אהבה מודעת

תלמידו של ההוגה הגאון גורודייף, א. ר. אוראג', כתב במסה On Love שישנם שלושה סוגי אהבה: ביולוגית, רגשית ומודעת. הביולוגית והרגשית מוכרות לנו היטב. נדמה שאלה מרבית האהבות שאנו נתקלים בהן – אהבות המבוססות על תשוקה, או על רגשנות. האהבה הגבוהה יותר, המודעת, היא נדירה. לפי אוראג', אהבה זו מתאפיינת ברצון שהאהוב יגיע למצבו הטבעי והשלם, בלי שום קשר להשלכות של הדבר על האוהב. 'אני מוכן ללכת לגיהינום אם היא תוכל להגיע לגן-עדן', אומר האוהב המודע, כלומר האוההב. הפרדוקס, כתב אוראג', הוא שאהבה כזו תמיד מעוררת עמדה דומה אצל מושאה (כפי שכתבתי אני: "אההבה היא תמיד הדדית").

כדי להיות מסוגל אכן לסייע לאהובה להגיע למצבה הטבעי, השלם, על האוהב ללמוד אותה, אחרת לא ידע כיצד לעזור לה. עליו להכירה טוב משהיא מכירה את עצמה, לאהוב אותה יותר מכפי שהיא אוהבת את עצמה, לזהות את צרכיה לפני שהם הופכים מודעים לה. "עליו ללמוד מי היא, ומה היא עשויה להפוך להיות; מה היא צריכה, מהו הדבר אליו עורגת נשמתה ואשר היא לא יכולה אפילו לכנות בשם עדיין. עליו לצפות היום את הצרכים של מחר. וכל העת הזו בלי שום מחשבה על משמעותם של צרכיה עבורו". באותו זמן, המאמצים המודעים שלה, מופנים כלפיו.

אהבה שכזו היא נדירה מאוד. כל האנשים משתוקקים לה, כולל הציניים ביותר. אך מכיוון שהיא מתרחשת רק לעתים רחוקות, מרביתם מפקפקים אפילו באפשרות קיומה. הרוב המכריע של בני-האדם, אומר אוראג', הם בגדר ילדים, שמחפשים להיות נאהבים ולא לאהוב. עם זאת, הוא מדגיש, אהבה מודעת היא אפשרית – בתנאי ששני הצדדים יכולים ללמוד וללמד בצניעות.

אהבה מודעת אינה נוצרת במקרה, אלא חייבת להיות תוצר של מאמץ נחוש, בחירה מודעת. היא בגדר יצירת אמנות ולכן אינה יכולה להופיע מאליה, בצורה טבעית – בדיוק כפי שאיננו מצפים שהמונה ליזה תופיע מאליה בטבע. האוהב המודע מוכן להתלמדות ארוכה ומאומצת, שאולי תוביל אותו עצמו לידי שלמות – רק כדי שיוכל לאחל לאהובתו שלמות בצורה טהורה ולעזור לה לממשה.

אם לסכם: אהבה מודעת מכוונת כולה להשגת שלמות על-ידי האהוב; היא תמיד הדדית; היא נדירה; והיא מחייבת אימון.

התרגול הראשוני שמציע אוראג' כדי לפתח אהבה כזו הוא לנסות בכל עת לחשוב איך להעניק לבן-הזוג 'הפתעה נעימה' (a delightful surprise), במעשינו ובדברינו. יש לחשוב מה ישמח אותו, מה הוא בעצם רוצה. בתחילה ההפתעות לא יהיו מאוד מפתיעות, כלומר האהוב יהיה מודע לכך שרצה את אותה מתת, ורק ישמח מאוד בהופעתה, מכך שהאוהב ניחש. בהמשך, ההפתעה יכולה ממש לעורר השתאות והאהובה עשויה לומר משהו כמו 'איך ידעת שאשמח בכך, הרי מעולם לא חשבתי על דבר זה בעצמי?'. "מאמצים מתמידים לִצפות משאלות של האהוב בעודן לא-מודעות הם הדרך לאהבה מודעת".

אימונים ומאמצים מסוג זה הם הכרחיים, גם אם מצאנו בן-זוג אוהב ואהוב. במיוחד אם מצאנו. אחת הטעויות הגדולות שלנו היא שאנחנו חושבים שאהבה היא מספיקה, שהיא כל מה שצריך. אולם אין זה כך. אהבה ללא ידע וללא עוצמה, כותב אוראג', היא דֶמוֹנִית. בלי ידע היא עשויה להרוס את האהוב (מי מאתנו לא ראה מערכת יחסים בה בני הזוג סובלים מאוד מאהוביהם?). בלא עוצמה, האוהב עשוי להיהרס, שכן אינו יכול לעשות עבור אהובתו מה שהוא רוצה לעשותו ויודע שישמח ויפתח אותה. "אני אוהב אותך", אמר הגבר. "מוזר שאינני מרגישה טוב יותר משום כך", אמרה האישה. אהבה לבדה אינה מספיקה. יש לפתח עוצמה ואחר-כך ידיעה. רק אז תוכל האהבה להיות מודעת, להיות אההבה.

ועוד הערה אחת: יש לדעת לאחוז בחוזקה, ולשחרר בקלות. “Take hold tightly; let go lightly” – זהו אחד הסודות הגדולים של אהבה מאושרת. "אהבה גדולה יכולה גם לשחרר וגם להחזיק". אוהב מודע ("אביר אמונה" במונחיו של קירקגור) הוא מי שמסוגל לוותר, אבל גם להחזיק; לאחוז – אבל גם לשחרר, בו-זמנית. רק אחד מהשניים אינו מספיק.

– – –

בן עופר פרסם ראיון איתי על הספר "אההבה" בערוץ אנשים של אתר xnet. מוזמנות ומוזמנים לקרוא.

אהבות (5)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

דלות ושפע

באחד הסיפורים במיתולוגיה היוונית מתואר ארוס, אל האהבה, כבנם של דלות ושל שפע. את השפע אפשר להבין – האהבה שופעת אושר ומלאות, אך מה מקומה של הדלות כמולידת האהבה? ארוס מתואר במיתולוגיה כיחפן וחסר בית, הוא ישן על רצפה חשופה מתחת לכיפת השמיים. אולי אפשר להגיד שכאמו, הוא תמיד חסר דבר-מה ומשתוקק לו (כפי שציין הפסיכואנליטיקאי מרטין ברגמן – באנגלית המילה want משמעה גם תשוקה וגם חֶסֶר). אלמלא החסר, הכמיהה, לא יכול היה השפע להשפיע מטובו.

2

Grande Passions

לא כל תשוקה תוביל לאהבה, או לשפע. בלזק כתב: "תשוקות אדירות הן נדירות כיצירות-מופת". על כך העירה כריסטינה נהרינג: "לא רק שהן נדירות כיצירות-מופת, הן עצמן יצירות-מופת". [והערה שלי: התשוקה הגדולה ביותר היא לאהוב, והיא אכן כיצירת-מופת, אם נותנים לה את המרחב הנפשי והאנרגיה הנפשית שהיא מבקשת.]

3

לרצות לאהוב

המיסטיקן הנוצרי מייסטר אקהרט כתב: "את כל פעולותיה, פועלת הנשמה באמצעות כוחותיה. את מה שהיא מבינה – היא מבינה עם האינטלקט. מה שהיא זוכרת – היא זוכרת עם הזיכרון. אם תאהב – היא עושה זאת עם הרצון".

כדי להשיג משהו משמעותי צריך לרצות אותו, ממש לרצות אותו, לרצות בדיוק אותו, רק אותו, תמיד אותו, לרצות בתשוקה אדירה, במונחיו של בלזק. כדי שתהיה אהבה, צריך לרצות לאהוב, בערגה גדולה, זה הדבר החשוב ביותר. המיסטיקן המוסלמי חאפיז כתב:

Ask the Friend for love.
Ask Him again.

For I have learned that every heart will get
What it prays for
Most.

[בקש מהַחבר אהבה / בקש ממנו שוב. // שכן למדתי שכל לב יקבל / מה שהוא מתפלל לו / יותר מכל.]

4

לשכוח מה'נורמליות'

כולם רוצים לאהוב אהבה גדולה, מופתית. למה זה כל-כך קשה, כל-כך נדיר? אולי כי התרגלנו, כלומר הורגלנו, לוותר על הכמיהה הזו. רולאן בארת כתב ב"שיח אהבה": "לעתים אני נושא היטב בהיעדרות. או אז אני 'נורמלי': אני מתיישר עם האופן שבו 'הכל' נושאים בפרידה מ'נפש אהובה'; אני מציית ביעילות לאילוף שבאמצעותו הרגילוני, מוקדם מאוד, להיות מופרד מאימי; והנה, אילוף זה לא מנע, כבר מלכתחילה, את הכאב (שלא לומר: השיגעון). … היעדרות זו שאני נושא בה היטב, איננה אלא השִכחה. אני, לסירוגין, לא נאמן. זהו התנאי להישרדותי; שהרי, אם לא אשכח, אמות".

כבר כפעוטות, מחנכים אותנו לאי-נאמנות לאהבה, לאהובה; מה שנחשב בחברה לנורמלי הוא להסכין עם היעדרות האהובה, ולשכוח אותה. אם לא נשכח, נמות, שכן הריחוק מאהבה הוא בלתי נסבל, פשוטו כמשמעו. לנער הרגל זה הוא דבר קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי.

5

להיפתח לידיעה שהכול אחד

אנחנו משתמשים באותו שורש א.ה.ב לתאר אינספור נטיות לב ונפש שונים. לתאר תשוקות יומיומיות כמו גם תשוקות אדירות. אנחנו אוהבים ללכת לים, אוהבים לאכול פלאפל, אוהבים שיר וסרט, וכמובן אוהבים את אהובי לבנו, אנשים הקרובים לנו. איך אפשר למצוא משהו משותף לכל אלה, שאלה המשוררת רבקה מרים במאמר יפה שכתבה במוסף "שבת" של "מקור ראשון", וענתה: "אפשר, חווית האהבה, אני אומרת לעצמי, היא היפך חווית הבדידות.

"היפתחות לתחושת האהבה משמעה היפתחות לידיעה שהכול, למעשה, הוא אחד. האוהב יוצא, בדרך זו או אחרת, בממדים זעירים או כבירים, מכלא היחידות שנגזר עליו כשהולבשו לו גוף וזהות מסוימים. הוא מרגיש שאין עוד מחיצה בינו לבין מישהו או משהו שמחוצה לו. מושא האהבה יכול להיות אדם, בעל חיים, חפץ, נוף, ניגון. כשאתה יושב לפני הים, או נוכח המדבָּר, ומרגיש שאתה אדיר ממדים ובה בשעה אתה נמוג ונעלם, הרי שזאת אהבה. כשאתה נמצא במופע מוסיקלי, ולמשמע הצלילים אתה גולש עד מעבר לגדותיך. כשאתה פותח את הספר הטמיר הזה שכולנו כתובים בו, ופתאום שוב אין בפיך צורך במילים. וכן, גם כשאתה אוכל פלאפל, ופתאום, ואפילו למשך שנייה אחת בלבד, משהו בך, קטן ויומיומי, שגור ועייף, לובש חג. אתה נותן את הפלאפל בפיך ולהרף קצרצר אחד, דרך חוש הטעם, יוצא משהו בתוכך מסגירותו, נפתח אל חוויית הקיום האינסופית, המוחלטת".

6

המהפכה של האהבה

אהבה היא היפוך חווית הבדידות, אומרת מרים. גם מול הים, מול השקיעה, פרח, אפשר לחוות אותה. אבל רק עם נפש קרובה מאוד אפשר לחוות את ההיפוך המהפכני הזה במלואו. המהפכה של האהבה אינה בביטול היחס אני-את – גם באההבה יש שניים, אלא בביטול היחס שלי-שלך. קירקגור כתב: "בלי 'את' ו'אני' אין אהבה, ועם 'שלי' ו'שלך' אין אהבה; אבל 'שלי' ו'שלך' למעשה נוצרים מתוך 'את' ו'אני' ולכן נדמים הכרחיים בכל מקום שישנם 'אני' ו'את'. זה נכון בכל מקום, למעט באהבה, שהיא המהפכה העמוקה ביותר, הבסיס של כל מהפכה".

(הערה למתקדמים: קירקגור מציין שאם יש 'שלנו', שדומה ל'שלי', המהפכה לא הושלמה.)

7

חשיבותה של אי רצינות

תשוקה אדירה ונדירה, שכחת הנורמליות, ביטול מהפכני של תחושת הקניין. אילו אידיאות נשגבות! הן כולן נכונות, הכרחיות אפילו, אבל צריך לגשת אליהן בצורה נכונה, בצניעות. זו אחת הבעיות הגדולות של האנושות, המקור לרוב הצרות, אם לא כולן – שאנשים לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. גם אני כמובן. נכון, כל אדם הוא נזר הבריאה, ומצד שני – אפשר לחשוב! כמה קטנוניים ועלובים אנחנו הרי, רוב הזמן. אז מה החשיבות העצמית המנופחת הזו? וכמובן – אם ניקח עצמנו ברצינות רבה מדי, כיצד נוכל לאהוב? צריך להשאיר את רוב המקום לאחר, ולאהבה, ולשם כך לפַנות את עצמנו. כמו שכתבה רוז פראנקן, שהיא סופרת שלא שמעתי עליה עד שחיפשתי בגוגל ציטוט על לא לקחת עצמך ברצינות: "כל אחד יכול להיות מלא תשוקה, אבל רק אוהבי אמת יכולים להיות מטופשים (silly)".

Anyone can be passionate, but it takes real lovers to be silly.

 

ביום חמישי הקרוב, 6 באוגוסט, יתקיים ערב השקה לספר "אההבה". אתן ואתם מוזמנות ומוזמנים מאוד.

הזמנה להשקה2

עוד ועוד ועוד ועוד

באנר דברי אהבה (3)
אהבה היא הדבר הגבוה ביותר שניתן לתת, כתב קירקגור. אבל, הוא הוסיף, דווקא כשאדם נותן את אהבתו הוא נכנס לחוב שהוא אינסופי. זהו מבחינתו המאפיין המהותי של האהבה: שהאוהב, בכך שהוא נותן בלא שיעור, הופך לבעל חוב שאין לו שיעור. כמובן, אם מישהו נותן כסף, אין הוא נכנס לחוב בשל כך, אלא מי שמקבל את הכסף. אבל כאשר האוהב נותן את מה שהוא במידה אינסופית הגבוה ביותר שניתן לתת, את אהבתו, הוא נכנס לחוב שהוא אינסופי. ורומן גארי כתב: "אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר". ההתרבות הזו נכונה לגבי אההבה. אהבה אמיתית, שבה יש נתינה אינסופית, אכן גדלה ככל שנותנים אותה. אם יש תחושה שישנה אהבה, אולם היא חלשה יותר מאשר בעבר, אם אדם חושב שהוא אוהב, אך פחות מאשר לפני שנה, או לפני עשור, הרי שאין מדובר באהבת-אמת. אהבה יכולה להישמר, להיות פחות או יותר יציבה, עם עליות ומורדות בנסיבות משתנות. אההבה, לעומתה, רק גדלה. ככל שמעניקים אותה – ותמיד מעניקים אותה, זו מהותה – היא מעצימה, מעמיקה, עוד ועוד ועוד ועוד.

אהבה וצדק

אתמול, רגע לפני החשכה, כשרק פס דק של כתום עוד נותר מעל הים, ראיתי שני כוכבים בהירים מנצנצים. בכל כיפת השמיים העצומה, הם היו היחידים, והם היו צמודים-צמודים. אלה נוגה וצדק, שני הכוכבים הבהירים ביותר, שיהיו היום בלילה הכי קרובים שאפשר, לפחות לשנה הקרובה.

מה לכוכב האהבה (ונוס) ולצדק? אולי אצל קירקגור ניתן למצוא תשובה. הוא כתב: "מדוע רצית להיות [לא צודק] ביחס לאדם מסוים? מפני שאהבת. מדוע ראית זאת [כעמדה בונה]? מפני שאהבת. ככל שאהבת, מצאת פחות זמן לדון בשאלה אם [היית או לא היית צודק]. לאהבתך היתה תשוקה אחת בלבד שתמיד תהיה [לא צודק]". כשאוהבים – הצדק הוא תמיד בצד האהובה. יש ויתור על תחושת הצדק, אין שום האשמה שמופנית כלפי חוץ, כלפיה. האהובה צודקת, ואם אני חושב אחרת – אזי אני לא צודק. נכון, אם זה מתקיים בצורה חד-צדדית התוצאות יכולות להיות לא נעימות, אבל בדיוק מחשבה כזו מרחיקה מאההבה, שהיא תמיד, יש לזכור, הדדית.

אז היום בערב, בסביבות שמונה וחצי, תעיפו מבט בשמיים. ותראו איך צדק, כוכב הלכת הגדול ביותר במערכת השמש שלנו, יוצא לבלות יד ביד, יד ביד, בלי שום טענות, עם ונוס.

אהבות

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

הסימן העילאי של אהבת אמת."אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות – לדוגמא, המרחק – עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה, תיהפך אל-נכון לזיכרון, כמין חוט סנטימנטאלי ההולך ונמשך מני אז, עורק דק של ריגשה שיוסיף לפעם בקרקע העמוקה של התודעה. אך הוא לא ימות: איכותו הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה. יכול המקרה לקחתהּ ממנו והלאה במרחב הפיזי או החברתי; אין לכך חשיבות: היא תוסיף להיות קשורה לאוהבהּ. זה הסימן העילאי של אהבת-אמת: להיות בקרבה למושא-האהבה, קרבה ושכנות עמוקות בהרבה מאלה שמציע החלל הפיזי, המגע החומרי. משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית." (חוסה אורטגה אי גאסט)

חוסה אורטגה אי גאסט
חוסה אורטגה אי גאסט

2

להתעורר מההרגל. אחד מסכנות האהבה היא שתהפוך לעניין שבשגרה. קירקגור השווה אהבה המתעייפת באדישות של היומיום למעיין הבוקע מהסלע ומתפזר בהמשך לנחל הזורם ביגיעה ונקווה בשלוליות של מים עומדים. הוא כתב: "מכל אויבי האהבה הרגל הוא כנראה הערמומי ביותר, והוא ערמומי מספיק כך שלעולם לא ייתן לראותו, שכן מי שרואה את ההרגל ניצל מן ההרגל. הרגל אינו כמו אויבים אחרים שהאדם מזהה ונגדם הוא נאבק כדי להגן על עצמו. המאבק הוא למעשה עם עצמך, כדי להיות מסוגל לראותו".

3

האהבה היא אהבה. "האהבה אינה שפחתה של תאוות הקניין; האהבה היא אהבה; מה היא רוצה? היא רוצה להיות אהבה, היא רוצה רק לאהוב. היא קיימת לשם עצמה, אין לה, באמת, שום מטרה מחוץ לעצמה, היא אינה צריכה לבקש לעצמה שכר ופרס, היא אינה צריכה אלא את עצמה. אפילו אם יש מחוצה לה משהו שהיא כאילו מכוונת אליו, בכל זאת די לה בעצמה" (פנחס שדה)

4

חיבוק של אפר ועפר. מתוך נאום הגנה של ליוּ שיאובו (Liu Xiaobo) במשפט שנערך לו בסין. הנאום הוקרא בטקס בו הוענק לו פרס נובל לשלום, בדצמבר 2010 (הוא ריצה עונש מאסר בכלא הסיני ולכן לא יכול היה להגיע לטקס):

"אם יותר לי לומר כך, החוויה הממוזלת ביותר של עשרים השנים האחרונות היתה האהבה נטולת האנוכיות שקיבלתי מאשתי, ליוּ שיאה. אני משרת את עונשי בכלא מוחשי, בעוד שאת ממתינה בכלא הלא מוחשי של הלב. אהבתך היא אור השמש שמדלג מעל חומות גבוהות וחודר את סורגי הברזל של חלון כלאי, מלטף כל סנטימטר של עורי, מחמם כל תא בגופי, מאפשר לי תמיד לשמור על שלווה, פתיחות ובהירות בלבי, וממלא במשמעות כל דקה מזמני בכלא. אהבתי אלייך, לעומת זאת, כה מלאה בייסורי מצפון וחרטה עד שלעתים אני כושל תחת משקלם. אני אבן דוממת בשממה, הרוח העזה והגשם הסוחף מצליפים בי, אני כה קר שאף אחד לא מעז לגעת בי. אך אהבתי יציבה וחדה, מסוגלת לחדור דרך כל מכשול. גם אם אכּתש לאבקה, אני עדיין אשתמש באפר שלי לחבק אותך."

ליו שיאובו וליו שיאה
ליו שיאובו וליו שיאה

5

שני מרכיבי האהבה. קשה להגדיר אהבה, היא חומקת מתיאור ומהסבר. ובכל זאת, רבים לאורך ההיסטוריה ניסו. הפילוסוף רוברט נוזיק טען שמה שמשותף לשלל סוגי האהבה – אהבה רומנטית, אהבת הורה לילד, אהבה לחבר וכו' – הוא שתחושת האדם קשורה באופן בלתי ינותק בתחושתו של מי שהוא אוהב. "כשמשהו רע קורה למישהו שאתה אוהב", כתב, "משהו רע קורה גם לך". הפילוסוף הידוע ברטראנד ראסל הרחיב הגדרה זו מעט. לדבריו, "אהבה בשלמותה היא שילוב שלא ניתן להתירו של שני מרכיבים: אושר ורצון-טוב (delight and well-wishing) ". החיבור בין רווחת העצמי ורווחת הזולת, שמשמעו רצון עמוק באושרו של אחר, הוא אולי גורם האושר הגדול ביותר שישנו.

6

 הסיבה העמוקה ביותר. למה מתאהבים דווקא במי שמתאהבים? זו אחת השאלות הקשות ביותר. אולי לא ניתן לענות עליה בשכלנו. ב"אההבה" כתבתי:

"האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, אמר: 'על תאווה אין מקשים קושיות'. למה אלוהים ברא את העולם? ככה. בלי שום סיבה חוץ מזה שהוא רצה, שהתחשק לו. לכן נאמר ש'ככה' היא מילה קדושה, 'כתר כל הכתרים'. אין סיבה עמוקה יותר מ'שום סיבה', תאווה טהורה. המעשים המעטים, מעטים מאוד, בחיינו שאין להם שום סיבה ('סיבה' יכולה להיות חינוך, חוויית חיים, גנטיקה, צורך, פחד) הם ה'ככה'. אההבה למשל".

7

 למצוא אושרי באושרך. הפסיכיאטר והמהפנט מילטון אריקסון תיאר ארבעה סוגי אהבה. יש את האהבה האינפנטילית, "אני אוהב את עצמי". השלב הבא הוא "אני אוהב את מה ששלי בך" – אני אוהב אותך כי אתה האח שלי, ההורה שלי, הכלב שלי. אז ישנה האהבה המתבגרת, "אני אוהב אותך כי אני אוהב איך שאת רוקדת, איך שאת נראית, כמה שאת חכמה". והאהבה הבוגרת שבה "אני רוצה לאהוב אותך כי אני רוצה שתהיי מאושרת בגלל שאני יכול למצוא את אושרי בשלך. ככל שאת מאושרת יותר, כך אני מאושר יותר". זה עובד לשני הכיוונים, העיר אריקסון. כל אחד מבני-הזוג נהנה מהנאתו של השני, גם אם היא נובעת מדברים שלא ממש ברור לו מה מהנה בהם. עוד ציין אריקסון שבקשר מוצלח ניתן למצוא את כל ארבע האהבות, אך האהבה הבוגרת צריכה לתפוס חלק ניכר.

כמו ששר באדלי דרואון בוי בשיר מלא שמחה ונדיבות:

"לכי ועשי את מה שאת צריכה לעשות.

יש לך חלומותייך, לי יש את שלי.

… את יודעת שלא אהיה מאושר עד שתנצחי"

אוהב טוב-דיו

את הבסיס לאהבתנו אנחנו רוכשים לרוב כבר כפעוטות. כיצד נאהבנו בימינו הראשונים מעצב כיצד נאהב, או כיצד נבקש לא לאהוב, כבוגרים. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב שתינוק של מי שהוא כינה "אם טובה-דיה" – כאשר הוא מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו. תינוק לאם שהיא "לא טובה-דיה", רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכו'.

כך גם ביחסים רומנטיים. אוהב אמת רואה תמיד את האהובה. "גבר המתאהב ביופי שונה, אפוא, מגבר האוהב נערה ומרגיש שהיא יפה, ומסוגל לראות מה יפה בה", כתב ויניקוט. אההבה היא מציאת היפה שבאהוב, והיא כוללת את ראיית האהוב עצמו, ולא ראיית-עצמי, ראיית-טעמיי, ראיית-רצונותיי. האוהב הטוב-דיו רואה את אהובתו, את צרכיה, את חולשותיה, את כישרונותיה, את מראיה, ואוהב אותם, כי הוא אוהב אותה, ולא אוהב אותה כי הוא אוהב אותם.

האוהב הטוב-דיו, אפשר לומר, באמת תופס, קולט (Realizes) –

הפילוסוף סורן קירקגור כתב: "זוהי טעות עצובה, אך נפוצה, לדבר עוד ועוד על האופן בו צריך אובייקט האהבה להיות כדי שיוכל להיות בר-אהבה, במקום לדבר על האופן בו האהבה צריכה להיות כדי שתוכל לאהוב". כשאוהבים, אוהבים תמיד את האדם, לא את תכונותיו. "מי שאוהב תכונות טובות שהוא רואה באדם, אינו רואה את האדם, ולכן יפסיק לאהוב אותו, כאשר התכונות ישתנו".

אמיתית

מהי אהבה? תשובות אינספור ניתנו לשאלה. משוררים ואוהבים רואים בה את הדבר הנעלה ביותר, תכלית החיים. כימאים מסבירים אותה כביטוי של הפרשת הורמונים. חוקרי מוח מצמצמים אותה לתפקודים נוירולוגיים. סוציולוגים רואים בה תוצר של תרבות. פסיכולוגים מפרשים אותה כשִחזוּר נרקיסיסטי של חוויות ינקות.

אולי צריך לנסח את השאלה אחרת. לא "מהי אהבה?", אלא "האם ישנה אהבה?". בעידן המדעי בו אנו חיים, רבים נוטים לענות שלא. אין. יש הורמונים, יש קונבנציות, אבל אהבה, כדבר, ככוח טבע חיצוני לנו, כמובן שלא.

בבלוג (ובספר שהבלוג מלווה אותו), אטען אחרת: יש אהבה. אהבה שלמה וטוטלית, אהבת אמת (שאני קורא לה "אההבה"), האהבה שהנפש כמהה לה ממעמקיה – קיימת. לאורך ההיסטוריה, אוהבים ואוהבות גדולים ידעו זאת, חשו זאת. ג'ון ויוקו הם כנראה שניים. הוא כתב שיר נפלא, מלא שמחה, שיר אהבה לאהבה.

אפשר לשמוע את לנון מרגיע: "אין מה לפחד, זו אהבה אמיתית" (No need to be afraid, it’s real love). אבל אפשר גם להבין אותו כאומר משהו רדיקלי בהרבה: "אין מה לפחד, אהבה היא אמיתית". No need to be afraid, it’s Real – Love. אם אהבה באות גדולה, אהבת אמת, אההבה, אכן קיימת – באמת שאין מה לפחד. ממה יש לדאוג – שהיא לא תרצה, שהוא לא יתקשר? אם אהבה ישנה – בסופו של דבר תימצא האחת הנכונה, והיא בהכרח תרצה, יימצא האחד המיוחד, והוא גם יתקשר. כי היא קיימת, אמיתית.

קירקגור כתב: "האמן באהבה! זהו הדבר הראשון והאחרון שיש לומר על אהבה, אם אתה רוצה לדעת מהי אהבה".