לפני חצי שנה, ביום ההולדת ה-83 של מארי אוליבר, פרסמתי כאן תרגום של שלושה משיריה המאוחרים. כתבתי עליה שהיא ללא ספק המשוררת החיה האהובה ביותר בארה"ב, וגם על "דברי אהבה". לא עוד. לפני כמה שבועות אוליבר נפטרה. אך היא עדיין אהובה מאוד, ומילותיה ממשיכות, וימשיכו ללוות – עד לרגע שהמוות יגיע.

הנה עוד שלישייה, של אהבה לעולם, לחיים, ולאהבה. לזִכרה.

פִּראית, פִּראית
זה מה שאהבה הִנה:
שיח השושנים היבש שהגנן שכח לגזום
פורץ פתע בפריחה.
טירוף של אושר; דיבוק.
מתנה קדושה, ללא ספק,
אך לעתים קרובות, אבוי, בלתי סבירה.
מדוע לא יכול היה רומיאו להסתפק במישהי אחרת?
מדוע לא יכולים היו טריסטן ואיזולדה לסרב
לגביע הנוצץ
ובכך להותיר את הממלכה כולה שלווה?
פִּראית מזמרת ציפור הלב בחורשים
של חיינו.
שוב ושוב, פאוסט, עומד בגנו, אינו יודע
דבר על העומד להתרחש, הוא רק רואה
את דמותה של מרגריט, שאין לעמוד בפניה.
וּפִּראית, פִּראית מזמרת הציפור.
(המקור כאן)

לעתים

הוראות לחיים:

שימי לב.

היי נדהמת.

ספרי על כך.

 

פעמיים או שלוש פעמים בחיי גיליתי אהבה.

בכל פעם נדמה היה שהיא פותרת הכול.

בכל פעם היא פתרה רבות

אך לא הכול.

אך היא הותירה אותי מלאת הודיה כאילו היא אכן,

וביסודיות, פתרה הכול.

(המקור כאן)

כשהמוות יגיע

כשהמוות יגיע

כמו דב רעב בסתיו;

כשהמוות יגיע ויוציא את כל המטבעות הנוצצים מארנקו

 

לקנות אותי, ויסגור בנקישה את הארנק;

כשהמוות יגיע

כמו חצבת-רוח;

 

כשהמוות יגיע

כמו קרחון בין השכמות,

 

אני רוצה לעבור בדלת מלאת סקרנות, תוהה:

איך הוא יהיה, אותו בית של חשכה?

 

לכן אני מסתכלת על הדברים כולם

כקשורים באחוות אחים ובאחוות אחיות,

ואני מסתכלת על הזמן כרעיון ותו לא,

ועל הנצח כאפשרות אחרת,

 

ואני חושבת על כל גילוי של חיים כעל פרח, נפוץ

כחיננית הבתה, וחד-פעמי כמותה,

 

וכל שם הוא נעימה נוחה בפה,

נוטה, כפי שעושה כל נעימה, לעבר הדממה,

 

וכל גוף, אריה של אומץ,

ויקר לארץ.

 

כשזה יגמר, אני רוצה לומר: כל חיי

הייתי כלה, נשואה לפליאה.

הייתי החתן; לוקח את העולם בזרועותיי.

 

כשזה יגמר, אני לא רוצה לתהות

האם עשיתי את חיי למשהו ייחודי, ואמיתי.

אני לא רוצה למצוא את עצמי נאנחת או מפחדת,

או מלאת מדון.

 

אני לא רוצה לגמור כמישהי שפשוט ביקרה בעולם.

(המקור כאן)