. אבל הפעם הכול שונה. הם נופלים מיד לתוך אותו מצב בו אדם אחר הופך להיות המהות והמוקד של הבריאה האלוהית כולה; מצב בו האהבה לחיים עצמם מתורגמת למשאלה להישאר באותו עולם שבו מצוי יצור כה יקר ונחשק".
ראשוניותה "כל דור מתחיל מן ההתחלה, החובה המוטלת על דור אחד איננה שונה מזאת שהיתה מוטלת על קודמו. …היסוד המניע ומפעם את לבותיהם של בני-האדם הוא הלהט, התשוקה … כך שום דור איננו לומד מקודמו לאהוב, שום דור איננו מתחיל ממקום אחר, אלא מן ההתחלה … ואם יש בנמצא מישהו אשר איננו אובה לעשות את האהבה תחנה אחרונה אלא הוא מבקש ללכת הלאה, אין זה כי אם הבל ורעות-רוח". (סרן קירקגור)
דרכה איך אני אוהבת אותך? איך אני אוהבת אותך? הו, כך וכך. הו, בשמחה. אולי אורשה להרחיב על ידי
יש אור בתוכי בין אם ביום ובין אם בלילה אני תמיד נושאת בפנים אור. במרכז הרעש והמהומה אני נושאת דממה. תמיד אני נושאת אור ודממה.
אמור לי אמור לי, יקירי כעת כשאני מקשיבה ללבך פועם, כשאני שותה ממעיין קטן של חום בצווארך, כשאני מביטה לתוכך כאילו היית שקוף, ורואה כל מחשבה שלך ויודעת שהיית מוסר את חייך למעני אילו היה הדבר נחוץ, אמור לי עתה האם אנחנו המאושרים שבאנשים או הכי אומללים.
תודה לך, גורל שלי ענווה גדולה ממלאה אותי טוהר גדול ממלא אותי, אני עושה אהבה עם יקירי כאילו עשיתי אהבה גוועת כאילו עשיתי אהבה מתפללת, דמעות זולגות על זרועותיי ועל זרועותיו. איני יודעת אם זו שמחה או עצבות, איני מבינה מה אני מרגישה, אני בוכה, אני בוכה, זו ענווה כאילו הייתי מתה, הכרת טובה,
אני מודה לך, גורל שלי, איני ראויה, כמה יפים חיי.
דברי אהבה 