נכנסתי היום בפעם הראשונה לחנות יודן ספרים שברחוב מוריה בחיפה. מאות פעמים עברתי לידה, ולא שמתי לב שהיא שם. כמו החנויות בספרים – צריך להיכנס לחנות אחרת, לרדת כמה מדרגות, ואז מגיעים לחלל אינטימי ועמוס סיפורים. הדבר הראשון שהבחנתי בו היו ארבעה עותקים של "הפרפר חוצה את הכביש" של אֵוָה קילפי על שני מדפי השירה. זה בדיוק ארבעה עותקים יותר מהמספר הממוצע בחנות ספרים ממוצעת. המוכרת, הנחמדה מאוד, אביטל, שאלה אם אני צריך עזרה, וסיפרה שהם מאוד אוהבים את אֵוָה. סיפרתי לה שעוד מעט גם לי יהיה ספר משלי, והיא התרגשה בשבילי, שאלה מה שמי, והקלידה אותו במערכת הממוחשבת להזמנת ספרים, שהיום למדתי לראשונה על קיומה ושנקראת, מסתבר, דנה. הספר הופיע! ואביטל הזמינה אותו. עותק ראשון מהספר העוברי עדיין הוזמן לחנות יודן ספרים ברחוב מוריה בחיפה.

ומסתבר שגם באתר ההוצאה הוא כבר מופיע. ועוד מעט בעולם.

עד אז – הרבה יותר מתחליף, הרבה יותר מהולם, אחד מהשירים האחרונים של קילפי, מ"הפרפר":

אלוהים נחלק לגבר ולאישה

כדי לחוות את התשוקה,

כדי ליהנות,

לאהוב

ולחוש סיפוק.

חוץ מזה הוא תמיד מודאג.

 

הוא מתמקם לסירוגין

בגוף גבר

ובגוף אישה

ושואב נואשות

את השמחה מהחיים.

אלמלא כן לא היה מסוגל לאהוב

מבוגרים כלל וכלל.

 (תרגם מפינית: רמי סערי)