בהתחלה הקשר לוהט ומלא רגש. אחרי זמן מה הוא מתייצב. אז מתמסדים, מביאים ילדים, וממשיכים בחיים שלמים של אפרוריות. זה התסריט המוכר. ניאל ויליאמס תיאר אותו נהדר ב"ארבעה מכתבי אהבה":

אז, כששכבה לה במיטה לצד בעלה הישן, הבינה מרגרט לוני שלבה צפוי להתרוקן כשם שהתמלא באהבה, וכשם שלבה התרחב וגדל באותם שבועות ראשונים של אהבת נעורים בדונגאל, ומילא אותה כמעט עד להתפוצץ, כך עכשיו, בשנים שנותרו, יבוא דימום אטי, שירוקן, טיפה אחר טיפה, את הכל. הכל צריך להינתן בחזרה.

האם אין מנוס מהדימום האטי, המרוקן, הזה? האם אהבה בהכרח כואבת, מאכזבת? האם שירו של אריק איינשטיין אינו אלא פנטזיה מתוקה, אך בלתי ריאלית? לפי מחקר מפתיע התשובה הרבה יותר מעודדת מכפי שניתן היה לצפות. 274 זוגות, הנשואים למעלה מעשר שנים – הרבה מעבר למשך פעולתם של הורמוני האהבה המסממים – נשאלו בנוגע לחיי האהבה שלהם. על השאלה "עד כמה את/ה מאוהב/ת בבן הזוג שלך?", שהתשובות אליה נעו בין 1 ("לא מאוהב/ת כלל") ל-7 ("מאוהב/ת בלהט רב"), ענו 46 אחוז מהנשים ו-49 אחוז מהגברים: "שבע!". זו היתה התשובה השכיחה ביותר באופן בולט.

אז אולי לא חייבים 'לתת הכל בחזרה', כמו שכתב ויליאמס. מה שאפיין זוגות ששימרו אהבתם היה התמקדות של כל אחד מהשניים בתכונותיו הטובות של בן הזוג, והרבה שעות של יחד. ככל שהזוג דיווח על יותר פעילויות משותפות, הניצוץ נשמר חזק יותר. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים – היו גם מאוהבות יותר.

אז כן, אריק ופול צודקים. גם אחרי שנים, אין אחרת. ואפשר להישאר מלאים כמעט עד להתפוצץ, משוגעי אהבה.