על אמפתיה ופורנוגרפיה

התגלית המעניינת ביותר של חקר המוח מסבירה אולי את סוד כוחה של הפורנוגרפיה, ולא רק אותו

porn postcard

יש משהו לא מובן בהרגלי הצפייה שלנו. ברשימת עשר התוכניות עם הרייטינג הגבוה ביותר בתולדות המדידה בארץ מופיעים שני משדרים של ריאליטי אוכל ושלושה של תחרויות ספורט. לצד אלה – דרמות בינאישיות ותחרויות שירה. סיפורים אנושיים ושירים אנחנו צורכים בצורה פסיבית מזה אלפי שנים, אבל אוכל וספורט הם דברים שניתן היה לשער שצריכה מתווכת שלהם תהיה עקרה ולא אטרקטיבית. מה הטעם באוכל שאי אפשר לטעום? במשחק שלא משחקים? גורמים חברתיים, כמו הזדהות עם קבוצת ספורט או סקרנות לגבי תהליכים של שיפוט והדחה מסבירים חלק מהתופעה, אבל נראה שהם לא מקיפים את כל הגורמים להצלחה הפנומנלית של משדרים אלה דווקא.

התעלומה גדֵלה כשחושבים על מלכת הרייטינג האמיתית, זו שאף נילסן לא ימדוד. אתם יודעים במי מדובר. צפייה מהצד באדם בועט בכדור או קוצץ בצל היא אולי פעילות מעט משעממת, אבל אם ניקלע לסיטואציה בה נראה זוג זר משתגל על-ידנו נחוש כנראה רתיעה ואולי אף דחייה. ובכל זאת, מאות מיליוני אנשים עושים בדיוק את זה, מדי יום.

אחד הממצאים המעניינים ביותר של חקר המוח הוא גילויים של נוירוני המראה. אלה תאי עצב המגיבים באותו אופן כאשר האדם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באדם אחר מבצע פעולה זו. כלומר, מבחינת פעילות הנוירון, התנהגות של אחר מתבטאת כאילו היתה התנהגותו של האדם עצמו. אם אני רואה שמלטפים מישהו, נוירוני מראה שולחים מסר למוח שמלטפים אותי. הסיבה שאני לא חש את הליטוף היא שחיישנים בעורי מדווחים למוח שאין למעשה שום מגע. אם העור במקום ה"נגיעה" יורדם, שאז החיישנים לא יוכלו לשלוח את ההכחשה – ארגיש ממש את הליטוף. התופעה משמשת לטיפול בקטועי איברים. אדם הסובל כאבי פנטום ביד שנקטעה יחוש הקלה אם יראה מישהו אחר מקבל עיסוי במקום הכאב.

הקשר בין אנשים אותו יוצרים נוירוני המראה עמוק אף יותר, גילו נוירוביולוגים. יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה באדם אחר עושה משהו, אלא כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. נוירוני המראה יכולים אפוא להסביר אמפתיה, את היכולת להזדהות עם אחר ולצאת מגבולות הסובייקט, גבולות שנראו תמיד לפילוסופים בלתי חדירים.

הנוירונים האלה התפתחו בסביבה שונה מאוד מזו בה אנו חיים. לפני מאה אלף שנה הפעולות והתחושות שאדם יכול היה לראות, לחוות ולחקות באמצעות נוירוני המראה שלו היו דומות מאוד למה שהוא ממילא עשה וחש ביומיום. הטכנולוגיה שינתה מאוד את המצב. כמעט בכל סרט מצולמים אנשים העושים פעולות שרובנו לעולם לא נוכל לבצע, ובכל מהדורת חדשות, תוכנית ריאליטי או שידור של משחק כדורגל אנו נחשפים למגוון אדיר של תחושות ורגשות רבי עוצמה. כל חשיפה כזו מפעילה מיד את נוירוני המראה שלנו.

מכאן נובע אולי סוד כוחה של הפורנוגרפיה, שהיא מהתופעות הבולטות והאוניברסליות ביותר של ימינו. הפורנוגרפיה מספקת אפשרות זמינה לעוררות מינית ולעונג החריף של האוננות, אבל זה לא כל הסיפור. כאשר גבר צופה באחר שוכב עם אישה בתנוחה אקזוטית, מבחינת מוחו הוא לא פסיבי, הוא ממש שם, מבצע את האקט (וכך גם בנוגע לצופות, שהן כשליש מכלל צרכני הפורנו). מחקר שערך הרולד מוראס ופורסם בכתב העת המדעי NeuroImage מצא אכן כי בעת צפייה בסרטונים ארוטיים ישנה אקטיבציה של אזור pars opercularis במוח, המקושר לפעילות של נוירוני מראה. אם מבחינה אבולוציונית נועדנו בסך הכל להעביר את הגנים הלאה, עבור נוירוני המראה צפייה בפורנו היא הפעילות ההישרדותית המוצלחת ביותר.

המאמר פורסם לראשונה ב"אלכסון".

מודעות פרסומת

שיעורים באהבה (2)

Eddie Gerald  - hands.jpg
צילום: אדי גרלד

כל דבר שנרצה לעשותו היטב, נידרש להשקיע בלימודו זמן ומאמץ. אהבה אינה שונה. הפילוסוף פרידריך ניטשה הקביל זאת למוזיקה. כל אדם, אם אינו חירש, מסוגל לקלוט צלילים. אבל באמת לשמוע זה כבר עניין אחר. מוכרת התופעה בה שיר לא מוכר נשמע לנו סתמי, אולם אחרי שמקשיבים לו שוב ושוב הוא מתגלה במלוא יופיו. נדרשים מאמץ ורצון טוב לשאת את המנגינה הלא מוכרת, למרות זרותה, עד שמגיע הרגע בו אנו כבר מורגלים בה, הרגע בו, כדברי ניטשה, "נרגיש כי היתה חסרה לנו אילו נעדרה". כך בדיוק אנו לומדים לאהוב את כל מה שאהוב עלינו. "בסופו של דבר יש שכר לרצוננו הטוב, לאורך רוחנו, להתחשבותנו, לטוב-לבנו כלפי העניין הזר, על-ידי כך שהוא מסיר לאט לאט את צעיפיו מעליו, ומופיע לעינינו כיופי חדש בל-יתואר – זוהי הכרת התודה שלו על הכנסת האורחים שנהגנו בו. כי אין אחרת. גם את האהבה יש ללמוד" (תרגם: ישראל אלדד).

רצון טוב ואורך רוח אינם השיעור היחידי. הגרונטולוג קארל פילמר מאוניברסיטת קורנל ניגש ל-400 זוגות מנוסים ביותר, כאלה שמספר שנות הנישואין הממוצע שלהם 44 (בני הזוג הוותיקים ביותר היו בני 98 ו-101, נשואים 76 שנים), ושאל מה למדו על אהבה לאורך חייהם המשותפים. תשובותיהם מפורטות בספרו, "30 שיעורים לאהבה". הנה חמש מהעצות שחזרו על עצמן בתכיפות רבה בקרב הזוגות למודי האהבה:

  1. למדו לתקשר. הזוגות הוותיקים חזרו ואמרו: "דברו, דברו, דברו". בעיות בקשר, הם טענו, אפשר לפתור תמיד בעזרת תקשורת פתוחה.
  2. למדו להכיר היטב את בן הזוג לפני החתונה. אף שבעבר נהגו להתחתן בגיל צעיר, הזוגות הקשישים המליצו דווקא לחכות עם החתונה עד שבני הזוג יכירו טוב מאוד אחד את השני. עצה אותה הדגישו רבים הייתה "לעולם אל תתחתנו עם מישהו בציפייה שתצליחו לשנותו".
  3. התייחסו לנישואין כאל התחייבות בלתי ניתנת להפרה שמשכה כמשך חייכם. הקשישים המליצו בחום לא לראות בנישואין משהו שנמשך רק כל עוד יש תשוקה ולהט. זוגות ותיקים רבים דיווחו על תקופות קשות ואומללות לאורך הדרך, שאחרי שהתמודדו איתן חזר הקשר לפרוח.
  4. למדו לעבוד כצוות. התייחסו לנישואים כאל עבודת צוות לכל דבר. כלומר: ראו בעיות כמשותפות תמיד לשניכם, ואף פעם לא כשייכות לאחד מכם בלבד. כל קושי, מחלה או מכשול שניצבים בפני בן הזוג האחד, הם גם האחריות של השני.
  5. בחרו בן זוג שדומה לכם מאוד. נישואים זה עסק לא פשוט, לאף אחד. קל יותר לחלוק אותם עם מישהו שיש לו את אותם תחומי עניין, רקע ודעות. חשוב במיוחד דמיון בנושאים שיכולים לעורר ויכוחים כמו גידול ילדים, כסף ודת.

ואחרי ששמענו עצות מ-400 זוגות זרים, הנה עוד צרור מזוג אחד ישראלי. שאלתי את הוריי, שהתחתנו לפני 46 שנה, מהו לדעתם סוד הנישואים הארוכים והטובים. אמא שלי אמרה: "שאפשר לצחוק ביחד, צחוק חשוב מאוד. וגם לתת מרחב". ואבי אמר: "שיש דברים שאוהבים לעשות יחד. וגם תחושה של שייכות משותפת, שמובילה לאכפתיות".

(פורסם לראשונה במגזין "נשים")

שיעורים באהבה (1)

Eddie Gerald - kiss
צילום: אדי גרלד

איש החינוך ליאו בוסקאליה ציין שרובנו מתנהגים כאילו אהבה אינה דבר שיש ללמוד אותו, אלא כושר שמצוי רדום בתוך כל אדם ופשוט מחכה לרגע בו הוא יתגלה במלואו בצורה מיסטית. "רבים מחכים לאותו רגע לנצח", כתב בוסקאליה. "נראה שאנחנו מסרבים להכיר בעובדה הברורה שרובנו מבלים את חיינו בניסיון למצוא אהבה, ולבסוף מתים בלי שמעולם באמת גילינו אותה".

יותר מאשר רגש, אהבה היא פעולה. וכמו כל פעולה שאנחנו מבצעים, החל מללכת וכלה בלחתוך סלט – עלינו ללמוד מתישהו כיצד לעשותה כראוי. לימוד זה מכה שורש בנשמה בצורה השלמה ביותר כאשר הוא נעשה בצוותא עם בן הזוג, שמלמד אותנו כיצד לאהוב אותו, וגם, באהבתו – כיצד לאהוב את עצמנו (ובמקביל אנו מלמדים אותו). אבל כמו בתחומים אחרים, לפעמים יש ערך גם לשיעורים מפי מומחים.

מיהם המומחים? יש את אנשי המקצוע ויש את האנשים רבי הניסיון. נפתח בראשונים. העיתונים מדווחים השכם וערב על מחקרים פסיכולוגיים חדשים הכוללים המלצות לזוגיות בריאה. מרוב עצות לא רואים את היעד. אבל שני חוקרים נחמדים, מלני טננבאום וג'סטין הלפר, שלא במקרה גם נשואים זה לזה, עשו לנו טובה גדולה ושלפו מתוך ערמת הקש העצומה של כתבי-העת האקדמיים את ארבעת הממצאים הפסיכולוגיים שנמצאו הכי מבוססים מבחינה מחקרית כמסייעים לקשר בריא ואוהב.

1. מדי יום, חישבו מה אתם מעריכים בבן הזוג, ובטאו באופן מילולי את הוקרתכם. נכון, יש לו גם חסרונות – אבל אם תתמקדו בהם, זה לא יקדם שום הנאה ממערכת היחסים, של אף אחד מכם. במחקר שנערך נמצא שאנשים שמביעים הערכה כלפי בן הזוג על פעולות יומיומיות שעשה חוו רמות גבוהות יותר של סיפוק וקירבה. ממצא מעניין במיוחד הוא שגם אם ביטויי ההערכה נבעו מכך שהורו לנבדקים להגיד אותם – זה עבד. מה שמוכיח שזו לא העובדה שיש לכם בן-זוג מתחשב שהיא החשובה – אלא עצם הבעת ההערכה.

2. גם עם העצות הכי טובות, אין מנוס ממריבות פה ושם. מה שקובע אם תישארו קרובים ואוהבים אינה האם אתם רבים, אלא כיצד אתם רבים. כאשר חילוקי דעות מתעוררים, והדם מזנק לפנים, מה שכדאי לעשות זה להקשיב, לקחת אחריות, ולהתמקד בהתנהגויות ספציפיות שמפריעות לכם ולא בתכונות אישיות. גורו היחסים הפסיכולוג ג'ון גוטמן הקליט זוגות נשואים משוחחים על ריב שהיה להם. כעבור 14 שנה הושוו השיחות של הזוגות שנשארו נשואים לאלה של מי שהתגרשו. נמצא שהמתגרשים, ורק הם, הפגינו כלפי בן הזוג במהלך ריבים בוז – שילוב של כעס וגועל. מעבר לכך, הם האשימו את בן הזוג בפגמים באישיותו, ולא ביקרו התנהגויות. כמובן, את האישיות הרבה יותר קשה לשנות. המאפיין הבעייתי השלישי של מריבות המתגרשים היה אי לקיחת אחריות לתפקיד שיש להם במריבה והתעקשות שבן הזוג הוא האשם הבלעדי.

3. צרו כמה שיותר חוויות חיוביות משותפות. נסו למשל לפתח תחביבים משותפים, או צאו יחד לאתגרים – התמודדות עם קשיים כצוות היא הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות לזוגיות. לפי מחקרים, פעילויות פיזיות אקטיביות מועילות במיוחד, שכן הן מובילות לתופעה הפסיכולוגית של ייחוס מוטעה של עוררות. אנחנו חושבים שרגשות עולים בצורה פשוטה – מישהו מעצבן אותנו, אז אנחנו מתעצבנים. לא כך הוא. לרוב איננו חשים "כעס" או "שמחה", אלא פשוט עוררות – עלייה בלחץ הדם, בקצב הלב וכו'. כאשר יש סיבה ברורה בסביבה קל לייחס לה את התגובה הפיזית, אבל לעתים המנגנון יכול להטעות. בניסוי ידוע עוררו בגברים תחושת פחד ואז הפגישו אותם עם אישה – הם נמשכו אליה הרבה יותר מנבדקים שסתם פגשו אותה, בלי החוויה המפחידה. כלומר, הגברים בקבוצה הראשונה ייחסו את העוררות הגופנית למשיכה ולא לפחד שעלה בהם. זה קורה כל הזמן. אנחנו חשים עוררות גופנית, ואז מחפשים בסביבה הסבר לה. אז אם אתם רוצים לעורר את הזוגיות, הגבירו את הדופק, יחד.

4. כיף לעשות דברים יחד, אבל חשוב לא פחות גם לתמוך באוטונומיה של בן הזוג. נכנסתם לקשר כי הערכתם את האדם שמולכם – עזרו לו להמשיך להתפתח. זוגיות טובה יכולה לחשוף את העצמי האידיאלי שחבוי בתוך כל אחד, בעזרת עידוד ותמיכה למימוש עצמי והישגים. מחקרים מראים שכאשר בן הזוג מגיב בצורה אקטיבית ותומכת לניסיונות להשיג מטרות של עצמי אידיאלי, אנשים הופכים באופן אובייקטיבי למצליחים יותר בהשגת מטרות אלה. בנוסף, אנשים שחשים יותר אוטונומיים ועצמאיים מדווחים על יותר סיפוק בזוגיות שלהם. מסתבר שאם אתם חשים עצמאיים, יהיה לכם גם יותר נוח במצבים של תלות בבן הזוג. האמת, הגיוני, כשחושבים על זה. תחשבו על זה.

בשבוע הבא: חמש עצות לזוגיות טובה מזוגות ותיקים במיוחד.

(פורסם בגרסה מעט קצרה יותר במגזין "נשים")

הצורה הלא נכונה

Photo: Oliver Berghold
Photo: Oliver Berghold

אין שום דבר שאפשר לאהוב יותר מדי
אבל את כל הדברים אפשר לאהוב
בצורה הלא נכונה. (ו. ה. אודן)

טעויות באהבה הן עניין טבעי, במלוא מובן המילה. חוקר הטבע ויליאם ג'ורדן כתב ספרון בשם "גירושים בקרב שחפים". מסתבר שגם השחפים, שנדמה שחיים בזוגיות מונוגמית כל חייהם, סובלים משיעור גירושים גבוה של 25 אחוז. אחד מכל ארבעה זוגות שחפים נכשל ביחסים עד כדי כך שהוא נאלץ להיפרד. הציפורים בזוגות הללו מתקוטטות ונאבקות על מזון, מתווכחות מי יבנה את הקן, מי ישמור על הביצים. אחרי הפרידה שחפים גרושים רבים מוצאים בני-זוג חדשים, וחיים איתם באושר.

טעויות בבחירת בן הזוג הן מהגורמים הכי גדולים לסבל שאנו יוצרים במו ידינו. את הדברים הבאים של אורטגה אי גאסט אני חושב שכדאי ללמד נערות ונערים בתיכון, וחיילות וחיילים, וסטודנטים וסטודנטיות, ובכלל, את כל מי שמועד לפורענויות האהבה:

"בתהליך האהבה חשוב לדייק ולהבחין בין שני שלבים, שהבלבול ביניהם מערפל את הפסיכולוגיה של האהבה מתחילתה ועד סופה. כדי שאישה תתאהב בגבר, או הגבר יתאהב באישה, הכרחי הוא תחילה שהאחד ייתן את דעתו על השני. נתינת-דעת זו אינה אלא ריכוז תשומת הלב בדמות המסוימת, והודות לריכוז זה ניתקת הדמות מהקשרה המיידי ומתעלה מעל למישור הכללי. עדיין אין בשימת-לב רבת חסד זו משום אהבה, אבל היא מצב הקודם לאהבה. בלא נתינת-הדעת תופעת האהבה אינה יכולה להתחולל, אם גם אין הכרח שלאחר השלב המקדמי הזה היא תתחולל. ברור שנתינת-דעת כזאת יוצרת אווירה נוחה כל כך להולדת ההתלהבות, עד שהיא-עצמה זהה בדרך כלל לראשיתה של אהבה. ועם זאת יש חשיבות עליונה להבחנה בין שני הרגעים, שהרי בשניהם שליטים עקרונות שונים לגמרי. לא פעם טעויות בפסיכולוגיה של האהבה נובעות מן הבלבול בין התכונות 'המושכות את תשומת-הלב', ומתוך כך מעלות את הפרט המסוים מעל למישור הכללי, ובין התכונות האחרות, שהן המאהיבות באמת ובתמים את הפרט הזה על משנהו".

ישנם שני שלבים בתהליך האהבה: ראשית, בן הזוג הפוטנציאלי מושך את שימת-הלב; אחר, לעתים, נוצרת אהבה – ששונה משימת-הלב הנלהבת. אך שימת-הלב היא רבת עוצמה, קשה מאוד להשתחרר ממנה, גם אם כך נכון. אולי גם שחפים בוחרים פרטנר על סמך השלב הראשון בלבד.

רישומי אהבה

מספרים כי כאשר היה פיקאסו בן 24, הוא הציע לידידתו הטובה, הסופרת היהודייה האמריקנית גרטרוד שטיין לציירה. עשרות פעמים היא ישבה לפניו כמודל, אך פיקאסו לא היה מרוצה. "איני יכול לראות אותך כאשר אני מתבונן בך", אמר ברוגז. כעבור מספר חודשים צייר את שטיין מזיכרונו. מכריה של שטיין טענו כי אין כל דמיון בין הציור לבין המודל, ופיקאסו ענה: "אל דאגה, בסוף היא תיראה כמוהו". גרטרוד שטיין שמרה את הציור כל חייה. כאשר נפטרה הבחינו מכריה בדמיון יוצא דופן בינה לבין הציור.

Picasso's Portrait of Gertrude Stein

בעצם כולנו פיקאסו. כל אחד יכול לראות בעיני רוחו את מהותו של אדם אחר, אף אם טרם התגלמה בהופעתו. אם אתם אמנים דגולים יקראו לכך 'גאונות'. במקרים אחרים קוראים לזה, בזלזול לא מוצדק, 'אשליה רומנטית'.

המחזאי ג'ורג' ברנרד שו אמר: "להיות מאוהב משמעו להגזים בפראות בהבדל בין אישה אחת לאחרת" (או בין גבר אחד לכל היתר). כל בני-האדם, כך מראים מחקרים פסיכולוגיים, נוטים להגזמות כאלה ביחס לבני הזוג. כידוע לכל, בשלבים הראשונים והנלהבים של ההיכרות אנו הופכים אדם כמעט זר לנו לחלוטין למושא הערצה ותשוקה, בלי שום ביסוס. אבל הממצא המעניין הוא שגם כעבור שנים רבות של זוגיות נוטים בני שני המינים לדרג את הפרטנר שלהם כיותר אטרקטיבי, יותר טוב לב או יותר אינטליגנטי מאיך שידורג על-ידי אנשים אחרים ואפילו על-ידי בן הזוג עצמו.

על פי "סיינטיפיק אמריקן", החוקרים משערים שהגזמות כאלה רווחות כל-כך שכן הן יעילות מבחינה אבולוציונית. האידיאליזציה לבן הזוג, אם הוא מצדו עושה את אותו הדבר, מאפשרת להשקיע מאמצים ומשאבים רבים בשימור הקשר ובגידול הצאצאים. מחקר אורך שפורסם בכתב העת Personality & Social Psychology Bulletin בחן 168 זוגות במשך 13 שנים מרגע הנישואין. נמצא שבני זוג שהיללו והעריצו זה את זה כנשואים טריים היו צפויים פחות לדעיכת האהבה ביניהם בחלוף הזמן (אם כי מידת האידיאליזציה בעת החתונה לא ניבאה את הסיכוי לגירושין).

אבל הממצא הכי מעניין – אפשר אולי לקרוא לו "אפקט פיקאסו" – הוא שהאידיאליזציה של בן הזוג אינה סתם אשליה, אלא יכולה לפעול כנבואה שמגשימה את עצמה. כלומר, תפיסת בן הזוג כבעל תכונות חיוביות ורצויות עבורנו, אף אם אין לו אותן בפועל – עשויה להביא להיווצרותן של תכונות אלה. לפי מחקר של סנדרה מוריי מאוניברסיטת מישיגן, כאשר אחד מבני הזוג מגזים תכונות טובות של השני, הדבר משפיע על האופן בו יתפוס הפרטנר את עצמו והאופן בו הוא מתנהג, כך שבסופו של דבר הוא הופך אכן להיות דומה יותר לתפיסה האידיאלית מכפי שהיה בתחילה.

בספר "אההבה" כתבתי: באהבה אמיתית, אין רצון לשנות את בת-הזוג, אוהבים אותה "בדיוק כפי שאת". אבל בכל זאת ישנו שינוי, כי למעשה אוהבים "בדיוק כפי שאני חושב שאת". באהבה, זה תמיד יותר ממה שבן-הזוג הוא בפועל. האוהבת בעצם אוהבת את האהוב "בדיוק כפי שאתה באמת", היא אוהבת אותו כפי שהוא יכול להיות, אמור להיות, אם יצליח להיות, ולכבוד האהבה הזו, בהשראתה ובאמצעותה, הוא נהיֶה כזה.

(פורסם לראשונה במגזין "נשים")

נשים, 30.10.15

אותה האהבה

בהתחלה הקשר לוהט ומלא רגש. אחרי זמן מה הוא מתייצב. אז מתמסדים, מביאים ילדים, וממשיכים בחיים שלמים של אפרוריות. זה התסריט המוכר. ניאל ויליאמס תיאר אותו נהדר ב"ארבעה מכתבי אהבה":

אז, כששכבה לה במיטה לצד בעלה הישן, הבינה מרגרט לוני שלבה צפוי להתרוקן כשם שהתמלא באהבה, וכשם שלבה התרחב וגדל באותם שבועות ראשונים של אהבת נעורים בדונגאל, ומילא אותה כמעט עד להתפוצץ, כך עכשיו, בשנים שנותרו, יבוא דימום אטי, שירוקן, טיפה אחר טיפה, את הכל. הכל צריך להינתן בחזרה.

האם אין מנוס מהדימום האטי, המרוקן, הזה? האם אהבה בהכרח כואבת, מאכזבת? האם שירו של אריק איינשטיין אינו אלא פנטזיה מתוקה, אך בלתי ריאלית? לפי מחקר מפתיע התשובה הרבה יותר מעודדת מכפי שניתן היה לצפות. 274 זוגות, הנשואים למעלה מעשר שנים – הרבה מעבר למשך פעולתם של הורמוני האהבה המסממים – נשאלו בנוגע לחיי האהבה שלהם. על השאלה "עד כמה את/ה מאוהב/ת בבן הזוג שלך?", שהתשובות אליה נעו בין 1 ("לא מאוהב/ת כלל") ל-7 ("מאוהב/ת בלהט רב"), ענו 46 אחוז מהנשים ו-49 אחוז מהגברים: "שבע!". זו היתה התשובה השכיחה ביותר באופן בולט.

אז אולי לא חייבים 'לתת הכל בחזרה', כמו שכתב ויליאמס. מה שאפיין זוגות ששימרו אהבתם היה התמקדות של כל אחד מהשניים בתכונותיו הטובות של בן הזוג, והרבה שעות של יחד. ככל שהזוג דיווח על יותר פעילויות משותפות, הניצוץ נשמר חזק יותר. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים – היו גם מאוהבות יותר.

אז כן, אריק ופול צודקים. גם אחרי שנים, אין אחרת. ואפשר להישאר מלאים כמעט עד להתפוצץ, משוגעי אהבה.

להיות אמיתיים

בפוסט הקודם הזכרתי את טענתו של ניטשה, שצריך ללמוד לאהוב. אבל ראשית רצוי למצוא מישהי או מישהו איתם ואותם נוכל ללמוד לאהוב.

פעם, כדי למצוא אהבה, היית יוצא לבאר המרכזית, גולל אבן כבדה. בתקופות אחרות היה אפשר לשיר סרנדות מתחת למרפסת. אבל תמיד זה היה עניין מסובך. בשנים האחרונות נוסף לרשימת המכשולים בדרך אל אושר האהבה הצורך הבלתי נמנע כמעט לשווק את עצמך באתרי היכרויות. לפחות את זה רומאו ויוליה חסכו מעצמם.

ג'ייקוב דייט
"פגישתם של יעקב ורחל", ויליאם דייס (1850)

מהי הדרך הטובה ביותר להציג את עצמך ברשת? צמד החוקרים חאלד חאן וסאמיר צ'אודרי ניסו לענות על השאלה. הם סקרו עשרות מחקרים רלבנטיים בפסיכולוגיה, סוציולוגיה ומדעי ההתנהגות והגיעו לשלל מסקנות בנוגע לפרופיל הדייטים המושלם. למשל, כדי לא להיראות עסוקה מדי בעצמך, מומלץ לכתוב לא רק עלייך אלא גם על מה שאת מחפשת בבן הזוג (החוקרים ממליצים על יחס של 70 אחוז עלייך, 30 אחוז על בן הזוג שאת מקווה לו).

אבל העצה החשובה ביותר מגיעה ממחקר אחר, ומעידן אחר: היו אמיתיים. כן, זה עדיין עובד. חוקרים מאוניברסיטת איווה יצרו פרופילים בדיוניים, והציגו אותם לנשאלים. חלק מהפרופילים הציגו תמונה מושלמת של האדם וחלק היו מאוזנים. מעבר לכך, מחצית מהפרופילים הכילו פרטים אישיים ספציפיים על האדם, והיתר היו כלליים. הפרופילים המבוקשים ביותר היו, להפתעת החוקרים, אלה שהיו מאוזנים ושהכילו מידע ספציפי. פרופיל מוצלח הוא אפוא פרופיל חיובי, אבל לא בצורה מופרזת, ושכולל פרטים, לא הכללות (לכן ממליצים החוקרים למשל לכתוב איפה אתם עובדים ולא רק מה המקצוע שלכם). ככל שהפרופיל כולל יותר פרטים מהחיים, כאלה שניתן לבדוק ולקשר לאדם מציאותי, כך הוא נתפס כאמין ואמיתי יותר. אנשים משתמשים באתרי היכרויות לא כדי למצוא את האדם המושלם אלא את הזיווג המושלם, סיכמו החוקרים. וזיווג כזה הוא עם אדם שתופס את עצמו בצורה ריאלית, ושבאמת קיים.

ואולי זה לא שמנויי אתרי היכרויות מעדיפים אנשים אמיתיים, זה שאהבה מעדיפה אותם.

(פורסם לראשונה ב"מגזינה")