תיקון האהבה

על אהבות פרק ב'

אחד ממאפייני הזוגיות בימינו הוא חלופיותה. אנשים מוקסמים מאדם אחר ומבקשים לחלוק עמו את כל חייהם, ואז, כעבור שנים ספורות, לא מבינים מה הם מצאו בו. הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו הגדיר אהבה כמבנה עמיד. החידה הגדולה באהבה, לדבריו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. אבל זה לא פשוט. כי הזמן גם מציב את האויבת הגדולה ביותר של האהבה – השחיקה. כך מגיעים אנשים רבים למצב שבו אותו אדם שאהבו יותר מכל, הופך למאוס ומשעמם. משם הדרך לפרידה קצרה.     

כאשר ניצבים בפני קשר חדש, אחרי פרידה, כואבת יותר או פחות (אין הכוונה כאן לפרידות אחרי מעשה חמור ובלתי נסלח של אחד הצדדים), התקוות למשהו חדש לגמרי, לתיקון, לאהבה שהפעם תחזיק מעמד עד קץ הימים, מלבלבות בלבבות. אבל כאן יעזור לדעת שלפי תיאוריות פסיכולוגיות, משנה מקום בדרך כלל לא משנה מזל.     

אמנם בבחירה כעת יש לנו את ניסיון הפרק הקודם, ותובנות ממה שהשתבש בו, כך שנדמה שהסיכויים להצלחה גדולים יותר. אבל הנקודה שחשוב להבין היא שהרגשות הקשים שהתעוררו מול בן הזוג הראשון – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה – היו קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מה שנתפס בילדותנו המוקדמת כמצבי סכנה. כאשר הדפוסים הרגשיים מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בצורה כזו, שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. וזה קורה בעיקר מול אנשים קרובים מאוד.     

כך למשל מול בן זוג שמתנהג בקור, למשל, יש מי שמרגישים כמו שהרגישו כילדים קטנים כשאחד ההורים לא היה נוכח מספיק, או התעלם ממצוקה. בילדות היינו חלשים וחסרי אונים, והדבר נתפס כבעל השלכות קיומיות קשות, דבר שהוביל לגיבוש דפוס תגובה חריף. בבגרות, אף שכבר איננו חסרי אונים, הסכנה נתפסת כזהה לאופן שבו נתפסה בילדות.    

העניין הוא שהתהליך הזה קורה בתוך קשרים זוגיים לעתים תכופות, ובאופן הכרחי, בשל עובדה פסיכולוגית קשה אך מוצקה: לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל. ביחסים הזוגיים הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך כזה: אנחנו סובלים מאומללות בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו משחזרים את אותה סיטואציה – זאת כיוון שבן-הזוג בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו (היפוך תגובה הוא מנגנון הגנה נפשי הפועל באמצעות הסתרת דחפים ורגשות בלתי נסבלים על-ידי התנהגות הפוכה מהם; אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים). כעבור כמה שנים, כשמזהים את אותה תכונה x אצל בן הזוג, מתאכזבים ומתייאשים. אלא שלעתים קרובות גם המועמד הבא לאהבה יפגין את אותן תכונות – אליהן אנחנו נמשכים מראש שלא במודע. 

אפשר להתאכזב מכך, אבל אפשר גם לראות את התהליך הכואב הזה כהזדמנות לאהבה טובה ובוגרת יותר. בקשר הזוגי אנחנו נמשכים בבלי דעת לשחזר את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. רק אם נתמודד עם הקשיים, לא אם נברח מהם או נעקוף אותם, נוכל לעשות באמת תיקון.

מה עוד עוזר להשגת התיקון? מחקרים על זוגות שהצליחו לשרוד שנים רבות באהבה עמוקה מצאו שמה שאפיין אותם הוא התמקדות של כל אחד מהשניים בתכונותיו הטובות של בן הזוג, והרבה זמן של יחד. ככל שהזוג דיווח על יותר פעילויות משותפות, הניצוץ נשמר חזק יותר. ועוד נקודה מעניינת: עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים – היו גם מאוהבות יותר.

(חלק מהמאמר התפרסם השבוע ב"מקור ראשון")

דבּרוּ אהבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s