חנוכה הוא חג האור. אבל אור הוא תמיד צדו השני של החושך. אין אחד בלא השני. כך גם אהבה ומוות. אנו בני תמותה, אנו ילדי הזמן, ואף אחד מאתנו לא יימלט מהמוות. אנו יודעים לא רק שאנו עצמנו נמות, אלא גם אהובנו או אהובתנו. המשורר זוכה פרס נובל אוקטביו פאס כתב: "אנו כלי המשחק של הזמן והמקריות; מחלה וזִקנה מעוותים את הגוף. אהבה היא אחת התשובות שהאנושות המציאה כדי להביט למוות בעיניים. באמצעות האהבה אנו גונבים מהזמן שהורג אותנו כמה שעות שאותן אנו הופכים לעתים לגן עדן, לעתים לגיהינום". אלמלא המוות, לא היתה אהבה. בלי החושך, בלי מודעות לאזורי הצל שבנו, הכרה בהם, לא יהיה אור.

מה פירושו של האור? בגלל שהיא עשויה זמן, אהבה היא הן מודעות למוות הן ניסיון להפוך את הרגע לנצח. כל האהבות הן חסרות-כוכב שכן כולן אינן אלא הקשר הפגיע בין שני יצורים ארציים שיודעים שהם הולכים למות. אבל אולי האהבה אינה רק פגיעה וזמנית. לקראת סוף ספרו, The Double Flame, כתב פאס: "בכל האהבות, גם הטרגיות ביותר, יש רגע של אושר שלא יהיה זה מופרז לכנותו על-אנושי: זהו הניצחון על הזמן, הצצה במה שמעבר, בשָׁם שהוא כאן, היכן שדבר אינו משתנה וכל מה שישנו, באמת ישנו".

מאבקה של האהבה בזמן תואר גם על ידי פרנץ רוזנצווייג. בכוכב הגאולה הוא כתב: "המוות … טובע על כל יצור חותם בל-יימחה של הנבראוּת, היינו את המלה 'היה'. עליו אוסרת האהבה מלחמה, היא שאינה יודעת אלא הווה בלבד, חיה על ההווה בלבד, כמהה להווה בלבד". הניצחון במאבק הוא ביכולת להיות עכשיו, ותו לא. כך הופך האור לנצחי. פך השמן אמור היה להספיק ליום אחד בלבד, אבל בכל זאת השתמשו בו. להיום יש לנו שמן, זה מספיק, שכן היום הוא כל שישנו. ההבנה העמוקה של עובדה זו, היא הנס.