בתודעת המתחיל יש אפשרויות רבות; בזו של המומחה מעטות"
(שוּנריוּ סוזוקי)

בקבוצת המדיטציה החיפאית שאני משתתף בה התחלנו השבוע ללמוד את הספר Zen Mind, Beginner’s Mind של שונריו סוזוקי. מטרת תרגול הזֶן, הוא אומר שם, היא תמיד לשמור על תודעה של מתחיל. זה גם הדבר הקשה ביותר – תמיד לראות את הדברים כאילו לראשונה, לחוות הכל כטרי, לא להיכנס לשגרה רדומה. המאמץ להישאר מתחיל, הוסיף סוזוקי, אינו מייחד רק את תרגול הזֶן, "זהו הסוד של כל אמנות". בדיון שהתפתח ציינה אירית המלאכית: "וגם של כל קשר זוגי". אכן. אם נפסיק לראות את בן-הזוג בעיניים נקיות, סקרניות, מלאות פליאה, הקשר ידעך. דיוויד בואי שר "אני מתחיל מוחלט" ומכאן גם "אני אוהב אותך באופן מוחלט":

בואי הדגיש: "בעיניים פקוחות לגמרי". זה מה שמאפשר אהבה מוחלטת. כפי שכתב הפילוסוף בן המאה ה-17 בלז פסקל: "כאשר אנחנו אוהבים בלהט, זהו תמיד חידוש לראות את האדם האהוב". אלתרמן הסתפק בשתי מילים, שמתארות במלואן את האהובה: "פתאומית לעד".

פוסט ראשון במחשב חדש.
שלשום בבוקר הדלקתי את המחשב הישן והנאמן שלי – והוא לא הגיב. שבק. בלילה שלפני הוא נראה במצב מושלם. כמה דקות לפני שגיליתי את מותו, לגמרי במקרה, קראתי בספר את השיר הבא –

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

פילמון ובאוקיס. אחד מסיפורי האהבה היפים במיתולוגיה היוונית הוא זה של פילמון ובאוקיס.

האלים זאוס והרמס ירדו לארץ מחופשים לבני-תמותה ועברו מבית לבית, כדי לבדוק מי יהיה מוכן לארחם. שני האלים "באלף בתים ביקשו מחסה ומנוח, אלף בתים ננעלו בפניהם". באמת, כל כך הרבה סוגרים לבם בפני האהבה, למה? רק פילמון ובאוקיס הזמינו אותם פנימה. שני האלים העניקו לזוג משאלה, בתמורה לנדיבותם, ומה הם ביקשו? להיות כוהנים במקדש האהבה ולמות יחד. אלה משאלות אוהבי האמת.

2

אהבה וחירות. השבוע חגג הוד קדושתו הדלאי למה יום-הולדת 80. משהו שהוא אמר על אהבה:

3

כוחה של האהבה. אבן חזם האנדלוסי, החכם בן המאה ה-11, תיאר את כוחה של האהבה:

"דע שדין האהבה על הנפשות נחרץ, ושלטונה נמרץ: מצוותה לא תיעבר, איסורה לא יוּתר, ממשלתה לא תימוט ומשמעתה לא תופר. פסק דינה תקף, אין עליו עוררים, ובידה להתיר גם את ההדוק שבקשרים. היא מפוררת כל מוצק, מקעקעת כל איתן, חודרת עמקי לבב וכובשת כל משגב".

וגם כמעט אלף שנה אחרי זמנו של אבן חזם, כוחה במותניה –

It’s strong and it’s sudden
and it’s cruel sometimes
But it might just save your life

 

4

לקרוא את הקושי של עצמך בעיני האחר. רוברט לואיס סטיבנסון ידוע בזכות ספר ההרפתקאות "אי המטמון", אבל הוא כתב גם על ההרפתקה והמטמון הגדולים יותר, אהבה:

"אהבה צריכה לרוץ לפגוש אהבה בזרועות פתוחות. אכן, הסיפור האידיאלי הוא של שני אנשים הפוסעים אל תוך אהבה צעד לצד צעד בתודעה נרגשת, כמו שני ילדים המעזים יחד להיכנס לחדר חשוך. מהרגע הראשון שהם רואים אחד את השני, וחשים צביטה של סקרנות, ואז דרך שלב אחר שלב של שמחה ומבוכה גוברים, הם יכולים לקרוא את הביטוי של הקשיים של עצמם אחד בעיני השני. אין כאן שום צורך בהצהרה לשמה; הרגש נחלק בצורה כה פשוטה, שברגע שהגבר יודע את שמתרחש בלבו, הוא בטוח במה שמתרחש בלבה".

5

ארבעת הקונפליקטים של האהבה. לאהבה גם דרישות, לא פשוטות. הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדראת פירטה אותן: שנהפוך לאחראיים לחוויות הסובייקטיביות שלנו ונפסיק להאשים בהן את הזולת; שנוותר על תשוקותינו והפנטזיות שלנו לשליטה מוחלטת ונכבד את האוטונומיה של בן-הזוג; ושנהיה מודעים לקונפליקטים של שליטה-כניעה (dominance-submission), נטישה-היבלעות (abandonment-engulfment), היצמדות-היפרדות (attachment-separation) ותלות-עצמאות (dependence-independence) שלוקחים חלק בכל מערכת-יחסים אוהבת.

6

השפעת הבחירה באהובה. האהבה לא רק דורשת, היא גם מעצבת אותנו, בדרכים וצורות שאיננו תמיד מודעים להם. בחירת מושא אהבה היא אחת החשובות בחיינו, אם לא החשובה ביותר. אורטגה אי גאסט כתב על כך נפלא, כדרכו:

"דומני שאין אנו נותנים את הדעת על ההשפעה העצומה הנודעת לאהבותינו על מהלך-חיינו. ההתעלמות הזאת נובעת אולי מכך שברגיל אנו חושבים רק על ההשפעות השטחיות ביותר, גם אם בעלות המימד הדרמטי יותר – אותם 'מעשי שיגעון' שגבר עושה בגלל אישה, או להפך. ומכיוון שחלקם הגדול של חיינו, ושמא חיינו בכללם, חופשי ממעשי-השיגעון הללו, אנו נוטים להמעיט בממדיה של ההשפעה הזאת. אך האמת היא שהשפעה זו יודעת ללבוש צורה מעודנת ביותר, בייחוד כאשר מדובר בהשפעתה של האישה על הווייתו של גבר. האהבה מאחדת את בני-הזוג באיחוד כה הדוק וכה מקיף, עד שלא נותר עוד המרחק הדרוש לתפיסת התמורה שמחולל כל אחד מבני-הזוג במשנהו".

7

לכל דבר יש תכנית. ולסיום, שיר של וילקו, שהיא הלהקה שאני הכי אוהב בעולם, שתרגמתי.

יתכן שהשמש היום תזרח
הענן מעל ראשי יברח.
אולי לא אפחד כל-כך.
אנסה להבין
לכל דבר יש תָּכנית
בין כך וכך.

יתכן שאת אוהבת
יתכן שלא
יתכן שתאהביני
ואולי אף פעם לא
אולי את רק צריכה קצת זמן לבד.
אנסה להבין
לכל דבר יש תָּכנית
בין כה וכה.
אשאר
נכון
עבורך.

(המקור כאן)

אתמול, בשעה 14:38, התחיל באופן רשמי הקיץ. האור היה הרב ביותר, השמש בשיאה. אז לכבוד בוקר הקיץ הראשון – שיר אהבה לשמש (שיר שתלוי אצלי בשירותים, ומקדם את פני מדי בוקר):

 

למה אני מתעוררת מוקדם / מארי אוליבר

שלום, שמש בפניי.

שלום, את שעושה את הבוקר

ופורשׂת אותו מעל השדות,

ולתוך הפנים של הצבעונים

ומקורות החסידה המהנהנים,

ולתוך חלונותיהם של, אפילו,

האומללים והרגזנים –

 

המטיפה הכי טובה שאי פעם היתה

כוכב יקר, שפשוט יצא לו

להיות במקום בו אתה נמצא ביקום,

לשמור עלינו מחשכת-עולם,

להקל עלינו במגע חם,

להחזיק אותנו בידי-האור הגדולות –

בוקר טוב, בוקר טוב, בוקר טוב.

 

הביטי, כעת, איך אני פותחת את היום,

בשמחה, בחביבות.

 

(המקור כאן; הרבה יותר מוצלח כמובן מהתרגום שלי)

 

ועוד שיר-שמש יפה ועדין, שיהיה גם ניגון:

בהתחלה הקשר לוהט ומלא רגש. אחרי זמן מה הוא מתייצב. אז מתמסדים, מביאים ילדים, וממשיכים בחיים שלמים של אפרוריות. זה התסריט המוכר. ניאל ויליאמס תיאר אותו נהדר ב"ארבעה מכתבי אהבה":

אז, כששכבה לה במיטה לצד בעלה הישן, הבינה מרגרט לוני שלבה צפוי להתרוקן כשם שהתמלא באהבה, וכשם שלבה התרחב וגדל באותם שבועות ראשונים של אהבת נעורים בדונגאל, ומילא אותה כמעט עד להתפוצץ, כך עכשיו, בשנים שנותרו, יבוא דימום אטי, שירוקן, טיפה אחר טיפה, את הכל. הכל צריך להינתן בחזרה.

האם אין מנוס מהדימום האטי, המרוקן, הזה? האם אהבה בהכרח כואבת, מאכזבת? האם שירו של אריק איינשטיין אינו אלא פנטזיה מתוקה, אך בלתי ריאלית? לפי מחקר מפתיע התשובה הרבה יותר מעודדת מכפי שניתן היה לצפות. 274 זוגות, הנשואים למעלה מעשר שנים – הרבה מעבר למשך פעולתם של הורמוני האהבה המסממים – נשאלו בנוגע לחיי האהבה שלהם. על השאלה "עד כמה את/ה מאוהב/ת בבן הזוג שלך?", שהתשובות אליה נעו בין 1 ("לא מאוהב/ת כלל") ל-7 ("מאוהב/ת בלהט רב"), ענו 46 אחוז מהנשים ו-49 אחוז מהגברים: "שבע!". זו היתה התשובה השכיחה ביותר באופן בולט.

אז אולי לא חייבים 'לתת הכל בחזרה', כמו שכתב ויליאמס. מה שאפיין זוגות ששימרו אהבתם היה התמקדות של כל אחד מהשניים בתכונותיו הטובות של בן הזוג, והרבה שעות של יחד. ככל שהזוג דיווח על יותר פעילויות משותפות, הניצוץ נשמר חזק יותר. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים – היו גם מאוהבות יותר.

אז כן, אריק ופול צודקים. גם אחרי שנים, אין אחרת. ואפשר להישאר מלאים כמעט עד להתפוצץ, משוגעי אהבה.

נכנסתי היום בפעם הראשונה לחנות יודן ספרים שברחוב מוריה בחיפה. מאות פעמים עברתי לידה, ולא שמתי לב שהיא שם. כמו החנויות בספרים – צריך להיכנס לחנות אחרת, לרדת כמה מדרגות, ואז מגיעים לחלל אינטימי ועמוס סיפורים. הדבר הראשון שהבחנתי בו היו ארבעה עותקים של "הפרפר חוצה את הכביש" של אֵוָה קילפי על שני מדפי השירה. זה בדיוק ארבעה עותקים יותר מהמספר הממוצע בחנות ספרים ממוצעת. המוכרת, הנחמדה מאוד, אביטל, שאלה אם אני צריך עזרה, וסיפרה שהם מאוד אוהבים את אֵוָה. סיפרתי לה שעוד מעט גם לי יהיה ספר משלי, והיא התרגשה בשבילי, שאלה מה שמי, והקלידה אותו במערכת הממוחשבת להזמנת ספרים, שהיום למדתי לראשונה על קיומה ושנקראת, מסתבר, דנה. הספר הופיע! ואביטל הזמינה אותו. עותק ראשון מהספר העוברי עדיין הוזמן לחנות יודן ספרים ברחוב מוריה בחיפה.

ומסתבר שגם באתר ההוצאה הוא כבר מופיע. ועוד מעט בעולם.

עד אז – הרבה יותר מתחליף, הרבה יותר מהולם, אחד מהשירים האחרונים של קילפי, מ"הפרפר":

אלוהים נחלק לגבר ולאישה

כדי לחוות את התשוקה,

כדי ליהנות,

לאהוב

ולחוש סיפוק.

חוץ מזה הוא תמיד מודאג.

 

הוא מתמקם לסירוגין

בגוף גבר

ובגוף אישה

ושואב נואשות

את השמחה מהחיים.

אלמלא כן לא היה מסוגל לאהוב

מבוגרים כלל וכלל.

 (תרגם מפינית: רמי סערי)

אהבה כובלת, נהוג לחשוב. קשר, כשמו, הוא משהו שקושר. "חופשי זה לגמרי לבד", כתב יעקב גלעד.

אבל אולי יש גם אהבה אחרת. אהבה שמוציאה לחופשי, ולא מגבילה או סוגרת. אהבה שהיא חירות. המיתוס העברי המכונן הוא של יציאת מצרים, של שחרור משעבוד ויציאה לחירות. למה מצרים? בשמה של המדינה מרומזת צרוּת, צרוּת אופקים, צרוּת תפיסה. מצרים היא מדינה רחבת-ידיים, אבל כמעט כל אוכלוסייתה מרוכזת ברצועה צרה מאוד ומפותלת סביב הנילוס. זו מדינה של צמצום, הצרה. המקום של השעבוד הוא אפוא מקום של הצטמצמות, היצרות. הנילוס שבכל אדם הוא הוא עצמו, הוא תפיסת האני שלו. סביב ה'אני' הזה אנו מבלים כמעט את כל חיינו – רוב מאמצינו, תקוותינו, פחדינו מאכלסים את הרצועה הצרה הצמודה ל'אני' זה. זהו השעבוד. שעבוד לעצמנו, למה שאנחנו רוצים. זהו מקור הסבל. החכם הבודהיסטי בן המאה ה-8 שנטידווה כתב:

כל האושר שבעולם מגיע מהמחשבה על איךְ לעשות אחרים מאושרים
וכל הסבל והאומללות שבעולם, מגיעים מהמחשבה על איךְ לעשות את עצמי מאושר.

או במילים אחרות: כל האושר שבעולם מגיע מאהבה, וכל הסבל והאומללות שבעולם מגיעים מהיעדרה. החירות היא בהתייחסות לאחר, השעבוד בהתמקדות בעצמי. היציאה לחירות היא יציאה מצינוק האנוכיות בו אנו מתבוססים כל ימינו, צינוק חומרי-חומרני של חומר ולבנים, של "בצלים ושומים". רק יציאה מצינוק זה, היפתחות לאחר, אהבת אמת, היא חירות. חופשי זה לגמרי ביחד. כמו שכתב שלמה גרוניך: "רק אתך אני חופשי".

מהי אהבה? תשובות אינספור ניתנו לשאלה. משוררים ואוהבים רואים בה את הדבר הנעלה ביותר, תכלית החיים. כימאים מסבירים אותה כביטוי של הפרשת הורמונים. חוקרי מוח מצמצמים אותה לתפקודים נוירולוגיים. סוציולוגים רואים בה תוצר של תרבות. פסיכולוגים מפרשים אותה כשִחזוּר נרקיסיסטי של חוויות ינקות.

אולי צריך לנסח את השאלה אחרת. לא "מהי אהבה?", אלא "האם ישנה אהבה?". בעידן המדעי בו אנו חיים, רבים נוטים לענות שלא. אין. יש הורמונים, יש קונבנציות, אבל אהבה, כדבר, ככוח טבע חיצוני לנו, כמובן שלא.

בבלוג (ובספר שהבלוג מלווה אותו), אטען אחרת: יש אהבה. אהבה שלמה וטוטלית, אהבת אמת (שאני קורא לה "אההבה"), האהבה שהנפש כמהה לה ממעמקיה – קיימת. לאורך ההיסטוריה, אוהבים ואוהבות גדולים ידעו זאת, חשו זאת. ג'ון ויוקו הם כנראה שניים. הוא כתב שיר נפלא, מלא שמחה, שיר אהבה לאהבה.

אפשר לשמוע את לנון מרגיע: "אין מה לפחד, זו אהבה אמיתית" (No need to be afraid, it’s real love). אבל אפשר גם להבין אותו כאומר משהו רדיקלי בהרבה: "אין מה לפחד, אהבה היא אמיתית". No need to be afraid, it’s Real – Love. אם אהבה באות גדולה, אהבת אמת, אההבה, אכן קיימת – באמת שאין מה לפחד. ממה יש לדאוג – שהיא לא תרצה, שהוא לא יתקשר? אם אהבה ישנה – בסופו של דבר תימצא האחת הנכונה, והיא בהכרח תרצה, יימצא האחד המיוחד, והוא גם יתקשר. כי היא קיימת, אמיתית.

קירקגור כתב: "האמן באהבה! זהו הדבר הראשון והאחרון שיש לומר על אהבה, אם אתה רוצה לדעת מהי אהבה".