על החיכוך

walk on fire - dan carlson
Photo: Dan Carlson

 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה. (מתוך "אדם בחייו", יהודה עמיחי)

קית' ריצ'רדס נשאל פעם בראיון מהו הדבר שהוא הכי אוהב ביחסים שלו עם מיק ג'אגר, ומה הוא חשב שעזר יותר מכל לתהליך היצירתי שלהם. הוא חייך למראיין ואמר: "חיכוך" (Friction).

שינוי, צמיחה רגשית, ריגוש מיני – מערבים חיכוך. אולם החיכוך אינו בהכרח נעים. הוא מוביל להתפתחות ולעתים לעונג אקסטטי, אבל אם הוא באמת חיכוכי, הוא גם מייצר חום שורף. אכן, ריבים מרים ומערערים הם חלק מכל סיפור אהבה. אולי אנשים רבים כדי לראות במה יכול הקשר לעמוד. כמו בחינה של תו תקן. לפני שאתה קושר את עצמך בחבל ומטפס על צוק נישא, תוודא היטב-היטב כמה משקל יכול החבל לשאת. הריב הוא בחינה כזו – בכמה זעם, קנאה, טינה, חרדה, שקיימים בכל אדם באשר הוא, יכולה לעמוד האהבה שישנה.

אך האהבה לא רק נושאת את המטען, היא גם מצמצמת אותו. על זה מבוסס הטיפול הנפשי. הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה המתעוררים מול בן-הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבי סכנה ארכאיים. מה שקורה לעתים קרובות בטיפול הוא שהמטופל משחזר (ביחסי ההעברה) בדיוק את אותם מצבים מראשית חייו, למעשה כדי להצליח להפריך את הסכנה – הפרכה אותה מאפשרת שמירת המטפל על עמדה אוהבת כלפיו, גם ברגעים הקשים ביותר.

דבר דומה קורה בקשר הזוגי. אנחנו משחזרים את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. אם לא נבטא את פחדינו העמוקים, ואם לא נפגין את התוקפנות שהפחדים הללו מייצרים – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב. היחסים אולי יישארו חביבים וחמימים, אך לא יותר. הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג אמר, שכישלון להכיר בתוקפנותנו הוא הגורם העיקרי לכך ש"יחסי אהבה עמוקים הופכים לקשר נעדר אהבה לחלוטין".

אחד הממצאים המדהימים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שאין בטבע קשרים אישיים ללא תוקפנות. מינים שאין בטבעם תוקפנות יוצרים תמיד קשרים נטולי מחויבות, ומזדווגים כאלמונים. המדען בעל פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות". תוקפנות היא תנאי הכרחי לאהבה. בלעדיה, לא תהיה אהבה. תוקפנות היא אחד הכלים העיקריים שיש לנו כדי לשמור על עצמנו. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים לגמרי, לתת לאחר, אשר לו כוח רב עלינו, להיכנס למרחב האינטימי ביותר שלנו. אם לא נחוש שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר.

Arguing - Hidde Rensink
Photo: Hidde Rensnick

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. ב"אההבה" כתבתי: האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.

מודעות פרסומת

על השערת הסימולציה

יש רעיונות שמשנים כליל את תפיסת המציאות שלנו. כזה היה הרעיון של קופרניקוס – שבעקבותיו הבנו שאנחנו לא מרכז היקום; כזה היה הרעיון של דארווין – שהביא אותנו לתפוס שאנחנו אפילו לא מרכז עולם החי; כזה היה הרעיון של פרויד – שגרם לנו להבין ש'אנחנו' אפילו לא נמצאים במרכז של עצמנו, אלא נשלטים על-ידי כוחות שמחוץ למודעותנו. אין הרבה רעיונות כאלה, וכשהם עולים, הם מולידים מהפכות מחשבתיות דרמטיות. כתבתי מאמר על רעיון חדש, שעשוי להיות כזה (וגם – לא התאפקתי – על הקשר שלו לאהבה).

(המאמר התפרסם ב"חיים אחרים", גיליון 248; אפשר לקרוא אותו, קצת יותר בנוחות, גם כאן)

 

page-0page-1page-2

חיבור החיבורים (על הנשיקה)

Kiss - Nathan Walker.jpg
Photo: Nathan Walker

בכל הקשור בביטוייה הפיזיים של האהבה, בחברה שלנו נוטים להתמקד באברי המין. אבל הדבר הסקסי יותר, האוהב יותר, המרגש יותר ומרתק יותר, הוא לא חיבור פין ופות, אלא פה ופה. אם את רוצה לדעת אם הוא באמת אוהב אותך – זה בנשיקה שלו.

שלמה המלך ידע זאת. את שיר השירים שלו, אותו קוראים בפסח, הוא פתח בשלוש המילים הללו: "ישקני מנשיקות פיהו". וזה לא שהמלך חשש לתאר איברים מוצנעים יותר. על הפסוק הזה דרשו כך: "שאין אהבה של דבקות רוח ברוח אלא נשיקה, ונשיקה היא בפה, שהוא מבוע הרוח ומוצאה, וכשמנשקים זה לזה מתדבקות הרוחות אלו באלו והיו לאחת, ואז אהבה אחת".

ד"ר ריצ'רד זלצר פִּרסם בשנות השבעים ספר על התנסויותיו כמנתח. בסיפור האחרון שם כתב על אישה צעירה שניתח בפניה כדי להסיר גידול מלחיה. למרות מאמציו הנואשים, לא יכול היה להימנע מלחתוך עצב זעיר, המפעיל את שרירי הפה. אחרי הסרת התחבושות נחשף פיה, מעוות בשיתוק מחריד. כך יראו מעתה פניה עד סוף חייה. זלצר תיאר את הרגע:

בעלה הצעיר נמצא בחדר. הוא עומד מצדה השני של המיטה ושניהם נראים שקועים באור מנורת הלילה, מנותקים ממני, חווים רגע פרטי. האישה הצעירה מדברת. "הפה שלי תמיד יהיה ככה?", היא שואלת.

"כן", אני אומר, "כך הוא יהיה. זה בגלל שהעצב נחתך".

היא מהנהנת, דוממת. אבל הגבר הצעיר מחייך. "זה מוצא חן בעיני", הוא אומר.

לפתע ברור לי מי הוא. אני מבין ומשפיל מבט. הגבר מתעלם מנוכחותי ומתכופף לנשקה. אני כה קרוב, שאני יכול לראות כיצד הוא מעקם את שפתיו כדי שיתאימו לאלה שלה, להראות לה שהנשיקה שלהם עדיין עובדת.

אני נזכר שהאלים הופיעו ביוון העתיקה כבני תמותה ועוצר את נשימתי.

שוויון ואהבה

איש חכם מאוד בהודו אמר לי:
"הסיפור הכי הרסני שאי-פעם הומצא על-ידי האנושות הוא הרעיון שצריך 'לאהוב מישהו', במקום להשיג מצב פנימי של אהבה אמיתית לחלוק (מצב אליו אפשר אולי להגיע בעזרת הנוכחות המרוממת של בת זוג, או בהתבודדות בטבע או עם כל עזרה שהיא). ההבדל בין שני אלה, בקצרה, הוא זה שבין 'אני מאוהב בך' ובין 'אני מאוהב איתך'. אי-אפשר למצוא סיפוק במערכת יחסים חיצונית בטרם נצליח להשיג איזון מלא בין האיכות הגברית והאיכות הנשית שבתוכנו. רק אז יהיה לנו משהו שלם ואמיתי להציע לאישה. עד לרגע זה, האם איננו אלא גברים-ילדים, המנסים לתמרן את הסביבה החיצונית ואת בת הזוג כדי שימלאו את צרכינו – אולי תוך גילום מפוקפק של דמות האבאל'ה הדואג והשולט, עבור האישה-ילדה שבזרועותינו?"
היום יום ראשית האביב, היום בו שעות היום ושעות הלילה שוות באורכן, יום המסמל לכן את האיזון המלא יין-יאנג. שיהיה אביב של פריחת אהבה אמיתית.
Butterflies - Pedro Lastra.jpg
Photo: Pedro Lastra

עזה כמוות, גם מפחידה

איך קרה שמכל הרגשות בעולם, מי שמתלווה תמיד לאהבה הוא דווקא הפחד

אחד הרגעים הרומנטיים ביותר ב"אנה קרנינה" של טולסטוי הוא תיאור הפעם הראשונה שראה הגיבור, לוין, את מי שתהיה אהובת-לבו ואשת חיקו, קיטי:

הוא הרגיש שהיא כאן לפי החדווה והפחד שהציפו את לבו. היא עמדה לה בקצה האחר של שדה הקרח ושוחחה עם איזו גברת. דומה ששום דבר מיוחד לא היה לא בלבושה ולא בתנוחת גופה. אבל ללוין קל היה לזהותה בתוך ההמון, ממש כשושנה בין הסרפדים. אור נגה ממנה על הכל. היא עצמה היתה בת-צחוק שהאירה את כל סביבתה. (תרגום: נילי מירסקי)

במבט ראשון זה נראה כמו עוד תיאור בנאלי של אהבה ממבט ראשון. שושנה, אור, בת-צחוק. אולם מילה אחת מעידה שלא מדובר ברומן רומנטי אלא בספרות גדולה. פחד. מה פתאום פחד לוין? כי אהבה, וזאת ידע טולסטוי, היא דבר מפחיד מאין כמותו. בספרה A Natural History of Love כתבה המשוררת דיאן אקרמן על אהבה כי היא "רגש שמפחיד אותנו יותר מאכזריות, יותר מאלימות, יותר משנאה".

שני דברים ברורים אפשר לומר עליה, על אהבה. האחד הוא שהיא משאת הלב הגדולה ביותר של מרביתנו. היא נתפסת כמענה עמוק לכמיהותינו ותהיותינו, "כל מה שאנחנו צריכים". אבל, וזהו הדבר השני, למרות שבניגוד לשאיפות מסוגים אחרים אהבה מצויה בהישג-ידו של כל אדם, הרי שאהבת אמת, כמו זו שהמשוררים מתפייטים עליה – היא בהחלט לא שכיחה. הפער הזה, בין הערגה העזה לבין המימוש הזעום, הוא כנראה הבעיה הגדולה ביותר שיש לפענח בכל הנוגע לאהבה. אחד הגורמים המרכזיים לפער הזה, הוא פחד.

אהבה היא מהדרכים המרכזיות שלנו לחיות במלואנו, להיות לגמרי מי שאנחנו. אפשרות זו מעוררת כמיהה חזקה, וגם חרדה רבה – שהרי, כמו כל דבר אחר, בהכרח נאבד את האהבה בסופו של דבר. עזה כמוות אהבה, אך גם מפחידה כמוהו. פתרון נפוץ לפחד הזה הוא להחליש את עצמת האהבה – שכן אז הכאב שיביא אבדנה יהיה קטן יותר. זו אחת הסיבות העיקריות לדעיכה השכיחה של האהבה הרומנטית. אנחנו מייחלים לארוס, ובמקביל מרחיקים אותו.

07/01/05 alumni items
ויליאם אדולף בוגרו, נערה מתגוננת מפני ארוס (1880)

לאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, פירושו לקחת סיכון. כמו שכתב איימן סיכסק: "זהירות היא אויבתה הגדולה ביותר של האהבה". לאהוב פירושו להתמסר, למסור עצמך, בידי האהוב או האהובה, יותר ויותר בכל יום, ובלי שום ביטחון בנוגע לתוצאות. אהבה דורשת מאתנו להיות חשופים לחלוטין, וזה, במהותו, דבר מסוכן. המשוואה פשוטה: אם איננו פגיעים, אין אהבה. אקרמן כתבה: "אנחנו מציידים מישהו בסכינים שלהביהם הושחזו זה עתה; מתפשטים ערומים; ואז מזמינים אותו לעמוד קרוב ככל הניתן. מה יכול להיות מעורר אימה יותר?".

אהבה פורחת בעירום הדדי. אך כל השלה של פריט ביגוד, כל חשיפה של עוד טפח ממי שאנו – מגדילה את החרדה מפני אבחת הסכין. היא לא תאהב אותי. או: אני לא אוהב אותה. ההזמנה של אחר להתפשט בפנינו מביאה עמה גם אחריות לשלומו, וחשש – מפגיעה, כמו גם מהיפגעות. ככל שחשופים יותר, האבחה אישית יותר, כואבת יותר. הפחד מכאב זה מביא רבים לחיות חיים שלמים עוטים סמרטוטים. הפחד קטֵן, גם האהבה.

אולם הפחד העמוק יותר הוא אולי לא מפני חיתוך, אלא דווקא מפני תסריט אחר. אתם מסירים בגד אחר בגד, עד שהערמה מכסה את הסכין. הקשר מתמיד חודשים ואף שנים, אתם חולקים את חייכם, מביאים יחד לעולם מעשים טובים, אולי גם ילדים. אבל עם חלוף הזמן מתברר שאף שחום וחיבה ישנם בשפע, הגעתם למבוי סתום ששום מאמץ לא פותח. גרם המדרגות של הזוג שאתם מוביל גבוה, אך לא לרקיע. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "המתפכח מאהבתו נוחל אכזבה מרה: אבדתו נצחית היא, ואין לה תקנה". לטפס יחד, מדרגה אחר מדרגה, שנה אחר שנה, לתת את החיים, פירושו נטילת הסיכון הגדול ביותר שאפשר לקחת. אהבה דורשת משהו המקביל לאיסוף כל כספכם, כל רכושכם, כל החסכונות, הפנסיה, הכל, והימור איתם על מניה אחת, עניין של הכל או כלום – רק עם משהו משמעותי הרבה יותר מכסף.

אצל רבים הימור דומה כבר נלקח, ונכשל. הרִקמה הרגישה ביותר שלהם, הלב, כבר מצולקת, אם כי אינם זוכרים מתי בדיוק קרה הדבר, וכיצד. פילופוביה (כן, יש מונח כזה) קיימת בעיקר אצל אנשים בוגרים שנפגעו בעבר מאהבה. והפגיעות שקשה במיוחד להשתחרר מהן, כך מעידים, שלא במפתיע, מחקרים פסיכולוגיים, הן אלה שנחוו בסיפור האהבה הראשון, שלעתים נשאר הראשי, עד אחרית הימים. מי שלמד בילדותו לקשר קשר קרוב עם פגיעה ואכזבה, יחוש באופן לא-מודע בבגרותו פחד מכניסה לקשר קרוב ומשמעותי. הוא יעדיף להישאר במים רדודים – אולי אי-אפשר לראות שם את האלמוגים הכי יפים, אבל גם סכנת הטביעה נמוכה מאוד.

פחד לאהוב נעוץ אפוא במקרים רבים בדפוסי קשרים שהופנמו בגיל צעיר. אך נדירותה של אהבת אמת עמוקה ומאריכת ימים מעלה תהייה: הרי רוב האנשים מדווחים על ילדות טובה בסך הכל, בהחלט לא 'טראומתית'. לא כיבו עליהם סיגריות, לא שכחו אותם במכונית סגורה, דאגו לכל מחסורם. הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן כתב כי הצורך הגדול ביותר של הילד הוא להשיג ביטחון מלא בשני דברים: בכך שהוריו באמת ובתמים אוהבים אותו כאדם ובכך שהוריו באמת ובתמים מקבלים את אהבתו. תסכול של צורך זה, ציין פיירברן, "הוא הטראומה הגדולה ביותר שילד עלול לחוות". הרוב המוחלט של ההורים אכן אוהב את ילדיו, אך זוהי בדרך כלל אהבה של "הילד שלי" ולא אהבה של "אדם" בפני עצמו. וכי כיצד יוכלו לאהוב 'באמת ובתמים' אדם זר, שלא בחרו, שצעיר מהם בכמה עשרות שנים, אם את עצמם ואת בן זוגם אין הם מצליחים לאהוב כך, מפחדים לאהוב כך?

אם לא נאהבנו כילדים באמת ובתמים, בלי תנאים, נבין מכך שאנחנו לא מספיקים. שאהבה כרוכה בוויתור על משהו יקר לנו מאוד, שהיא דורשת שנהפוך להיות אחרים ממי שאנו. בבגרות עשויה הבנה זו להתבטא בפחד לאו דווקא מפגיעה או מאכזבה, אלא מאובדן חופש, מאובדן 'עצמיות'. הפחד הזה גדול כל-כך, שהוא עשוי להכתיב את כל בחירות האהבה בחיינו. כמובן, אהבה אמיתית רק מעצימה את העצמי, ואת החופש. כפי שכתב שלמה גרוניך: "אתך אני יודע, שרק אתך אני חופשי … שרק אתך אני עצמי". אבל אפילו הדובר בשיר הבין זאת רק "אחרי שנסעת".

גם ברמה הביולוגית אהבה ופחד שזורים זה בזה. ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בנסיבות דומות בעתיד. מסתמן אפוא שמהות פעולתו של ההורמון היא חיזוק הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) ובין אם שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה). הדבר מסביר בדרכו ההורמונלית את הפחד שמעוררת האהבה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות מופרש ההורמון במידה מוגברת – ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. ומי משמעותית יותר מסיטואציה של אהבה? *

אהבה ופחד, אהבה ופחד, כמו סוס וכרכרה באים ביחד; כך אומַר לך בני – אין אחד בלי השני. או בקיצור, בארמית: דחילו ורחימו. יראה ואהבה. צמד חמד. בשלבים הראשונים של הקשר, לבטח בתקופת החיזור, היראה כמעט תמיד שולטת ללא עוררין, השוט בידה. התחושות הפיזיות שחווה המאוהב מקבילות לצמרמורת המזוויעה-מתוקה שמעורר סרט אימה מוצלח. כך אומר המלך לאחות, במחזה "מתאבל ללא קץ" של חנוך לוין:

את מעיקה עלי, מפחידה אותי,
זרה לי, מאיימת, לא מובנת,
מצמררת, פנייך מעבירים בי
חלחלה, קור, רצון להסתתר
מתחת לשמיכה, לברוח, לקפוץ
מהחלון, למות, ובלבד שלא להיות
במחיצתך אפילו רגע, ובשלוש מלים…
אני אוהב אותך.

אולם אפילו אחרי שנים טובות של זוגיות, הצמד המוזר הזה, אהבה ופחד, ימשיך ללכת יחד, שהרי זה לזה נועדו. חיוני ללמוד לשלוט בפחד, להעביר את המושכות לידיה של ידידתו – אחרת יביא פעם אחר פעם לבחירה בבני זוג שמידת ההתאמה עמם מוגבלת, או שיכלֶּה את המשאבים הנפשיים שמוטב היה להפנותם להעמקת ההיכרות בקשר עם פוטנציאל לאהבה רבת עצמה. אולם להעלים את הפחד לחלוטין כנראה שאי-אפשר. גם אהבה יציבה, שלווה, עמוקה, מאריכת ימים, מערבת פחד, במעין מינון הומאופטי. או כמו פלפל חריף – שכמות גדולה ממנו יכולה לגרום להשתנקות והקאה, אבל קמצוץ ממנו הופך את התבשיל לטעים הרבה יותר. מה שאינו מפחיד אותנו כלל הוא רק מה שכבר ידוע לגמרי, מוכר לנו על בוריו. אהבה היא תמיד מעבר לנו, היא מפגש עם אדם אחר, סובייקט בפני עצמו, שלעולם לא יוכל להיות ידוע לחלוטין, שתמיד מתפתח ומשתנה. היא אמורה לקחת אף אותנו למקומות חדשים, לגלגל אותנו לגרסה אחרת, טובה יותר, של עצמנו, מדי יום ביומו. אם אין בלב פירור פחד לפני מפגש, שיחה או מעשה אהבה עם בן הזוג, משמע שום דבר חדש ומפתיע לא יכול לקרות שם. ואז, מה הטעם?

* אגב, פירוש הדבר הוא שאנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב בעצמה אך גם יהיו פגיעים במיוחד.

פורסם באלכסון, 22.2.2017.

אהבה ותשוקה

לפי התורה הבודהיסטית, כל מערכות היחסים שלנו כוללות שני מרכיבים: אחד של אהבה, השני של תשוקה. בשניהם קיימות תחושות של עניין רב בזולת וקרבה אליו, אבל יש ביניהן גם הבדלים חשובים, שמועיל להבחין בהם בקשרים שונים שיש לנו בחיים.

הכוח המניע של מרכיב התשוקה הוא של היאחזות בזולת כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו עושה מה שאנו רוצים שיעשה, או עושה דברים שאיננו רוצים שיעשה, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. כמו שציין הפסיכותרפיסט הבודהיסט לורן לאדנר, קשר המבוסס על תשוקה והיאחזות אינו קשר של אהבה, ואינו מוביל לאושר.

התחושה העיקרית שיוצרת אהבה, לעומת זאת, היא פשוט של חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נמצאים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

prayer-wheels
זה הפוסטר שתלוי מול חדרי במרכז המדיטציה בצפון איטליה בו אני שוהה כעת

 

הודיה

Life - Scott Webb.jpg
Photo: Scott Webb

נפלה בחלקנו הזכות לחיות על כוכב שופע אנשים, חיות וצמחים, ולעתים קרובות אני משתוממת לנוכח המשימות המוזרות שהאבולוציה מטילה עליהם. מכל המטלות שנראה שהחיים מבצעים, מכל מעשי המסתורין שמפליאים אותנו, אהבה היא החביבה עלי ביותר." (דיאן אקרמן)

כוונה

ההתכוונות היחידה שיש לה חשיבות היא כמה לב אנשים מוכנים להשקיע, עד כמה הם מוכנים להתעלם מהפחדים שמא יפגעו, יחשפו או יושפלו. והדבר היחיד שאנשים מתחרטים עליו הוא שלא חיו מספיק באומץ, שלא השקיעו מספיק לב, לא אהבו מספיק. אין שום דבר אחר שיש לו חשיבות כלשהי." (טד יוז)