שפה משותפת

חברי הטוב, אילן ארבל, מטפל גוף-נפש ומורה, הוציא ספר ראשון "ואהבת". הוא שוזר שם סיפורים מהקליניקה ומציג גם את תפיסת האהבה שלו, ומקומה המרכזי במעשה הטיפולי.

לשיטתו של אילן, קשר זוגי מתקיים בשלושה מרחבים: המרחב הפסיכולוגי, המרחב המיני והמרחב של שפה משותפת. המרחבים הפסיכולוגי והפיזי מוכרים יחסית, אך מעניין הזיהוי של המרחב השלישי. לפי אילן, ישנן רמות שונות לשפה משותפת – יש עולם מושגים דומה הנובע מהשתייכות לאותה חברה או תרבות, יש ניסיון עבר דומה וחוויות דומות, וכן ישנן כוונות דומות וראייה דומה של העתיד, כלומר דמיון דומה. השפה המשותפת, מזכיר אילן, צריכה תחזוק על בסיס יומיומי. שיחה פתוחה וגלוית לב בינינו לבין בני הזוג שלנו מעמיקה כל הזמן את השפה המשותפת ואת הקִרבה שהיא מייצרת. אם בן זוג פוטנציאלי שפגשתם מושך או מושכת מאוד מבחינה מינית אך אתם מתקשים לייצר איתם שפה משותפת, זהו אות אזהרה שאילן ממליץ מאוד לא להתעלם ממנו. צריך מרחב משולש כדי שהקשר יהפוך לאהבה.

חנה ארנדט היא אחת הפילוסופיות החשובות ביותר של המאה העשרים, ובכלל. לא רבים יודעים שגם זכתה לאהבה עמוקה וגדולה, עם בעלה השני, המשורר והפילוסוף הגרמני היינריך בלכר. הקשר ביניהם התחיל בשיחות אינטנסיביות וממושכות בבתי קפה ודירות פליטים מוזנחות בפריז של לפני המלחמה. לאט לאט השניים התאהבו. "עבור שניהם", נכתב בביוגרפיה של ארנדט, "הוויכוח האינטלקטואלי היה חלק בלתי נפרד מהתשוקה". במובן מסוים, הקשר ביניהם היה שיחה בלתי נפסקת – דואט אינטלקטואלי ששמר את שניהם במצב קבוע של גילוי והתרגשות. חברם הטוב של בני הזוג, הסופר והמבקר אלפרד קזין, סיפר עליהם כי היו כל העת עסוקים ביחסים שלהם, "הם תמיד דיברו, דיברו, דיברו".

באחד ממכתבי האהבה היפים ששלח לה, כתב בלכר: "סיבה יסודית לכך שאני אוהב אותך היא שתמיד חלקנו את אותן דעות בשאלות הגדולות של החיים. אין שום הבדל בינינו. כך זה כעת וכך זה יהיה תמיד".

arendt and blucher
"תמיד דיברו, דיברו, דיברו". ארנדט ובלוכר

היום, 30 באוגוסט, ב-19:30, יתקיים ערב השקה לספר, ברח' פינסקר 2 בהרצליה (קומה ב'). בין היתר אדבר שם גם אני, על טיפול ואהבה. מוזמנות ומוזמנים – הכניסה חופשית.

מודעות פרסומת

לעולמים

8 ציטוטים על אהבה ונצח

Starry Sky - Matt McK.jpg
Photo: Matt McK

1

אדם אינו יכול להפסיק להיות אוהב; אם אדם אוהב באמת, הוא ממשיך לאהוב. אם הוא מפסיק להיות אוהב, משמע מעולם לא אהב ממילא. (קירקגור)

2

זמן מחצית החיים של אהבה הוא 'לעולמים'. (ג'ונו דיאס)

3

אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות – לדוגמא, המרחק – עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה … [אך] איכותה הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה. יכול המקרה לקחתהּ ממנו והלאה במרחב הפיזי או החברתי; אין לכך חשיבות … זה הסימן העילאי של אהבת-אמת: להיות בקרבה למושא-האהבה, קרבה ושכנות עמוקות בהרבה מאלה שמציע החלל הפיזי, המגע החומרי. משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית. (חוסה אורטגה אי גאסט)

4

אהבה היא סימנו של הנצחי: היא מביסה כל תפיסה של זמן: מוחקת כל זיכרון של ראשית וכל פחד מאחרית. (מאדאם דה סטאל)

5

כאשר דייג תופס דג ברשתו והוא מבקש לשמור אותו בחיים, מה עליו לעשות? הוא חייב מיד לשים אותו במים. ומדוע? מכיוון שמים הם היסוד [האלמנט] של הדג, וכל דבר חי חייב להישמר ביסוד שלו. ומה בדבר אהבה? היסוד של האהבה הוא אין-סופיות, בלתי-נדלות, העדר-גבוליות. אם תבקש לשמור את אהבתך, עליך לדאוג שתישאר באלמנט שלה. אחרת תצנח ותמות – לא כעבור זמן, אלא מיד. (קירקגור)

6

אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה. (טולסטוי)

7

באופן בסיסי, זוהי האהבה: הצהרה של נצחיות שיש לממש בצורה הטובה ביותר שניתן בתוך הזמן: הנצח מתגלם בתוך הזמן. (אלן באדיו)

8

מהו זה שלעולם אינו משתנה אף שהכל משתנה? זוהי אהבה, ורק זה הינו אהבה, שלעולם אינו הופך משהו אחר. (קירקגור)

 

* * *

רונה צורף הקדישה השבוע את תוכניתה היפה "מעברים" ברדיו הבינתחומי ל"אההבה". אפשר לשמוע כאן.

 

 

עידן האהבה

היסטוריה מזורזת של האנושות, שמסבירה כיצד הפכה אהבה למקור המרכזי למשמעות שאנו מוצאים בחיינו

Climbing - Dylan Siebel.jpg
Photo: Dylan Siebel

הפילוסוף הצרפתי לוּק פֶרִי (לא להתבלבל עם הבחור הקוּל הזה!) חילק את ההיסטוריה לארבעה עידנים, שכל אחד מהם אופיין במקור אחר למשמעות בחיי בני האדם. בעידן הראשון, הקדום, המקור היה 'קוסמי' – חיים ראויים ובעלי משמעות היו כאלה שאופיינו בקיום הרמוני עם הקוסמוס. בעידן השני המשמעות היתה דתית – חיים ראויים היו כאלה שהוקדשו לאל (שלפי פרי האדם יצר בדמותו). העידן השלישי היה ההומניסטי – המשמעות נגזרה מקיומו של האדם כחלק מהחברה האנושית ומתרומתו לה. העידן הרביעי היה של פירוק ודה-קונסטרוקציה, בו בוטלה כל משמעות חיצונית וחיים ראויים היו חיים שאופיינו באינטנסיביות וחירות (חופש מאשליות). המהלך של מעבר מעידן לעידן הוא של התכנסות – מהכללי והאוניברסלי לעבר האנושי, מטרנסצנדנציה לאימננציה. כעת, כתב פרי בספרו On Love, אנחנו בפתח העידן בו יגיע התהליך לשיאו, ומקור המשמעות יהיה אהבה.

מה שהוביל להפיכת אהבה למקור המשמעות שאנו מוצאים בחיינו הוא התהליך ההדרגתי, שפחות או יותר הושלם, של שינוי בשיקולים לבחירת בן הזוג. אם לאורך ההיסטוריה השיקולים היו כלכליים, מעמדיים, דתיים, חברתיים, כיום, לראשונה בהיקף כה נרחב, השיקול הוא אך ורק של אהבה. המהפך הזה אמנם הוביל לכך ש-60% מקשרי הנישואין באירופה מסתיימים בגירושין, אבל אין פירוש הדבר שנישואי האהבה נכשלו, מעיר פרי, אלא רק שזה קשה יותר לחיות על פי אהבה מאשר על פי המסורת. אף אישה ואף איש לא ירצו לחזור למודל של arranged marriage, הוא כותב, מה שמעיד שנישואי האהבה, על אף חסרונותיהם, הם בגדר התקדמות.

Luc_Ferry
Luc Ferry (photo: wikipedia)

האהבה שפרי מדבר עליה היא כללית, אהבה באשר היא. אולם המקור, האבטיפוס, הוא האהבה הרומנטית, שהרי היא שמכתיבה את בחירת בן או בת הזוג. עם-זאת, עבור רבים כיום האהבה הגדולה שהם חווים היא לא לבני זוגם, אלא לילדיהם. האהבה לבני זוג עדינה, פגיעה, וכאמור – לעתים קרובות קצרת ימים. אבל גם האהבה לילדים היא תוצר של מהפכת האהבה הרומנטית. היו אמנם תקופות היסטוריות בהן אהבת ילדים היתה ערך חשוב, אולם ביטוייה היו תמיד שונים מאשר בימינו, וחלשים בהרבה. יתר על כן, במשך מאות שנים אהבת ילדים נחשבה דבר חריג יחסית, כותב פרי. על פי היסטוריונים, מוות של ילד בימי הביניים נחשב לעתים קרובות כאירוע פחות רציני ממוות של סוס או חזיר. אפילו בתחילת המאה ה-19 כשלושים אחוז מהילדים ננטשו – דבר שפירושו היה, פשוטו כמשמעו, הוצאתם להורג. הופעת נישואי האהבה היא ששינתה את היחס לילדים באופן קיצוני. אנשים רבים סבורים כי אהבת ילדים היא דבר טבעי לחלוטין, שאין לה שום קשר לחברה ולהיסטוריה – ”!this is partly true – but very largely false“ (עמ' 48).*

אהבה הפכה למקור המשמעות שיש לנו בחיינו שכן היא נתפסת על-ידינו כקדוֹשה. אך מהי קדוּשה? בשונה מהתפיסה המקובלת, קדוש אינו הדתי, או משהו שמקושר לדתי. הקדוש, כפי ששמו מרמז, הוא מה שאנו מוכנים להקדיש את חיינו עבורו. או, כמו שזה עולה באנגלית, sacred הוא מה שאנו מוכנים to sacrifice עבורו; להקריב את עצמנו. ערכים הם קדושים אם אני מוכן לסכן חיי עבורם, בין אם בצדק ובין אם שלא בצדק. אם נחשוב על זה ולו לרגע, כותב פרי, נכיר בכך שהערכים שעבורם נהיה מוכנים למסור את חיינו הם אלה אשר (בחשאי, אך בעקביות, ובכל תחום של חיינו) יוצרים משמעות בחיינו.

לאורך ההיסטוריה אנשים מסרו חייהם בהמוניהם עבור שלוש 'סיבות': עבור אלוהים, עבור מדינתם ועבור המהפכה. אלה שלושת 'הדמויות הקדושות' בהיסטוריה של אירופה. כיום, כותב פרי, עבור הדור הצעיר באירופה, הדמויות האלה עברו מן העולם. ניטשה כתב שאלוהים מת. פרי מוסיף שכך גם המדינה, והאידיאולוגיה. ניתוח של ה'קדוש' בן ימינו מעלה כי אנשים מוכנים לסכן חייהם, ואפילו למסור אותם, רק למען אנשים אחרים, אותם הפכו למקודשים באמצעות אהבה. אנחנו מוכנים למות רק עבור אנשים, בני אדם בשר ודם, לא עבור רעיונות מופשטים, לא עבור אלוהים, מדינה, אידיאולוגיה.

ביקורת שגורה, וטרחנית לפי פרי, היא שמהפכת האהבה הובילה לנסיגה נרקיסיסטית ואגואיסטית. כאילו אחרי הוויתור על האוטופיות הגדולות, נותר רק המעגל האישי והמשפחתי המצומצם. למעשה, ההיפך המוחלט הוא הנכון. העידן הנוכחי, של דגש על האישי, על האהוב, מוביל דווקא לתחושה יותר פתוחה, מגוונת ואקטיבית של אחווה-עם-אחר (“fellow-feeling”) מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. החברה המערבית בת-ימינו אינה מושלמת, אך היא עושה יותר מאשר כל חברה אחרת בהיסטוריה עבור העניים, הנדכאים, הקורבנות של מעשי טבח. למעשה, כותב פרי, מהפכת האהבה שינתה את האידיאלים וההרגלים הקולקטיביים שלנו לפחות כפי שהיא שינתה את התנהגותנו האישית, ואולי אף יותר. נכון, אנחנו אינדיבידואליסטים, והחברה המערבית קפיטליסטית וחמדנית, אפילו חזירית, ובכל זאת, הדאגה לאחר מעולם לא היתה גדולה מכפי שהיא בימינו. ואם מישהו חושב שדברים היו 'טובים יותר בעבר, או במקום אחר' פרי שואל: באיזו מאה? באיזו מדינה?

* הסימוכין ההיסטוריים והאנתרופולוגיים לטענה הזו מופיעים בהרחבה בספר The Revolution of Love.

לעלות למרום באמצע היום בשוק

אהבה במקורות יהודיים

Jacob and Rachel, Furich 1836.jpg
Josef von Führich. Jacob Encountering Rachel (1836)

נכון שיש את שיר השירים, וגם את ספר הזוהר יש הקוראים כמעט כהגות טנטרית. ובכל זאת, היהדות לא נתפסת כדת חושנית או רומנטית במיוחד. חבל שכך. בסופו של דבר, כולנו בני ישראל – אותו איש ששבע שנות עמל בפרך עברו עליו כימים אחדים, בשל אהבתו. אין הרבה אוהבים, בכל ההיסטוריה של האנושות, שאפשר לומר עליהם דבר כזה.

יש גם מצאצאיו שלא סטו מדרך הלב.

הבעש"ט, למשל, אמר לאחר פטירת אשתו: "אם היתה לי זוגתי, הייתי עולה למרום באמצע היום בשוק של מעזבוז לעיני כל, ולא כמו אליהו שעלה במדבר. עתה, שאיני אלא פלג גוף, שוב אין הדבר בגדר האפשר". ורבי נחמן מברסלב לימד כי בימי אברהם אבינו היתה השכינה נקראת בשם שרה, ובימי יצחק בשם רבקה, ובימי יעקב בשם רחל ולאה.

רבי אלעזר אמר: "כל אדם שאין לו אישה אינו קרוי אדם, שנאמר 'זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם'" – וכמובן כך גם כל אישה שאין לה איש. ידוע המיתוס של אריסטופנס, לפיו בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכולי. במצב זה "נוראים היו ברוב כוחם וחוזקתם" ואיימו על האלים. בצר להם, החליטו האלים לחתוך את בני האדם לשניים. לכן, הסביר אריסטופנס, "כל אחד מאתנו הריהו חלקו השני של אדם אחר, ובשעה שיפגוש אדם בעצם מחציתו שלו, אזי לפלא יהי שיעור הזעזוע שיזדעזעו בשל ידידות, השתייכות ואהבה, ואם לומר את הדבר בפה מלא: לעולם לא יסכימו להיפרד זה מזה אף לזמן קצר" (תרגום: י. ג. ליבס).

המיתוס הזה, בשלל גרסאות, עומד בבסיס תפיסת האהבה של האנושות. והיהדות אינה יוצאת דופן. בתלמוד הבבלי נכתב: "שני פרצופין בראו תחילה, אחד מלפניו אחד מאחריו, וצלחו (=ניסרו) לשניים … שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן". ובמדרש בראשית רבה מצוטט רבי ירמיה בן אלעזר שאמר, "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): 'זכר ונקבה בראם'". ענה לו רבי שמואל בר נחמן: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיפרוסופון בראו, ונסרו, ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן".

רבי יצחק אייזיק אפשטיין מהומל כתב בחיבורו "שני המאורות" שלבדו, האדם "חסר מכל". בכוחות עצמו אין האדם יכול להפוך שלם, אלא עליו למצוא את אותו בן זוג שנשמתו "היתה מיוחדת עמו בשורש הנשמות". אם וכאשר יימצא, הרי שבמעשה הזיווג בין אלה, הסביר אפשטיין, "מתחברים הנשמות דאיש ואישה בכריתת ברית חיבור בל ימוט, כדרך שהן בשורשן. והיא תכלית שלמות הנשמה שבגוף, שנעשית גם בגוף בשלמותה שבשורשה, ואז תוכל להביא גם בעולמה שלמות המכוון בירידתה לגוף, בענייני עבודת הבורא".

והיה גם אותו יהודי מנצרת, שייסד דת שלמה סביב אהבה, דת שכמו שאמר הכומר והפילוסוף יוזף טיכנר (Józef Tischner), יש לה רק דוֹגמה אחת, אותה דוגמה שניסח יוחנן: "אלוהים הוא אהבה".

ויש לזכור את דברי רוּמי: "בדת יש אהבה, אבל לאהבה אין קשר לדתות".

ט"ו באב שמח.

* * *

אגב, היום יתקיים בבית-הכרם בירושלים ערב
לכבוד ט"ו באב בהשתתפותי, מוזמנים/ות –

מודעה - אהבה ואכזבה2

https://www.youtube.com/watch?v=yqymrVpedas

(תודה לעמירם ברקת על הלינק)

אהבות (12)

שבעה ציטוטים והרהורים קצרים על אהבה

gustave_dore_-_beatrice
גוסטב דורה, "ביאטריצ'ה"

1

הכמיהה למות ועם זאת ההישארות בחיים, דבר זה לבדו הוא האהבה.
(פרנץ קפקא)

2

הכל מתבטל ביחס אליה, המושגים, הקניינים, החוק, המדינות, המנהגים, המפעלים, המכונות, החישובים, כל עולמו של האדם, הכל כאפס וכאין הוא לעומת האהבה. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו רק באמצעות שתי מילים, ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות: המילה האחת היא אהבה, והשנייה היא מוות.
(פנחס שדה)

 3

אהבה היא המילה הנאצלה ביותר בשפת אדם, שם נרדף לאלוהים.
(ראלף וולדו אמרסון)

4

שאלה: האם ניתן לעבוד את האל בדרך האהבה?
שרי ראמנה מהארשי: זה בדיוק מה שאמרתי. אהבה עצמה היא דמותו של אלוהים.

5

שאלה: האם בכל היקום כולו יש ולו דבר אחד בעל ערך?
שרי ניסרגדטא מהרג': יש, כוחה של האהבה.

6

מהו זה שהופך אדם ליציב, יציב יותר מסלע; מהו זה שהופך אותו לרך, רך יותר משעווה? זוהי אהבה. מהו זה שלא ניתן לקחת אך בעצמו לוקח הכל? זוהי אהבה. מהו זה שלא ניתן לתת אך בעצמו נותן הכל? זוהי אהבה. מהו זה שנותר כאשר הכל קורס? זוהי אהבה. מהו זה שהופך את מילותיו של האדם הפשוט לדברי חוכמה? זוהי אהבה. מהו זה שלעולם אינו משתנה אף שהכל משתנה? זוהי אהבה; וזה לבדו הוא אהבה – מה שלעולם אינו הופך למשהו אחר.
(סורן קירקגור)

7

העניין – התמסרות מוחלטת. שדבר-מה אחד ימלא את שדה-הראייה כולו. זה אפשרי אם מתרחקים עד אינסוף, ומשם מביטים. זו דת. זה אפשרי אם מתקרבים עד הסוף, היטמעות האישונים במושא ההתבוננות. זוהי אההבה.

שיעור האהבה השני

ק. ס. לואיס כתב כי ישנם שני סוגי אהבה. הוא כינה אותם 'אהבה-נזקקת' ו'אהבה-נותנת' (need-love, gift-love). גם לאברהם מאסלו היתה תפיסה דומה. אצלו נקראו שני סוגי האהבה 'אהבת-חסר' ו'אהבת-היוֹת' (deficiency-love, Being-love). אריך פרום חילק לאהבה ילדית ואהבה בוגרת. הוא כתב: "את האהבה הילדית מנחה העיקרון: 'אני אוהב מכיוון שאני אהוב'. האהבה הבוגרת אומרת: 'אני אהוב מכיוון שאני אוהב'. האהבה הלא בוגרת אומרת: 'אני אוהב אותך מכיוון שאני זקוק לך'. האהבה הבוגרת אומרת: 'אני זקוק לך מכיוון שאני אוהב אותך'".

אבל יש רק סוג אחד של אהבה. לאהוב ולהזדקק הם שני דברים נפרדים. גם מחקר נוירולוגי מראה שתחושת "צורך" ותחושת "אהבה" אינן קשורות באותם אזורים במוח ובאותם מעגלי נוירונים. להשתמש במישהו בשל הנזקקות שלנו יכול להיראות כמו אהבה, אבל זה עניין אחר.

osho et al

אושו טען כי שימוש כזה מאפיין תשעים ותשעה אחוז ממערכות היחסים הזוגיות. גם אם השיעור נמוך יותר, רבים אכן מְבוֹסְסִים כל חייהם באהבה ילדית. הסיבה לכך היא שזהו האופן הראשוני של אהבה שאנו לומדים להכיר. כל תינוק אוהב את אמו, אך זוהי אהבה-נזקקת, אהבת-חסר. אהבת התינוק מוחלטת, אך הוא ייתן אותה לכל מי שיגן עליו, לכל מי שיספק את צרכיו (צרכים שכוללים לא רק הגנה ומזון, אלא גם את האהבה של האֵם). זהו שיעור האהבה הראשון שלמדנו, שיעור חשוב, אלא שלעתים קרובות הוא נותר היחיד. במקרים אלה, גם בבגרותו יחיה האדם בתחושת חסר ומשום כך לא יוכל באמת לתת, להיות, לאהוב. כל עוד הדגש הוא על מה אני מקבל בקשר, זו "אהבה" ילדית, אם הדגש עובר למה שאני נותן, זו אהבה בוגרת. אהבה.

* * *

שני שירים של ירמי קפלן מדגימים יפה את שני סוגי היחסים הללו (תודה למעין פופר)

על החיכוך

walk on fire - dan carlson
Photo: Dan Carlson

 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה. (מתוך "אדם בחייו", יהודה עמיחי)

קית' ריצ'רדס נשאל פעם בראיון מהו הדבר שהוא הכי אוהב ביחסים שלו עם מיק ג'אגר, ומה הוא חשב שעזר יותר מכל לתהליך היצירתי שלהם. הוא חייך למראיין ואמר: "חיכוך" (Friction).

שינוי, צמיחה רגשית, ריגוש מיני – מערבים חיכוך. אולם החיכוך אינו בהכרח נעים. הוא מוביל להתפתחות ולעתים לעונג אקסטטי, אבל אם הוא באמת חיכוכי, הוא גם מייצר חום שורף. אכן, ריבים מרים ומערערים הם חלק מכל סיפור אהבה. אולי אנשים רבים כדי לראות במה יכול הקשר לעמוד. כמו בחינה של תו תקן. לפני שאתה קושר את עצמך בחבל ומטפס על צוק נישא, תוודא היטב-היטב כמה משקל יכול החבל לשאת. הריב הוא בחינה כזו – בכמה זעם, קנאה, טינה, חרדה, שקיימים בכל אדם באשר הוא, יכולה לעמוד האהבה שישנה.

אך האהבה לא רק נושאת את המטען, היא גם מצמצמת אותו. על זה מבוסס הטיפול הנפשי. הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה המתעוררים מול בן-הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבי סכנה ארכאיים. מה שקורה לעתים קרובות בטיפול הוא שהמטופל משחזר (ביחסי ההעברה) בדיוק את אותם מצבים מראשית חייו, למעשה כדי להצליח להפריך את הסכנה – הפרכה אותה מאפשרת שמירת המטפל על עמדה אוהבת כלפיו, גם ברגעים הקשים ביותר.

דבר דומה קורה בקשר הזוגי. אנחנו משחזרים את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. אם לא נבטא את פחדינו העמוקים, ואם לא נפגין את התוקפנות שהפחדים הללו מייצרים – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב. היחסים אולי יישארו חביבים וחמימים, אך לא יותר. הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג אמר, שכישלון להכיר בתוקפנותנו הוא הגורם העיקרי לכך ש"יחסי אהבה עמוקים הופכים לקשר נעדר אהבה לחלוטין".

אחד הממצאים המדהימים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שאין בטבע קשרים אישיים ללא תוקפנות. מינים שאין בטבעם תוקפנות יוצרים תמיד קשרים נטולי מחויבות, ומזדווגים כאלמונים. המדען בעל פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות". תוקפנות היא תנאי הכרחי לאהבה. בלעדיה, לא תהיה אהבה. תוקפנות היא אחד הכלים העיקריים שיש לנו כדי לשמור על עצמנו. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים לגמרי, לתת לאחר, אשר לו כוח רב עלינו, להיכנס למרחב האינטימי ביותר שלנו. אם לא נחוש שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר.

Arguing - Hidde Rensink
Photo: Hidde Rensnick

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. ב"אההבה" כתבתי: האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.