לעלות למרום באמצע היום בשוק

אהבה במקורות יהודיים

Jacob and Rachel, Furich 1836.jpg
Josef von Führich. Jacob Encountering Rachel (1836)

נכון שיש את שיר השירים, וגם את ספר הזוהר יש הקוראים כמעט כהגות טנטרית. ובכל זאת, היהדות לא נתפסת כדת חושנית או רומנטית במיוחד. חבל שכך. בסופו של דבר, כולנו בני ישראל – אותו איש ששבע שנות עמל בפרך עברו עליו כימים אחדים, בשל אהבתו. אין הרבה אוהבים, בכל ההיסטוריה של האנושות, שאפשר לומר עליהם דבר כזה.

יש גם מצאצאיו שלא סטו מדרך הלב.

הבעש"ט, למשל, אמר לאחר פטירת אשתו: "אם היתה לי זוגתי, הייתי עולה למרום באמצע היום בשוק של מעזבוז לעיני כל, ולא כמו אליהו שעלה במדבר. עתה, שאיני אלא פלג גוף, שוב אין הדבר בגדר האפשר". ורבי נחמן מברסלב לימד כי בימי אברהם אבינו היתה השכינה נקראת בשם שרה, ובימי יצחק בשם רבקה, ובימי יעקב בשם רחל ולאה.

רבי אלעזר אמר: "כל אדם שאין לו אישה אינו קרוי אדם, שנאמר 'זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם'" – וכמובן כך גם כל אישה שאין לה איש. ידוע המיתוס של אריסטופנס, לפיו בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכולי. במצב זה "נוראים היו ברוב כוחם וחוזקתם" ואיימו על האלים. בצר להם, החליטו האלים לחתוך את בני האדם לשניים. לכן, הסביר אריסטופנס, "כל אחד מאתנו הריהו חלקו השני של אדם אחר, ובשעה שיפגוש אדם בעצם מחציתו שלו, אזי לפלא יהי שיעור הזעזוע שיזדעזעו בשל ידידות, השתייכות ואהבה, ואם לומר את הדבר בפה מלא: לעולם לא יסכימו להיפרד זה מזה אף לזמן קצר" (תרגום: י. ג. ליבס).

המיתוס הזה, בשלל גרסאות, עומד בבסיס תפיסת האהבה של האנושות. והיהדות אינה יוצאת דופן. בתלמוד הבבלי נכתב: "שני פרצופין בראו תחילה, אחד מלפניו אחד מאחריו, וצלחו (=ניסרו) לשניים … שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן". ובמדרש בראשית רבה מצוטט רבי ירמיה בן אלעזר שאמר, "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): 'זכר ונקבה בראם'". ענה לו רבי שמואל בר נחמן: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיפרוסופון בראו, ונסרו, ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן".

רבי יצחק אייזיק אפשטיין מהומל כתב בחיבורו "שני המאורות" שלבדו, האדם "חסר מכל". בכוחות עצמו אין האדם יכול להפוך שלם, אלא עליו למצוא את אותו בן זוג שנשמתו "היתה מיוחדת עמו בשורש הנשמות". אם וכאשר יימצא, הרי שבמעשה הזיווג בין אלה, הסביר אפשטיין, "מתחברים הנשמות דאיש ואישה בכריתת ברית חיבור בל ימוט, כדרך שהן בשורשן. והיא תכלית שלמות הנשמה שבגוף, שנעשית גם בגוף בשלמותה שבשורשה, ואז תוכל להביא גם בעולמה שלמות המכוון בירידתה לגוף, בענייני עבודת הבורא".

והיה גם אותו יהודי מנצרת, שייסד דת שלמה סביב אהבה, דת שכמו שאמר הכומר והפילוסוף יוזף טיכנר (Józef Tischner), יש לה רק דוֹגמה אחת, אותה דוגמה שניסח יוחנן: "אלוהים הוא אהבה".

ויש לזכור את דברי רוּמי: "בדת יש אהבה, אבל לאהבה אין קשר לדתות".

ט"ו באב שמח.

* * *

אגב, היום יתקיים בבית-הכרם בירושלים ערב
לכבוד ט"ו באב בהשתתפותי, מוזמנים/ות –

מודעה - אהבה ואכזבה2

https://www.youtube.com/watch?v=yqymrVpedas

(תודה לעמירם ברקת על הלינק)

מודעות פרסומת

אהבות (12)

שבעה ציטוטים והרהורים קצרים על אהבה

gustave_dore_-_beatrice
גוסטב דורה, "ביאטריצ'ה"

1

הכמיהה למות ועם זאת ההישארות בחיים, דבר זה לבדו הוא האהבה.
(פרנץ קפקא)

2

הכל מתבטל ביחס אליה, המושגים, הקניינים, החוק, המדינות, המנהגים, המפעלים, המכונות, החישובים, כל עולמו של האדם, הכל כאפס וכאין הוא לעומת האהבה. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו רק באמצעות שתי מילים, ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות: המילה האחת היא אהבה, והשנייה היא מוות.
(פנחס שדה)

 3

אהבה היא המילה הנאצלה ביותר בשפת אדם, שם נרדף לאלוהים.
(ראלף וולדו אמרסון)

4

שאלה: האם ניתן לעבוד את האל בדרך האהבה?
שרי ראמנה מהארשי: זה בדיוק מה שאמרתי. אהבה עצמה היא דמותו של אלוהים.

5

שאלה: האם בכל היקום כולו יש ולו דבר אחד בעל ערך?
שרי ניסרגדטא מהרג': יש, כוחה של האהבה.

6

מהו זה שהופך אדם ליציב, יציב יותר מסלע; מהו זה שהופך אותו לרך, רך יותר משעווה? זוהי אהבה. מהו זה שלא ניתן לקחת אך בעצמו לוקח הכל? זוהי אהבה. מהו זה שלא ניתן לתת אך בעצמו נותן הכל? זוהי אהבה. מהו זה שנותר כאשר הכל קורס? זוהי אהבה. מהו זה שהופך את מילותיו של האדם הפשוט לדברי חוכמה? זוהי אהבה. מהו זה שלעולם אינו משתנה אף שהכל משתנה? זוהי אהבה; וזה לבדו הוא אהבה – מה שלעולם אינו הופך למשהו אחר.
(סורן קירקגור)

7

העניין – התמסרות מוחלטת. שדבר-מה אחד ימלא את שדה-הראייה כולו. זה אפשרי אם מתרחקים עד אינסוף, ומשם מביטים. זו דת. זה אפשרי אם מתקרבים עד הסוף, היטמעות האישונים במושא ההתבוננות. זוהי אההבה.

שיעור האהבה השני

ק. ס. לואיס כתב כי ישנם שני סוגי אהבה. הוא כינה אותם 'אהבה-נזקקת' ו'אהבה-נותנת' (need-love, gift-love). גם לאברהם מאסלו היתה תפיסה דומה. אצלו נקראו שני סוגי האהבה 'אהבת-חסר' ו'אהבת-היוֹת' (deficiency-love, Being-love). אריך פרום חילק לאהבה ילדית ואהבה בוגרת. הוא כתב: "את האהבה הילדית מנחה העיקרון: 'אני אוהב מכיוון שאני אהוב'. האהבה הבוגרת אומרת: 'אני אהוב מכיוון שאני אוהב'. האהבה הלא בוגרת אומרת: 'אני אוהב אותך מכיוון שאני זקוק לך'. האהבה הבוגרת אומרת: 'אני זקוק לך מכיוון שאני אוהב אותך'".

אבל יש רק סוג אחד של אהבה. לאהוב ולהזדקק הם שני דברים נפרדים. גם מחקר נוירולוגי מראה שתחושת "צורך" ותחושת "אהבה" אינן קשורות באותם אזורים במוח ובאותם מעגלי נוירונים. להשתמש במישהו בשל הנזקקות שלנו יכול להיראות כמו אהבה, אבל זה עניין אחר.

osho et al

אושו טען כי שימוש כזה מאפיין תשעים ותשעה אחוז ממערכות היחסים הזוגיות. גם אם השיעור נמוך יותר, רבים אכן מְבוֹסְסִים כל חייהם באהבה ילדית. הסיבה לכך היא שזהו האופן הראשוני של אהבה שאנו לומדים להכיר. כל תינוק אוהב את אמו, אך זוהי אהבה-נזקקת, אהבת-חסר. אהבת התינוק מוחלטת, אך הוא ייתן אותה לכל מי שיגן עליו, לכל מי שיספק את צרכיו (צרכים שכוללים לא רק הגנה ומזון, אלא גם את האהבה של האֵם). זהו שיעור האהבה הראשון שלמדנו, שיעור חשוב, אלא שלעתים קרובות הוא נותר היחיד. במקרים אלה, גם בבגרותו יחיה האדם בתחושת חסר ומשום כך לא יוכל באמת לתת, להיות, לאהוב. כל עוד הדגש הוא על מה אני מקבל בקשר, זו "אהבה" ילדית, אם הדגש עובר למה שאני נותן, זו אהבה בוגרת. אהבה.

* * *

שני שירים של ירמי קפלן מדגימים יפה את שני סוגי היחסים הללו (תודה למעין פופר)

על החיכוך

walk on fire - dan carlson
Photo: Dan Carlson

 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה. (מתוך "אדם בחייו", יהודה עמיחי)

קית' ריצ'רדס נשאל פעם בראיון מהו הדבר שהוא הכי אוהב ביחסים שלו עם מיק ג'אגר, ומה הוא חשב שעזר יותר מכל לתהליך היצירתי שלהם. הוא חייך למראיין ואמר: "חיכוך" (Friction).

שינוי, צמיחה רגשית, ריגוש מיני – מערבים חיכוך. אולם החיכוך אינו בהכרח נעים. הוא מוביל להתפתחות ולעתים לעונג אקסטטי, אבל אם הוא באמת חיכוכי, הוא גם מייצר חום שורף. אכן, ריבים מרים ומערערים הם חלק מכל סיפור אהבה. אולי אנשים רבים כדי לראות במה יכול הקשר לעמוד. כמו בחינה של תו תקן. לפני שאתה קושר את עצמך בחבל ומטפס על צוק נישא, תוודא היטב-היטב כמה משקל יכול החבל לשאת. הריב הוא בחינה כזו – בכמה זעם, קנאה, טינה, חרדה, שקיימים בכל אדם באשר הוא, יכולה לעמוד האהבה שישנה.

אך האהבה לא רק נושאת את המטען, היא גם מצמצמת אותו. על זה מבוסס הטיפול הנפשי. הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה המתעוררים מול בן-הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבי סכנה ארכאיים. מה שקורה לעתים קרובות בטיפול הוא שהמטופל משחזר (ביחסי ההעברה) בדיוק את אותם מצבים מראשית חייו, למעשה כדי להצליח להפריך את הסכנה – הפרכה אותה מאפשרת שמירת המטפל על עמדה אוהבת כלפיו, גם ברגעים הקשים ביותר.

דבר דומה קורה בקשר הזוגי. אנחנו משחזרים את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. אם לא נבטא את פחדינו העמוקים, ואם לא נפגין את התוקפנות שהפחדים הללו מייצרים – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב. היחסים אולי יישארו חביבים וחמימים, אך לא יותר. הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג אמר, שכישלון להכיר בתוקפנותנו הוא הגורם העיקרי לכך ש"יחסי אהבה עמוקים הופכים לקשר נעדר אהבה לחלוטין".

אחד הממצאים המדהימים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שאין בטבע קשרים אישיים ללא תוקפנות. מינים שאין בטבעם תוקפנות יוצרים תמיד קשרים נטולי מחויבות, ומזדווגים כאלמונים. המדען בעל פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות". תוקפנות היא תנאי הכרחי לאהבה. בלעדיה, לא תהיה אהבה. תוקפנות היא אחד הכלים העיקריים שיש לנו כדי לשמור על עצמנו. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים לגמרי, לתת לאחר, אשר לו כוח רב עלינו, להיכנס למרחב האינטימי ביותר שלנו. אם לא נחוש שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר.

Arguing - Hidde Rensink
Photo: Hidde Rensnick

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. ב"אההבה" כתבתי: האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.

על השערת הסימולציה

יש רעיונות שמשנים כליל את תפיסת המציאות שלנו. כזה היה הרעיון של קופרניקוס – שבעקבותיו הבנו שאנחנו לא מרכז היקום; כזה היה הרעיון של דארווין – שהביא אותנו לתפוס שאנחנו אפילו לא מרכז עולם החי; כזה היה הרעיון של פרויד – שגרם לנו להבין ש'אנחנו' אפילו לא נמצאים במרכז של עצמנו, אלא נשלטים על-ידי כוחות שמחוץ למודעותנו. אין הרבה רעיונות כאלה, וכשהם עולים, הם מולידים מהפכות מחשבתיות דרמטיות. כתבתי מאמר על רעיון חדש, שעשוי להיות כזה (וגם – לא התאפקתי – על הקשר שלו לאהבה).

(המאמר התפרסם ב"חיים אחרים", גיליון 248; אפשר לקרוא אותו, קצת יותר בנוחות, גם כאן)

 

page-0page-1page-2

חיבור החיבורים (על הנשיקה)

Kiss - Nathan Walker.jpg
Photo: Nathan Walker

בכל הקשור בביטוייה הפיזיים של האהבה, בחברה שלנו נוטים להתמקד באברי המין. אבל הדבר הסקסי יותר, האוהב יותר, המרגש יותר ומרתק יותר, הוא לא חיבור פין ופות, אלא פה ופה. אם את רוצה לדעת אם הוא באמת אוהב אותך – זה בנשיקה שלו.

שלמה המלך ידע זאת. את שיר השירים שלו, אותו קוראים בפסח, הוא פתח בשלוש המילים הללו: "ישקני מנשיקות פיהו". וזה לא שהמלך חשש לתאר איברים מוצנעים יותר. על הפסוק הזה דרשו כך: "שאין אהבה של דבקות רוח ברוח אלא נשיקה, ונשיקה היא בפה, שהוא מבוע הרוח ומוצאה, וכשמנשקים זה לזה מתדבקות הרוחות אלו באלו והיו לאחת, ואז אהבה אחת".

ד"ר ריצ'רד זלצר פִּרסם בשנות השבעים ספר על התנסויותיו כמנתח. בסיפור האחרון שם כתב על אישה צעירה שניתח בפניה כדי להסיר גידול מלחיה. למרות מאמציו הנואשים, לא יכול היה להימנע מלחתוך עצב זעיר, המפעיל את שרירי הפה. אחרי הסרת התחבושות נחשף פיה, מעוות בשיתוק מחריד. כך יראו מעתה פניה עד סוף חייה. זלצר תיאר את הרגע:

בעלה הצעיר נמצא בחדר. הוא עומד מצדה השני של המיטה ושניהם נראים שקועים באור מנורת הלילה, מנותקים ממני, חווים רגע פרטי. האישה הצעירה מדברת. "הפה שלי תמיד יהיה ככה?", היא שואלת.

"כן", אני אומר, "כך הוא יהיה. זה בגלל שהעצב נחתך".

היא מהנהנת, דוממת. אבל הגבר הצעיר מחייך. "זה מוצא חן בעיני", הוא אומר.

לפתע ברור לי מי הוא. אני מבין ומשפיל מבט. הגבר מתעלם מנוכחותי ומתכופף לנשקה. אני כה קרוב, שאני יכול לראות כיצד הוא מעקם את שפתיו כדי שיתאימו לאלה שלה, להראות לה שהנשיקה שלהם עדיין עובדת.

אני נזכר שהאלים הופיעו ביוון העתיקה כבני תמותה ועוצר את נשימתי.

שוויון ואהבה

איש חכם מאוד בהודו אמר לי:
"הסיפור הכי הרסני שאי-פעם הומצא על-ידי האנושות הוא הרעיון שצריך 'לאהוב מישהו', במקום להשיג מצב פנימי של אהבה אמיתית לחלוק (מצב אליו אפשר אולי להגיע בעזרת הנוכחות המרוממת של בת זוג, או בהתבודדות בטבע או עם כל עזרה שהיא). ההבדל בין שני אלה, בקצרה, הוא זה שבין 'אני מאוהב בך' ובין 'אני מאוהב איתך'. אי-אפשר למצוא סיפוק במערכת יחסים חיצונית בטרם נצליח להשיג איזון מלא בין האיכות הגברית והאיכות הנשית שבתוכנו. רק אז יהיה לנו משהו שלם ואמיתי להציע לאישה. עד לרגע זה, האם איננו אלא גברים-ילדים, המנסים לתמרן את הסביבה החיצונית ואת בת הזוג כדי שימלאו את צרכינו – אולי תוך גילום מפוקפק של דמות האבאל'ה הדואג והשולט, עבור האישה-ילדה שבזרועותינו?"
היום יום ראשית האביב, היום בו שעות היום ושעות הלילה שוות באורכן, יום המסמל לכן את האיזון המלא יין-יאנג. שיהיה אביב של פריחת אהבה אמיתית.
Butterflies - Pedro Lastra.jpg
Photo: Pedro Lastra