ודבקו, והיו – לאחד

אוהבים לאורך ההיסטוריה היללו את אפשרות ההתמזגות של שניים באהבה, אותה שללו ציניקנים מכל וכל. שני מחקרי מוח עדכניים ומרעישים מחזקים דווקא את הגישה הרומנטית

SGdyad2

כמו פתיתי שלג, כל הקשרים האינטימיים הם ייחודיים. ובכל זאת, האם יש משהו שמתקיים בכולם, משהו שניתן באמצעותו להגדיר אהבה? הפילוסוף היהודי יליד ברוקלין, רוברט נוזיק, אמר כי ישנו גורם משותף כזה: בכל מערכות היחסים האוהבות, רווחתם ומצב רוחם של הנאהבים קשורים תמיד אלה באלה. אם מישהו שאנו אוהבים מרגיש עצב, בהכרח נתעצב, אם משהו טוב עובר עליו – משהו טוב עובר גם עלינו. הדבר מתרחש כמו מאליו, איננו צריכים להרהר בצערו של האהוב כדי לחוש צער. אהבה פירושה שכבר אין שני אנשים נפרדים לגמרי, שכל אחד מהם חווה וחש דברים נבדלים, אלא שנוצרת ישות חדשה, 'אנחנו', תוצר של רשת הקשרים שביניהם, עמה מזדהה ומתמזג כל אחד מהאוהבים כהרחבה של העצמי שלו. "איך נחיה", שאל כריסטופר רובין את פּוּ, "איך נחיה האחד בלעדי השני?". "אינני יודע", השיב לו אז פו, "ואין זה בכלל ענייני: אבל זה לא יקרה, כי אני ואתה, זה ממש כמו אתה ואני" (תרגם: יעקב אורלנד).

מלבבת ככל שתהיה, אידיאת ההתמזגות האוהבת זכתה לביקורת נוקבת. שני נחלים יכולים להתמזג, כך גם שני חומרים כימיים, טען הפילוסוף אירווינג זינגר – יהודי ברוקלינאי אף הוא – אולם לא בני אדם! לכל היותר, מישהו תמים ורגשני יכול לדמיין שהוא הופך אחד עם בן הזוג, ובכך לסלף את המציאות של הקשר. "מיזוג של שני אנשים אינו אפשרי", אִשרר המשורר ריינר מריה רילקה, "שכן גם בין האוהבים הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים".

האם נגזר עלינו להיות בודדים לעד, או שמא יש באפשרותנו להתאחד עם אחר? כדי להשיב על שאלה זו, אולי החשובה מכולן בנוגע ליחסים בין בני אדם, יש לזהות את המהות הראשונית של האנושיות. בבלוט כבר טמון האלון; מהו גרעין האדם? זיגמונד פרויד ראה באדם יצור נרקיסיסטי במקורו, הדואג בראש ובראשונה לעצמו ולהישרדותו. התינוק נפלט לעולם זר ואכזר, של תחרות ותסכול, וכל ימיו עם אלה יתמודד, אנוכי, קנאי ובודד. זו הייתה התפיסה הפסיכואנליטית המקובלת, עד שבמהלך דיון באמצע המאה הקודמת התפרץ האנליטיקאי דונלד ויניקוט וקרא: "אין דבר כזה תינוק!". תינוק לבדו הוא ישות בלתי אפשרית, בדיונית, טען, שהרי כל מחשבותיו, כל רגשותיו, כל תחושותיו של התינוק מתקיימים בתוך קשר, הקשר של התינוק עם מי שמטפל בו. כפי שאין דג בלי מים, כך אין תינוק בלא אֵם. לכן היחידה האנושית הבסיסית, הגרעין, היא 'אֵם-תינוק'.

החוש השישי

אפשר לראות באמירות של ויני וויניקוט דימויים פּואטיים ותו לא. הרי אין ספק שכריסטופר ודובו ייפרדו, כפי שברור לכל שיש תינוקת נבדלת מהאם – הנה, זו שוכבת בעריסה, וזו מערסלת סמרטפונה. אך מחקר חדש, שפורסם בכתב העת NeuroImage, נותן תוקף אמפירי לעמדה המצדדת באפשרות ההתמזגות. צוות החוקרים מאוניברסיטת קיימברידג' השתמש באא"ג כפול (dual EEG) כדי למדוד אותות מוחיים אצל אימהות ותינוקות בזמן שהיו מצויים באינטראקציה. נמצא כי במצבים רגשיים מסוימים מוח האם ומוח התינוק פועלים יחדיו ונוצרת קישוריות עצבית שהיא בין-אישית (interpersonal neural connectivity). הנוירונים הופכים מקושרים, אף שהם מצויים בשני מוחות שונים!

"מידת הקישוריות בתוך מוח בודד משקפת את החופשיות והיעילות בהן זורם מידע מאזור אחד במוח לאזור שני", הסבירה בשיחת סקייפ ראשת צוות החוקרים, ד"ר ויקטוריה לאונג (Victoria Leong). "בניסוי נמצאה זרימה של מידע לא רק בתוך כל אחד מהמוחות אלא גם ביניהם, דבר המאפשר לתינוק לספוג מידע מהאם בצורה טובה יותר". לפי לאונג, אותות עצביים בין-אישיים (interpersonal) הם שונים במובהק מהאותות התוך-אישיים (intrapersonal), אותם מודדים חוקרי מוח באופן שגרתי. "הנתונים שאספנו מצביעים על כך שהקישור העצבי הבין-אישי משקף נטייה אנושית בסיסית, מעין 'חוש שישי חברתי'. כאשר אנו מתחברים באופן עצבי לאחרים, אנחנו פותחים את עצמנו לקליטת מידע והשפעה מהם".

לדברי לאונג אין עדיין הסבר מדעי מספק לתופעת הסנכרון בין מוחות, אולם ברור שהיא מערבת חיבור ברמה כלשהי למצבו הפנימי של הזולת. "זהו שדה מחקר חדש ואנחנו רק מתחילים להבין איזה סוג של מידע מקודד ומועבר באמצעות אותות עצביים בין-אישיים, וכיצד בכלל ניתן למדוד אותות אלה", אמרה.

victoria.leong
ויקטוריה לאונג

במחקר נעשה שימוש בטכנולוגיה חדישה, שמאפשרת מדידת פעילות מוחית אצל תינוקות. "הם הנבדקים הכי כנים שאי-פעם היו לי", מספרת לאונג בהתלהבות על מושאי מחקרה הקטנטנים. "אם הם מתעניינים במשימה שלפניהם הם יבצעו אותה בתשומת לב מוחלטת והמידע שמתקבל הוא כמו נקטר טהור עבורי כחוקרת מוח. את מרגישה שקיבלת כרטיס כניסה בלעדי לאחורי הקלעים של תוכנית הריאליטי הכי מרגשת בעולם: 'זהו המוח המתפתח, בשידור חי!'. מצד שני, אם כואבת להם הבטן, או צומחות שיניים, או שסתם מתחשק להם להיות עם עצמם, אז הם מבטאים את זה בתקיפות, בקולי קולות, ובמידת דחיפות הולכת וגוברת, עד שהגברת הנחמדה שמנסה לחבוש להם את הכובע המצחיק עם החוטים מתייאשת ונסוגה לפינתה".

כחלק מהניסוי ביצעו לאונג ושותפיה עיבודים מתמטיים של הנתונים שהתקבלו מצמדי האימהות ותינוקותיהן. אחד המדדים שנבחנו היה של נפרדות (divisibility), שמציין עד כמה שני המוחות קשורים זה לזה. "אם המוחות מנותקים לגמרי, כלומר אם יש שתי יחידות נפרדות, יתקבל מדד בעל ערך מסוים, אם הם מחוברים, יתקבל ערך אחר", אמרה לאונג. "הנתונים הראו שככל שהרגש בין האם לתינוק חיובי וחזק יותר, המוחות הופכים ליחידה אחת, או לרשת אחת גדולה (mega network)".

לאדם מערבי בן ימינו הגילוי הזה הוא כמעט בלתי נתפס, אני אומר, נרעש, ללאונג – ששני בני אנוש נבדלים הופכים למערכת, או רשת אחת. "יש שני אנשים, הם לא הופכים לאחד", הסבירה, "אך הם גם לא בדיוק נפרדים. כאשר שני דברים הם נפרדים, אחד יכול להשתנות בלי להשפיע על השני; כשהם מחוברים, אז אם אחד משתנה, גם השני בהכרח ישתנה, אף אם לא בהכרח באותו אופן". היא מדגימה עם צמד רקדנים. "אנחנו יכולים לראות שהם מתואמים, שכן שניהם נעים לאותו קצב. אין זה אומר שהם עושים את אותו הדבר בכל רגע נתון, אלא שיש לתנועה שלהם דפוס שניתן לצפות אותו. למשל, רקדן אחד יצעד קדימה כשהאחר צועד אחורה. אם הם רקדנים טובים, הם גם יתאימו את עצמם כל העת זה לזה. אם אחד מחליט להאט, השני יעשה זאת גם כן. סנכרון עצבי הוא דומה. כשמודדים את הפעילות המוחית של שני אנשים מגלים שגלי המוח שלהם יכולים להתנודד בהתאמה אחד לשני בדפוס שניתן לצפות אותו".

לצאת מגבולות עצמנו

ברומן האוטוביוגרפי "הבט הביתה מלאך" כתב תומס וולף מנקודת מבטו של העולל בעריסה: "הוא ידע כי תמיד יהיה עצוב: נתון בכלוב באותו עיגול-גולגולת קטן, חבוש באותו לב הולם וחשאי מאין כמוהו, וחייו תמיד יהיו אנוסים להלך בשבילים גלמודים. אבודים. הוא הבין שהבריות לעולם הם נכרים זה לזה, שלעולם אין איש מגיע לידי כך שיידע באמת את זולתו" (תרגם את זה אהרן אמיר).

חקר המוח העדכני ביותר מציג עמדה שונה לגמרי. ראיות אמפיריות מצביעות על האפשרות הטבועה בנו לפתוח את דלת כלוב הגולגולת הקטן, לצאת מגבולות עצמנו, להתחבר לזולת ואף לדעת אותו. מחקר נוסף מאוניברסיטת קיימברידג', שהתפרסם לפני מספר חודשים בכתב העת Cell, זיהה לראשונה סוג חדש של תאי עצב, שכונו 'נוירוני סימולציה'. אלה תאי עצב המדמים את הפעילות המוחית של הזולת ובכך מייצרים אצלנו את מצב התודעה (state of mind) המתקיים אצל מי שמולנו.

Image result for Fabian Grabenhorst
פביאן גראבנהורסט

בניסוי הושבו קופי מקוק בזוגות זה מול זה וביניהם מסך מגע, שלחיצה על תמונות שהוקרנו עליו הובילה לקבלת פרס בהסתברות שונה. לקוף אחד ניתנה האפשרות ללחוץ על המסך והשני רק צפה בו. החוקרים, בראשות ד"ר פביאן גראבנהורסט (Fabian Grabenhorst), מדדו אצל הקופים פעילות של נוירונים בודדים וגילו במפתיע תאי עצב באמיגדלה של הקוף המתבונן שאותתו על הבחירה שצפו שיבצע הפרטנר. נוירוני הסימולציה שונים במובהק בפעילותם מנוירונים 'רגילים' האחראיים לחישוב וקבלת החלטות, הדגיש גראבנהורסט בראיון אימייל. "נוירונים אלה לא רק ניבאו את הבחירה של בן הזוג, אלא ממש דימו את תהליך החשיבה שלו".

נוירוני הסימולציה מצטרפים לסוג אחר של תאי עצב יוצאי דופן: נוירוני המראה. תאי עצב אלה, שזוהו לפני כשלושים שנים, מגיבים באותו אופן כאשר האורגניזם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באחר מבצע פעולה זו. כלומר, פעילות הנוירון מביאה לכך שהתנהגות של זולת מתבטאת ונחווית במוח כאילו הייתה התנהגותו של האדם עצמו. לאורך השנים גילו חוקרי מוח כי יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה בזולת עושה משהו, אלא גם כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. אם אני רואה למשל שמלטפים מישהו, נוירוני מראה במוחי מאותתים שמלטפים אותי.

מגפת הבדידות

שני מוחות יכולים להפוך ליחידה אחת שמידע זורם בין חלקיה השונים וכן להדהד כל אחד את מה שקורה במוח האחר בעת שהוא יוזם פעולה, חש ואף חושב. 'אנחנו' היא ישות בעלת מעמד אונטולוגי ולא רק מטפורי. הסביבה הטבעית בה מתקיימים בני-מיננו, ה'מים' שלנו, אם תרצו, אינה מרחבית אלא התייחסותית: איננו תופסים כל אחד קואורדינטה מובחנת בחלל-זמן, אלא משתייכים לרשת. מוח אנושי בודד, הציע החוקר לואי קוזולינו, הוא ישות תאורטית בלבד שאינה קיימת בטבע, כמו פרחים שחורים, או חדי-קרן.

ובכל זאת, מבט על המציאות של רבים מגלה תמונה שונה לגמרי. בדידות היא אחת המחלות הנפוצות בימינו, ממנה סובלים כשליש מהאנשים במדינות המתועשות ללא הבדלי גזע, מין, הכנסה או השכלה. ככל שמתחזקות הרשתות החברתיות הווירטואליות – נחלשות אלה המציאותיות. מספר האנשים הקרובים שיש לאדם בממוצע, כלומר אנשים עמם הוא יכול לדבר בגילוי לב על נושאים אישיים, הצטמק בארה"ב כמעט בשליש תוך שני עשורים – מקרוב לשלושה למעט יותר משניים; שיעורם של מי שאין להם ולו ידיד יחיד להשיח עמו הכפיל את עצמו פי שלושה – והגיע לרבע מהאוכלוסייה.

אין להקל בה ראש, בבדידות. זו מחלה קשה ומסוכנת, שמגדילה בכ-30% את הסיכוי למוות מוקדם (היא נמצאה כמזיקה גם לאנשים שנהנים להיות לבדם). כל יום של בדידות, כך חוּשב, גורם לנזק השקול לעישון 15 סיגריות. המחקרים החדשים מקיימברידג' מסבירים אולי את מידת חומרתה: כפי שריאותינו התפתחו כדי לשאוף חמצן, כך התפתחו מוחותינו כדי לקיים פעילות עצבית משותפת.

בדידות אינה המצאה של המאה ה-21, אף אם נראה כי החברה כיום עסוקה מאוד בטיפוחה. אופי ועומק מערכות היחסים שלנו תלויים יותר בחוויותינו המוקדמות מאשר בהלכי רוח חברתיים. במחקר של לאונג נמצא כי הקישוריות הבין-מוחית אינה מובנת מאליה, אלא מושפעת מאוד מן המצב הרגשי של מערכת האם-תינוק. התקיימות כ'אנו' היא רק פוטנציאל עמו אנו מגיעים לעולם, כמו היכולת לרכוש שפה; אם לא חווינו בשנותינו הראשונות די רגעים של תקשורת ממוזגת-מסונכרנת, ניטה בבגרותנו להימלט, במידה זו או אחרת, לקיום מבודד, לשתיקה.

GinnyLucy

המקום בו שורה האהבה

אנחנו באים לעולם מצוידים בטכנולוגיה מתוחכמת מאין כמותה, מחווטים ומכווננים במונחיו של מרטין בובר ליחסי אני-אתה – ואז סופגים חבטה אחר חבטה. הפה הנושק נותן לנו שם, ייחודי, המבדילנו; הידיים החובקות עד מהרה גם מרחיקות, מורות לנו לדאוג לעצמנו. אנו עושים דרך הפוכה מזו של האפרוח – הוא בוקע מהביצה, ואילו אנחנו מדביקים על עצמנו קליפה ועוד קליפה.

הציביליזציה האנושית עמלה על גירושנו מגן העדן של אחדות אל שדות הקרב של האינדיבידואליות. אך כמו דגי הסלמון, תמיד נותרת בנו הכמיהה לשוב למים המתוקים של ההתמזגות, מהם הגענו. העניין  הוא שפשוט לא ניתן לעשות זאת לבד, כפרט. "אין האהבה דבקה באני", כתב בובר, "[אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי". מרחב האהבה הוא אף פעם לא שלי או בשבילי, אלא תמיד שלנו, בשביל-אנו.

– – –

למיכל אלפרשטיין, בתודה על ריקודנו

פורסם לראשונה במוסף "הארץ"

צילומי האמהות והתינוקות: צוות מעבדת Baby-LINC באוניברסיטת קיימברידג'

הַכֹּל

דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה אֵינָהּ
טִעוּן מְעֻדָּן.
הַדֶּלֶת שָׁם
הִיא אֲבַדּוֹן. (ג'לאל א-דין רוּמי)

All - Joshua Coleman.jpg

הטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה היא זו: אנחנו מציירים לנו דמותה כמתוקה, חביבה, מקסימה, נעימה, פוליטיקלי קורקט כזו. מין שייק תות-וניל אוורירי, ארנבון צמרירי. אך היא דומה יותר לכוס רעל סמיך, דרקון יורק אש. אלמלא נישרף, ניחרך, לאפר ניהפך – לא באהבה מדובר. 

אחד הדברים החשובים ביותר שיש להבין בחיים הוא: זה הכול, או לא. והכול כולל הכול. קיצורי דרך פירושם החמצה, על הנחות משלמים ביוקר. ריינר מריה רילקה כתב ב"ספר השעות" שלו:

רוֹאִים אַתֶּם, אֲנִי רוֹצֶה הַרְבֵּה.
יִתָּכֵן שֶאֲנִי רוֹצֶה הַכֹּל;
הַחֲשֵׁכָה שֶׁל כֹּל נְפִילָה לְלֹא קֵץ,
הָאוֹר הַבּוֹהֵק שֶׁל כֹּל נְסִיקָה.

לו ביקש רק את האור הבוהק, היה רוצה מעט מאוד למעשה, וגם בכך זוכה. באופן דומה להפליא כתב גתה:

אֶת הַכֹּל מַעֲנִיקִים הָאֵלִים, הָאֵינְסוֹפִיִּים,
לַאֲהוּבֵיהֶם עַד תֹּם,
אֶת כֹּל הַשְּׂמָחוֹת, הָאֵינְסוֹפִיּוֹת,
אֶת כֹּל הַכְּאֵבִים הָאֵינְסוֹפִיִּים, עַד תֹּם.

אם אהובי האלים אתם, תקבלו את כל השמחות, ללא ספק, אך גם את כל הכאבים, האינסופיים, עד תום. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב: "הכאב הגדול ביותר בעולם האנושי הוא ככל הנראה כאבו של אדם רגיל או בריא או בוגר." ככל שיש יותר בגרות, בשלות, בריאות נפשית, כלומר יכולת גדולה יותר ליצירת קשר עמוק – כך יש יותר כאב. ככל שאכפת לנו יותר, כך נעשה יותר פתוחים לייסורים. אדם מקטין עצמו, כדי למנוע כאב.

יש רק שאלה אחת בחיים, כותב ג'וליאן ברנס בספרו החדש, "הסיפור היחיד". השאלה, שפותחת את הספר, היא זו: "האם תעדיף לאהוב יותר, ולכאוב יותר; או לאהוב פחות, ולכאוב פחות?". אין אפשרות אחרת. המשוואה מתמטית ממש: יותר אהבה, יותר כאב; פחות כאב – פחות אהבה.

האהבה תלקט אותך כגבעולי חיטים, זימר ח'ליל ג'ובראן, תחבוט שיבוליך עד שתיוותר ערום, תלוש ותקלה. "אך אם מתוך פחד תבקש רק את ההנאה ואת השלווה שבאהבה, מוטב שתכסה מערומיך ותצא ממפתנה, אל עולם נטול-עוֹנוֹת בו תצחק – אך לא את צחוקך כולו, ובו תבכה, אך לא את דמעותיך כולן."

האהבה היא שרבי קיץ וסערות חורף, פריחת אביב ושלכת סתיו, כל העונות כולן. היא צחוק רענן, שפנפן לבנבן, אך גם בכי מייאש, דרקון יורק אש. או כדברי שירו האדיר של מ. וורד – כוס של רעל. ורק לגימה אינה מספיקה.

כוס התרעלה / מ. וורד
אֶחָד
אֶחָד
אֶחָד
אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם לֹא יַסְפִּיקוּ
כִּי אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַכֹּל

וּלְגִימָה
לְגִימָה
לְגִימָה אוֹ כַּפִּית לֹא יַסְפִּיקוּ
לֹא, אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַכֹּל

וַאֲנִי מְקַוֶּה
אֲנִי מְקַוֶּה
מְקַוֶּה שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת עַל מָה אֲנִי חוֹשֵׁב
אֲנִי רוֹצֶה אֶת כֹּל אַהֲבָתֵךְ
אֲנִי צָרִיךְ אֶת כֹּל אַהֲבָתֵךְ

הִיא אָמְרָה: "אִם אַהֲבָה
אִם אַהֲבָה
הִיא כּוֹס תַּרְעֵלָה
אָז קָדִימָה שְׁתֵה אֶת כֻּלָּהּ

"כִּי לְגִימָה
לְגִימָה
אוֹ כַּפִּית לֹא יַסְפִּיקוּ
לְךָ הֵם דָּבָר לֹא יַעֲשׂוּ
רֵק אוֹתְךָ יְחַרְבְּשׁוּ

"וַאֲנִי מְקַוָּה
אֲנִי מְקַוָּה
מְקַוָּה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מָה זֶה אוֹמֵר
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ הַכֹּל
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ הַכֹּל."

– – –

הצילום הראשי של Joshua Coleman מהאתר Unsplash.
השיר גתה מצוטט מ"ספר האגסים הצהובים" של פנחס שדה.

 

 

אהבה ושִברהּ

למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה

Carrying - Scott Webb
Photo: Scott Webb

האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.

לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.

אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.

דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.

להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".

את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.

אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.

הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".

טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".

הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:

אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.

כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".

בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".

מקורות

אריך פרום (1956 [2001]). אמנות האהבה. תרגום: דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות.

ויליאם שייקספיר (1600). מהומה רבה על לא דבר.

חוסה אורטה אי גאסט (1941 [1985]). מסות על האהבה. תרגום: יורם ברונובסקי. ירושלים: כתר.

לב ניקולייביץ טולסטוי (1887 [2015]) על החיים, בתוך: כתבי הגות. תרגום: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

מרטין בובר (1923 [1980]). אני ואתה, בתוך: בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. תרגום: צבי וויסלבסקי. ירושלים: מוסד ביאליק.

נינה קולטארט (1996 [2012]). התינוק ומי-האמבט. תרגום: אורה זילברשטיין. ירושלים: כרמל.

ריינר מריה רילקה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Iris Murdoch (1959). The Sublime and the Good. Chicago Review, 13(3): 42-55.

Shāntideva (700(?) [2006]). The Way of the Bodhisattva. Translation: Padmakara Translation Group. Boston: Shambala

– – –

המאמר פורסם לראשונה בגיליון הליקון מס' 124 (אהבה), עמ' 79-76.

.

 

 

 

 

 

תופסים מרובה

הרעיון הכי לוהט כיום בתחום הזוגיות הוא הפוליאמוריה. אך האם היא מסוגלת לקיים את מה שהיא מבטיחה?

laura-ockel-194248-unsplash.jpg
Photo by Laura Ockel on Unsplash

נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום כמה קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת והבועטת למיינסטרים המונוגמי. בארה"ב, שאנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).

המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?

בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?

התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים יענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.

נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב רבים מהשבטים הילידיים שנחקרו על-ידי אנתרופולוגים.

אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שלא בהכרח שני בני הזוג מאותו תא משפחתי בוגדים, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק במודל שלא עובד ושמביא באופן תכוף לפגיעה וכאב?

העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות שמגיעות הרבה מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינלין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים שבהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם הוא בעל תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".

המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.

eaters-collective-219711-unsplash.jpg
Photo by Eaters Collective

אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.

ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא לא קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הם יכולים להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חתיכות מפאזל".

יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום נימוק לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר לברר את הציפיות שלנו, ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. המודל המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה שכבר ישנה.

יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ולא תוצר של חרדות או חסכים.

כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי למשל לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו שימפנזה יחיד מבצע מי מפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה האנושית, ניתן לומר, פירושה לעשות יותר ויותר דברים לא טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.

מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז יותר לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).

אבל אולי שני מיליון שנים אינן מספיק זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית לא מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.

עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שלא מקבל מספיק תשומת לב ישפר במשהו את המצב?

זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אֶלְף לַיוֹנְס אמרה שלאהוב כמה אנשים זה כמו לדבר בכמה שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.

נכון, בגידה, או אפילו הפחתת העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.

קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".

קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.

מונוגמיה לרוב מבוססת על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה היא לא יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים ייפתרו קשיינו.

עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.

אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה לצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.

אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה … בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממש את עצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.

Photo by Amy Shamblen

לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.

הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים במקור בלשון נקבה, אך נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".

sharon-mccutcheon-522851-unsplash
Photo by Sharon McCutcheon

מקורות

ארנדט, חנה (1958 [2013]). המצב האנושי. מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גארי, רומן (1980 [1983]). עפיפונים. מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: עם עובד.

היינלין, רוברט (1961 [1980]). גר בארץ נוכרייה. מאנגלית: דפנה לוי. ירושלים: כתר.

הלוי, מאשה (2018). לחיות פתוח. שוהם: כנרת, זמורה-ביתן.

הסה, הרמן (1927 [2006]). זאב הערבה. מגרמנית: עדנה קורנפלד. תל אביב: שוקן.

טולסטוי, לב ניקולייביץ (1887 [2015]). כתבי הגות. מרוסית: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

פרום, אריך (1976 [1983]). בעלנות או מימוש עצמי. מאנגלית: שושנה צינגל. ירושלים: אלחנן רובינשטין.

צ'סטרטון, ג"ק (1908 [2007]). האתיקה של ממלכת הפיות. מאנגלית: עודד וולקשטיין. תכלת, 28: 95-74.

רילקה, ריינר מריה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Lyons, Elf (2017). A new way to love: In praise of polyamory. The Guardian, 23, July, 2017.

Phillips, Adam (1996). Monogamy. London: Faber and Faber.

Shakespeare, William (1594). Romeo and Juliet.

Shaw, George Bernard (1903). Man and Superman.

פורסם לראשונה באתר אלכסון

תודה למיכל אלפרשטיין על הערותיה המועילות מאוד

על בדידות

Waterfall - Jose Murillo.jpg
Photo: Jose Murillo

העולם נכנס בימים אלה לכוננות פרידה. הימים שלקראת חג האהבה, שיחול באמצע החודש, הם הזדמנות לבחון את הזוגיות. וקשרים רבים לא עומדים במבחן.

על אף הכאב שתמיד כרוך בה, לעתים פרידה היא צעד הכרחי בדרך לאהבה. כדי להיות יחד, צריך להיות מסוגלים, ראשית, להיות לבד. אם לא נאהב את עצמנו כפי שאנו, נטו, כיצד נוכל לאהוב אחר?

בתוך כל אדם ישנו גרעין חיים, חיוּת, שהוא מקור כל השמחה והאהבה שלנו. החיים, החיוּת, הם השמחה והאהבה שלנו. נדמה לנו שאנחנו שמחים כי משהו נעים ורצוי קרה, אך ההתרחשות הזו רק אפשרה לנו להיות מודעים לשמחה שקיימת בנו, שהיא אנחנו. וכך גם עם אהבה.

בעידן המודרני, רב ההסחות, רבים מתנתקים מהחיוּת הפנימית הזו, וכך הופכים מנוכרים למי שהם. הדבר מוביל לאי-שקט, תחושת חוסר נחת חמקמקה, המלווה אותנו תדיר כמין רעש רקע שאיננו מזהים עוד. כדי לחפות על כך, כתב אקהרט טולה, אנשים מחפשים דרכים חיצוניות להשיב לעצמם את תחושת החיים. הם מתמכרים לנסיעות, לסרטים וסדרות, לסמים, לספורט, להימורים, לפורנוגרפיה, למוזיקה רועשת. אך האמצעי הכי בולט שבאמצעותו אנשים מנסים להחזיר לעצמם את תחושת החיים שאבדה להם, בלי שידעו שאבדה, בלי שידעו שהיא בכלל ישנה, הוא מערכות יחסים. אנחנו מחפשים בן או בת זוג כדי שיהפכו אותנו לשמחים, חיים. אבל שמחה וחיים לא יכולים להגיע מבחוץ. משום כך מערכות יחסים שזו היתה המוטיבציה מאחוריהן במוקדם או במאוחר ידעכו, ישתבשו או יתפרקו.

כדי להיות נוכחים בקשר זוגי אוהב באמת, חייבים להימצא ראשית בקשר שכזה עם עצמנו. צריך לשמוח עם מי שאנו, לאוהב את מי שאנו, לחוש את השמחה של היותנו, לאהבהּ. לשם כך יש להתמודד עם אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו – בדידות. לא כאמצעי, לא כדי להתגבר עליה, כדי לצאת ממנה, אלא כדי להצליח לשהות בה, בשמחה. הרי להיות אדם פירושו להיות בודד.

טעות היא לחשוב כי הבדידות מפרידה את האדם מן הכלל – מה שהיא עושה הוא לקדם את שלמותו של היחיד, את רגישותו ואת האנושיות שבו. כמובן, יש להבחין בין בדידות ובין ניכור. הראשונה חיונית כדי להיות ביחד, השנייה היא האויבת הגדולה של היחד. בבדידות ניתן ללמוד את העצמי, להרחיבו, להתחבר אליו; ניכור לעומת זאת מתייחס לזולת – בצורה מרחיקה, מפרידה.

רילקה כתב למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כי את הכל יש ללמוד, בין היתר, את האהבה. אך לימוד האהבה אינו נעשה בשלב ראשון בשניים, כפי שניתן היה לשער, כי אם בבדידות. "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם".

קאמי

אנו זקוקים למניע כביר שכזה, שכן אין זה קל להיות לבד. אפילו לשם האהבה לא רבים מוכנים לעשות זאת. אם נהיה באמת לבד, נאלץ לראות דברים על עצמנו שאולי אנו מעדיפים להסתיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לחוות תחושות ורגשות שעד עתה הרחקנו וטשטשנו בהמולה של חברותיות וזוגיות. אך תחושות ורגשות אלה מתקיימים בתוכנו בלאו הכי, בין אם נכיר בהם ובין אם לאו. להכיר מוטב. אלבר קאמי כתב: "כשהאדם למד – ולא על הנייר – כיצד להישאר לבד עם סבלותיו, כיצד להתגבר על תשוקתו לברוח, על האשליות שאחרים אולי חולקים, הרי שלא נותר לו עוד הרבה ללמוד".

אם נצליח ללמוד, אם נדע להתיידד עם עצמנו, עם כל הצדדים של מי שאנו, נוכל גם להיות בטוב עם אחר. כדברי נתן זך: "כשבדידות אינה פחד / נולדת שירה". רק אז.

– – –

בעוד שבועיים ולנטיינ'ז. אם אתם מחפשים מתנה לעצמכם, למסע העצמי של בדידות ואהבה, או מתנה לשותף-לב למסעכם – שִקלו את אההבה.

קול אחד ממיתרים שניים

אני שוהה כעת בצפון איטליה, סמוך לעיירה הקטנה ארכּוֹ (Arco). בטיול לשם אתמול גיליתי שהמשורר ריינר מריה רילקה התגורר בעיירה ב-1898 וגם כתב כאן כמה שירים. אז הפוסט הזה הוא לכבודו, ולזכרו (אנחנו נמצאים בדיוק בין יום לידתו, 4 בדצמבר, ויום פטירתו, 29 בדצמבר).

rilke_in_moscow_by_l-pasternak_1928
רילקה (פורטרט של לאוניד פסטרנק)

ב"אההבה" כתבתי על התופעה הפיזיקלית של תהודה אקוסטית, בה צליל בתדירות מסוימת מביא לרטט של מיתר בעל תדירות תואמת בכלי נגינה המרוחק ממקור הצליל. שתי 'נשמות תאומות', הצעתי, מתנהגות באופן דומה. נשמה אחת משדרת גל מסוג כלשהו, השנייה קולטת אותו ומיתרי לבה נרעדים, שכן תדירות הגל הזה תואמת בדיוק למתח של מיתרים אלה.

רילקה הציע תפיסה דומה של אהבה. הוא עצמו ידע חיי אהבה לא פשוטים. הוא התאהב בלוּ אנדראס-סלומה הנשואה (שגם ניטשה ופרויד נישבו בקסמיה), וניהל איתה רומן שנמשך שלוש שנים. מאוחר יותר התאהב בפסלת קלרה ווסטהוף, שהיתה אף היא נשואה. הקשר עם ווסטהוף נמשך לכל אורך חייו, אולם היא לא הצליחה להתגרש מבעלה.

salome_lou_andreas111
לו אנדראס-סלומה

למרות עמדותיו הספקניות, יש לרילקה שיר שנקרא, בפשטות הרבה ביותר, "שיר אהבה". רילקה ידע שלאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, זה דבר מפחיד מאין כמותו. הוא כתב שם לאהובתו כי היה רוצה לעצור את נִשמתו "לבל תיגע בנשמתך", לגונן על נשמתו במקום שקט וחשוך אשר "בִּרעוד מעמקייך לא ירעד". אך ברי לו שאם הקשר קשר אהבה הוא, אין הדבר אפשרי, שכן:

כל מה שנוגע בנו, בך ובי,
כורכנו יחד, כקשת שתביא
קול אחד ממיתרים שניים.
מה הכלי נמתחנו בו יחדיו?
מי הכנר שאנו בידיו?
הו שיר מתוק.

(מבוסס על התרגומים של משה הנעמי ושמעון זנדבנק; וכאן באנגלית – )

Rilke-love song.jpg

וזו Arco היפה:

arco-di-trento-castello

 

המוכשרים לאהבה

Picou, Henri Pierre - Romeo and Juliet
"רומיאו ויוליה", אנרי-פייר פיקו

אהבה נמצאת בכל מקום, בשירים בספרים בסרטונים, נראה שהיא מה שכולם רוצים ומחפשים. אבל כל המהומה הזו אינה אלא כסות למצב העניינים האמיתי. לפחות שליש מהזוגות היציבים והחזקים בימינו, כלומר של כאלה שהתחייבו לחיות חייהם יחד, יחליטו כעבור כמה שנים להיפרד. גם מתוך שני השלישים הנותרים נראה שאצל לא מעטים מה שמותיר את הקשר על כנו אינה אהבה גדולה אלא שיקולים כלכליים, פחד מבדידות, הרגלים שבשגרה. הפער שבין הרצון העז שמביעים כה רבים, ובין העובדה שבפועל רק מעטים מצליחים לחיות חיי אהבה טובים, ממושכים, מתפתחים עם בן זוג שמצא חן בעיניהם מספיק כדי לכרוך חייהם בחייו – הוא כנראה הסוגיה המטרידה והחשובה ביותר בחקר האהבה בימינו.

חוסה אורטגה אי גאסט, אולי גדול הכותבים על אהבה בעת החדשה, הדגיש: "אם מבקשים להבין היטב את תופעת האהבה, הכרחי, קודם כל, להשתחרר מן התפיסה המקובלת הרואה בה רגש נפוץ, שהכול או כמעט הכול מסוגלים לו". וכי מדוע שהמצב יהיה שונה? הפילוסוף הבריטי בן זמננו סיימון מיי כתב: "מעטים מסוגלים להצטיין באהבה, כפי שמעטים מסוגלים להצטיין כמהנדסים, או מוזיקאים או שחקני גולף או טייקונים או פוליטיקאים או גננים או סופרים". נראה שאהבה היא בין הכישרונות הנדירים ביותר. אך כמו עם כל כישרון אחר, לא מדובר רק במתת גורל, במשהו שישנו או אינו. יש חשיבות רבה גם למאמץ שמוכנים להשקיע בפיתוחו.

לכישרון לאהבה כמה היבטים. היבט אחד הוא היכולת לתת לאהוב או לאהובה "את כל כולך", כדברי מיי. זוהי יכולת נדירה, אבל לא מספיק להיות מסוגלים להתמסר. יש גם לדעת לבחור היטב למי לתת את כל כולנו. היבט נוסף הוא אפוא היכולת לזהות את המעטים שיאפשרו לנו לאהוב ולהיות נאהבים, עד הסוף.

נראה שישנם שני סוגי מפגש, שני אפיקי אהבה. האחד מקורו בהימשכות, שקשה להסבירה אך קל להרגישה. לנוכח אנשים מסוימים אנו יכולים לחוש לפתע התרגשות עזה, רצון שוקק לשהות במחיצתם, תחושה של בית, שייכות, דיוק, תחושה שעם אדם זה אנו ממוקמים, שלמים, נכונים. מסורות רבות ניסו לאורך ההיסטוריה להסביר הימשכות, או התמגנטות מסתורית זו, תוך שימוש במטפורות כמו "נשמות תאומות" או מיתוסים כמו זה היווני על בני האדם כפולי הראשים ומתומני הגפיים שנחצו לשניים על-ידי האלים. התמגנטות זו אינה מינית במהותה – זוהי הימשכות לישותו של האחר, רצון נטול פשר אך חסר פשרות להיות במחיצתה. באפיק השני אנו אוהבים, מעריכים ומכבדים אדם בשל תכונותיו, פעולותיו, אופיו ואף יופיו. עם-זאת אותה התמגנטות נעדרת. בעוד שהאפיק הראשון הוא בינארי למדי, או שישנו או שלא, הרי שהשני מתקיים על רצף. שני המסלולים יכולים להיות עצמאיים לגמרי זה מזה, אך במקרה האידיאלי הם משתלבים, אצל שני המעורבים.

בחירה רומנטית מוטעית נובעת אפוא מהסתמכות על 'אפיק' אחד בלבד. השגיאה מן הסוג הראשון היא במקרים בהם אנו מסתמכים רק על אותה הימשכות ישותית, אף שאינה מלווה בהערכה מלאה – מצב המצביע על כך שאותה הימשכות מסתורית יכולה להטעותנו. זוהי שגיאה שמשקפת את הבלבול הנפוץ בין אהבת אמת והתאהבות. השגיאות מן הסוג השני נובעות מהסתפקות בתחושות כבוד, הערכה, משיכה כדי לייסד עליהן קשר, למרות שאותה התמגנטות ישותית חסרה. אנחנו מעריכים את האדם, נהנים מחושניותו, מתרגשים לשמע תוכניותיו ורעיונותיו, שגשוגו והצלחתו חשובים לנו מאוד. בקשר אין כל מחסור באמפתיה הדדית. אלה מערכות-יחסים עדינות ונעימות, ממושכות וטובות, אלא שגם כאן יש בלבול – הפעם בין אהבת אמת ובין חיבה. ההתמסרות המלאה לבן-הזוג, הכניעה המוחלטת בפניו, שהן מרכיבים הכרחיים במה שאי גאסט מכנה "האהבה הצרופה", חסרים. ביחסי חיבה שהם נטולי היכנעות "כל אחד מבני הזוג פולט מתוכו קרינות עדינות של כבוד, נדיבות ותודעת-שותפות", אבל עושה זאת תוך שהוא "חי בתוך עצמו, מבלי להתמזג בזולת".

ההתמזגות היא אולי הנקודה המוקשה ביותר, והמכריעה, בכל הנוגע לאהבה הצרופה. נדרש כאן איזון עדין מאוד בין שכחת עצמי ופיתוח עצמי. ניתן לומר שבצורת הכזב הראשונה של אהבה – ההתאהבות הסוערת והדרמטית, יש חוסר איזון לכיוון של אובדן עצמי, התמוססות במקום התמסרות, בעוד שבצורה השנייה, החיבה השקטה והיציבה, הכף נוטה יתר על המידה לצד של שמירה על העצמי, יש אֶחַָדִיוּת במקום התאחדות.

כדי להשיג את האיזון המדויק, הנדיר, יש לעבור תהליך פנימי, לפתח את ההיבט השלישי, הבסיסי, של כישרון האהבה – להפוך להיות כל מה שאנו יכולים להיות. שהרי אם לא נהיה מי שאנו במלאות, איך ניתן את כל כולנו? אם לא נדע לעומקי עומקים מי אנו – כיצד נוכל לזהות מי מתאים לנו, למי להתמסר, עם מי להתאחד? במכתבו השביעי למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כתב ריינר מריה רילקה: "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם". להיות עולם נדמה כפסגת הישגי בן האנוש, ואהבה מדרבנת לשם. כל חיינו אנו קוראים, כותבים, נוסעים, לומדים, מתמודדים, רואים, שומעים, טועמים, משקיעים את מירב מאמצינו ומשאבינו בעצם בעצמנו, בהעשרת והרחבת נפשנו, בניסיון, שבדרך כלל אינו מודע, להכשיר עצמנו, להיות עולם. ועדיין, להיות עולם זה הרבה מאוד, אך לא הכל. שכן מטרת האהבה היא תמיד, ורק, "להיות עולם בפני עצמנו למען אדם אחר".

(פורסם לראשונה ב"אלכסון", בעריכת יורם מלצר)

אהבות (6)

שבעה הרהורים על אהבה

1

באנר דברי אהבה

2

אחת התופעות הבולטות באהבה היא שאינה דבר אחד. יש לה אינספור גוונים, עוצמות, מושאים. מכאן הניסיונות להבחין בין סוגים שונים שלה. אף שיש בהם מין הסכמטיות (כמו בהבחנה בין 'אהבה' ל'אההבה'), ניתן ללמוד משהו מניסיונות אלה. הפסיכואנליטיקאי מייקל בלינט הבחין בין אהבה בוגרת ואהבה פרימיטיבית.

קשר 'פרימיטיביים' תמיד כוללים, ברמות משתנות, שלושה מרכיבים: תלות נואשת, הכחשת התלות באמצעות תחושה של אומניפוטנטיות [כל-יכולוּת], ותפיסת מושא האהבה כמובן מאליו והתייחסות אליו כאילו היה חפץ, דבר. לטענת בלינט, חרדה, ובמידה מסוימת שנאה, קיימות רק בצורות הפרימיטיביות של אהבה.

בבסיסם של יחסים 'פרימיטיביים' יש תמיד תפיסת מציאות לא תקינה, בין אם משום שאינה מפותחת (אצל ילדים קטנים) ובין אם משום שהתפתחותה נעצרה בשלב מסוים (אצל מבוגרים). משום כך האהבה ה'חמדנית' או ה'אומניפוטנטית' אינה יציבה, ונגזר עליה להיתקל בסופו של דבר בתסכול ולהוביל לשנאה.

3

למה קשה כל-כך להימנע מהביטויים הלא בוגרים באהבה? למה שוב ושוב נדמה לנו שמצאנו את האדם הנכון, אבל דברים משתבשים והחרדה והשנאה תופסות את מקום האמפתיה וההוקרה? הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל נתן לכך הסבר פשוט מאוד: "לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל". ביחסי האהבה הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך הבא: אנחנו סובלים מאומללות נפשית בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה, שימלא את החוסר שיש בנו (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו "משחזרים את האומללות" – זאת כיוון שבן-הזוג, שהוא אכן בעל תכונה x-, בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו.

[*היפוך תגובה: מנגנון הגנה בו אדם מסתיר את דחפיו ורגשותיו האמתיים על-ידי התנהגות הפוכה מהם. אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים.]

4

המאפיין העיקרי של אהבה מהסוג ה'בוגר', כך לפחות לפי הפסיכואנליטיקאי רוברט סטולר, הוא minimal fetishizing. מאוד קשה לתרגם זאת, אבל הכוונה, לדעתי, היא שהאוהב אוהב את האהובה עצמה, באופן שלם, כמו שהיא במלואה. בלי לפצל, בלי לעוות. ליחסים נטולי פטישיזציה מגוון ביטויים (מי שנמצאים בקשר זוגי מוזמנים לבחון כמה קיימים אצלם), אלה יחסים שיש בהם –

אמפתיה; הזדהות; צורך להזדקק וצורך שיזדקקו אליך; אלטרואיזם שגורם לעונג; מיעוט ב'המצאת' בן הזוג כך שיתאים לפנטזיות המוקדמות שלנו; יכולת לשאת ולשרוד את הפחד והזעם של עצמי ושל בן הזוג (בצורה סטואית, אפילו בהומור); סקרנות: תרופת הנגד שלעולם אינה מתכלה לשעמום; הוקרה (respect): הערצה וגאווה על תכונות בן הזוג; אשמה קונסטרוקטיבית; פגיעוּת שמחה; יכולת לשמור על הגבולות של עצמך בתוך ההתמזגות; והדדיות, כמובן.

סטולר ציין שתכונות אלה יכולות להתקיים בין אם מערכת-היחסים היא ארוטית ובין אם לא.

5

היכולת לשמור על גבולות בתוך ההתמזגות מופיעה גם בתורתו של גיאורג פרידריך הֶגֶל, מגדולי הפילוסופים של המאה ה-19. בבסיס תורתו נמצאת הדיאלקטיקה, שהיא תהליך שבו מושג מביא את עצמו לידי מימוש, יוצא מן הכוח אל הפועל. הפילוסוף בן זמננו ג'ון ויזדום הציע מודל פשוט להבנת הדיאלקטיקה ההגליאנית:

בדיאלקטיקה של סובייקט ואובייקט, הסובייקט
(1) יוצר את האובייקט,
(2) שולט בו ומעצב אותו מחדש,
(3) נשלט על-ידו ומעוצב על-ידו מחדש,
(4) סופג אותו,
(5) מאבד את עצמו בתוכו
ולבסוף (6) מתמזג איתו לחלוטין, תוך שמירה על זהותו העצמית.

כפי שויזדום (איזה שם נהדר לפילוסוף!) ציין – הסעיף האחרון נראה בלתי אפשרי מבחינה לוגית. אבל יתכן שאפשר לראות בדיאלקטיקה מודל – לא לוגי אמנם – לאהבה. אלה השלבים: בתחילה אנו יוצרים את האהוב, על-פי הפנטזיות, הציפיות והדפוסים המוקדמים שלנו. כיוון שיצרנו אותו, אנחנו שולטים בו ומעצבים אותו על-פי דפוסים ומשאלות אלה. אחרי ששלטנו בו, אנחנו מוכנים לתת לו גם כן לשלוט בנו ולעצב אותנו. בהמשך, אנחנו סופגים לתוכנו את מי שהוא, ולא מי שדמיינו שהוא. ואז מספיגים את עצמנו בתוכו, מוותרים על כל שליטה. בשלב האחרון, הגבוה ביותר, אנחנו הופכים להיות אחד איתו, אבל בלי לאבד את מי שאנחנו. זוהי אההבה.

6

המשורר אוקטביו פאס הציע בראיון ל"ניו יורק טיימס" תיאור תמציתי משלו למהלך האהבה: "בתחילה ישנה משיכה בלתי נשלטת ובלעדית: אני אוהב אותך ורק אותך. אז אני מבקש הדדיות, והאובייקט של אהבתי הופך להיות הסובייקט שאוהב אותי. אין לכך שום קשר למיניות. זה לא קורה באירוטיזם. אנחנו מוצאים זאת רק באהבה. אך כמו כל הדברים החשובים, זה קורה מעט".

וכך חזרנו לאותה שאלה גדולה ומציקה: למה זה קורה מעט? משורר גדול אחר, ריינר מריה רילקה, כתב ב"מכתבים למשורר צעיר": "עבור אדם אחד לאהוב אחר זו אולי המשימה הקשה בכל משימותינו, המבחן וההוכחה האולטימטיביים, האחרונים, העבודה שעבורה כל עבודה אחרת היא רק הכנה".

פאס ורילקה כנראה צודקים. זה קורה מעט, זה קשה. ולכן מחייב עבודה רבה. אבל הם לא רק צודקים. ביחס לאהבה, ובזאת כבר נוכחתי, כמעט כל אמירה שהיא נכונה, גם היפוכה נכון. היא מעבר ללוגיקה. אז היא קשה ונדירה, אך גם פשוטה מאוד, פשוטה מכל דבר אחר, ושכיחה. אבל כן, גם קשה, נדירה.

7

ונותרת התהייה – כיצד נדע לבחור נכונה את האדם שעמו נוכל לעשות את העבודה הקשה והנפלאה הזו, שעמו נזכה? איך אפשר להכיר אדם? התלמוד מציע לבחון כוסו, כיסו, כעסו. חוסה אורטגה אי גאסט, חכם החכמים, מציע להביט באהבתו:

"בהיות האהבה הגילוי המעודן ביותר והכולל ביותר של הנפש, הכרח הוא שהיא תשקף את מצבה ואת טיבה של הנפש. כיצד לא נייחס לאהבה את כל הסגולות שבנפשו של מי שמתנסה באהבה? אם המאוהב אינו רגיש, כיצד תוכל אהבתו להיות רגישה? אם הוא אדם רדוד, כיצד תוכל אהבתו להיות עמוקה? אהבתו של אדם הרי היא מה שהינו, ועל כן נוכל למצוא באהבה את הגילוי המכריע ביותר של מהות האדם המסוים. כל פעולותיו והיפעלויותיו האחרות יכולות להוליכנו שולל באשר לטבעו האמיתי, אך באהבותיו יתגלה סוד הווייתו, הסוד השמור מכול. בייחוד מתגלה סוד זה על פי בחירת מושא האהבה. בהעדפותינו הארוטיות מתגלה האופי האינטימי ביותר שלנו."

– – –

הגר רם שוחחה איתי על אההבה. מוזמנות~ים לקרוא את התוצאה, שהתפרסמה במגזין "אטמוספרה".

אטמוספרה, אוגוסט 2015, 1(אטמוספרה, אוגוסט 2015, 2אפשר לקרוא גם כאן, עמ' 68-66)

פתאום היא מתפרצת, כמו להבה

המיתוס האוניברסלי ביחס לאהבה נוגע לתחושת ההשלמה הכרוכה בה. כל אחד מבני הזוג הוא "החתיכה החסרה" של השני ועד שימצאו זה את זה לא ימצאו מנוח. את המיתוס אפשר למצוא בכתבים העתיקים של כמעט כל תרבות, כולל בסיפור הבריאה של חוה מצלעו של אדם.

ב"המשתה" של אפלטון מובא אחד הנוסחים הידועים של המיתוס. מסופרת שם האגדה שלפיה בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכולי. במצב זה היו כה חזקים, שהאלים חשו מאוימים על ידם ולכן החליטו לחתוך את בני האדם לשניים. זהו מצבנו הנוכחי. מאז שנחתכנו לשניים, אין לנו תשוקה גדולה יותר ממציאת אותו אדם שהוא חציינו השני. תשוקה זו נקראה על-ידי היוונים בשם ארוס. תכלית החיים אינה אלא שיחזור מצבנו המקורי, המושלם, להתחבר שוב אל האהוב, "עד שמשניים ייעשה אחד".

אולם האם מימוש תשוקה זו הוא בכלל בגדר האפשר, או שמא מדובר בפנטזיה בלתי מציאותית שממררת את חיינו? המשורר ריינר מריה רילקה טען שמיזוג של שני אנשים אינו אפשרי, שכן גם בין האוהבים הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים. במקום שבו נדמה שמיזוג כזה מתקיים, כך כתב, אין זו אלא הגבלה, הסכמה הדדית שגוזלת מצד אחד או משניהם את החופש המלא שלהם. נישואין טובים לפי רילקה הם מצב שבו כל צד ממנה את השני להיות השומר של בדידותו ובכך מפגין כלפיו את האמון הגדול ביותר. גם אנטואן דה סנט-אכזופרי כתב, ב"אדמת אנוש": "החיים לימדו אותנו שאהבה אין פירושה להביט זה בזו, אלא להסתכל יחד החוצה באותו כיוון".

יש אמת בדבריהם של רילקה וסנט-אכזופרי, אבל לא את כולה. בין שני אוהבי-אמת אכן יש מרחק אינסופי, אבל אין מרחק כלל; הם מביטים יחד באותו כיוון, אבל גם זה בזו. אלה הם שני פניה של האהבה הגדולה – מצד אחד עצמאות, עצמיות – זה לצד זו, מן השני אחדות, התמזגות – זה עם זו. כל אחד מהשניים יכול להיות בסיס לקשר: זוגיות של שניים המצויים כל אחד בבדידותו המוגנת, או יחסים סימביוטיים המפצים על תחושת ריקנות ופחד מחופש. אבל אהבת-אמת, אותה אני מכנה "אההבה", היא אחיזת החבל בשני קצותיו, היא שניים ההופכים לאחד, מתמזגים, בלי לאבד את עצמיותם.

בין שני הקצוות האלה אין סתירה. נהפוך הוא: התמזגות אוהבת מתאפשרת הודות למימוש שלם וחופשי של העצמי, כשם שמימוש עצמי מושלם מתאפשר לעתים קרובות בתוך קשר אוהב. אבל איך אפשר בו-זמנית להביט החוצה ופנימה? צריך להסתכל לאו דווקא עם העיניים. כמו שאמר גיבורו הידוע ביותר של סנט-אכזופרי, הנסיך הקטן: "אין אנו רואים היטב אלא באמצעות הלב".

מבט מהלב הוא אולי גם זה שיאפשר לנו למצוא את חציינו השני, את הנפש התאומה. לכאורה אין משימה קשה ומייאשת יותר. הסיכוי למצוא את האחת בערימת השחת של האנושות נראה קלוש. אף על פי כן איתור תאום אינו משימה אבודה. אם נודע לאדם שיש לו אי שם תאום ממנו הופרד בלידתו, והוא מקדיש את חייו לחיפוש אחריו, יש סיכוי סביר שימצאנו. ואיזה עניין ראוי יותר שנקדיש לו את החיים? לרוב, גם אם מפרידים בין תאומים הם נמצאים באותה ארץ, עובדה המְקילה את החיפוש. וכשניתקל בתאום, ולו בחטף, ולו במקרה, משהו בפנים יֵדע וירעד. אולי כפי שצליל בתדירות מסוימת מביא לרטט של מיתר בעל תדירות תואמת בכלי נגינה מרוחק (תופעה המכונה בפיזיקה "תהודה אקוסטית"), כך גם מזהות זו את זו נפש תאומות עם לב קשוב.

חברה טובה סיפרה לי על חתונה שהלכה אליה. החתן הקריא בחופה שיר אהבה שכתב. היא אמרה שהשיר נשמע כאילו נכתב בערב הכלולות, לכבוד הנישואים. אחרי שסיים להקריא, סיפר החתן שהשיר נכתב ביום שבו ראה את אהובתו לראשונה – הם לא הכירו כלל, ואף היה לה חבר, אך הוא ידע שהיא נועדה להיות אשתו.

ועוד דבר אחד, לפני שפותחים את הלב לקראת האהבה. עיקר העיסוק בתרבות שלנו הוא בחיפוש אחר האהבה – כך בסרטים, בספרים, בשירים. רוב האנשים מוצאים בסופו של דבר אהבה, זה דבר שכיח. אבל אז נגמר מבחינתם הסרט, עולות הכתוביות, זהו מצאנו, התחתנו. אלא שזה הצעד הראשון, לא האחרון. יש לזכור שאהבה אינה דבר שמוצאים, אלא משהו שעושים, תמיד יחד.

ליוונים עוד מיתוס, קצת פחות מוכר, על אודות ארוס. מסופר כי אחרי לידתו של אל האהבה הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה. עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג.

האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאנו בו כיעור. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה. אבל כשמצליחים לאההוב מתחלף הספק בוודאות, החיכוך נעלם, משניים נעשה אחד.

(פורסם בגיליון יולי של הירחון לנשים "מגזינה")

מגזינה, יולי 2015 - קטן

שני פניה של האהבה

היום יום-הולדתו של אנטואן דה סנט-אכזופרי. על אהבה הוא כתב: "אהבה אין פירושה להביט זה בזו, אלא להסתכל יחד באותו כיוון". אבל אולי אההבה פירושה גם וגם. גם זה בזו גם יחד באותו כיוון.

באופן דומה לדה סנט-אכזופרי, כתב המשורר ריינר מריה רילקה שמיזוג של שני אנשים אינו אפשרי, שכן גם בין האוהבים הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים. נישואין טובים לפי רילקה הם מצב שבו כל צד ממנה את השני להיות השומר של בדידותו ובכך מפגין כלפיו את האמון הגדול ביותר. לדבריו, אם בני-זוג מצליחים לאהוב את המרחב שביניהם, כלומר מוותרים על פנטזיית המיזוג הבלתי אפשרית לדעתו, יכולים לצמוח עבורם חיים נהדרים, חיים "שנותנים להם את האפשרות תמיד לראות את הזולת כשלֵם ולפני שמים עצומים".

ב"אההבה" כתבתי על כך: "יש אמת בדבריו של רילקה, אבל זוהי אמת חלקית. בין שני אוההבים יש מרחק אינסופי, אבל אין מרחק כלל; כל אחד מהם רואה את הזולת כשלם, אבל כך גם את הזוגיות. אלה הם שני פניה של האהבה – מצד אחד עצמאות, עצמיות, מן השני אחדות, התמזגות. כל אחד מהשניים יכול להיות אהבה: זוגיות של שניים המרוכזים כל אחד בעצמו בבדידותו המוגנת, או קשר סימביוטי המפצה על תחושת ריקנות ופחד מחוֹפש. אבל אההבה היא אחיזת החבל בשני קצותיו, היא שניים ההופכים לאחד, מתמזגים, בלי לאבד את עצמיותם". היא שניים המביטים זה בזה, בלי להפסיק להביט יחד באותו כיוון. איך עושים זאת? מביטים לאו דווקא עם העיניים. כמו שאמר הנסיך הקטן: "אין אנו רואים היטב אלא באמצעות הלב".

little prince