לפי התורה הבודהיסטית, כל מערכות היחסים שלנו כוללות שני מרכיבים: אחד של אהבה, השני של תשוקה. בשניהם קיימות תחושות של עניין רב בזולת וקרבה אליו, אבל יש ביניהן גם הבדלים חשובים, שמועיל להבחין בהם בקשרים שונים שיש לנו בחיים.

הכוח המניע של מרכיב התשוקה הוא של היאחזות בזולת כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו עושה מה שאנו רוצים שיעשה, או עושה דברים שאיננו רוצים שיעשה, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. כמו שציין הפסיכותרפיסט הבודהיסט לורן לאדנר, קשר המבוסס על תשוקה והיאחזות אינו קשר של אהבה, ואינו מוביל לאושר.

התחושה העיקרית שיוצרת אהבה, לעומת זאת, היא פשוט של חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נמצאים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

 

נפלה בחלקנו הזכות לחיות על כוכב שופע אנשים, חיות וצמחים, ולעתים קרובות אני משתוממת לנוכח המשימות המוזרות שהאבולוציה מטילה עליהם. מכל המטלות שנראה שהחיים מבצעים, מכל מעשי המסתורין שמפליאים אותנו, אהבה היא החביבה עלי ביותר." (דיאן אקרמן)

כוונה

ההתכוונות היחידה שיש לה חשיבות היא כמה לב אנשים מוכנים להשקיע, עד כמה הם מוכנים להתעלם מהפחדים שמא יפגעו, יחשפו או יושפלו. והדבר היחיד שאנשים מתחרטים עליו הוא שלא חיו מספיק באומץ, שלא השקיעו מספיק לב, לא אהבו מספיק. אין שום דבר אחר שיש לו חשיבות כלשהי." (טד יוז)

שמונה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה
(היום הראשון של 2017, נר שמיני של חנוכה)

1

שאהבה היא כל מה שיש,
הוא כל מה שאנו יודעים על אהבה.
זה מספיק (אמילי דיקינסון)

2

סיכון גדול
כל מי שיישאל, יאמר שהוא רוצה אהבה שלמה, אהבת אמת. אבל כשחיים בזוג, דברים לרוב מתבררים כמורכבים. נדיר מאוד שאדם אכן מוסר עצמו בידי האהובה, מתמסר באופן מוחלט לאהבה. אנחנו רוצים מאוד לאהוב, לאההוב, אבל גם מפחדים מכך מאוד. זהו אחד הדברים המהותיים ביותר שיש להבין בכל הנוגע לאההבה. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "המתפכח מאהבתו נוחל אכזבה מרה: אבדתו נצחית היא, ואין לה תקנה".
לתת את הלב עד הסוף פירושו נטילת הסיכון הגדול ביותר שאפשר לקחת. האבדן הפוטנציאלי עשוי להיות נצחי. אהבה דורשת משהו המקביל לאיסוף כל כספך, כל רכושך, כל החסכונות, הפנסיה, הכל – והימור איתם על מניה אחת, עניין של הכל או כלום – רק עם משהו הרבה יותר משמעותי מכסף.

3

נשמה גדולה
בספר "אההבה" המשלתי את הנשמה לגל. אם בגלי-אור מתארת המִשׂרעת את מידת הבהירות של האור, הרי משרעת גל-הנשמה מייצגת את עוצמת ה"נפשיוּת". אדם גְבה עוצמה יהיה מאושר מאוד כשהוא מאושר, מפוחד מאוד כשהוא מפחד, מאוהב מאוד כשהוא אוהב.
לפיזיקאי והפילוסוף בלז פסקל יש חיבור זנוח בשם "מאמר על להט האהבה". הוא כתב שם משהו דומה: "בנשמה גדולה הכל גדול" (In a great soul everything is great). הוא ציין: "נשמות גדולות אינן אלה שאוהבות לעתים הכי תכופות; זוהי אהבה חריפה, תקיפה עליה אני מדבר; הצפה של להט נדרשת כדי להניע נשמות אלה ולמלאן. אולם כאשר הן מתחילות לאהוב, הן אוהבות בעוצמה גדולה במיוחד".

4

כל החי חיי אמת,
יאהב אהבת אמת. (אליזבת בארט בראונינג)

5

מה הוא העולם
על כל הדר האמנות, השירה, המוזיקה והעושר אשר בו
בהשוואה לאהבה? (רוברט בראונינג)

6

הדבר היחיד שחשוב בחיים הוא אהבה, ואתם מבזבזים את חייכם. אתם אוהבים את האנשים הלא נכונים, או לא אוהבים את האנשים הנכונים, או לא אוהבים בכלל. אהבו יותר. אהבו אהבה נקייה. אהבו עד שתשכחו את עצמכם. אהבה היא בת אלמוות. שימו בצד כל מה שאינו אהבה. (מתוך מכתב שהותירה לבני-משפחתה אישה שנפטרה)

7

האמן באהבה! זהו הדבר הראשון והאחרון שיש לומר על אהבה, אם אתה רוצה לדעת מהי אהבה. (סרן קירקגור).

זהו אולי המשפט היפה והנכון ביותר על אהבה שנכתב אי-פעם. אם רוצים לדעת אהבה, אההבה, צריך להאמין בה, באמת להאמין, להיות מוכנים לבצע את מה שקירקגור כינה "קפיצת האמונה". מה זאת אומרת "באמת להאמין"? הדמות שמייצגת אמונה כזו מבחינת קירקגור היא אברהם – שהיה מוכן לוותר על האהוב עליו מכל, אך בלי לוותר ולו לרגע על אהבתו וגם לא על אמונתו שבסופו של דבר לא תילקח. זוהי "קפיצת האמונה". כדי לדעת אהבה יש לעזוב הכל, לוותר בלב שלם – ובכך להתגבר על הפחד מאבדן – מתוך אמונה מלאה שבכל זאת הכל יינתן. אין דבר קשה יותר. תוכנית טבע של ה"בי.בי.סי" מציגה מה שאפשר לראות כהמחשה מחרידה ונפלאה לקפיצה כזו. סוג מסוים של אווזי בר (Barnacle geese) מקנן על צוקים נישאים כדי לשמור על הביצים מטורפים. כמה ימים אחרי שהגוזלים בוקעים, אם ברצונם להצטרף להוריהם ולמצוא מזון עליהם לבצע משהו בלתי נתפס כמעט (לא לבעלי לב חלש!)

8

מוזר הוא שאנשים מדברים על ניסים, חזיונות, התגלויות ודומיהם כעל דברים השייכים לעבר, בעוד שהאהבה עודנה. (הנרי דייוויד ת'ורו)

אני שוהה כעת בצפון איטליה, סמוך לעיירה הקטנה ארכּוֹ (Arco). בטיול לשם אתמול גיליתי שהמשורר ריינר מריה רילקה התגורר בעיירה ב-1898 וגם כתב כאן כמה שירים. אז הפוסט הזה הוא לכבודו, ולזכרו (אנחנו נמצאים בדיוק בין יום לידתו, 4 בדצמבר, ויום פטירתו, 29 בדצמבר).

---

ב"אההבה" כתבתי על התופעה הפיזיקלית של תהודה אקוסטית, בה צליל בתדירות מסוימת מביא לרטט של מיתר בעל תדירות תואמת בכלי נגינה המרוחק ממקור הצליל. שתי 'נשמות תאומות', הצעתי, מתנהגות באופן דומה. נשמה אחת משדרת גל מסוג כלשהו, השנייה קולטת אותו ומיתרי לבה נרעדים, שכן תדירות הגל הזה תואמת בדיוק למתח של מיתרים אלה.

רילקה הציע תפיסה דומה של אהבה. הוא עצמו ידע חיי אהבה לא פשוטים. הוא התאהב בלוּ אנדראס-סלומה הנשואה (שגם ניטשה ופרויד נישבו בקסמיה), וניהל איתה רומן שנמשך שלוש שנים. מאוחר יותר התאהב בפסלת קלרה ווסטהוף, שהיתה אף היא נשואה. הקשר עם ווסטהוף נמשך לכל אורך חייו, אולם היא לא הצליחה להתגרש מבעלה.

למרות עמדותיו הספקניות, יש לרילקה שיר שנקרא, בפשטות הרבה ביותר, "שיר אהבה". רילקה ידע שלאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, זה דבר מפחיד מאין כמותו. הוא כתב שם לאהובתו כי היה רוצה לעצור את נִשמתו "לבל תיגע בנשמתך", לגונן על נשמתו במקום שקט וחשוך אשר "בִּרעוד מעמקייך לא ירעד". אך ברי לו שאם הקשר קשר אהבה הוא, אין הדבר אפשרי, שכן:

כל מה שנוגע בנו, בך ובי,
כורכנו יחד, כקשת שתביא
קול אחד ממיתרים שניים.
מה הכלי נמתחנו בו יחדיו?
מי הכנר שאנו בידיו?
הו שיר מתוק.

(מבוסס על התרגומים של משה הנעמי ושמעון זנדבנק; וכאן באנגלית – )

וזו Arco היפה:

 

"האהבה נראית לי דומה מאוד לראי. כשאני אוהב מישהו הוא נעשה הראי שלי ואני נעשה הראי שלו, ומה שמשתקף לכל אחד מאתנו באהבת השני הוא האינסוף!". כך אמר לאיש החינוך והסופר ליאו בוסקאליה אחד מתלמידיו, כפי שהוא מספר בפתח ספרו הקלאסי "האהבה".

זה נפלא. אך טרם משתקף דרכנו אינסוף, יש ראשית ללטש את המראה, לנקותה, ולהציבה כראוי. אהבה היא אולי הדבר הפשוט מכל, ביטוי טבענו האמיתי. שתי מראות משתקפות זו בזו עד אינסוף בלא כל מאמץ. אולם עובדה זו מובילה לטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה – שכזו היא גם הדרך אליה. פרסומות, סרטים, שירים מחדירים בנו את הרעיון שהאהבה "מתרחשת מאליה", ובדרך-כלל ממבט ראשון. הרושם הוא שאין צורך לעמול בתחום האהבה, להתמחות, להתנסות, ללמוד. אם רק רוצים, פשוט "מתאהבים" וחיים באושר ועושר. כמו שכתב בוסקאליה, רובנו מתנהגים כאילו אין האהבה נלמדת, אלא נמה לה בתוך כל אדם, ורק ממתינה לאיזה רגע ערנות מסתורי, כדי להופיע במלוא פריחתה. רבים ממתינים לרגע זה עד כלות הימים.

אף אדם לא היה מפקיד את תכנון ביתו ביד אדריכל שיש לו ידע מועט בתחום הבנייה, איש לא היה משקיע את כל חסכונותיו בשוק המניות בלי הבנה מעמיקה שלו. אך באהבה אנשים מוותרים על כל הכשרה, אצלם ואצל בן זוגם, ואינם מקשרים את המבוכה והבדידות שבחייהם המשותפים לחוסר הידע שלהם.

יותר מאשר רגש, אהבה היא פעולה. וכמו כל פעולה שאנו מבצעים, משחייה ועד נהיגה – עלינו ללמוד מתישהו כיצד לעשותה כראוי. אף אם הפוטנציאל להצלחה כבר טמון בנו, עדיין עלינו להשקיע זמן ומאמץ בלמידה כיצד להביא פוטנציאל זה לכלל מימוש.

מראת האהבה לעולם אינה משקפת אינסוף מלכתחילה. גם אם מצאנו בן זוג המעורר בנו חיבה, משיכה ועניין, בראשית הקשר פונה כל מראה בזווית המשקפת את בן הזוג במידה מוגבלת, בעוד שחלק ניכר מהמשתקף בה הוא למעשה דמויות ודפוסי קשרים ישנים, אף אם דבר זה כמעט תמיד אינו מודע. נדמה כי אצל זוגות רבים כך זה גם ממשיך, לפעמים לאורך חיים שלמים. שתי המראות מתמקמות בזווית נוחה זו מול זו, וממשיכות לשקף כל אחת את המוכר לה.

כדי לאהוב באמת, כלומר לאהוב את האהוב עצמו, יש לדעת את עצמי, אחרת יעוותו את התפיסה רסיסי-דמויות וחוויות שהופנמו לתוכי באופן לא-מודע. זהו לימוד האהבה מן הסוג הראשון – למידה עצמית. הכוונה אינה לנרקיסיזם אגו-צנטרי, אלא לתפיסה המכירה בכך שהכול מסתנן דרכי, ולכן, כדי שאוכל לתת יותר, עלי להתפתח. לימוד-ליטוש עצמי שכזה אפשרי למשל בתוך טיפול נפשי, או תוך התבוננות עצמית אינטנסיבית בתרגול מדיטציה.

אם למדנו מספיק, יגדלו סיכויינו למצוא מראה המתאימה למי-שאנו, ולא כזו התואמת לתפיסות שגויות הנובעות מדפוסי קשרים ישנים או מפנטזיות ומתרחישי תרבות שלא אנו חיברנו. אם המראה שלנו מלוטשת ונקייה דיה, נוכל גם להתחיל בלימוד מן הסוג השני – זה של בן הזוג. כדי לאהוב באמת אדם, עלינו להכירו, אחרת לא אותו אנו אוהבים. מתוך עניין בלתי מוגבל באהובנו אנו רוצים לדעת מי הוא, או היא, עד כמה שניתן. כל דבר הקשור באדם זה מרתק ומעניין אותנו. במובן זה אהבה קשה יותר מכל מקצוע. ללמוד אדם הוא פרויקט שמשכו חיים. לימוד זה מאופיין בסקרנות ובקבלה מלאה של כל המתגלה, המאפשרים את הפתיחות והכנות הנדרשים לחשיפה עצמית בפני אחר. במקביל, ישנם גם סקרנות, קבלה, פתיחות וכנות ביחס לעצמי – כי בקשר אוהב אתה לא רק לומד, אלא גם נלמד, ובעודך מספר ומראה עצמך לאחר, אתה גם שומע ורואה מי אתה.*

אפשר לומר שהמראה שהיא בן הזוג אינה חלקה ופשוטה – אלא לוח זכוכית מוכסף עם תחריטים עדינים ויפים מכל שראית. כאשר אתה מביט ביופי הזה ולומד אותו, גם את ה'אני' שלך אתה מגלה, נשקף מעיניו של בן הזוג הלומדות אותך באותה שקדנות, באותה אהבה. כך צומחת עוד ידיעתנו העצמית, ובזכות זאת גדלה גם ידיעת האהובה. שני סוגי הלימוד משתלבים זה בזה ומעמיקים זה את זה. אתה מביט, וניבט, מכיר – ומוכר, רואה – ונראה, הופך צלול, ומצליל.

כדי לראות אינסוף, המראות מתכווננות זו אל זו בתהליך ממושך ומשותף, שואפות לעמוד בדיוק אחת מול השנייה. שהרי אפילו סטייה של מעלה אחת מביאה להשתקפות מוגבלת. כעת גם ניתן לגשת ללימוד השלישי – של האהבה עצמה. נדמה לנו שאנו יודעים מהי, אך אין זו אלא אשליה. אנשים מזהים אהבה עם משיכה, צורך, ביטחון, תלות, חיבה, דאגה, אישור, שייכות, שותפות, רומנטיקה, תשומת-לב ואינספור דברים דומים לאלה. אין ספק שכל אותם דברים קיימים באהבה, ובכל זאת, היא אף לא אחד מהם. ובכן, מהי? להתקרב מעט לידיעתה אפשר, אולי, בפסענו יחד עם בן זוג אהוב, מכירים-מוכרים, מתמסרים-מסורים, משקפים זה את זה, ובכך מסוגלים גם להציץ באינסוף שהיא. הראי, הפך חלון.

* כאן טמונה אחת התרומות הגדולות של מין לאהבה. הוא מאפשר מרחב משחקי אינטימי משוחרר יחסית מהשפעות ותכתיבים, לגילוי עצמי והדדי.

פורסם לראשונה ב"אלכסון"

אהבה היא העתקת מרכז הקיום מעצמנו למישהו אחר.
(אייריס מרדוק)

על השיח עם הפרחים הכתומים מתחת למרפסת אולם המדיטציה, ראיתי שני פרפרים, שחורים עם פס לבן, שעפו יחד, צמודים צמודים. הבטתי בהם ממושכות. הם דילגו מפרח לפרח, לוגמים צוף. אחרי זמן מה שמתי לב שזה תמיד אותו פרפר ששותה, והשני מלווה אותו, מחכה בסבלנות עד שיסיים, ואז עובר איתו (דמיינתי שזה 'אִתה') לפרח הבא. אחרי שעברו פחות או יותר על כל עשרות הפרחים שעל השיח, הם נפרדו, וכל אחד המשיך למצוץ עוד קצת צוף מהפרחים. כלומר, זה לא שהפרפר המלווה לא היה צמא. הוא רק וידא שחברתו גומעת את הצוף הטרי מכל פרח, לפני שניגש להרוות גם את צימאונו שלו. עמנואל לוינאס אמר – "הדבר האמיתי הוא ערך הקדושה. אין הקדושה קשורה כל עיקר בסגפנות, כי אם בוודאות שתמיד יש לתת את הבכורה לאחר". אלה היו פרפרים קדושים אפוא.

זה סיפור אמיתי לגמרי. שמעתי אותו לפני כמה שנים בנסיעת ג'יפ בהרי הפינדרוס ביוון מפי איש "ידיעות" ראובן וייס, עיתונאי מהסוג הישן – מחוספס, ציני, עם לב ענק מתחת למעטה הקשוח, ותשוקה בוערת לסיפור טוב. את הסיפור הוא שמע מפי הכלה. עכשיו, בהודו, פתאום נזכרתי בו.

אותה בחורה היתה ממשפחה ממוצא הודי – הוריה עלו ארצה מהודו בגיל צעיר. אחרי הצבא, ופרידה כואבת מבן-זוג, ביקשה לצאת למסע שורשים – ארזה תרמיל ונסעה. בזמן שהיא טיילה לה, מכר של אביה סיפר לו בשבת בבית-הכנסת על בחור הודי שעלה לארץ לבדו. האב הזמין את אותו בחור לארוחת-שישי, הבחור הגיע והמשפחה בילתה איתו בנעימים. באותו זמן, הבחורה שוטטה בהודו. היא הגיעה למומביי והוזמנה לארוחת-שישי אצל אחת מהמשפחות בקהילה היהודית הקטנה. היא בילתה בנעימים ואֵם המשפחה אף נתנה לה במתנה זוג עגילים יפים. חלפו חודשים, הבחורה סיימה מסעה ושבה לישראל. באחד הימים נזכרה באותה ארוחת-שישי וסיפרה עליה לאמה. זו החווירה. "במסורת שלנו, כשבחורה מקבלת מאישה עגילים, משמעות הדבר שהיא מסכימה להתארס לבנהּ". הבת פטרה את הדברים כאמונה תפלה והתפלאה על אמה. אך האם התעקשה – "את חייבת להחזיר את העגילים, זה מזל רע". הבחורה יצרה קשר עם המשפחה במומביי, וניסתה לברר בעדינות, בלי להסגיר כוונותיה, איך תוכל להחזיר את העגילים. הם סיפרו לה שיש להם בן בארץ והיא שמחה – נמצאה לה הדרך להשיב את המתנה. היא ביקשה את מספר הטלפון של הבן, התקשרה אליו ושאלה אם יוכלו להיפגש. את הסוף אתם יכולים לנחש.ט"ו באב שמח, שהאהבה תמצא אתכם, בדרכיה.

 

אנחנו בעיצומם של ימי בין המצרים לקראת תשעה באב. בית המקדש השני, כך נכתב בתלמוד הבבלי, נחרב בשל שנאת חינם שהיתה בו. אך מהי בכלל 'שנאת חינם'?

'חִנָּם' פירושו 'בלי תמורה'. שנאת חינם משמעה אפוא שנאה הניתנת בלי ציפייה לתמורה. אך השונא תמיד מקווה לתמורה בעד שנאתו, הוא לעולם אינו מחלק אותה כך סתם. אין שום חן בשנאה. כפי שהסביר פרויד, שנאה היא מצב נפשי או תודעתי של רצון להרוס את מי שנתפס כגורם לאומללות שלנו. לא ניתן לשנוא בלי לקוות לתוצאה, לאיזו תועלת. במובן זה, אין שנאת חינם. ולשנאה תמיד יהיה מחיר.

אהבה מן הסוג השגרתי, מבקשת אף היא לעצמה. אנו אוהבים מתוך תקווה לאיזו תועלת, לתגובה דומה מהצד השני. אולם אם נדבר על אההבה, התמונה שונה בתכלית. כפי שכתב ליאו בוסקאליה, "האהבה היא אהבה רק כאשר היא ניתנת ואינה מצפה לתמורה". אהבה כזו היא אולי נדירה, אולם היא האהבה היחידה, במלוא מובן המילה. אם לא חִנּם נתתם, לא רק אהבה נתתם.

אמרו: שנאת חינם – אין; אהבת חינם – רק.

(מוזמנים לתרגל קצת אהבת חינם, כאן)

ספרים על אהבה יש המון. אין נושא שכתבו וכותבים עליו יותר. אההבה זה כבר עניין אחר. "לאור אישה" של רומן גארי הוא מהספרים הבודדים שאני מכיר שמתארים אותה. יאניק ומישל חיו חיי אההבה, שמתקרבים לסופם – יאניק לקתה במחלה חשוכת מרפא. היא מבקשת ממישל לצאת מדירתם ללילה, כדי שתוכל לעזוב בשלווה, והספר מתאר את קורותיו בליל זה.

אבל סיפור המסגרת אינו העיקר, אלא האפשרות שהוא נותן לגארי, שידע בחייו שתי אהבות גדולות וסוערות, להרהר על מהות האהבה. יש לו כמה תובנות עמוקות.

על אהבה וזמן

אהבה מתקיימת בתוך הזמן, מתגלמת בחייהם הפיזיים של שני בני-אדם. אבל היא יכולה לחרוג גם מעבר לזמן. אולי רק היא. מישל מספר על כך: "כאשר היינו אצלנו בבְּרִיאַק, הזמן לא נכנס הביתה, הוא נשאר בחוץ בצנעה, וכל-כך מאולף היה שלא נבח אלא כאשר היא הלכה לכפר ובוששה לשוב" (התרגום היפה של אביטל ענבר). החרדה הגדולה, מהזדקנות, התבלות, התרחקות, אינה רלבנטית באההבה, כעולה מהשיחה הבאה:

"ובגיל שישים, כשאהיה זקנה?"
"את מתכוונת לבטן, לשדיים, לישבן, לדברים האלה?"
"כן, בהחלט. זה מפחיד, לא?"
"לא."
"מה זאת אומרת, לא? כשאהיה זקנה בלה?"
"זקנה בלה? מה זאת אומרת? זה לא קיים. ואם כן, אז רק בסיפורים בלי אהבה."

מה שמפרק, מלכד

אין לטעות, אההבה אינה דבר המושג בקלות. אלמלא הקשיים, וההתגברות המשותפת עליהם, לא היתה זו אההבה. גארי כתב: "מה שמפרק את הזוג סופו שהוא מלכד אותו ביתר-שאת. הקשיים שמרחיקים את בני-הזוג זה מזה סופם שהם מקרבים אותם זה לזה, וָלא, אין זה זוג אמיתי, אלא שני מסכנים שטעו טעות-ניווט ונתקלו זה בזה…". בלעדי הקשיים, בני הזוג זרים במקצת זה לזה, הססניים, לא בטוחים בעצמם. נדרשים "סכסוכים, מחלוקות, התנגשויות, גילוי פגמינו, חסרונותינו ופנינו הקטנוניות, כל נקודות אי-ההתאמה שתאפשרנה לנו להיטיב ולעצב את עצמנו זה בזה, ללטש את קשרינו".

בעיות-הזוג

אבל, בסופו של דבר, אההבה היא פשוטה, קלה, הרמונית. ה'סכסוכים, מחלוקות, התנגשויות' מאפיינים רק את ראשית הדרך. "בעיות-הזוג", לעומתם, רק הולכות ומחריפות עם הזמן, ומבדילות בין מה שאני כיניתי 'אהבה חלקית' ובין אההבה. הדו-שיח הבא בין יאניק ומישל מעט ארוך, אבל נהדר:

 "יאניק, איך זה אפשרי, אחרי שנים רבות כל-כך, איך ייתכן שזה עדיין קיים, ושלם, בדיוק כמו בימים הראשונים? הרי אומרים: הכול עובר, הכול נהרס, הכול נמאס…"
"זה קורה רק אצל מי שרק עוברים, רק הורסים ורק מואסים…"
"ומה קורה איתנו, איתך ואיתי? מה עם בעיות-הזוג וכיוצא בזה?"
"מה זה בכלל, בעיות-הזוג? או שיש בעיות, או שיש זוג, זה הכול".
"טוענים שיש מקרים שבהם זה קשה מאוד, מכאיב מאוד, הכול נתלש, מתמוסס, מתפרק…"
"שמע, מישל, איזה מין רעיון זה להעיר אותי באמצע הלילה בשביל להרצות לי על בעיות-הזוג? הפַּאֵליָה מכבידה לך על הקיבה?"
"רציתי לדעת מדוע לנו אין בעיות-זוג, לכל הרוחות!"
"יש פגישות לא מוצלחות, זה הכול. גם לי זה קרה, כן. וגם לך. איך אפשר להבחין בין נכון ללא נכון, כשמתים מבדידות? פוגשים מישהו. מנסים לשוות לו עניין, ממציאים אותו מאלף עד תו, מלבישים אותו במעלות מכף רגל ועד ראש, עוצמים את העיניים בשביל להיטיב לראות אותו. הוא מנסה קצת ליַפות את עצמו, וגם את מנסה, ואם הוא יפה ומטומטם מתרשמים שהוא נבון, ואם לדעתו את מטומטמת הוא חושב שהוא נבון, ואם הוא נוכח ששדייך נפולים הוא מייחס לך אישיות, ואם את מתחילה לחוש שהוא סתם מפגר את אומרת לעצמך שצריך לעזור לו, אם הוא חסר-השכלה, אז לך יש די והותר השכלה לשניכם, ואם רק את זה הוא רוצה כל הזמן את מספרת לעצמך שהוא מת עליך ואם זה לא מושך אותו במיוחד את אומרת לעצמך שזה בעצם לא העיקר, ואם הוא קצת קמצן אז זה בגלל שהיתה לו ילדות עשוקה, ואם הוא גס-רוח את אומרת אל לבך שהוא טבעי, וכך ממשיכים לעשות כל מאמץ אפשרי בשביל להתכחש למציאות, לוודאות המסנוורת, וזה הדבר שמכונה 'בעיות-הזוג', והבעיה בהא הידיעה של הזוג, זה כאשר שוב אי-אפשר לִבְדוֹת את זה, ואז יש צער, טינה, שנאה, מנסים ללקט את הרסיסים ולאחות את הקרעים בגלל הילדים, או פשוט בגלל שבסיכומו של דבר מבכרים את החרא הזה על-פני הבדידות."

לתת/להעז/לנשק

ועוד שלושה ציטוטים:

"…מה שרציתי להגיד לך הוא שכאשר נתת לאישה את כל מה שיש לך, זה נעשה בלתי-נדלה … לאהוב, זה הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר."

"לאהוב זה מסע-הרפתקאות בלי מפה ובלי מצפן, ושבו רק הזהירות מסיטה מן הדרך."

"למשמעות החיים יש טעם של שפתיים."

* * *

הספר שכתבתי אני לאור אישה, "אההבה", בן שנה עכשיו. לרגל שבוע הספר, הוא מוצע עד סוף החודש בהנחה של 50% באתר של הוצאת מטר (ואז הוא יחזור לחיק החוק להגנת הספרות ולמחיר המלא, אז כדאי). הנה טעימה – מה שכתבתי בו על עניין הסכסוכים-מחלוקות-התנגשויות:

האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.

* * *

וזכות המילה האחרונה בכל-זאת ליאניק ומישל. שכן צריך לזכור שגם עם כל הספרים, המאמרים והפוסטים, אף אחד – או לפחות, אני – לא יודע דבר.

"אני לא מבינה כלום באהבה."
"זה בגלל שהאהבה מבינה הכול, יש לה מענה לכל דבר, היא פותרת הכול ופשוט צריכים אנחנו למסור את עצמנו בידיה."

דברים שאמרתי אתמול בחתונתם של דורי ורותם

התקופה שאנו חיים בה לא תמיד מרגישה הכי ידידותית לאהבה. אמנם נראה שכולם מדברים עליה כל הזמן, אבל אולי דווקא לכן יש ממנה בפועל פחות. אהבה, או זוגיות, הפכה למין מוצר צריכה, משהו שמשתמשים בו כל עוד נהנים ממנו, ואז משליכים, מחפשים איזה שדרוג, ריגוש חדש. ואני רוצה דווקא לדבר על הגישה ההפוכה – על דבקות, מסירות, נאמנות, שאני חושב שהן מילים שמייצגות מאוד טוב את הזוג שהוא דורי ורותם.

נראה לעתים שצריך לוותר על משהו, שצריך לבחור: חידוש או נאמנות, ריגוש או מסירות; שהם לא הולכים ביחד. ואפשר באמת לומר שאהבה מעדיפה ויתור על הריגוש המיידי, ושהיא בוחרת במסירות, כי מסירות היא חלק ממהותה. אבל מי שמצליח לבחור כך אולי גם יגלה ריגוש עמוק יותר, שהרי אהבה אמיתית מחדשת ומתחדשת, מדי יום.

העניין הוא, שזה לא משהו שאפשר לעשות מדי פעם – יום כן יום לא. או שמסורים לאהבה, ואז גם לאהוּב ולאהובה, או שלא. צריך לבחור, ואז לדבוק בבחירה הזו. ולפעמים צריך לבחור מוקדם. רותם ודורי ממחישים את האפשרות לעשות את הבחירה הזו, גם בימינו. לפני 12 שנה הם נפגשו, והתאהבו, נערה ונער. אפשר לחשוב – מה הם כבר ידעו? אבל הם ידעו גם ידעו.

הסופר הרוסי איוון טורגנייב כתב:

אהבה ראשונה – כמוה כמהפכה: בן-רגע נהרס ונופל המבנה החדגוני הקבוע של החיים הממושטרים, על המתרס עומדים העלומים, דגלם המבהיק מתנופף למעלה-למעלה, ולכל אשר צפוי להם מעתה והלאה – אם מוות הוא ואם חיים חדשים – לכל ישלחו ברכתם הנלהבת.

נראה לי שכל אדם חווה, מתישהו בחייו, אהבה כזו, מהפכנית, ראשונה (גם אם היו לו בני זוג קודם לכן). אבל לא תמיד אנחנו מצליחים לשמור על הלהט המהפכני. כי מהפכה באמת הופכת הכל, מביאה מוות או חיים (לא תמיד ברור מה מפחיד אותנו יותר). מול הלהט המהפך ניצבת בפני האוהבים ברירה. האם לדבוק באהבה הזו, או לבדוק – אולי יש משהו טוב יותר בשדות זרים? דורי ורותם הצליחו לדבוק.