אין אהבה בלי מריבה

מה מבדיל בין זוגות שמריבות מקרבות אותם ובין כאלה שאצלם המריבה היא ראשיתו של שבר?

אהבה, יודעים כולם, ניזונה מכנות וסבלנות, מפתיחות ונדיבות, מהיכרות והתמסרות. אך ישנו מרכיב נוסף, מושמץ – וחיוני.

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים לאוהבים ויריבים. כל עוד שיחקו, אך גם התקוטטו והתגוששו, התפתח ארוס, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. אין אהבה בלי מריבה.

המיתולוגיה של ימינו, המדע, הגיעה למסקנה דומה. אחד הממצאים המפתיעים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שבהיעדר תוקפנות, לא נוצרים בעולם החי קשרים אישיים. פרטים ממינים שבטבעם אין גילויי תוקפנות כלפי בני אותו המין מזדווגים כאלמונים וחיים כבודדים. חתן פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות".

החיכוכים החריפים עם האדם הקרוב לנו ביותר הם מההיבטים המערערים והמכאיבים ביותר בקשרים זוגיים. אולם דווקא כישלון להכיר בתוקפנותנו ולבטאה הוא הגורם העיקרי לכך שיחסי אהבה עמוקים נסוגים והופכים לקרירים או מנוכרים, אמר הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים, להכניס למרחבים האינטימיים ביותר שלנו את הזולת. אם לא נדע שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר. לנצח נאכל חרב, גם אם במסעדה רומנטית לאור נרות.

מחקר מדיר שינה שערכה חברת מזרנים אמריקאית מצא כי זוגות רבים בממוצע 19 פעמים בחודש, ומגיעים בערך פעם בשבוע למצב שבו אחד מבני הזוג נאלץ לישון על הקאוץ'. אאוץ'. ראתה יצרנית מקלחות בריטית כי טוב ויזמה מחקר משלה, שיצק מים חמים על הדימוי האנגלי הצונן. זוגות בממלכה רבים מסתבר 312 פעמים בשנה. גם מחקר סולידי יותר, שבוצע באוניברסיטת מישיגן, מצא כי הרוב המוחלט של הזוגות רב כמה פעמים בחודש.

מה שקובע אם תישארו קרובים ואוהבים אינה השאלה האם אתם רבים, אלא כיצד אתם עושים זאת. במחקרו הקלאסי הקליט גורו היחסים, הפסיכולוג ג'ון גוטמן, זוגות נשואים משוחחים על ריב שהיה להם. הוא שם את הסלילים בארון, חיכה, כיעקב בשעתו, 14 שנה, ואז השווה את השיחות של הזוגות שנשארו נשואים לשיחותיהם של אלה שנתקפו לֵאות לאורך השנים. נמצא שבעוד הנשואים התייחסו בצורה ביקורתית להתנהגויות של בן הזוג שהפריעו להם, המתגרשים התמקדו בתכונות אישיות. כמובן, תכונות אישיות קשה הרבה יותר לשנות. מעבר לכך, בשיחות של המתגרשים, ורק בהן, היו ביטויים של בוז וזלזול (contempt). מאפיין שלישי של מריבות המתגרשים היה התעקשות שבן הזוג הוא האשם הבלעדי במצב המתוח.

המחקר של גוטמן נחשב לאורים ותומים של יועצים ומטפלים זוגיים שממליצים: בקרו התנהגות ולא תכונות, הפגינו כבוד וקחו אחריות. אך מחקר חדש, בו השתתפו זוגות נשואים טריים, מציב נושא אחר לגמרי במוקד היכולת לשרוד קונפליקטים זוגיים ולצמוח מהם. בשלב הראשון של המחקר, שמככב על עמוד השער של גיליון "סיינטיפיק אמריקן מיינד" של ינואר 2020, נבחן בנפרד 'זיכרון העבודה' של כל אחד מבני הזוג. זיכרון העבודה מתייחס לכמות המידע שהאדם מסוגל להיות קשוב לה בכל רגע נתון, קיבולת המודעות המידית, כאן ועכשיו. בשלב השני התבקשו בני הזוג להעלות רשימת בעיות שקיימות ביניהם ולדרג את חומרתן. אז ניתנו להם שמונה דקות לדון על דרכים לפתור כל אחת מהבעיות. בסוף כל דיון הופרדו בני הזוג והתבקשו, כל אחד, להיזכר במה שאמר השני. במהלך השנה שאחרי הניסוי מילאו בני הזוג פעמיים שאלונים בהם דירגו מחדש את חומרת הבעיות שציינו.

נמצא כי הירידה החדה ביותר בחומרת הבעיות התרחשה אצל מי שהיו בעלי קיבולת 'זיכרון עבודה' גבוהה. לא במפתיע, אנשים אלה תיארו בצורה מדויקת את מה שאמרו בני זוגם במהלך הדיון על פתרון הבעיות. החוקרים בדקו גם גורמים אישיותיים אחרים, כמו שליטה עצמית, יכולת בקרה רגשית ומידת סובלנות למצוקה, אך אף אחד מהם לא הצליח להסביר את הירידה בעוצמת הבעיות הזוגיות. יכולת להיות קשוב ומודע למה שאומר בן הזוג בעת ריב, ובכלל, היא אולי הדבר שתורם יותר מכל להתמודדות עם קשיים ביחסים, הסיקו החוקרים. אין אהבה בלי הקשבה.

איך משפרים את זיכרון העבודה? פשוט מתאמנים בשימת לב. מחקרים מצאו כי אפילו ארבעה ימי תרגול של מדיטציית קשיבות מחזקים את זיכרון העבודה. וניתן לשער כי התוצאות המיטיבות יתפשטו לכלל אזורי החיים, מעבר לזוגיות.

מסופר על מורה הזֶן איקיו כי יום אחד ניגש אליו אדם ושאל אותו: "האם תוכל לומר לי כמה משפטים על החוכמה הגבוהה ביותר?". איקיו לקח מיד את מכחולו וכתב: "תשומת לב".

"האם זה הכול?", שאל האיש באכזבה. "האם לא תוכל להוסיף משהו?".

"תשומת לב. תשומת לב", כתב איקיו אז.

"ובכן", אמר האיש, מעט מרוגז, "אני באמת לא רואה שום דבר עמוק או מעודן במה שכתבת זה עתה".

איקיו כתב שלוש פעמים: "תשומת לב. תשומת לב. תשומת לב".

האיש איבד את סבלנותו. "מה בכלל פירוש הביטוי 'תשומת לב'?", תבע לדעת.

איקיו ענה בשקט: "תשומת לב פירושה תשומת לב".

– – –

פורסם לראשונה ב"אלכסון".

Photo by Grégoire Bertaud on Unsplash

סיפור אהבה

נדמה שהסרט "סיפור נישואים" הוא בכלל סיפור גירושים. הוא לא

13baumbach-notebook1-articleLarge-v2

"סיפור נישואים", סרטו החדש של נואה באומבך, הוא סרט "חשוב", יצירה שמגדירה תקופה. לא בכדי זכה במספר הרב ביותר של מועמדויות בטקס גלובוס הזהב שיתקיים ביום ראשון הקרוב. הסרט נוגע בעצב הגדול של ימינו, ממחיש בחדות מייאשת כיצד ההחלטה של שני אנשים מאוהבים לדבוק זה בזה, שנחשבה תמיד למקור תקווה ונחמה, הפכה לעוד שלב בנסיגה הבלתי נמנעת לעבר פרידה ובגידה. מכאן הבחירה המוזרה לכאורה בשם הסרט, שכל כולו עוסק בהתרחקות ולא התקרבות, התרה ולא קשירה; כי זהו הסיפור של נישואים במאה ה-21: גירושים. במדינות כמו פורטוגל ובלגיה שיעור הגירושים דומה לאחוז התמיכה בביבי במרכז הליכוד, ואם היו נתונים על קבוצת האוכלוסייה המצומצמת של אנשי בוהמה בניו יורק אליה משתייכים באומבך וגרושתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, וגיבורי הסרט בני דמותם, במאי התיאטרון המבריק צ'רלי (אדם דרייבר) ואשתו השחקנית ניקול (סקרלט ג'והנסון), המספרים היו כנראה מתקרבים לתמיכה שהיה מקבל קים ג'ונג-און אילו חפץ להשתעשע בפריימריז.

Emily_Dickinson"שאהבה היא כל מה שיש, / הוא כל מה שאנו יודעים על אהבה. / זה מספיק", כתבה אמילי דיקינסון. היא גם כל מה שאנחנו צריכים, הוסיפו הביטלס. אך זה היה בעידן התמים שלפני אשלי מדיסון ויופורן, באמבלבי ו#גםאני. בימינו הפוליאמוריים נראה שהיא כל מה שאין, והדבר האחרון שאנחנו צריכים, אלא אם כן צרות אנו מחפשים.

אבל אפשר לראות את הסרט באור אחר לגמרי. לא חולשת האהבה מתוארת בו, אלא דווקא עוצמתה. הסרט נפתח בשמונה דקות מהרומנטיות ביותר שנראו על המסכים, שמונה דקות בהן מסביר הוא, על רקע סצנות מומתקות בהפרזה, מדוע הוא אוהב אותה ("היא מקשיבה באמת כשמישהו מדבר"), והיא מפרטת מדוע היא אוהבת אותו ("הוא בוכה בקלות בסרטים"). בסוף צמד המונולוגים הרומנטיים מתברר כי מי שיזם את שפיכת הלב הזו הוא מגשר ידידותי שמבקש להסדיר את גירושיהם. אולם כך אי-אפשר להתנתק. אהבה היא יצור עיקש במיוחד, כדי להכניע אותה צריך רוטוויילר רצחני, לא חבר חייכני. כמו עם קצבים, מטפלים סיעודיים או אנשי חברה קדישא, גם כאן דואגת המערכת שיהיה מי שיעשה את העבודה, המלוכלכת מכולן, חיסולה. "לפני שכל זה ייגמר אתה תשנא אותי", מחייך לצ'רלי תליין האהבה, עורך דינו. "פרקליט פלילי רואה אנשים רעים במיטבם, עו"ד לענייני אישות רואה אנשים טובים במרעם". התעריף ראוי: 950 דולר לשעה.

Yehuda_amichaiבאחת הסצנות בתחילת הסרט חוזרים צ'רלי וניקול הביתה ממסיבה. הבייביסיטר של בנם לא מצליחה לשלוט בעצמה ופולטת ביראה "אתם כל כך מושכים". הם אכן. זוהרים באהבתם. אז למה החליטו להיפרד? מדוע בחרו להבליט את צדדיהם המכוערים? השאלה לא מפסיקה לנקר בעת הצפייה בסרט. אולי העניין הוא שכפי שציין פרויד, "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". זה בלתי נסבל. וצ'רלי וניקול גם שונאים, בכל עוצמת ליבותיהם הגדולים. "כל יום אני מתעורר ומקווה שאת מתה!", צורח צ'רלי. "אם הייתי יכול להבטיח שהבן שלנו יהיה בסדר, הייתי מקווה שתחלי ואז תדרוס אותך מכונית ותמותי!". באמת, איך אפשר להיות עם מי שמרגישים כך כלפיו? כי רק עם מי שמרגישים כך כלפיו אפשר להיות, באמת להיות. יהודה עמיחי כתב: "אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, / בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק / בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים / וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן, / לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה".

זה לא קל. אנחנו רוצים לעשות עם בני זוגנו רק אהבה באהבה, ומוצאים את עצמנו בעוד ועוד סבבי לוחמה. אנשים זורקים יותר אבנים מאשר הם אוספים, כי זה מה שלמדו שעושים. הוריו האלכוהוליסטים של צ'רלי נהגו בו באלימות, אבא של ניקול היה גיי שחי בשקר עם אמהּ, וזו מצדה רודה בבנותיה בשתלטנות אימתנית (אפילו להיכנס לשירותים לבדה היא לא נותנת לניקול הבוגרת). "אתה מתנהג בדיוק כמו אבא שלך", מטריפה ניקול את דעתו של צ'רלי. "ואת בדיוק כמו אמא שלך!" הוא משיב בזעם, "וכמו אבא שלי! את גם כמו אמא שלי! את כל הדברים הרעים בכל האנשים האלה!".

קרל גוסטב יונג כתב: "כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג". קל יותר להרוס את הקשר מאשר לחקור את המציאות. אך אין בכך טעם רב. את ההבנה הפסיכולוגיסטית הזו אישר מחקר מרעיש שפורסם לפני מספר חודשים. חוקרים מאוניברסיטת אלברטה תשאלו בעקביות לאורך שמונה שנים קבוצה גדולה של אנשים לגבי מגוון היבטים בזוגיות שלהם. בסוף התקופה שלפו החוקרים מתוך הקבוצה הגדולה את אלה שהיו במהלכה בשני קשרים ממושכים. נמצא כי למרות הכאב הכרוך בפירוק ופרידה, והמאמץ הדרוש למציאת קשר חדש וייצובו – בשתי מערכות היחסים היו כל היבטי הזוגיות המשמעותיים זהים לחלוטין. במקום לעשות כביסה, רוב האנשים מחליפים תחתונים, אבל כמו בבדיחה הידועה – עם חיילים מהפלוגה השנייה.

דפוסים של קשרים מוקדמים נטמעים בנו, התחתונים המלוכלכים הופכים עור שני. הכרה בהם, ואז קילופם, דורשים אומץ ומאמץ גדולים. ניקול אמנם הולכת לטיפול, אבל במקום להתמודד שם עם עברה, היא משחזרת אותו – היא חולקת את המטפלת עם אמא שלה. צ'רלי עסוק גם הוא בדפוסים המנהלים אותו, ושוקע בביום מחזה על רצח אם ואב ("אלקטרה"). אך במקום לבער מקרבו את הדמויות המופנמות של הוריו, הוא משליך אותן על ניקול ומייחל למותה. כמו גיבור טרגי טוב הוא פוסע בעיוורון בנתיב האכזרי של שחזור המוביל לבגידה ביקרים לו והרס עצמי.

ברגע השיא של הסרט, צ'רלי מבין זאת. למעשה, ברגע הזה הסרט מפסיק להיות סרט, או "סיפור", והופך לשיר. צ'רלי יושב בבר עם חברי קבוצת התיאטרון שלו ומספר בלאות על תלאות הגירושים. לפתע נפרץ הנרטיב הריאליסטי. צ'רלי קם ממושבו, ניגש למיקרופון ומתחיל לשיר את "להיות חי" (Being Alive) של סטיבן סונדהיים. "מישהי שתחזיק אותי קרוב מדי", הוא שר בבוז ובזעם את שורות הפתיחה, "מישהי שתפגע בי עמוק מדי, מישהי שתשב בכיסאי, שתהרוס את שנתי". אלה הדברים שמיררו את חייו, מהם נמלט, במחיר כבד. השיר נמשך. אותה "מישהי" מעבירה גיהינום, מציפה באהבה, ותמיד נמצאת שם – "מפחדת כמותי, מלהיות חי". בסיום הוא מגיע לבית החוזר, המילים אותן מילים, אך הקללה הפכה תפילה: "החזיקי אותי קרוב מדי, פגעי בי עמוק מדי, שבי בכיסאי, הרסי את שנתי". לו, ולצופה, ברור שאין משהו גבוה יותר, נשאף יותר, מהקִרבה, מהפגיעה, מההרס, שפירושם חיים. צ'רלי נגאל.

אבל זה מאוחר מדי. ניקול מצאה בן זוג אחר. צ'רלי מגיע לבקר, והם בדרך למסיבת תחפושות, לבושים כמו הביטלס על עטיפת "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". זו סצנת הסיום, ובה מספר באומבך בפעם הראשונה בסרט את הסיפור של הנישואים, ולא של הגירושים. בפגישתה הראשונה עם עורכת דינה, פגישה ששלחה את בני הזוג למסע השקר המשפטי, אמרה ניקול בדמעות שאחרי שצפתה בסרט תיעודי על ג'ורג' הריסון היא חשבה לעצמה: "תכירי בזה. פשוט תכירי בזה. תהיי כמו אשתו של ג'ורג' הריסון. להיות רעיה ואם זה מספיק". אבל לא, זה לא מספיק. כי "אז קלטתי שאני לא זוכרת את שמה". למסיבה לובשת אִמהּ את החליפה האדומה, של הריסון, ניקול את הצהובה, החליפה של ג'ון לנון. איך קוראים לאשתו כולם זוכרים. "אהבה היא אמיתית, אמיתית היא אהבה", כתב ליוקו ג'ון.

the-beatles-sgt-peppers.jpg

לפני שעולות הכתוביות, ניקול-לנון שואלת את צ'רלי אם ירצה לקחת אליו את הנרי, בנם. זה לא הלילה שלי, הוא אומר, מופתע, אבל היא מוותרת ברצון. זהו הבן שהמאבק על המשמורת עליו מירר את חייהם, כילה כל כספם.

בשוט האחרון נראה צ'רלי מתרחק, הנרי הנם על כתפו. ניקול אצה אחריו, כורעת ברך, וקושרת את שרוך נעלו. האהבה שבה. בעצם, אף פעם לא עזבה.

– – –

פורסם ב"מוסף הארץ", 1.1.2020

 

עצמאות מאי-תלות

עצמאות נתפסת לרוב כהיפוכה של תלות. באנגלית independence היא, מילולית, אי-תלות. אבל אולי השחרור הוא בעצם מהאשליה שניתן לו לאדם להיות לא-תלוי? אם כך, עצמאות היא למעשה תלות מקבלת, ולא נאבקת, ואת תחילית ה-in האנגלית אפשר להבין כמציינת 'בתוך' ולא 'אי-'. שלושה מחקרים מראים כיצד חיבה וקירבה זוגית הן הדרך הטובה ביותר לתלות מקבלת, כלומר אהבה.

Close - Anna Sastre.jpg
Photo: Anna Sastre

1. צרות המין האנושי נובעות כולן מניסיונות כושלים שלנו להגדיל את אושרנו. כל פעולה שהיא נעשית תמיד למען הגדלת הרווחה האישית, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. ובכל זאת, למרות מיליארדי הכוונות הטובות, נראה כי מצבה של האנושות מעולם לא היה גרוע יותר. וחבל – כי יש דרך מאוד פשוטה, אקולוגית, זולה וזמינה להגדיל את הרווחה האישית, שגם לבטח לא תפגע באף אדם או יצור אחר.

החוקרות שרה פלוד וקייטי גנאדק מאוניברסיטת מינסוטה בחנו נתונים משאלונים על אודות שימוש בזמן שהועברו לכמעט 50,000 זוגות בארה"ב ומצאו שם נתון מדהים למדי. מתוך עשרות השאלות, הן התמקדו בשתיים: כמה זמן בילו בני הזוג בממוצע זה עם זה ומה היה מצב רוחם בעת הבילוי המשותף. הן גילו שכאשר אדם נמצא עם בן הזוג שלו, הוא מאושר כמעט פי שניים לעומת רגעים בהם אינו במחיצתו או מחיצתה. פעילויות שבוצעו במשותף גם התגלו כנושאות יותר משמעות ופחות מלחיצות.

לא במפתיע, החוקרות מצאו כי זוגות עם ילדים בילו פחות זמן מזוגות ללא ילדים וכי זוגות עם ילדים בגילאי 6 עד 12 בילו את הזמן המועט ביותר זה עם זה. אז למי שבקבוצת הסיכון, כדאי לעשות מאמץ מיוחד.

2. קשר טוב וקרוב יכול אפוא להכפיל את אושרנו. זה בולט במיוחד ברגעי שפל – בסוף יום רע בעבודה או כאשר תוקפת אותנו שפעת או מחלה נבזית אחרת. אולם כדי ליהנות מהקשר בתקופות הקשות, חשוב מאוד לשתף ברגעים המשמחים ולחלוק את הימים המוצלחים, כך קובע מחקר שערכה הפסיכולוגית החברתית שרה ארפין מאוניברסיטת גונזאגה בוושינגטון. בבחינת שבע השנים הטובות שבזכותן אפשר לצלוח את השנים הרזות. "חשוב מאוד לשתף את הפרטנר כאשר קורים לך דברים טובים", אמרה ארפין, "וכן להגיב בצורה חיובית כאשר בן הזוג משתף בחדשות משמחות". כאשר אנו משתפים במשהו טוב, והאדם אשר לו סיפרנו את החדשות שלנו שמח עבורנו, הדבר מעצים את החוויה החיובית עבור שני הצדדים. כאשר מישהו מתייחס בציניות או זלזול למשהו שנתפס עבורנו כמשמח, יש לכך כמובן השלכות שליליות.

לאירועים חיוביים יש תפקיד חשוב בעתות משבר זוגי, במיוחד כאשר מדובר באירועים חיוביים ששני בני הזוג חוו יחד. לדברי הפסיכולוגית הקלינית ד"ר קארן סקרט מאוניברסיטת נורתווסטרן, שיחזור סיפורים זוגיים חיוביים יכול לעזור לבני זוג שהתרחקו זה מזה להתחבר מחדש ולחזק את הקשר. בספר שפרסמה ב-2014 קראה סקרט לסיפורים הללו "סיפורי-אנחנו" (We-stories). כאשר זוגות במשבר מגיעים לטיפול, מציעה סקרט לסייע להם למצוא זיכרונות משמעותיים שיכולים לשמש כ'סיפורי-אנחנו': "הזיכרון שעולה יכולה לשמש כסמל חיובי לקשר, וכעוגן בזמנים קשים".

3. העמדה החיובית של שני המחקרים הללו נדמית סותרת את התפיסה הרווחת, לפיה גברים לרוב נמשכים לביצ'יות ונשים לגברים חזקים שלא תמיד מתייחסים אליהן יפה. אבל אם אתן נשים טובות לב או בחורים נחמדים (אכן, העלבון הכי גדול לאגו הגברי) אל תאמרו נואש. כשמדובר במערכות יחסים רציניות, לתכונות שלכם יש ערך רב.

החוקרים האיטלקיים סימונה סקיארה וג'וזפה פנטלאו רצו לבדוק את השפעת הפחד מנטישת בן הזוג על הרגש כלפיו. הם אספו נבדקים וביקשו מהם לספר על עצמם ועל מערכות היחסים שלהם. לחלק מהנבדקים הם נתנו באופן מניפולטיבי פידבק שלילי בנוגע לסיכויי מערכות היחסים שלהם, בלי קשר למה שסיפרו הנבדקים, או שסיפקו נתונים מופרזים על כישלונות של מערכות יחסים. בהמשך התבקשו הנבדקים לדווח על מידת המחויבות שחשו לקשר ועל רגשותיהם כלפי הפרטנר. נמצא שהנבדקים שעברו את המניפולציה, כלומר חשו מאוימים בנוגע לסיכויי ההצלחה של מערכת היחסים שלהם, היו בעלי רגשות רומנטיים ומחויבות נמוכים יותר כלפי בן הזוג, לעומת נבדקים שלא נעשתה עליהם המניפולציה. הקטנת המחויבות, בתורה, מביאה להתנהגות קרירה יותר בתוך הקשר, שלרוב מובילה אכן, לפרידה.

לשחק אותה הארד טו גט היא אולי שיטה טובה לשלבי החיזור. אבל אם אתם כבר מצויים בתוך קשר מחויב שאתם רוצים לשמור עליו, כדאי לתת לבן הזוג תחושת ביטחון. כמובן. זה הרי מה שרוצים עבור מי שאוהבים.


הקטעים פורסמו לראשונה במגזינים "
נשים" ו"מגזינה"

 

על נשיות וגבריות

Riding - Everton Vila.jpg
Photo: Everton Vila

ב"אההבה" כתבתי על גבריות ונשיות כתכונות שנמצאות על רצף, ואינן קשורות באופן הכרחי למין הביולוגי. כתבתי: "למרות ההשפעה שישנה למין הביולוגי, נדיר מאוד שאדם יהיה בעל אותו מגדר בכל מידותיו. מעבר לכך, הנשיות והגבריות הפנימיות אינן איכויות בינאריות, או זה או זה, אלא נמצאות על רצף". לתפיסה זו גם תימוכין 'מדעיים' עכשוויים. ממאמר שהתפרסם ב-Journal of Personality and Social Psychology עולה כי משתנים פסיכולוגיים מתפלגים בצורה שווה למדי בין שני המינים וכי השונות בתוך כל מין גדולה יותר מההבדל הממוצע בין המינים ולכן לא ניתן להבחין בין בני שני המינים על סמך מאפיינים פסיכולוגיים. החוקרים בדקו משתנים כמו יחס למיניות, התנהגות מינית, יחס למדע, אמפתיה, חשש מהצלחה ותכונות אופי בולטות (The Big Five) והסיקו כי באף אחד מהם אין הבדל שניתן להבחין באמצעותו בין גברים ונשים. גם אם לאדם מסוים ציון סטריאוטיפי מבחינה מגדרית במדד אחד, אין זה בהכרח אומר שכך יהיה גם במדדים אחרים. גבר עם מדד אגרסיה גבוה יכול גם להיות נמוך במתמטיקה, למשל.

מחקר אחר, שפורסם בכתב העת Frontiers in Integrative Neuroscience, בדק הבדלים פיזיולוגיים-מוחיים בין גברים ונשים והגיע לממצאים דומים. בשונה מההנחה המדעית המקובלת לפיה ישנם שני סוגי מוח, 'נשי' ו'גברי', שההבדלים ביניהם עומדים ביסוד ההבדלים (לכאורה) בין התנהגות, אופי, דרכי חשיבה ורגש גבריים ונשיים, ממצאים נוירואנטומיים מצאו שהמוח האנושי מורכב מפסיפס משתנה-תדיר של מאפייני מוח 'נשיים' ו'גבריים'. אין מוח שהוא 'כזה' או 'כזה', ואין אפילו רצף בין 'מוח גברי' ל'מוח נשי'. החוקרת, דפנה יואל, סיכמה כי מבנה המוח נוצר בעקבות אינטראקציה בין המגדר הביולוגי וגורמים אחרים, והתוצאה היא שאצל כל אדם יהיה שילוב אחר של מאפייני מוח 'גבריים' ו'נשיים'. במובן זה מוחות אינם 'נשיים' או 'גבריים', אלא הם 'אינטרסקס'. אמנם ניתן לצפות כי בממוצע לנשים יהיו יותר מאפייני מוח עם תכונות 'נשיות', ולהפך, אבל לאדם בודד לא ניתן לנבא שום מאפיין מוחי על בסיס מגדרו.

אם כולנו נשיים וגבריים בנטיותינו והתנהגויותינו, ניתן להסיק שכדי להשיג סיפוק במערכת יחסים, על כל אחד מבני הזוג להשיג איזון מלא ככל הניתן בין האיכות השונות שבתוכו. רק במצב כזה יהיה לנו משהו שלם ואמיתי להציע לבן הזוג, שכן אחרת נהיה לא יותר מגבר-ילד או אישה-ילדה המנסים לתמרן את הסביבה החיצונית ואת בן הזוג כדי שימלאו את צרכינו – הרגשיים, הכלכליים, הפיזיולוגיים.

היום יום ראשית הסתיו, היום בו שעות היום ושעות הלילה שוות באורכן, יום של איזון מלא יין-יאנג, המסמל לכן את את האהבה השלמה וההרמונית. הרגע הקצרצר, שמתרחש רק פעמיים בשנה, בו השמש בדיוק בזנית, ייחול היום בישראל בדיוק ב-22:02, ב-22 בספטמבר. קריצה קטנה של היקום. שתהיה שנה של זוגיות הדדית, שוויונית ומלאת אהבה.

* * *

אגב, איחולים, מאמר שלי על כוחו של הייחול התפרסם באלכסון.

אנוכיות אלטרואיסטית

למה (ממש) טוב לאהוב, מי המפסיד הגדול במקרי בגידה ומה בין לב שבור ולב מדוכא. שלושה מחקרים חדשים

Couple - Selvan Tamilmani.jpg
Photo: Selvan Tamilmani

1. כולם רוצים להיות בריאים. אנחנו אוכלים ירקות ופירות, קונים אורגני, עושים כושר, יוצאים לחופשות, ישנים טוב. אבל אפשר להגיע לבריאות טובה בצורה הרבה יותר פשוטה, ומשמחת – במלוא מובן המילה. מחקר חדש מאוניברסיטת מישיגן, שבחן לאורך שש שנים קבוצה גדולה של בני 50 עד 94, גילה שהאנשים הבריאים ביותר הם אלה שיש להם בני זוג מאושרים. מחקרים קודמים הראו שאנשים מאושרים נוטים להיות בריאים יותר, אך כעת נמצא כי אושרו של בן הזוג משמעותי לבריאות האדם הרבה יותר מאושרו שלו עצמו. הפסיכולוג ויליאם צ'ופיק, שעמד בראש המחקר, אמר שהממצאים החדשים והמפתיעים נובעים אולי מכך שבן זוג מאושר צפוי להיות תומך יותר, וכן מכך שפשוט יותר כיף להיות עם אנשים מאושרים. במחקר לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין נשים וגברים. בקיצור – אם אתם רוצים להרגיש טוב, תחשבו איך לגרום למי שלצדכם להרגיש טוב. או כמו שכתב רומן גארי ברומן "לאור אישה": "אני אנוכי. האנוכיות, מה שנקרא אנוכיות, זה גם לחיות למען אדם אחר, מה שמעניק לך טעם לחיות".

2. הכי טוב כאשר כל אחד מבני הזוג מנסה לגרום לאושר אצל הפרטנר, וכך נהנים שניהם במקביל מבריאות גדולה. אבל גם אם זה חד צדדי, עדיין מוטב לחשוב על הזולת לפני שחושבים על עצמנו. כמו שכתב ו"ה אודן: "אם חיבה שווה לא תתאפשר, לו אהא זה שאוהב יותר".

לאהוב יותר ממה שנאהבים זה כואב. אבל מחקר חדש מאשר שזה אכן עדיף, גם כאשר נאהבים הרבה פחות ממה שאוהבים.

כאב הלב הנגרם מבגידה של הפרטנר הוא אחד הגדולים שישנם, אבל מסתבר שנשים שאיבדו כך את בן זוגם יצאו נשכרות, בעוד הבוגדים הם לרוב המפסידים הגדולים בסיפור. ד"ר קרייג מוריס מאוניברסיטת בינגהמפטון, ביצע סקר בקרב למעלה מ-5,000 נשים מ-96 מדינות בנוגע לפרידות שחוו. לפי הממצאים, גילוי בגידה של בן זוג הוא תמיד בעל השפעה שלילית לטווח קצר, אך בטווח הארוך דווקא שיפר את מצבן של נשים. לדברי מוריס, נשים שנבגדו עוברות תקופת אבל, אך לאחריה הן יודעות לבחור בני זוג אמינים בצורה טובה יותר. ה'אישה השנייה', לעומת זאת, נמצאת במערכת יחסים עם פרטנר שהוכח שנוטה לרמאות וחוסר נאמנות.

3. קשיים בזוגיות, ובטח שבגידה, מובילים לא אחת למצב רוח ירוד. אך מצב כזה אינו תואם להגדרה הקלינית של דיכאון. עם-זאת, כך מגלה מחקר חדש שלישי, מרבית הפסיכיאטרים רושמים תרופות אנטי דיכאוניות למטופלים שמתלוננים על קשיים באהבה ובזוגיות, במיוחד מאז צאתן לשוק של תרופות כמו פרוזאק. המחקר בחן רשומות רפואיות במרכז הרפואי האמריקאי מידווסטרן לאורך תקופה של 20 שנה, מ-1980 ועד 2000. לדברי החוקר הראשי, פרופ' ג'ונתן מצל, קשיי נישואין הם בעלי קשר קלוש לקריטריונים המקובלים הנדרשים לאבחון דיכאון, וקשורים הרבה יותר לאופן שבו החברה חושבת שגברים ונשים צריכים להתנהג. עם-זאת, הדפוסים החברתיים הללו מובילים פסיכיאטרים לאבחן דיכאון אצל אנשים שבורי לב ולרשום להם תרופות פסיכיאטריות. יותר מהיר לקחת כדור, מאשר לעבוד על שיפור דרכי התקשורת הזוגיות. אלא שהכדור הפסיכיאטרי, מסתבר, פשוט לא רלבנטי למקרים הללו.

(מבוסס על מאמרים שפורסמו לראשונה ב"מגזינה" וב"נשים")

העצמי האמיתי הוא העצמי האוהב

Woman - Roksolana Zasiadko
Photo: Roksolana Zasiadko

"האחר מבסס אותי באמת: עם האחר בלבד אני חש כי אני 'אני'." (רולאן בארת)

אנחנו מחפשים את עצמנו, רוצים להיות מי שאנו, להיות אותנטיים. משמעות הדבר אינה בהכרח למצוא את הקריירה שתהלום את כשרוננו, או לבצע פעולות מסוימות שתואמות את אופיינו. הפילוסוף רוברט סולומון העיר כי כשאנו מדברים על "העצמי האמיתי" או על "להיות נאמנים לעצמנו" (being true to ourselves) פירוש הדבר לא אחת להיות נאמנים לדמות שלנו שמופיעה כשאנו עם אהובינו. יש לנו שלל דמויות – את זו שאנו מציגים בעבודה, זו שאנו מציגים למכרים שטחיים, או לשכן או לדודה. העצמי שאנחנו חושבים עליו כמייצג בצורה הכי מדויקת את מי שאנו הוא זה שמתגלה ברגעים האינטימיים ביותר – עצמי שמתאפיין בעדינות, ברגישות, בתשוקה, עצמי שמבטא עצמו בכנות גמורה.

שלל מחקרים תומכים בתפיסה זו. נראה שאהבה מוציאה תמיד את הטוב שבנו. פסיכולוגים מאוניברסיטת אמסטרדם למשל מצאו שכאשר אנחנו מאוהבים כל צורת המחשבה שלנו משתנה – והופכת יצירתית יותר. מחשבות האוהבים, נמצא בניסוי, מתאפיינות בתהליכי עיבוד קוגניטיביים-גלובליים, ולא בתהליכים אנליטיים-לוגיים (אשר מאפיינים, אגב, חשיבה על מין). החוקרים שיערו שאהבה רומנטית מעודדת פרספקטיבה לטווח ארוך, בשונה מתשוקה שמעודדת דווקא פרספקטיבה לטווח קצר. חשיבה גלובלית לטווח ארוך היא יצירתית יותר שכן היא מסייעת לעורר אסוציאציות רחוקות ולא צפויות.

האהבה משפיעה לא רק על החשיבה. גם מבחינה נפשית וגופנית אנחנו בשיאנו כשאנו מאוהבים. עוד ועוד מחקרים מראים שאהבה מגבירה את בריאותנו. תהליכים כימיים המקושרים לאהבה מפחיתים יתר לחץ דם (חיבוקים מומלצים במיוחד להשגת אפקט זה!), מקטינים מתח ודיכאון, ועשויים אפילו להביא להחלמה מהירה יותר של פצעים. מי שנמצא במערכת יחסים אוהבת גם מקבל החלטות טובות יותר עבור גופו – תזונתו בריאה יותר וסיכוייו לגמילה מעישון או שתיית אלכוהול גדלים. אין פלא שנמצא כי מאוהבים הם בסיכון נמוך בצורה משמעותית לחלות במחלות לב וריאה, סוכרת ואלצהיימר ותוחלת החיים שלהם גבוהה יותר.

יש האומרים שמה שמאפיין את האדם הוא היותו יוצר חושב, אחרים טוענים כי האדם הוא דווקא יצור משחק, או מדמיין, או מדבר. אבל כמו שכתב אוטו ויינינגר, "אדם הוא רק אז מכל הבחינות האדם עצמו, שעה שהוא אוהב". מכאן גם, המשיך, "מדוע הרבה אנשים מגיעים רק באהבה להכרת הקיום הפרטי שלהם, בעוד שעד אז לא היו חדורים ברעיון שהם בעלי נפש משלהם".

האהבה נותנת לעצמי האמיתי שלנו להתבטא, מבריאה ומחייה אותנו, מזכירה שיש לנו נפש. היא עושה אותנו מי שאנו, במלואנו. זו אחת ממתנותיה הגדולות, ואחת הסיבות למה אנחנו כל-כך אוהבים לאהוב ואוהבים את אהובינו. כפי שכתב המשורר רוי קרופט בשירו, שנקרא פשוט "אהבה":

אני אוהב אותך,
לא רק בגלל מי שאת,
אלא בגלל מי שאני
כשאני אתך.

אני אוהב אותך,
לא רק בגלל מה
שעשית מעצמך,
אלא בגלל מה
שאת עושה ממני.
(התרגום שלי)

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 200 של מגזין "נשים" תחת הכותרת "האחר הוא אני"

 

אהבות (10)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה – לחג החירות

rising - Austin Ban
צילום: אוסטין באן

1

"התובענית מכל היא האהבה כי פִּשרָהּ הוא הטוב ביותר." (אוה קילפי)

2

ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בסיטואציות דומות בעתיד. כנראה שמה שההורמון עושה הוא לחזק את הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) או שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה).

יש כאן הסבר אפשרי למה אהבה היא כה תובענית, למה לעתים קרובות היא מפחידה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות ההורמון מופרש במידה מוגברת, ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. אנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב מאוד אך גם יהיו פגיעים מאוד.

3

אחד משיאי ליל הסדר הוא השיר "דיינו", שמתאר תהליך של התפתחות רוחנית אישית. בכל שלב מתמלא צורך אחר של האדם, עד לשלב האחרון, הגבוה ביותר, בו נבנה "בית הבחירה". אחרי שמילאנו צרכינו הנמוכים יותר – בנקמה, בממון, במזון, באדמה ואף בשבת ובתורה – מגיעים לדבר הגבוה ביותר, לאפשרות לבחור. יש שיאמרו שיכולת הבחירה מצויה בידי כל אדם בלי שום מאמץ, אלא שכאן הכוונה לבחירה חופשית לגמרי – חופשית מתכתיבים חברתיים, חופשית מתשוקות אנוכיות, חופשית מהשפעות של חינוך, חופשית מפחדים. זוהי יכולת נדירה. רק אם נצליח להיכנס ל"בית הבחירה" שבלבנו, נוכל לבחור באהבה שלמה, באההבה, למרות הפחדים, הלחצים, ההרגלים.

4

כדי להיות מסוגלים לבחור, צריך עזרה. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון אמר פעם: כדי שיחול שינוי נפשי, נדרשות שתי תודעות. אנחנו לא יכולים להשתנות לבדנו. כדי לנוע, להתפתח, להשתחרר מדפוסים מוקדמים, להיפתח לאפשרויות חדשות – אנחנו צריכים עוד מישהו. והוא אותנו.

5

"אהבה היא הימור, הימור פרוע, על חירות. לא שלי, חירותו של הזולת." (אוקטביו פאס)

6

אהבה חופשית היא אהבה שמבקשת חירות לא עבור עצמי, אלא עבור מושא אהבתי. המורה הטיבטי ג'האדו טולקו רינפוצ'ה אמר בביקורו בארץ שיש עומקים והיקפים שונים של אהבה. לרוב אהבה כרוכה בהיצמדות – אוהבים מישהו כי הוא עושה לנו טוב, כי הוא "שלנו" (בן זוג "שלי", ילד "שלי", מורה "שלי" וכו'). כלומר מעורב פה אינטרס עצמי. האינטרס העצמי הזה הוא ה"מצרַיִם", האזור הצר, שבו אנו כלואים ואשר את השחרור ממנו מסמלת ביהדות יציאת מצרים (ובבודהיזם ההתעוררות של הבודהא). סוג האהבה שרוצים לטפח הוא כזה שאין בו אינטרס כזה, כלומר זו אהבה שבה האוריינטציה היא אך ורק כלפי הזולת.

לאהבה החופשית, המלאה, יש מאפיין נוסף. לא רק שהיא מופנית רק כלפי האחר, גם היקף ה'אחרים' שהיא פונה אליהם גדול ככל הניתן. לא בכדי מופיע הציווי לאהוב את הגֵר לא פחות מ-36 פעמים בתורה. אבל כיצד ניתן למלא את הצו הזה, איך אפשר לאהוב ממש גם אנשים שאינם קרובים לנו? רינפוצ'ה אמר שאם נזהה בצורה עמוקה שכולם, כל בני-האדם וגם כל היצורים החיים, רוצים להיות מאושרים, שאף אחד לא רוצה לחוות ולו טיפת סבל, ושבדיוק כמוני כולם מבולבלים לגבי מה יוצר אושר, וכך, במקום ליצור אותו יוצרים עוד ועוד סבל – אם נזהה זאת ונהיה מודעים לכך בכל ישותנו, נוכל לטפח אהבה שאינה מוגבלת. זהו החופש הגדול ביותר.

7

בתחילת השנה נפטר דייוויד בואי. בשיר המופתי הזה (אותו כתב ביף רוז) הוא שר על החירות כמו שהוא מבין אותה – חירות מפחד, שמובילה לחופש הגדול ביותר, החופש לאהוב, בלב מלא.

מלאו לבכם באהבה היום
אל תשחקו את משחק הזמן
דברים שקרו אי פעם
קרו רק בראשכם
רק בראש – הוֹ, שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!
הכתובת על הקיר
חופשיים – כן! ותוכלו לדעת את הכל
אם תבחרו, רק זכרו
אוהבים אף פעם לא מפסידים
כי הם חופשיים ממחשבות
לא טהורות
וממחשבות
לא טובות
עדינות מנקה את הנשמה
אהבה מנקה את התודעה
והופכת אותה חופשיייית.

השמחה משתמחת
הדרקונים בדמדומים
העדינות בכל מקום
הפחד רק בראש
כן הוא רק בראש
פחד רק בראש
כן הוא רק בראש
אז שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!

(התרגום שלי, המקור כאן)