ראיתי אתמול את "הקול בראש", סרט חכם מאוד. למי שלא שמע עליו – הוא מציג את המתרחש בחייה של ריילי, ילדה בת 11, ובמקביל מתאר את מה שקורה בראשה, שם נמצאות חמש דמויות, המעצבות את תגובותיה להתרחשויות: שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס. כשיוצאים מהסרט העולם נראה אחר. כל אחד מחמישה הרגשות שעולה בנו, והם עולים, כל הזמן, מיד משויך לאחת הדמויות – שקיימות כמובן בכל אחד מאתנו. סרט שעושה דבר כזה הוא סרט גדול, בלי קשר לחסרונותיו.

כמובן – בולטת מאוד בהעדרה בין חמישה הרגשות העיקריים אהבה. גם בכך יש חכמה. שכן אהבה אינה בדיוק רגש. ב"אההבה" כתבתי, בהשראת חוסה אורטגה אי גאסט ואריך פרום:

"[בשונה מיתר הרגשות] בהכילה יסודות מרכזיים של חקירה ושל התמסרות, אהבה אינה היפעלות אלא תמיד פעילות. שמחה או עצבות, למשל, הם כמין צבעים שבהם צבועה נפשנו. אדם הינו שמח או הינו עצוב, בסבילות גמורה. השמחה, כשלעצמה, אינה פעולה אף שהיא יכולה לגרום לפעולה. לא כן הדבר באהבה: לאהוב מישהו משמעו לפעול ביחס אליו. אהבה היא חיובו הלוהט של מושא, היא שאיפה פועלת שמטרתה היא חירותו, צמיחתו ושמחתו של מושאה."

כקדימון, כמו תמיד בסרטים של אולפני פיקסאר, מוצג סרט קצר. אני בטוח שלא במקרה, זהו סרט על אהבה. היוצרים כמו רומזים כאן שהיא בבסיס של הכל, לפני ומעבר ליתר הרגשות. שם הסרט הוא "לאבה". נחמד שלא רק באנגלית דומה Lava ל-Love, אלא גם בעברית – לאהבה, וללב. לאבת האהבה הרותחת היא שזורמת בעורקינו, מתחת לפני השטח, מחכה להתפרץ כשנמצא את האהוב/ה