מספרים כי כאשר היה פיקאסו בן 24, הוא הציע לידידתו הטובה, הסופרת היהודייה האמריקנית גרטרוד שטיין לציירה. עשרות פעמים היא ישבה לפניו כמודל, אך פיקאסו לא היה מרוצה. "איני יכול לראות אותך כאשר אני מתבונן בך", אמר ברוגז. כעבור מספר חודשים צייר את שטיין מזיכרונו. מכריה של שטיין טענו כי אין כל דמיון בין הציור לבין המודל, ופיקאסו ענה: "אל דאגה, בסוף היא תיראה כמוהו". גרטרוד שטיין שמרה את הציור כל חייה. כאשר נפטרה הבחינו מכריה בדמיון יוצא דופן בינה לבין הציור.

בעצם כולנו פיקאסו. כל אחד יכול לראות בעיני רוחו את מהותו של אדם אחר, אף אם טרם התגלמה בהופעתו. אם אתם אמנים דגולים יקראו לכך 'גאונות'. במקרים אחרים קוראים לזה, בזלזול לא מוצדק, 'אשליה רומנטית'.

המחזאי ג'ורג' ברנרד שו אמר: "להיות מאוהב משמעו להגזים בפראות בהבדל בין אישה אחת לאחרת" (או בין גבר אחד לכל היתר). כל בני-האדם, כך מראים מחקרים פסיכולוגיים, נוטים להגזמות כאלה ביחס לבני הזוג. כידוע לכל, בשלבים הראשונים והנלהבים של ההיכרות אנו הופכים אדם כמעט זר לנו לחלוטין למושא הערצה ותשוקה, בלי שום ביסוס. אבל הממצא המעניין הוא שגם כעבור שנים רבות של זוגיות נוטים בני שני המינים לדרג את הפרטנר שלהם כיותר אטרקטיבי, יותר טוב לב או יותר אינטליגנטי מאיך שידורג על-ידי אנשים אחרים ואפילו על-ידי בן הזוג עצמו.

על פי "סיינטיפיק אמריקן", החוקרים משערים שהגזמות כאלה רווחות כל-כך שכן הן יעילות מבחינה אבולוציונית. האידיאליזציה לבן הזוג, אם הוא מצדו עושה את אותו הדבר, מאפשרת להשקיע מאמצים ומשאבים רבים בשימור הקשר ובגידול הצאצאים. מחקר אורך שפורסם בכתב העת Personality & Social Psychology Bulletin בחן 168 זוגות במשך 13 שנים מרגע הנישואין. נמצא שבני זוג שהיללו והעריצו זה את זה כנשואים טריים היו צפויים פחות לדעיכת האהבה ביניהם בחלוף הזמן (אם כי מידת האידיאליזציה בעת החתונה לא ניבאה את הסיכוי לגירושין).

אבל הממצא הכי מעניין – אפשר אולי לקרוא לו "אפקט פיקאסו" – הוא שהאידיאליזציה של בן הזוג אינה סתם אשליה, אלא יכולה לפעול כנבואה שמגשימה את עצמה. כלומר, תפיסת בן הזוג כבעל תכונות חיוביות ורצויות עבורנו, אף אם אין לו אותן בפועל – עשויה להביא להיווצרותן של תכונות אלה. לפי מחקר של סנדרה מוריי מאוניברסיטת מישיגן, כאשר אחד מבני הזוג מגזים תכונות טובות של השני, הדבר משפיע על האופן בו יתפוס הפרטנר את עצמו והאופן בו הוא מתנהג, כך שבסופו של דבר הוא הופך אכן להיות דומה יותר לתפיסה האידיאלית מכפי שהיה בתחילה.

בספר "אההבה" כתבתי: באהבה אמיתית, אין רצון לשנות את בת-הזוג, אוהבים אותה "בדיוק כפי שאת". אבל בכל זאת ישנו שינוי, כי למעשה אוהבים "בדיוק כפי שאני חושב שאת". באהבה, זה תמיד יותר ממה שבן-הזוג הוא בפועל. האוהבת בעצם אוהבת את האהוב "בדיוק כפי שאתה באמת", היא אוהבת אותו כפי שהוא יכול להיות, אמור להיות, אם יצליח להיות, ולכבוד האהבה הזו, בהשראתה ובאמצעותה, הוא נהיֶה כזה.

(פורסם לראשונה במגזין "נשים")