אוהב טוב-דיו

את הבסיס לאהבתנו אנחנו רוכשים לרוב כבר כפעוטות. כיצד נאהבנו בימינו הראשונים מעצב כיצד נאהב, או כיצד נבקש לא לאהוב, כבוגרים. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב שתינוק של מי שהוא כינה "אם טובה-דיה" – כאשר הוא מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו. תינוק לאם שהיא "לא טובה-דיה", רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכו'.

כך גם ביחסים רומנטיים. אוהב אמת רואה תמיד את האהובה. "גבר המתאהב ביופי שונה, אפוא, מגבר האוהב נערה ומרגיש שהיא יפה, ומסוגל לראות מה יפה בה", כתב ויניקוט. אההבה היא מציאת היפה שבאהוב, והיא כוללת את ראיית האהוב עצמו, ולא ראיית-עצמי, ראיית-טעמיי, ראיית-רצונותיי. האוהב הטוב-דיו רואה את אהובתו, את צרכיה, את חולשותיה, את כישרונותיה, את מראיה, ואוהב אותם, כי הוא אוהב אותה, ולא אוהב אותה כי הוא אוהב אותם.

האוהב הטוב-דיו, אפשר לומר, באמת תופס, קולט (Realizes) –

הפילוסוף סורן קירקגור כתב: "זוהי טעות עצובה, אך נפוצה, לדבר עוד ועוד על האופן בו צריך אובייקט האהבה להיות כדי שיוכל להיות בר-אהבה, במקום לדבר על האופן בו האהבה צריכה להיות כדי שתוכל לאהוב". כשאוהבים, אוהבים תמיד את האדם, לא את תכונותיו. "מי שאוהב תכונות טובות שהוא רואה באדם, אינו רואה את האדם, ולכן יפסיק לאהוב אותו, כאשר התכונות ישתנו".

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אוהב טוב-דיו

  1. אני תוהה מה זה לאהוב ״אותה״ ולא את תכונותיה?… מה מרכיב אדם אם לא מכלול תכונותיו? אשמח לתגובה, מאחר והשאלה הזו מעסיקה אותי המון 🙂

    תודה!

    אהבתי

    1. זו שאלה טובה.
      דרך אחת להבין את זה היא באמצעות הדוגמה של ההורות. האמא לא אוהבת את התינוק בגלל שהוא חכם, יפה, נדיב, מקורי. למען האמת, הוא אף לא אחד מהדברים האלה. מכאן שהיא אוהבת אותו. נכון שיש בהורות אלמנט ביולוגי מאוד חזק, אבל אפשר דרכה לקבל את התחושה של מה זה לאהוב אדם ולא תכונותיו.
      את אומרת – מהו האדם אם לא מכלול תכונותיו? אך אפשר לראות זאת להיפך: האדם אינו מורכב מתכונותיו, אלא התכונות נובעות מהאדם. האדם אינו תכונותיו, שהרי התכונות יכולות להשתנות, כמו שכותב קירקגור, והאדם, מהותו – אם אנחנו מאמצים גישה יהודית-נוצרית או הינדית (ולא בודהיסטית) – הם בעלי מימד נצחי. את הנשמה, את האטמן, אנחנו אוהבים.
      נכון שבמערכת יחסים רומנטית, אנחנו ראשית מתאהבים בתכונות (או לפחות, כך נדמה לנו). זה בלתי נמנע. אני חושב שבמקרים מסוימים, שאני קורא להם 'אההבה', יש רגע בו מתברר, באופן חווייתי-מוחשי, לא אינטלקטואלי, שאנחנו אוהבים את האדם, אנחנו פשוט אוהבים אותו. יש בזה משהו הכרחי כמעט. אז מתברר שהתכונות שמצאו חן בעינינו, מצאו חן לא כי הן בפני עצמן טובות באיזה אופן אובייקטיבי, אלא כי הן התכונות שלו.

      אהבתי

דבּרוּ אהבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s