"האהבה נראית לי דומה מאוד לראי. כשאני אוהב מישהו הוא נעשה הראי שלי ואני נעשה הראי שלו, ומה שמשתקף לכל אחד מאתנו באהבת השני הוא האינסוף!". כך אמר לאיש החינוך והסופר ליאו בוסקאליה אחד מתלמידיו, כפי שהוא מספר בפתח ספרו הקלאסי "האהבה".

זה נפלא. אך טרם משתקף דרכנו אינסוף, יש ראשית ללטש את המראה, לנקותה, ולהציבה כראוי. אהבה היא אולי הדבר הפשוט מכל, ביטוי טבענו האמיתי. שתי מראות משתקפות זו בזו עד אינסוף בלא כל מאמץ. אולם עובדה זו מובילה לטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה – שכזו היא גם הדרך אליה. פרסומות, סרטים, שירים מחדירים בנו את הרעיון שהאהבה "מתרחשת מאליה", ובדרך-כלל ממבט ראשון. הרושם הוא שאין צורך לעמול בתחום האהבה, להתמחות, להתנסות, ללמוד. אם רק רוצים, פשוט "מתאהבים" וחיים באושר ועושר. כמו שכתב בוסקאליה, רובנו מתנהגים כאילו אין האהבה נלמדת, אלא נמה לה בתוך כל אדם, ורק ממתינה לאיזה רגע ערנות מסתורי, כדי להופיע במלוא פריחתה. רבים ממתינים לרגע זה עד כלות הימים.

אף אדם לא היה מפקיד את תכנון ביתו ביד אדריכל שיש לו ידע מועט בתחום הבנייה, איש לא היה משקיע את כל חסכונותיו בשוק המניות בלי הבנה מעמיקה שלו. אך באהבה אנשים מוותרים על כל הכשרה, אצלם ואצל בן זוגם, ואינם מקשרים את המבוכה והבדידות שבחייהם המשותפים לחוסר הידע שלהם.

יותר מאשר רגש, אהבה היא פעולה. וכמו כל פעולה שאנו מבצעים, משחייה ועד נהיגה – עלינו ללמוד מתישהו כיצד לעשותה כראוי. אף אם הפוטנציאל להצלחה כבר טמון בנו, עדיין עלינו להשקיע זמן ומאמץ בלמידה כיצד להביא פוטנציאל זה לכלל מימוש.

מראת האהבה לעולם אינה משקפת אינסוף מלכתחילה. גם אם מצאנו בן זוג המעורר בנו חיבה, משיכה ועניין, בראשית הקשר פונה כל מראה בזווית המשקפת את בן הזוג במידה מוגבלת, בעוד שחלק ניכר מהמשתקף בה הוא למעשה דמויות ודפוסי קשרים ישנים, אף אם דבר זה כמעט תמיד אינו מודע. נדמה כי אצל זוגות רבים כך זה גם ממשיך, לפעמים לאורך חיים שלמים. שתי המראות מתמקמות בזווית נוחה זו מול זו, וממשיכות לשקף כל אחת את המוכר לה.

כדי לאהוב באמת, כלומר לאהוב את האהוב עצמו, יש לדעת את עצמי, אחרת יעוותו את התפיסה רסיסי-דמויות וחוויות שהופנמו לתוכי באופן לא-מודע. זהו לימוד האהבה מן הסוג הראשון – למידה עצמית. הכוונה אינה לנרקיסיזם אגו-צנטרי, אלא לתפיסה המכירה בכך שהכול מסתנן דרכי, ולכן, כדי שאוכל לתת יותר, עלי להתפתח. לימוד-ליטוש עצמי שכזה אפשרי למשל בתוך טיפול נפשי, או תוך התבוננות עצמית אינטנסיבית בתרגול מדיטציה.

אם למדנו מספיק, יגדלו סיכויינו למצוא מראה המתאימה למי-שאנו, ולא כזו התואמת לתפיסות שגויות הנובעות מדפוסי קשרים ישנים או מפנטזיות ומתרחישי תרבות שלא אנו חיברנו. אם המראה שלנו מלוטשת ונקייה דיה, נוכל גם להתחיל בלימוד מן הסוג השני – זה של בן הזוג. כדי לאהוב באמת אדם, עלינו להכירו, אחרת לא אותו אנו אוהבים. מתוך עניין בלתי מוגבל באהובנו אנו רוצים לדעת מי הוא, או היא, עד כמה שניתן. כל דבר הקשור באדם זה מרתק ומעניין אותנו. במובן זה אהבה קשה יותר מכל מקצוע. ללמוד אדם הוא פרויקט שמשכו חיים. לימוד זה מאופיין בסקרנות ובקבלה מלאה של כל המתגלה, המאפשרים את הפתיחות והכנות הנדרשים לחשיפה עצמית בפני אחר. במקביל, ישנם גם סקרנות, קבלה, פתיחות וכנות ביחס לעצמי – כי בקשר אוהב אתה לא רק לומד, אלא גם נלמד, ובעודך מספר ומראה עצמך לאחר, אתה גם שומע ורואה מי אתה.*

אפשר לומר שהמראה שהיא בן הזוג אינה חלקה ופשוטה – אלא לוח זכוכית מוכסף עם תחריטים עדינים ויפים מכל שראית. כאשר אתה מביט ביופי הזה ולומד אותו, גם את ה'אני' שלך אתה מגלה, נשקף מעיניו של בן הזוג הלומדות אותך באותה שקדנות, באותה אהבה. כך צומחת עוד ידיעתנו העצמית, ובזכות זאת גדלה גם ידיעת האהובה. שני סוגי הלימוד משתלבים זה בזה ומעמיקים זה את זה. אתה מביט, וניבט, מכיר – ומוכר, רואה – ונראה, הופך צלול, ומצליל.

כדי לראות אינסוף, המראות מתכווננות זו אל זו בתהליך ממושך ומשותף, שואפות לעמוד בדיוק אחת מול השנייה. שהרי אפילו סטייה של מעלה אחת מביאה להשתקפות מוגבלת. כעת גם ניתן לגשת ללימוד השלישי – של האהבה עצמה. נדמה לנו שאנו יודעים מהי, אך אין זו אלא אשליה. אנשים מזהים אהבה עם משיכה, צורך, ביטחון, תלות, חיבה, דאגה, אישור, שייכות, שותפות, רומנטיקה, תשומת-לב ואינספור דברים דומים לאלה. אין ספק שכל אותם דברים קיימים באהבה, ובכל זאת, היא אף לא אחד מהם. ובכן, מהי? להתקרב מעט לידיעתה אפשר, אולי, בפסענו יחד עם בן זוג אהוב, מכירים-מוכרים, מתמסרים-מסורים, משקפים זה את זה, ובכך מסוגלים גם להציץ באינסוף שהיא. הראי, הפך חלון.

* כאן טמונה אחת התרומות הגדולות של מין לאהבה. הוא מאפשר מרחב משחקי אינטימי משוחרר יחסית מהשפעות ותכתיבים, לגילוי עצמי והדדי.

פורסם לראשונה ב"אלכסון"