1. שימור התשוקה הוא אחד האתגרים הגדולים של הזוגיות. במחקר חדש התבקשו קרוב ל-40 אלף זוגות הטרוסקסואלים לדרג פעמיים את שביעות רצונם המינית – שישה חודשים אחרי ההיכרות, ושוב כעבור כמה שנות זוגיות. בתחילת הקשר דיווחו למעלה מ-80 אחוז על שביעות רצון גבוהה אולם אחרי עשר שנים רק שליש שמרו על רמת התשוקה הראשונית, או הגבירו אותה. איך הם עשו זאת? או. נמצא שמי שהצליחו לשמור על האש בוערת היו הרבה יותר אינטימיים בהתנהגותם – הם התחבקו, התנשקו, הביעו אהבה זה לזה באופן מילולי וצחקו יחד תוך כדי האקט המיני. הם אף גיוונו את האקט וניסו תנוחות חדשות או מימוש פנטזיות, השתמשו בצעצועי מין, עיסו זה את זה או עשו מקלחת משותפת ודאגו לאווירה רומנטית עם נרות, מוזיקה וכדומה.
אהבת אמת תמיד משתנה ומתפתחת, מבקשת ללמוד, להכיר, להעמיק, לחדש. אין פלא שגם הביטוי הגופני שלה זקוק לגיוון והתפתחות.
2. אך מה פירושו של דבר 'לשמר את התשוקה'? להמשיך לעשות אהבה מדי לילה גם כעבור שנים של היכרות? סקסולוגים ופסיכולוגים חשבו לאורך שנים כי כאשר מדובר בסקס, הכמות קובעת: ככל שזוג מקיים יותר יחסי מין, כך ידווח על שביעות רצון רבה יותר מהקשר. זה נכון, אבל בגבולות צרים למדי. מחקר חדש נוסף, שבוסס על שאלונים שמילאו מעל ל-30,000 איש במשך ארבעה עשורים, מראה שמספיק לקיים יחסי מין פעם בשבוע כדי לשמור על רמת שביעות רצון מקסימלית. פחות מזה אמנם פוגע בקשר, אבל יותר – לא משפר אותו.
ממצא נוסף של המחקר הוא שמין משפיע על אושר הרבה יותר מממון. הפער באושר בין אנשים שקיימו יחסים פחות מפעם בחודש לעומת כאלה שקיימו יחסים אחת לשבוע היה גדול יותר מאשר הפער בין מי שהרוויחו 15-25 אלף דולר לשנה ומי שהרוויחו 50-75 אלף דולר לשנה. תוצאות המחקר, יצוין, נמצאו רלבנטיות רק לזוגות. ככל שמדובר באנשים בודדים, לא נמצא שום קשר בין תדירות קיום יחסי מין ומדדי אושר ושביעות רצון.
מין הוא דבר נפלא, אבל אפשר להבין מכאן שהוא אינו חשוב בפני עצמו – אלא רק ככלי לחיזוק והעמקת הקשר. אם הוא עצמו היה חשוב – יותר סקס פירושו היה יותר אושר. וכך גם לגבי בודדים – יותר סקס לא מגדיל את שביעות רצונם, כי לא המין מביא לאושר, אלא המסגרת של קשר אוהב שבה הוא מתקיים (לפחות פעם בשבוע!).
אהבה היא לא רק רגש. אהבה היא השקפת עולם, היא מצב תודעה, היא אורח חיים. אהבה אמיתית, אההבה, אינה מסתכמת ברגעים בודדים וגם לא ביחס לאדם אחד או לאחדים. איך ייתכנו לה סייגים? היא מתחילה באהבה לעצמנו ואהבה לבן זוגנו, ומשם היא מתפשטת לקרובים לנו, ועוד, הלאה, נשפכת, שוצפת, לכלל בני האדם, ולכלל היצורים החשים, השואפים לאושר, בדיוק כמונו, וגם לכוכב הזה, שאנו חיים עליו וממנו ובזכותו, ואשר אלמלא הוא – לא היתה אולי אף לא טיפת אהבה ביקום כולו. שימו גבול לאהבה, והיא תעלם, תעזוב למקום אחר, בו תתקבל בזרועות פתוחות.
על פי מחקר חדש, לו יבחרו כל בני האדם בעולם בתזונה טבעונית ינצלו חייהם של 8.1 מיליון איש עד שנת 2050, ופליטות גזי החממה הקשורות לתעשיית המזון (האחראית ליותר מרבע מכלל הפליטות) יפחתו ב-70%. חלק הארי מ-150 מיליארד בעלי החיים הנשחטים מדי שנה יזכה בחיים. זה צריך להיות הדבר העיקרי שאנחנו מדברים עליו היום, מחר, בעוד חודש או שנה. בבריסל נרצחו 34 איש. זה נורא. העולם נרעש. בגלל מה שעל הצלחת שלנו נגזר דינם של 238,235 איש מדי שנה, ושל 20 מיליון בעלי חיים מדי שעה.
הזמנים השתנו. כשאני נולדתי, לפני 42 שנה, חיו בעולם פחות מארבעה מיליארד בני אדם. היום יש כמעט שבעה וחצי. המספרים בלתי נתפסים. מוח אנוש לא יכול לקלוט 'מיליארד'. בעולם של שבעה וחצי מיליארד אנשים, כולל אותך, שאוכלים ומחרבנים ונוסעים וצורכים – כל כללי המשחק השתנו. האם ניתן עדיין להיות באמת אדם אוהב, ולאכול בשר? ההכחשה, ההדחקה, ההתעלמות, הכרוכים באכילת בשר בימינו – כל אלה מנוגדים למהות האהבה.
אהבה נמצאת בכל מקום, בשירים בספרים בסרטונים, נראה שהיא מה שכולם רוצים ומחפשים. אבל כל המהומה הזו אינה אלא כסות למצב העניינים האמיתי. לפחות שליש מהזוגות היציבים והחזקים בימינו, כלומר של כאלה שהתחייבו לחיות חייהם יחד, יחליטו כעבור כמה שנים להיפרד. גם מתוך שני השלישים הנותרים נראה שאצל לא מעטים מה שמותיר את הקשר על כנו אינה אהבה גדולה אלא שיקולים כלכליים, פחד מבדידות, הרגלים שבשגרה. הפער שבין הרצון העז שמביעים כה רבים, ובין העובדה שבפועל רק מעטים מצליחים לחיות חיי אהבה טובים, ממושכים, מתפתחים עם בן זוג שמצא חן בעיניהם מספיק כדי לכרוך חייהם בחייו – הוא כנראה הסוגיה המטרידה והחשובה ביותר בחקר האהבה בימינו.
חוסה אורטגה אי גאסט, אולי גדול הכותבים על אהבה בעת החדשה, הדגיש: "אם מבקשים להבין היטב את תופעת האהבה, הכרחי, קודם כל, להשתחרר מן התפיסה המקובלת הרואה בה רגש נפוץ, שהכול או כמעט הכול מסוגלים לו". וכי מדוע שהמצב יהיה שונה? הפילוסוף הבריטי בן זמננו סיימון מיי כתב: "מעטים מסוגלים להצטיין באהבה, כפי שמעטים מסוגלים להצטיין כמהנדסים, או מוזיקאים או שחקני גולף או טייקונים או פוליטיקאים או גננים או סופרים". נראה שאהבה היא בין הכישרונות הנדירים ביותר. אך כמו עם כל כישרון אחר, לא מדובר רק במתת גורל, במשהו שישנו או אינו. יש חשיבות רבה גם למאמץ שמוכנים להשקיע בפיתוחו.
לכישרון לאהבה כמה היבטים. היבט אחד הוא היכולת לתת לאהוב או לאהובה "את כל כולך", כדברי מיי. זוהי יכולת נדירה, אבל לא מספיק להיות מסוגלים להתמסר. יש גם לדעת לבחור היטב למי לתת את כל כולנו. היבט נוסף הוא אפוא היכולת לזהות את המעטים שיאפשרו לנו לאהוב ולהיות נאהבים, עד הסוף.
נראה שישנם שני סוגי מפגש, שני אפיקי אהבה. האחד מקורו בהימשכות, שקשה להסבירה אך קל להרגישה. לנוכח אנשים מסוימים אנו יכולים לחוש לפתע התרגשות עזה, רצון שוקק לשהות במחיצתם, תחושה של בית, שייכות, דיוק, תחושה שעם אדם זה אנו ממוקמים, שלמים, נכונים. מסורות רבות ניסו לאורך ההיסטוריה להסביר הימשכות, או התמגנטות מסתורית זו, תוך שימוש במטפורות כמו "נשמות תאומות" או מיתוסים כמו זה היווני על בני האדם כפולי הראשים ומתומני הגפיים שנחצו לשניים על-ידי האלים. התמגנטות זו אינה מינית במהותה – זוהי הימשכות לישותו של האחר, רצון נטול פשר אך חסר פשרות להיות במחיצתה. באפיק השני אנו אוהבים, מעריכים ומכבדים אדם בשל תכונותיו, פעולותיו, אופיו ואף יופיו. עם-זאת אותה התמגנטות נעדרת. בעוד שהאפיק הראשון הוא בינארי למדי, או שישנו או שלא, הרי שהשני מתקיים על רצף. שני המסלולים יכולים להיות עצמאיים לגמרי זה מזה, אך במקרה האידיאלי הם משתלבים, אצל שני המעורבים.
בחירה רומנטית מוטעית נובעת אפוא מהסתמכות על 'אפיק' אחד בלבד. השגיאה מן הסוג הראשון היא במקרים בהם אנו מסתמכים רק על אותה הימשכות ישותית, אף שאינה מלווה בהערכה מלאה – מצב המצביע על כך שאותה הימשכות מסתורית יכולה להטעותנו. זוהי שגיאה שמשקפת את הבלבול הנפוץ בין אהבת אמת והתאהבות. השגיאות מן הסוג השני נובעות מהסתפקות בתחושות כבוד, הערכה, משיכה כדי לייסד עליהן קשר, למרות שאותה התמגנטות ישותית חסרה. אנחנו מעריכים את האדם, נהנים מחושניותו, מתרגשים לשמע תוכניותיו ורעיונותיו, שגשוגו והצלחתו חשובים לנו מאוד. בקשר אין כל מחסור באמפתיה הדדית. אלה מערכות-יחסים עדינות ונעימות, ממושכות וטובות, אלא שגם כאן יש בלבול – הפעם בין אהבת אמת ובין חיבה. ההתמסרות המלאה לבן-הזוג, הכניעה המוחלטת בפניו, שהן מרכיבים הכרחיים במה שאי גאסט מכנה "האהבה הצרופה", חסרים. ביחסי חיבה שהם נטולי היכנעות "כל אחד מבני הזוג פולט מתוכו קרינות עדינות של כבוד, נדיבות ותודעת-שותפות", אבל עושה זאת תוך שהוא "חי בתוך עצמו, מבלי להתמזג בזולת".
ההתמזגות היא אולי הנקודה המוקשה ביותר, והמכריעה, בכל הנוגע לאהבה הצרופה. נדרש כאן איזון עדין מאוד בין שכחת עצמי ופיתוח עצמי. ניתן לומר שבצורת הכזב הראשונה של אהבה – ההתאהבות הסוערת והדרמטית, יש חוסר איזון לכיוון של אובדן עצמי, התמוססות במקום התמסרות, בעוד שבצורה השנייה, החיבה השקטה והיציבה, הכף נוטה יתר על המידה לצד של שמירה על העצמי, יש אֶחַָדִיוּת במקום התאחדות.
כדי להשיג את האיזון המדויק, הנדיר, יש לעבור תהליך פנימי, לפתח את ההיבט השלישי, הבסיסי, של כישרון האהבה – להפוך להיות כל מה שאנו יכולים להיות. שהרי אם לא נהיה מי שאנו במלאות, איך ניתן את כל כולנו? אם לא נדע לעומקי עומקים מי אנו – כיצד נוכל לזהות מי מתאים לנו, למי להתמסר, עם מי להתאחד? במכתבו השביעי למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כתב ריינר מריה רילקה: "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם". להיות עולם נדמה כפסגת הישגי בן האנוש, ואהבה מדרבנת לשם. כל חיינו אנו קוראים, כותבים, נוסעים, לומדים, מתמודדים, רואים, שומעים, טועמים, משקיעים את מירב מאמצינו ומשאבינו בעצם בעצמנו, בהעשרת והרחבת נפשנו, בניסיון, שבדרך כלל אינו מודע, להכשיר עצמנו, להיות עולם. ועדיין, להיות עולם זה הרבה מאוד, אך לא הכל. שכן מטרת האהבה היא תמיד, ורק, "להיות עולם בפני עצמנו למען אדם אחר".
אההבה היא תמיד של שניים. הגוף המתאר אותה הוא ראשון רבים. התשוקה ליצור "אנחנו" עם אדם נוסף אינה תוצר לוואי של אהבה רומנטית, משהו שפשוט קורה כאשר יש אהבה; התשוקה הזו היא מהותית לאהבה, היא חלק מרכזי ממה שהאהבה רוצה לעשות.
קיומו של ה"אנחנו" הזה יכול להיות לעתים מוחשי מאוד. והוא מתקיים גם כאשר נותר רק צד אחד מהשניים. הפילוסוף רוברט נוזיק כתב כי כפי שאדם יכול לעתים להלך ברחוב תוך ניהול דיאלוג פנימי ידידותי עם עצמו, מארח לעצמו לחברה, כך אדם יכול להיות עם אהובת לבו, גם אם אינה נמצאת שם בגופה, "חושב מה היתה אומרת, משוחח איתה, מבחין בדברים כפי שהיא היתה עושה, עבורה, בגלל שהיא אינה שם כדי לראות, אומר לאחרים דברים שהיא היתה אומרת, בגון קולה, נושא עמו את האנחנו במלואו".
זו אחת ההבחנות החשובות ביותר בנוגע לאההבה. חוסה אורטגה אי-גאסט ציין כי "אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה, תיהפך אל-נכון לזיכרון, כמין חוט סנטימנטאלי ההולך ונמשך מני אז, עורק דק של ריגשה שיוסיף לפעם בקרקע העמוקה של התודעה. אך הוא לא ימות: איכותו הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה … משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית".
וקירקגור כתב "אדם אינו יכול להפסיק מלהיות אוהב; אם אדם אוהב אהבת אמת, הוא ממשיך להיות כזה. אם אדם פוסק מלהיות אוהב, אזי הוא מעולם לא אהב". וכן כתב:
מהו זה שלעולם אינו משתנה, אף שהכול משתנה? זוהי האהבה, וזו לבדה היא האהבה, זו שלעולם אינה הופכת לשום דבר אחר.
כולם אוהבים לאהוב את האהבה. היא נקייה, טהורה, אי אפשר לומר דבר בגנותה. אבל אהבה היא גם בגוף, וכאן דברים הופכים מורכבים יותר. בלי לגעת בחומר, בבשר, לא מדובר באהבה, אלא רק באידיאל מנותק מהחיים. המשורר זוכה פרס נובל אוקטביו פאס כתב: "בלי ארוטיות – בלי צורה מוחשית וחושנית – אין אהבה. אבל האהבה מגיעה מעבר לגוף הנחשק ומחפשת את הנפש בגוף, ואת הגוף בנפש. את האדם כולו".
כדי לאהוב את האדם כולו, יש לאהוב את נפשו, אך גם את גופו. זו גדולתה ועוצמתה של האהבה הרומנטית ביחס לשאר האהבות.
לכאורה המשיכה הגופנית היא החלק הקל. היצרים, ההורמונים, השעון הביולוגי – כולם דואגים לכך שנימשך, שנרצה לרצות. אבל זה לא תמיד כך. סופרת הרומנים הרומנטיים האמריקאית איריס ג'והנסן אמרה פעם: "אין דבר מסובך יותר ממין. גם לא דבר כה פשוט ביופיו".
מין הוא פשוט, אבל גם לעתים מסובך ביותר. אין פלא שזוגות רבים נתקלים בשלל קשיים סביב יחסי-האישות. הפתרון הקל ביותר, כמו תמיד, הוא לקחת תרופה. שוק התרופות המעוררות לגברים מוערך ביותר משלושה מיליארדי דולרים בשנה וכעת מנסים חוקרים למצוא תרופות דומות גם עבור נשים. מחקר שהתפרסם לאחרונה הביא בשורה מעניינת. לפי החוקרים, מהאוניברסיטה הרפואית (MedUni) בווינה, טיפול הורמונלי שיפר מאוד את החוויה המינית של נשים הסובלות מבעיות בתפקוד (עוררות נמוכה, קושי להגיע לאורגזמה וכאבים בעת קיום יחסים). אלה חדשות טובות. אבל החדשות הטובות יותר הן שקבוצת ניסיון שקיבלה תרופת דמה הציגה שיפור דומה.
במחקר התבקשו 30 נשים שהתלוננו על בעיות בתפקוד להשתמש במשך שמונה חודשים בתרסיס אף של אוקסיטוצין מיד לפני קיום יחסי מין. לצורכי המחקר התבקשו הנשים לנהל יומן יחד עם בני זוגן בו תיעדו השניים את חוויותיהם. דבר זהה עשתה קבוצה נוספת של נשים, אלא שהתרסיס שקיבלה היה פלצבו. בשתי הקבוצות חל שיפור משמעותי בסיפוק המיני. מסקנת החוקרים היתה שקשיים בתפקוד מיני אצל נשים הם לרוב לא תוצר של חוסר איזון הורמונלי, אלא ביטוי לתקשורת לקויה עם בן הזוג. "אין ספק שהעובדה שהנשים חשבו יותר על מיניותן ושוחחו על מין עם בני זוגן היא שהובילה לשיפור הניכר", אמרה ד"ר מיכאלה ביירל-אדר, שהובילה את המחקר. אגב, לדבריה כ-40% מהנשים סובלות מקושי כלשהו בתפקוד מיני.
הקשר ההדוק בין הגוף לנפש בא לידי ביטוי גם בסיבה שבגללה בכלל התכנסנו במיטה מלכתחילה. כניסה להריון מושפעת אף היא לעתים קרובות (לא תמיד!) מהמצב הנפשי ומתחושת קרבה וביטחון בין בני הזוג. במטא-אנליזה של מספר רב של מחקרים בנושא נמצא שמתוך כלל הנשים שהגיעו למרפאות פוריות, 45 אחוז מאלה שעברו במקביל טיפול פסיכותרפויטי נכנסו להריון, זאת לעומת 14 אחוז בלבד שנכנסו להריון בלי טיפול כזה.
אז אולי לא 'הכל בראש' כמו שאומרים לפעמים, אבל בכל הנוגע למיניות ופוריות, בטוח שחלק גדול נמצא בדיוק שם. תחושות מתח וריחוק הן הגורמים העיקריים לקשיים מיניים ולכן ברוב המקרים אפשר לוותר על ביקור אצל הרופא ולהסתפק בשיחה מלב אל לב. זוגות רבים מתייחסים ליחסים כאל דבר שמוסכם בשתיקה. אבל התקשורת המילולית היא חלק מרכזי בקשר, והיא שמבססת ביטחון באזור רגיש זה. חשוב ליצור אווירה של פתיחות ואם זה לא מתרחש באופן ספונטני, אפשר בהחלט גם להחליט מראש להקדיש זמן לשיחה לפני או אחרי, כפי שנעשה במחקר מווינה. ככל שהשיח בין בני הזוג פתוח וגלוי, ללא שיפוטיות, כך תפחת המבוכה ותגדל הקרבה. תופתעו לגלות עד כמה דברים הופכים פשוטים אחרי שאומרים אותם לבן הזוג – מועקות והיסוסים שלפעמים מלווים אותנו שנים יכולים להתפוגג תוך שניות.
רק תנאי אחד יש לה – שהאהבה שלי היא האהבה שלך. היא אחת.
והכי חשוב – תמיד להתחיל מחדש. לא, לא רק להתחיל מחדש, להיות מתחיל. הדבר הכי פשוט, הוא גם הקשה ביותר – תמיד לראות את הדברים כאילו זו הפעם הראשונה שאנו רואים אותם. בלז פסקל כתב: "כאשר אנחנו אוהבים בלהט, זהו תמיד חידוש לראות את האדם האהוב". אלתרמן הסתפק בשתי מילים, שמתארות במלואן את האהובה: "פתאומית לעד". ובואי שר, כן בואי שר: "אני מתחיל מוחלט" ומכאן גם – "אני אוהב אותך באופן מוחלט".
התגלית המעניינת ביותר של חקר המוח מסבירה אולי את סוד כוחה של הפורנוגרפיה, ולא רק אותו
יש משהו לא מובן בהרגלי הצפייה שלנו. ברשימת עשר התוכניות עם הרייטינג הגבוה ביותר בתולדות המדידה בארץ מופיעים שני משדרים של ריאליטי אוכל ושלושה של תחרויות ספורט. לצד אלה – דרמות בינאישיות ותחרויות שירה. סיפורים אנושיים ושירים אנחנו צורכים בצורה פסיבית מזה אלפי שנים, אבל אוכל וספורט הם דברים שניתן היה לשער שצריכה מתווכת שלהם תהיה עקרה ולא אטרקטיבית. מה הטעם באוכל שאי אפשר לטעום? במשחק שלא משחקים? גורמים חברתיים, כמו הזדהות עם קבוצת ספורט או סקרנות לגבי תהליכים של שיפוט והדחה מסבירים חלק מהתופעה, אבל נראה שהם לא מקיפים את כל הגורמים להצלחה הפנומנלית של משדרים אלה דווקא.
התעלומה גדֵלה כשחושבים על מלכת הרייטינג האמיתית, זו שאף נילסן לא ימדוד. אתם יודעים במי מדובר. צפייה מהצד באדם בועט בכדור או קוצץ בצל היא אולי פעילות מעט משעממת, אבל אם ניקלע לסיטואציה בה נראה זוג זר משתגל על-ידנו נחוש כנראה רתיעה ואולי אף דחייה. ובכל זאת, מאות מיליוני אנשים עושים בדיוק את זה, מדי יום.
אחד הממצאים המעניינים ביותר של חקר המוח הוא גילויים של נוירוני המראה. אלה תאי עצב המגיבים באותו אופן כאשר האדם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באדם אחר מבצע פעולה זו. כלומר, מבחינת פעילות הנוירון, התנהגות של אחר מתבטאת כאילו היתה התנהגותו של האדם עצמו. אם אני רואה שמלטפים מישהו, נוירוני מראה שולחים מסר למוח שמלטפים אותי. הסיבה שאני לא חש את הליטוף היא שחיישנים בעורי מדווחים למוח שאין למעשה שום מגע. אם העור במקום ה"נגיעה" יורדם, שאז החיישנים לא יוכלו לשלוח את ההכחשה – ארגיש ממש את הליטוף. התופעה משמשת לטיפול בקטועי איברים. אדם הסובל כאבי פנטום ביד שנקטעה יחוש הקלה אם יראה מישהו אחר מקבל עיסוי במקום הכאב.
הקשר בין אנשים אותו יוצרים נוירוני המראה עמוק אף יותר, גילו נוירוביולוגים. יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה באדם אחר עושה משהו, אלא כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. נוירוני המראה יכולים אפוא להסביר אמפתיה, את היכולת להזדהות עם אחר ולצאת מגבולות הסובייקט, גבולות שנראו תמיד לפילוסופים בלתי חדירים.
הנוירונים האלה התפתחו בסביבה שונה מאוד מזו בה אנו חיים. לפני מאה אלף שנה הפעולות והתחושות שאדם יכול היה לראות, לחוות ולחקות באמצעות נוירוני המראה שלו היו דומות מאוד למה שהוא ממילא עשה וחש ביומיום. הטכנולוגיה שינתה מאוד את המצב. כמעט בכל סרט מצולמים אנשים העושים פעולות שרובנו לעולם לא נוכל לבצע, ובכל מהדורת חדשות, תוכנית ריאליטי או שידור של משחק כדורגל אנו נחשפים למגוון אדיר של תחושות ורגשות רבי עוצמה. כל חשיפה כזו מפעילה מיד את נוירוני המראה שלנו.
מכאן נובע אולי סוד כוחה של הפורנוגרפיה, שהיא מהתופעות הבולטות והאוניברסליות ביותר של ימינו. הפורנוגרפיה מספקת אפשרות זמינה לעוררות מינית ולעונג החריף של האוננות, אבל זה לא כל הסיפור. כאשר גבר צופה באחר שוכב עם אישה בתנוחה אקזוטית, מבחינת מוחו הוא לא פסיבי, הוא ממש שם, מבצע את האקט (וכך גם בנוגע לצופות, שהן כשליש מכלל צרכני הפורנו). מחקר שערך הרולד מוראס ופורסם בכתב העת המדעי NeuroImage מצא אכן כי בעת צפייה בסרטונים ארוטיים ישנה אקטיבציה של אזור pars opercularis במוח, המקושר לפעילות של נוירוני מראה. אם מבחינה אבולוציונית נועדנו בסך הכל להעביר את הגנים הלאה, עבור נוירוני המראה צפייה בפורנו היא הפעילות ההישרדותית המוצלחת ביותר.
רודי הדבש משבט הגורונג (Gurung) בנפאל מטפסים על צוקים נישאים כדי למצוא דבש, מתמודדים עם סכנת נפילה ומוות ועם להקות של דבורים נזעמות, כדי לאסוף את החומר השמימי.
כזו היא דרך האהבה. היא אינה טיעון מעודן, שביל מסותת. ככל שהדבש מתוק יותר, כך להב הסכין ממנו נבקש ללקק אותו מושחז יותר. דם או דבש – דבר אינו מובטח.
2
רבים רוצים אהבה נורא, מחפשים אחריה בכל מקום, נרשמים לאתרים, יוצאים לדייטים לילה אחרי לילה, ואחרי שפגשו מישהו – מחזרים, מכרכרים, מחבבים, מתחננים, ומשיכָּזבו, יתייאשו – יתחילו מחדש. רוּמי מזכיר: "המשימה שלך אינה לחפש אהבה, אלא רק לחפש ולמצוא את כל המכשולים בתוכך שבנית כנגדה".
3
החלטה
עדיף להיות
לבד
מאשר כמעט
4
הנזירה לוסאנג פאלמו (ריטה) התייחסה לשאלה מדוע אנשים נקשרים לבני-זוג שפוגעים בהם. לדבריה, כאשר פוגעים בנו, מעליבים, מזלזלים – קל לנו מאוד להרגיש את ה'אני' שלנו. הוא מאוד נוכח. 'פגעו בִּי'. אנשים שמתקשים להרגיש את העצמי שלהם יחפשו בן-זוג פוגעני, קשר לא הרמוני, שכן תחושת העצמי היא דבר חשוב לנו מאוד.
עוד משהו שאמרה פאלמו – בעניין הקנאה. כשאנחנו מקנאים במישהו, אמרה, אנחנו מעבירים לתת-הכרה שלנו מסר שהדבר שיש לאותו אדם ואשר חסר לנו, הוא למעשה שלילי – שכן קיומו של אותו דבר גורם לנו להרגיש רע. כך אנו מרחיקים את עצמנו מדבר זה. תגובה הרבה יותר יעילה היא לשמוח בשמחתו של האחר. אם מישהו אחר מאוהב – לשמוח עבורו. כך נקרב אלינו אהבה. אם אני רואה זוג מאוהב וחושב לעצמי 'זו רק אשליה', 'הם לא באמת מתאימים אחד לשני', 'נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד…' – זה מרחיק ממני אהבה.
5
אגדה אינדיאנית
נכד צעיר הלך באחד הימים לבקר את סבו. הוא מצא אותו יושב בפתח האוהל וביקש שיספר לו סיפור. הסבא פתח ואמר:
בכל אחד מאיתנו גרים שני זאבים שנלחמים זה בזה כל הזמן, זאב טוב וזאב רע. הזאב הרע מייצג את השנאה, את הקורבנוּת, את הכבלים שלנו, את חוסר ההכלה, את האנוכיות, את היהירות, את השיפוטיות, את האשמה, את הפחד. הזאב הטוב מייצג את האהבה, את האומץ, את נדיבות הלב, את השמחה, את האחדות, את השלום והשלמות, את החיים ואת היכולת להשתנות והרצון לתת.
הנכד חשב על כך לרגע ואז שאל: ומי מהם מנצח? ענה הסב: זה שאתה מאכיל.
6
הפילוסוף והמשורר השוויצרי הנרי פרדריק אמיאל כתב: "החיים קצרים, ולעולם אין לנו יותר מדי זמן לשמח את ליבותיהם של אלה שפוסעים לצדנו במסע האפל. הו, היו זריזים לאהוב, מהרו להיות טובי-לב".
מסר דומה ביקש להעביר גיבור הספר "יברך אותך אלוהים, אדון רוזווטר" (של קורט וונגוט) בנאום קצרצר שהכין לטקס הטבלה של התאומים שנולדו לשכנו:
"שלום, תינוקות. ברוכים הבאים לכדור-הארץ. הוא חם בקיץ וקר בחוץ. הוא עגול ולח וצפוף. בגדול, תינוקות, יש לכם בערך מאה שנה להיות כאן. יש רק חוק אחד שאני מכיר, תינוקות – לעזאזל, אתם חייבים להיות טובי-לב".
7
אם רק קיבלת אהבה, נאהבת – אין לך אהבה.
אם נתת אהבה, אהבת – יש לך אהבה.
* * *
אריק בלום כתב ביקורת על "אההבה" שהתפרסמה במגזין "חיים אחרים" –
כל דבר שנרצה לעשותו היטב, נידרש להשקיע בלימודו זמן ומאמץ. אהבה אינה שונה. הפילוסוף פרידריך ניטשה הקביל זאת למוזיקה. כל אדם, אם אינו חירש, מסוגל לקלוט צלילים. אבל באמת לשמוע זה כבר עניין אחר. מוכרת התופעה בה שיר לא מוכר נשמע לנו סתמי, אולם אחרי שמקשיבים לו שוב ושוב הוא מתגלה במלוא יופיו. נדרשים מאמץ ורצון טוב לשאת את המנגינה הלא מוכרת, למרות זרותה, עד שמגיע הרגע בו אנו כבר מורגלים בה, הרגע בו, כדברי ניטשה, "נרגיש כי היתה חסרה לנו אילו נעדרה". כך בדיוק אנו לומדים לאהוב את כל מה שאהוב עלינו. "בסופו של דבר יש שכר לרצוננו הטוב, לאורך רוחנו, להתחשבותנו, לטוב-לבנו כלפי העניין הזר, על-ידי כך שהוא מסיר לאט לאט את צעיפיו מעליו, ומופיע לעינינו כיופי חדש בל-יתואר – זוהי הכרת התודה שלו על הכנסת האורחים שנהגנו בו. כי אין אחרת. גם את האהבה יש ללמוד" (תרגם: ישראל אלדד).
רצון טוב ואורך רוח אינם השיעור היחידי. הגרונטולוג קארל פילמר מאוניברסיטת קורנל ניגש ל-400 זוגות מנוסים ביותר, כאלה שמספר שנות הנישואין הממוצע שלהם 44 (בני הזוג הוותיקים ביותר היו בני 98 ו-101, נשואים 76 שנים), ושאל מה למדו על אהבה לאורך חייהם המשותפים. תשובותיהם מפורטות בספרו, "30 שיעורים לאהבה". הנה חמש מהעצות שחזרו על עצמן בתכיפות רבה בקרב הזוגות למודי האהבה:
למדו לתקשר. הזוגות הוותיקים חזרו ואמרו: "דברו, דברו, דברו". בעיות בקשר, הם טענו, אפשר לפתור תמיד בעזרת תקשורת פתוחה.
למדו להכיר היטב את בן הזוג לפני החתונה. אף שבעבר נהגו להתחתן בגיל צעיר, הזוגות הקשישים המליצו דווקא לחכות עם החתונה עד שבני הזוג יכירו טוב מאוד אחד את השני. עצה אותה הדגישו רבים הייתה "לעולם אל תתחתנו עם מישהו בציפייה שתצליחו לשנותו".
התייחסו לנישואין כאל התחייבות בלתי ניתנת להפרה שמשכה כמשך חייכם. הקשישים המליצו בחום לא לראות בנישואין משהו שנמשך רק כל עוד יש תשוקה ולהט. זוגות ותיקים רבים דיווחו על תקופות קשות ואומללות לאורך הדרך, שאחרי שהתמודדו איתן חזר הקשר לפרוח.
למדו לעבוד כצוות. התייחסו לנישואים כאל עבודת צוות לכל דבר. כלומר: ראו בעיות כמשותפות תמיד לשניכם, ואף פעם לא כשייכות לאחד מכם בלבד. כל קושי, מחלה או מכשול שניצבים בפני בן הזוג האחד, הם גם האחריות של השני.
בחרו בן זוג שדומה לכם מאוד. נישואים זה עסק לא פשוט, לאף אחד. קל יותר לחלוק אותם עם מישהו שיש לו את אותם תחומי עניין, רקע ודעות. חשוב במיוחד דמיון בנושאים שיכולים לעורר ויכוחים כמו גידול ילדים, כסף ודת.
ואחרי ששמענו עצות מ-400 זוגות זרים, הנה עוד צרור מזוג אחד ישראלי. שאלתי את הוריי, שהתחתנו לפני 46 שנה, מהו לדעתם סוד הנישואים הארוכים והטובים. אמא שלי אמרה: "שאפשר לצחוק ביחד, צחוק חשוב מאוד. וגם לתת מרחב". ואבי אמר: "שיש דברים שאוהבים לעשות יחד. וגם תחושה של שייכות משותפת, שמובילה לאכפתיות".
חנוכה הוא חג האור. אבל אור הוא תמיד צדו השני של החושך. אין אחד בלא השני. כך גם אהבה ומוות. אנו בני תמותה, אנו ילדי הזמן, ואף אחד מאתנו לא יימלט מהמוות. אנו יודעים לא רק שאנו עצמנו נמות, אלא גם אהובנו או אהובתנו. המשורר זוכה פרס נובל אוקטביו פאס כתב: "אנו כלי המשחק של הזמן והמקריות; מחלה וזִקנה מעוותים את הגוף. אהבה היא אחת התשובות שהאנושות המציאה כדי להביט למוות בעיניים. באמצעות האהבה אנו גונבים מהזמן שהורג אותנו כמה שעות שאותן אנו הופכים לעתים לגן עדן, לעתים לגיהינום". אלמלא המוות, לא היתה אהבה. בלי החושך, בלי מודעות לאזורי הצל שבנו, הכרה בהם, לא יהיה אור.
מה פירושו של האור? בגלל שהיא עשויה זמן, אהבה היא הן מודעות למוות הן ניסיון להפוך את הרגע לנצח. כל האהבות הן חסרות-כוכב שכן כולן אינן אלא הקשר הפגיע בין שני יצורים ארציים שיודעים שהם הולכים למות. אבל אולי האהבה אינה רק פגיעה וזמנית. לקראת סוף ספרו, The Double Flame, כתב פאס: "בכל האהבות, גם הטרגיות ביותר, יש רגע של אושר שלא יהיה זה מופרז לכנותו על-אנושי: זהו הניצחון על הזמן, הצצה במה שמעבר, בשָׁם שהוא כאן, היכן שדבר אינו משתנה וכל מה שישנו, באמת ישנו".
מאבקה של האהבה בזמן תואר גם על ידי פרנץ רוזנצווייג. בכוכב הגאולה הוא כתב: "המוות … טובע על כל יצור חותם בל-יימחה של הנבראוּת, היינו את המלה 'היה'. עליו אוסרת האהבה מלחמה, היא שאינה יודעת אלא הווה בלבד, חיה על ההווה בלבד, כמהה להווה בלבד". הניצחון במאבק הוא ביכולת להיות עכשיו, ותו לא. כך הופך האור לנצחי. פך השמן אמור היה להספיק ליום אחד בלבד, אבל בכל זאת השתמשו בו. להיום יש לנו שמן, זה מספיק, שכן היום הוא כל שישנו. ההבנה העמוקה של עובדה זו, היא הנס.
איש החינוך ליאו בוסקאליה ציין שרובנו מתנהגים כאילו אהבה אינה דבר שיש ללמוד אותו, אלא כושר שמצוי רדום בתוך כל אדם ופשוט מחכה לרגע בו הוא יתגלה במלואו בצורה מיסטית. "רבים מחכים לאותו רגע לנצח", כתב בוסקאליה. "נראה שאנחנו מסרבים להכיר בעובדה הברורה שרובנו מבלים את חיינו בניסיון למצוא אהבה, ולבסוף מתים בלי שמעולם באמת גילינו אותה".
יותר מאשר רגש, אהבה היא פעולה. וכמו כל פעולה שאנחנו מבצעים, החל מללכת וכלה בלחתוך סלט – עלינו ללמוד מתישהו כיצד לעשותה כראוי. לימוד זה מכה שורש בנשמה בצורה השלמה ביותר כאשר הוא נעשה בצוותא עם בן הזוג, שמלמד אותנו כיצד לאהוב אותו, וגם, באהבתו – כיצד לאהוב את עצמנו (ובמקביל אנו מלמדים אותו). אבל כמו בתחומים אחרים, לפעמים יש ערך גם לשיעורים מפי מומחים.
מיהם המומחים? יש את אנשי המקצוע ויש את האנשים רבי הניסיון. נפתח בראשונים. העיתונים מדווחים השכם וערב על מחקרים פסיכולוגיים חדשים הכוללים המלצות לזוגיות בריאה. מרוב עצות לא רואים את היעד. אבל שני חוקרים נחמדים, מלני טננבאום וג'סטין הלפר, שלא במקרה גם נשואים זה לזה, עשו לנו טובה גדולה ושלפו מתוך ערמת הקש העצומה של כתבי-העת האקדמיים את ארבעת הממצאים הפסיכולוגיים שנמצאו הכי מבוססים מבחינה מחקרית כמסייעים לקשר בריא ואוהב.
1. מדי יום, חישבו מה אתם מעריכים בבן הזוג, ובטאו באופן מילולי את הוקרתכם. נכון, יש לו גם חסרונות – אבל אם תתמקדו בהם, זה לא יקדם שום הנאה ממערכת היחסים, של אף אחד מכם. במחקר שנערך נמצא שאנשים שמביעים הערכה כלפי בן הזוג על פעולות יומיומיות שעשה חוו רמות גבוהות יותר של סיפוק וקירבה. ממצא מעניין במיוחד הוא שגם אם ביטויי ההערכה נבעו מכך שהורו לנבדקים להגיד אותם – זה עבד. מה שמוכיח שזו לא העובדה שיש לכם בן-זוג מתחשב שהיא החשובה – אלא עצם הבעת ההערכה.
2. גם עם העצות הכי טובות, אין מנוס ממריבות פה ושם. מה שקובע אם תישארו קרובים ואוהבים אינה האם אתם רבים, אלא כיצד אתם רבים. כאשר חילוקי דעות מתעוררים, והדם מזנק לפנים, מה שכדאי לעשות זה להקשיב, לקחת אחריות, ולהתמקד בהתנהגויות ספציפיות שמפריעות לכם ולא בתכונות אישיות. גורו היחסים הפסיכולוג ג'ון גוטמן הקליט זוגות נשואים משוחחים על ריב שהיה להם. כעבור 14 שנה הושוו השיחות של הזוגות שנשארו נשואים לאלה של מי שהתגרשו. נמצא שהמתגרשים, ורק הם, הפגינו כלפי בן הזוג במהלך ריבים בוז – שילוב של כעס וגועל. מעבר לכך, הם האשימו את בן הזוג בפגמים באישיותו, ולא ביקרו התנהגויות. כמובן, את האישיות הרבה יותר קשה לשנות. המאפיין הבעייתי השלישי של מריבות המתגרשים היה אי לקיחת אחריות לתפקיד שיש להם במריבה והתעקשות שבן הזוג הוא האשם הבלעדי.
3. צרו כמה שיותר חוויות חיוביות משותפות. נסו למשל לפתח תחביבים משותפים, או צאו יחד לאתגרים – התמודדות עם קשיים כצוות היא הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות לזוגיות. לפי מחקרים, פעילויות פיזיות אקטיביות מועילות במיוחד, שכן הן מובילות לתופעה הפסיכולוגית של ייחוס מוטעה של עוררות. אנחנו חושבים שרגשות עולים בצורה פשוטה – מישהו מעצבן אותנו, אז אנחנו מתעצבנים. לא כך הוא. לרוב איננו חשים "כעס" או "שמחה", אלא פשוט עוררות – עלייה בלחץ הדם, בקצב הלב וכו'. כאשר יש סיבה ברורה בסביבה קל לייחס לה את התגובה הפיזית, אבל לעתים המנגנון יכול להטעות. בניסוי ידוע עוררו בגברים תחושת פחד ואז הפגישו אותם עם אישה – הם נמשכו אליה הרבה יותר מנבדקים שסתם פגשו אותה, בלי החוויה המפחידה. כלומר, הגברים בקבוצה הראשונה ייחסו את העוררות הגופנית למשיכה ולא לפחד שעלה בהם. זה קורה כל הזמן. אנחנו חשים עוררות גופנית, ואז מחפשים בסביבה הסבר לה. אז אם אתם רוצים לעורר את הזוגיות, הגבירו את הדופק, יחד.
4. כיף לעשות דברים יחד, אבל חשוב לא פחות גם לתמוך באוטונומיה של בן הזוג. נכנסתם לקשר כי הערכתם את האדם שמולכם – עזרו לו להמשיך להתפתח. זוגיות טובה יכולה לחשוף את העצמי האידיאלי שחבוי בתוך כל אחד, בעזרת עידוד ותמיכה למימוש עצמי והישגים. מחקרים מראים שכאשר בן הזוג מגיב בצורה אקטיבית ותומכת לניסיונות להשיג מטרות של עצמי אידיאלי, אנשים הופכים באופן אובייקטיבי למצליחים יותר בהשגת מטרות אלה. בנוסף, אנשים שחשים יותר אוטונומיים ועצמאיים מדווחים על יותר סיפוק בזוגיות שלהם. מסתבר שאם אתם חשים עצמאיים, יהיה לכם גם יותר נוח במצבים של תלות בבן הזוג. האמת, הגיוני, כשחושבים על זה. תחשבו על זה.
בשבוע הבא: חמש עצות לזוגיות טובה מזוגות ותיקים במיוחד.
דברי אהבה 