לאהוב כל יום ביומו כאילו היה יומנו האחרון, וגם הראשון

על תפיסת החיים והאהבה של סרן קירקגור

הפילוסופיה, אהבת החכמה, היא המסורת האמונה על השאלות הגדולות של החיים: מה ישנו? מהו האדם? כיצד ראוי לו לחיות? אולם לא מעט פילוסופים נתפסים בהתפלספות, שאין דבר בינה ובין החיים. הפילוסוף הצעיר סרן קירקגור העיר שמה שיש לאלה לומר על הממשות מאכזב כמו שלט המוצג בחלון ראווה של חנות ועליו כתוב "כאן מגהצים". מי שיביא בגדיו המקומטים יתבדה, שכן השלט עצמו מוצג למכירה.

קירקגור הוא אולי המבקר הנחרץ ביותר של המסורת הפילוסופית המנותקת מחיי אנוש. הוא דרש שכל רעיון שִכלי יתורגם להוויה ולמעשה. רוב הפילוסופים מפתחי-התורות, כתב, עומדים באותו יחס לתורותיהם כמו אדם הבונה טירה מפוארת, אולם מבלה את חייו בבקתה רעועה בסמוך.

קירקגור עצמו נכשל לגור בטירה שבנה. אך בעוד פילוסופים רבים ממשיכים לקשט את ארמונם בלי להבחין באיוולת, או בצביעות, של מעשיהם, הכישלון של קירקגור היה במוקד חייו ומחשבתו.

בילדותו ונעוריו איבד קירקגור את אמו וחמישה מששת אחיו ואחיותיו. אפשר לראות בו אדם אומלל שהגורל המַר לו – אך הלא כולנו נאבד כל אחד ואחד מהאנשים היקרים לנו, ועובדה זו חשובה הרבה יותר מהגיל בו יקרה הדבר. יש הרבה מה ללמוד מניסיונו.

אך השכול הוא רק מפתח אחד להבנת קירקגור. פרשה מכוננת אחרת בחייו היתה אהבתו הגדולה לרגינה אולסן. שלוש שנים אחרי שהכירו, הציע קירקגור בן ב-27 נישואין לאולסן היפהפייה בת ה-18, אולם בטרם נישאו הוא ניתק כל קשר עמה בלי לתת הסבר. אולי נעשה הדבר כשחזור של אבדן האם, הפעם מתוך שליטה, אולי נבע מחרדה לאבד את רגינה, תוצאת המפגש החוזר עם המוות בנעוריו. כך או כך, קירקגור לא הפסיק לאהוב אותה כל ימיו, אהבה שלא היה מסוגל לממש.

Image result for regina olsen

שלוש גישות לחיים

עבור כל אדם, האתגר העיקרי לשאלת משמעות החיים הוא המוות. אל מול ודאותו, נדמה כי כל מעשינו מאבדים מטעמם. נסיבות חייו הִקשו על קירקגור לחיות בהדחקה, כפי שעושים מרביתנו. לאורה הצורב עד מאוד של האמת גיבש את אחת התשובות העמוקות לבעיה הקיומית הזו, הגדולה מכולן. את עיקרי מחשבתו הציג ביצירת המופת שלו, "חיל ורעדה".

קירקגור מצא כי יש שלוש גישות לחיים: אסתטית, אתית ואמונית. החיים האסתטיים הם חיים נהנתניים של היענות לרגע, חיים של התנסויות מרובות ומגוונות, של דילוג ממערכת יחסים אחת לשנייה. האדם האסתטי מסרב לבחור, שכן בחירה משמעה מבחינתו התחייבות מייגעת לאפשרות אחת והפסד של השאר. חיים אתיים, לעומת זאת, מבוססים על בחירה ומחויבות. האדם האתי בוטח בתבונתו וברוח האנושית, ונהנה לנהל אורח חיים יציב כחלק מחברה מסודרת ומוכרת היטב. אם הארכיטיפ של האדם האסתטי הוא מין דון ז'ואן הרפתקן, זה של האדם האתי הוא איש נשוי ומיושב.

רוב האנשים חיים במישור אסתטי או אתי, או משלבים ביניהם. אלא שהריגוש הסוער של הקיום האסתטי, כמו גם הנינוחות היציבה של הקיום האתי, לא נותנים מענה לאבדן ולמוות ההכרחיים, רק מדחיקים אותם. חיי משמעות ראויים לפי קירקגור מחייבים אמונה, שכן האדם המאמין לבדו מבין ומפנים את חוסר היכולת העקרוני להחזיק בכל דבר סופי, יהא הוא רכוש, מעמד, חוויה, ידע או קשר בינאישי. כל דבר, כל התנסות, כל הישג, ויהיה היפה, הנעים או המרשים ביותר, סופו בהכרח להתפורר ולהישכח. המאמין מקבל בשלווה, בהשלמה, את אבדנו ההכרחי של הסופי, ומעביר את מוקד חייו למה שאינו סופי, לאלוהי.

אין לטעות: איש האמונה אינו אדיש לסופי או חסר עניין בו. הוויתור עליו הוא צעד קשה מנשוא. ביומנו כתב קירקגור: "זוהי האמת. באמת ובתמים. כל מי שיש לו את המושג הקלוש ביותר בנוגע למה זה אומר בפועל למות לַעולם יודע שאין הדבר קורה בלי ייסורים נוראיים". אין תֵּמַהּ כי מרבית בני האדם מתקוממים ומסרבים לוותר, להשלים עם האבדן, למרות חוסר התוחלת של היאחזות במה שכיליונו מובטח.

קירקגור ראה בעצמו "אביר ויתור". מתוך רצון להקדיש עצמו לאל, ויתר על אהבתו לרגינה אולסן. אהבה זו הייתה אמנם הדבר היקר לו ביותר בעולם הסופי, אך הוא ראה אותה כמוגבלת ועלובה לעומת הקשר עם האינסופי. "אהבה היא הדבר היחיד שאני מומחה בו", כתב ביומנו, "רק תנו לי אובייקט לאהבתי. אך הנה אני עומד כאן כמו קַשָּת, שקשתו מתוחה עד לקצה קצהַּ, ומתבקש לקלוע במטרה הנמצאת חמישה צעדים לפניו".

Public Domain, Wikimedia Commons

אולם אחרי שוויתר, הכיר קירקגור בכך שלא הפך שלם ושליו. מתוך מצבו הקיומי התחוור לו כי הוויתור אינו שקול לאמונה, הוא רק צעד בדרך אליה. יש אביר נועז יותר מאביר הוויתור, אביר שמצליח לעשות, במקביל לתנועת הוויתור, תנועה נוספת – תנועה של חזרה אל הסופי. קירקגור כינה אותו "אביר האמונה". הלה יודע את ארעיותו הבלתי נמנעת של הסופי, של האנושי, יודע גם את הנחמה שבאינסופי, "ועם כל זה טעמו של הסופי ערב לחכו כאילו מעולם לא נגלה לו משהו יותר גבוה" ("חיל ורעדה", בתרגום איל לוין, עמ' 40).

כלומר, אמונה שלמה משלבת שני מעשים מנוגדים: ויתור על כל הדברים הסופיים שנותנים ערך לחיינו, כולל אנו עצמנו – ואחיזה בהם. המאמין רואה, באמת רואה, על כל הכאב הכרוך בכך, שהבל הבלים הכל – ובכל זאת; הוא משיג הבנה מלאה ונטולת כל רמייה עצמית של כיליונו הוודאי וכיליונם של כל האנשים והדברים – אך בכל זאת מצליח לאחוז בחדווה בחיים.

כיצד ניתן לאחוז תוך כדי ויתור, לוותר תוך כדי אחיזה? איך אפשר לשמוח בסופי, אחרי שהתנערנו ממנו כליל? התשובה של קירקגור היא – בכוח האבסורד. האמונה היא פרדוקס: המאמין רואה את הסופיות ההכרחית של הקיים, תוך כדי שהוא רואה גם את המלאות האינסופית שלו – והוא מצליח, מתוך הכאב העצום של הוויתור על כל היקר לו, להתענג על היקר לו.

היכולת לשוב לסופי, לאחר שוויתרת עליו מתוך שכנוע מוחלט בחוסר אפשרותו, היא נדירה. קירקגור כתב, בכאב: "אני רואה היטב כמה חוזק, כוח פנימי ותודעה של חופש נחוצים כדי לעשות את התנועה של הוויתור האינסופי. ברור לי כמו-כן שהדבר ניתן להיעשות. ואולם למעלה מזה אינני יכול לתפוס, ואני עומד כולי השתאות לנוכח היכולת לוותר על הכל באופן מוחלט ובעת ובעונה אחת להשיג את הכל בשלמות וללא פחת – זה למעלה מכוח אנוש, זהו פלא" ("חיל ורעדה", עמ' 49).

אולם רק במצב הזה, הפלאי, רק מתוך אמונה, אפשר באמת לאהוב.

התנועה ההכרחית לאהבה

אביר האמונה מסלק כל תביעה מן האהבה, אף שהיא כל ישותו. אך אז הוא מבצע את התנועה הפנימית הנוספת, תנועה בלתי אפשרית כמעט, באומרו "על אף הכל אני מאמין שאשיג אותה, שאשיג אותה, כן, בכוח האבסורד, בכוח זה שאצל אלוהים הכל אפשרי" ("חיל ורעדה", עמ' 48-47). זה מה שעשתה הדמות הנערצת על קירקגור, אברהם, שוויתר את הוויתור שאין למעלה ממנו, עומד עם המאכלת בידו, שלם לחלוטין עם המעשה שהוא עומד לעשותו, אף שאין מעשה שהוא רוצה פחות לעשותו, מניף את זרועו, יודע בוודאות גמורה שבעוד שבריר שנייה כבר לא יהיה בנו, אשר אהב, ובכל זאת, למרות הוודאות, איכשהו, ממשיך להאמין שלא יילקח ממנו.

Image result for ‫פילוסופיית האהבה של קירקגור‬‎את הקשר ההדוק בין ויתור, אמונה ואהבה אצל קירקגור תיארה החוקרת הישראלית שרון קרישק, מפרשניו המרתקים ביותר של קירקגור כיום, בספרה היפה "פילוסופיית האהבה של קירקגור". אביר האמונה, ציינה, מודע לגמרי, משוכנע לגמרי בחוסר האפשרות המוחלט שבמצב, ועם זאת, גם מאמין כי אהבתו אפשרית היא. למעשה, הוויתור עליה הוא שהופך אותה לאפשרית. בלי תנועת הוויתור כל קשר כרוך בתלות, הדדית יותר או פחות, נינוחה יותר או פחות. בין שני אוהבים שלא הכירו בוויתור ההכרחי יכולים לשרור דאגה וחיבה, אולם התלות ביניהם פירושה שבקשר מעורבת תחושת בעלות, כלומר גם אנוכיות. אם יבצעו את תנועת הוויתור לבדה, תתבטל אמנם האנוכיות, אולם תיעלם גם החדווה, שהיא מאפיין מהותי של אהבה. רק במצב של אמונה, ששבה לסופי אחרי שוויתרה עליו, תתכן אהבה שלמה, שמחה ונטולת תלות, בעלות או אנוכיות, כלומר נעדרת כל תביעה מהאהוב.

אביר האמונה הוא היחיד שמצליח הן לראות בכל רגע ורגע את החרב המתהפכת מעל ראשה של אהובתו, כמו גם מעל ראשו שלו, הן להימנע מנסיגה אל המנוחה שבוויתור, שבכאב. מכאן שאביר האמונה הוא היחיד שיכול לאהוב. הוא היחיד שחי חיים של משמעות ואושר, ולא של אשליה או של זרות.

החוכמה העמוקה ביותר

את אנשי אמונת האמת קשה מאוד לזהות, אין להם שום סימן היכר. בשונה מאבירי הוויתור, שחייהם בדרך כלל סלולים – כפי שניתן לראות במקרים רבים אצל נזירים, כמרים או רבנים, שמפנים עורף לעולם הזה וממקדים חייהם באינסופי – כל אביר אמונה חי במלואם את חייו שלו, ולכן אין לו שום התוויה. חזותם החיצונית של אלו הנושאים עמם את האבן היקרה של האמונה עשויה להוליך שולל, הזהיר קירקגור, שכן היא דומה דמיון מדהים לחזותם של הנבערים מדעת שלא חרגו ממעגל הנהנתנות האסתטי או ממעגל הנורמטיביות האתי ("חיל ורעדה", עמ' 38). קירקגור תיאר אביר כזה, תיאור יוצא דופן של האדם השלם מבחינתו, של מי שהשיג את הגבוה ביותר:

"הוא שייך כל-כולו לעולם, שום עם-הארץ איננו שייך יותר ממנו. אין בו מאומה מהטבע הנישא והמתעלה אשר על-פיו ניכר אביר האין-סוף. בכל הוא מעורה וכל דבר מסב לו הנאה, ובהימשכו אחר תענוג הריהו משקע את עצמו בזה בלהיטות של אדם ארצי שטוף תענוגות. בפנותו לעבודתו אין הפרש בינו לבין פקיד שאיבד את נשמתו במערכת סבוכה של ניהול-ספרים, כה מדויק הנהו. … אם יפגוש במקרה איש כלבבו, ישיח עמו בהתלהבות … הוא חי כאילו שום אחריות אינה מוטלת על שכמו, דומה כי אחת היא לו מה ילד יום, ועם כל זה הוא רוכש לו את הזמן ובמחיר יקר ביותר, שכן אין הוא מבצע שום-דבר, ולו גם הפעוט ביותר, אלא בכוח האבסורד. … מתוך ויתור אינסופי מיצה האיש את כוס העצב התהומי אשר לחיים … ועם כל זה הוא חש ביטחון בהתענגו על הסופי, כאילו החיים בעולם הסופי היו הדבר הבטוח מכל" ("חיל ורעדה", עמ' 40-38).

קרישק השוותה את האופן בו חווה אביר האמונה כל רגע ורגע של חייו למה שחש אדם שניצל באורח פלא ממוות. דוסטוייבסקי, שנידון למוות וזכה לחנינה ברגע האחרון ממש, כשכבר עמד מול כיתת היורים, שחזר ב"אידיוט" את העובר בראשו של אדם הניצב עין בעין מול האַיִן: "לא היה [לי] אז דבר קשה יותר מן המחשבה הלא פוסקת: 'ומה אילו לא הייתי צריך למות? ומה אילו הושבו לי החיים – איזה אינסוף! הלוא כל זה היה אז שלי! הלוא הייתי הופך אז כל רגע לעידן שלם, ולא הייתי מאבד כלום'" (תרגום: נילי מירסקי, עמ' 61).

execution

כל רגע הוא עידן שלם, לכל רגע יש ערך בלתי נדלה, אינסוף. זה נכון תמיד, לַכל. מי שמזהה זאת, מי שחי כך, מצליח לממש את מה שקירקגור הגדיר "החוכמה העמוקה ביותר": לראות כל יום ביומו כאילו היה זה יומנו האחרון, וגם הראשון ברצף השנים.

היום, היום הזה ממש, שערו אותו בנפשכם, כאחרון. העיתון בידיכם – לא תראו את זה של המחר. מבט בחלון – עננים אלה. מפגש עם בן הזוג, או עם חבר קרוב. דבר לא יהיה מיותר, אין אפשרות לאדישות או סתמיות. כמה עומק ועושר, כמה רגש, ייטען כל רגע! אך בלא ייאוש, מרמור או טינה, שכן המבט הוא גם רך ורענן, כשל בן-יומו. צליל ציוץ הציפורים – מעודכם לא שמעתם כזה. אכן, מעודכם לא שמעתם כזה. מפגש עם אדם אהוב, מפגש ראשון ברצף השנים, והתרוננות הלב – הו, קיימת נפש כזו, ופגשתיה!

התחנה האחרונה

Image result for ‫חיל ורעדה‬‎לאחר פרידתו מרגינה אולסן נסע קירקגור לברלין, שם התחיל לבנות את הטירה האדירה שיהיה "חיל ורעדה". לפתע נתבהר לו מה עשה, כיצד טעה. "לו היתה לי אמונה הייתי נשאר עם רגינה", כתב אז בבקתתו-יומנו. "תודה לאל שעכשיו אני מבין זאת. בזמן האחרון הייתי קרוב לאיבוד דעתי".

את "חיל ורעדה" פרסם קירקגור בגיל 30, בדיוק לפני 175 שנה, תחת שם-עט, יוהנס דה סילנטיו, יוהנס השותק, שהרי את אשר על לבו לא הצליח לומר, לאהובתו. "אם יש בנמצא מישהו אשר איננו אובה לעשות את האהבה תחנה אחרונה אלא הוא מבקש ללכת הלאה, אין זה כי אם הבל ורעות-רוח", כתב באפילוג לספרו. בחלוף השנים נישאה רגינה לגבר אחר. סרן נותר נאמן ומסור לה, עד יומו האחרון.

* * *

גרסה מעט מקוצרת פורסמה במוסף תרבות וספרות, הארץ, 22.10.2018

מודעות פרסומת

ארבע הערות על מתת האהבה

Photo by Everton Vila on Unsplash.jpg
Photo: Everton Vila (Unsplash)

1 המשאלה. האהבה היא המשאלה לתת משהו, לא לקבל. היא האמנות לייצר משהו בעזרת הכישורים של האחר. לשם כך זקוקים לכבוד ולחיבה מצדו של האחר. את אלה אפשר תמיד להשיג. המשאלה המוגזמת להיות נאהב אין לה כמעט דבר עם אהבה אמיתית. (ברטולד ברכט)

2 המתנה. המתנה הגדולה ביותר, המתנה היחידה שניתן לתת לאחר, היא לעזור לו להפוך להיות מי שהוא; לעזור לו להיות עצמו ולהיות עצמאי, אולם בלי ליצור תלות ובלי ליצור תחושת חוב (כלומר, בלי שאותו אדם ידע שבזכות אהבתך הוא הפך להיות עצמו). (קירקגור)

ובכל זאת, כאשר המשאלה משותפת לשניים, כאשר הנתינה היא הדדית, לא כתנאי, דרישה או הטלת חוב, אלא פשוט כי כך הוא הדבר, בטבעיות גמורה, האהבה הופכת אההבה.

3 היפעה וההוד. רק אם כל אחד משני אנשים מתכוון, עם שהוא מתכוון לאחר, גם לנעלה ביותר שנועד לו לחברו, ומסייע לקיומה של תעודה זו, בלי להשתוקק להטיל על חברו משהו מדרך ההתגשמות של עצמו – רק אז מתגלמים בפועל ובממש היפעה וההוד הדינאמיים של היצור האנושי. (מרטין בובר)

4 הסיבה. בסופו של דבר, יש רק סיבה אחת לאהבה. אותה סיבה היא: 'כי אנו מביאים לידי מימוש את הטוב ביותר שבכל אחד מאתנו'. (רוברט סולומון)

לעולמים

8 ציטוטים על אהבה ונצח

Starry Sky - Matt McK.jpg
Photo: Matt McK

1

אדם אינו יכול להפסיק להיות אוהב; אם אדם אוהב באמת, הוא ממשיך לאהוב. אם הוא מפסיק להיות אוהב, משמע מעולם לא אהב ממילא. (קירקגור)

2

זמן מחצית החיים של אהבה הוא 'לעולמים'. (ג'ונו דיאס)

3

אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות – לדוגמא, המרחק – עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה … [אך] איכותה הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה. יכול המקרה לקחתהּ ממנו והלאה במרחב הפיזי או החברתי; אין לכך חשיבות … זה הסימן העילאי של אהבת-אמת: להיות בקרבה למושא-האהבה, קרבה ושכנות עמוקות בהרבה מאלה שמציע החלל הפיזי, המגע החומרי. משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית. (חוסה אורטגה אי גאסט)

4

אהבה היא סימנו של הנצחי: היא מביסה כל תפיסה של זמן: מוחקת כל זיכרון של ראשית וכל פחד מאחרית. (מאדאם דה סטאל)

5

כאשר דייג תופס דג ברשתו והוא מבקש לשמור אותו בחיים, מה עליו לעשות? הוא חייב מיד לשים אותו במים. ומדוע? מכיוון שמים הם היסוד [האלמנט] של הדג, וכל דבר חי חייב להישמר ביסוד שלו. ומה בדבר אהבה? היסוד של האהבה הוא אין-סופיות, בלתי-נדלות, העדר-גבוליות. אם תבקש לשמור את אהבתך, עליך לדאוג שתישאר באלמנט שלה. אחרת תצנח ותמות – לא כעבור זמן, אלא מיד. (קירקגור)

6

אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה. (טולסטוי)

7

באופן בסיסי, זוהי האהבה: הצהרה של נצחיות שיש לממש בצורה הטובה ביותר שניתן בתוך הזמן: הנצח מתגלם בתוך הזמן. (אלן באדיו)

8

מהו זה שלעולם אינו משתנה אף שהכל משתנה? זוהי אהבה, ורק זה הינו אהבה, שלעולם אינו הופך משהו אחר. (קירקגור)

 

* * *

רונה צורף הקדישה השבוע את תוכניתה היפה "מעברים" ברדיו הבינתחומי ל"אההבה". אפשר לשמוע כאן.

 

 

אהבות (12)

שבעה ציטוטים והרהורים קצרים על אהבה

gustave_dore_-_beatrice
גוסטב דורה, "ביאטריצ'ה"

1

הכמיהה למות ועם זאת ההישארות בחיים, דבר זה לבדו הוא האהבה.
(פרנץ קפקא)

2

הכל מתבטל ביחס אליה, המושגים, הקניינים, החוק, המדינות, המנהגים, המפעלים, המכונות, החישובים, כל עולמו של האדם, הכל כאפס וכאין הוא לעומת האהבה. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו רק באמצעות שתי מילים, ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות: המילה האחת היא אהבה, והשנייה היא מוות.
(פנחס שדה)

 3

אהבה היא המילה הנאצלה ביותר בשפת אדם, שם נרדף לאלוהים.
(ראלף וולדו אמרסון)

4

שאלה: האם ניתן לעבוד את האל בדרך האהבה?
שרי ראמנה מהארשי: זה בדיוק מה שאמרתי. אהבה עצמה היא דמותו של אלוהים.

5

שאלה: האם בכל היקום כולו יש ולו דבר אחד בעל ערך?
שרי ניסרגדטא מהרג': יש, כוחה של האהבה.

6

מהו זה שהופך אדם ליציב, יציב יותר מסלע; מהו זה שהופך אותו לרך, רך יותר משעווה? זוהי אהבה. מהו זה שלא ניתן לקחת אך בעצמו לוקח הכל? זוהי אהבה. מהו זה שלא ניתן לתת אך בעצמו נותן הכל? זוהי אהבה. מהו זה שנותר כאשר הכל קורס? זוהי אהבה. מהו זה שהופך את מילותיו של האדם הפשוט לדברי חוכמה? זוהי אהבה. מהו זה שלעולם אינו משתנה אף שהכל משתנה? זוהי אהבה; וזה לבדו הוא אהבה – מה שלעולם אינו הופך למשהו אחר.
(סורן קירקגור)

7

העניין – התמסרות מוחלטת. שדבר-מה אחד ימלא את שדה-הראייה כולו. זה אפשרי אם מתרחקים עד אינסוף, ומשם מביטים. זו דת. זה אפשרי אם מתקרבים עד הסוף, היטמעות האישונים במושא ההתבוננות. זוהי אההבה.

עזה כמוות, גם מפחידה

איך קרה שמכל הרגשות בעולם, מי שמתלווה תמיד לאהבה הוא דווקא הפחד

אחד הרגעים הרומנטיים ביותר ב"אנה קרנינה" של טולסטוי הוא תיאור הפעם הראשונה שראה הגיבור, לוין, את מי שתהיה אהובת-לבו ואשת חיקו, קיטי:

הוא הרגיש שהיא כאן לפי החדווה והפחד שהציפו את לבו. היא עמדה לה בקצה האחר של שדה הקרח ושוחחה עם איזו גברת. דומה ששום דבר מיוחד לא היה לא בלבושה ולא בתנוחת גופה. אבל ללוין קל היה לזהותה בתוך ההמון, ממש כשושנה בין הסרפדים. אור נגה ממנה על הכל. היא עצמה היתה בת-צחוק שהאירה את כל סביבתה. (תרגום: נילי מירסקי)

במבט ראשון זה נראה כמו עוד תיאור בנאלי של אהבה ממבט ראשון. שושנה, אור, בת-צחוק. אולם מילה אחת מעידה שלא מדובר ברומן רומנטי אלא בספרות גדולה. פחד. מה פתאום פחד לוין? כי אהבה, וזאת ידע טולסטוי, היא דבר מפחיד מאין כמותו. בספרה A Natural History of Love כתבה המשוררת דיאן אקרמן על אהבה כי היא "רגש שמפחיד אותנו יותר מאכזריות, יותר מאלימות, יותר משנאה".

שני דברים ברורים אפשר לומר עליה, על אהבה. האחד הוא שהיא משאת הלב הגדולה ביותר של מרביתנו. היא נתפסת כמענה עמוק לכמיהותינו ותהיותינו, "כל מה שאנחנו צריכים". אבל, וזהו הדבר השני, למרות שבניגוד לשאיפות מסוגים אחרים אהבה מצויה בהישג-ידו של כל אדם, הרי שאהבת אמת, כמו זו שהמשוררים מתפייטים עליה – היא בהחלט לא שכיחה. הפער הזה, בין הערגה העזה לבין המימוש הזעום, הוא כנראה הבעיה הגדולה ביותר שיש לפענח בכל הנוגע לאהבה. אחד הגורמים המרכזיים לפער הזה, הוא פחד.

אהבה היא מהדרכים המרכזיות שלנו לחיות במלואנו, להיות לגמרי מי שאנחנו. אפשרות זו מעוררת כמיהה חזקה, וגם חרדה רבה – שהרי, כמו כל דבר אחר, בהכרח נאבד את האהבה בסופו של דבר. עזה כמוות אהבה, אך גם מפחידה כמוהו. פתרון נפוץ לפחד הזה הוא להחליש את עצמת האהבה – שכן אז הכאב שיביא אבדנה יהיה קטן יותר. זו אחת הסיבות העיקריות לדעיכה השכיחה של האהבה הרומנטית. אנחנו מייחלים לארוס, ובמקביל מרחיקים אותו.

07/01/05 alumni items
ויליאם אדולף בוגרו, נערה מתגוננת מפני ארוס (1880)

לאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, פירושו לקחת סיכון. כמו שכתב איימן סיכסק: "זהירות היא אויבתה הגדולה ביותר של האהבה". לאהוב פירושו להתמסר, למסור עצמך, בידי האהוב או האהובה, יותר ויותר בכל יום, ובלי שום ביטחון בנוגע לתוצאות. אהבה דורשת מאתנו להיות חשופים לחלוטין, וזה, במהותו, דבר מסוכן. המשוואה פשוטה: אם איננו פגיעים, אין אהבה. אקרמן כתבה: "אנחנו מציידים מישהו בסכינים שלהביהם הושחזו זה עתה; מתפשטים ערומים; ואז מזמינים אותו לעמוד קרוב ככל הניתן. מה יכול להיות מעורר אימה יותר?".

אהבה פורחת בעירום הדדי. אך כל השלה של פריט ביגוד, כל חשיפה של עוד טפח ממי שאנו – מגדילה את החרדה מפני אבחת הסכין. היא לא תאהב אותי. או: אני לא אוהב אותה. ההזמנה של אחר להתפשט בפנינו מביאה עמה גם אחריות לשלומו, וחשש – מפגיעה, כמו גם מהיפגעות. ככל שחשופים יותר, האבחה אישית יותר, כואבת יותר. הפחד מכאב זה מביא רבים לחיות חיים שלמים עוטים סמרטוטים. הפחד קטֵן, גם האהבה.

אולם הפחד העמוק יותר הוא אולי לא מפני חיתוך, אלא דווקא מפני תסריט אחר. אתם מסירים בגד אחר בגד, עד שהערמה מכסה את הסכין. הקשר מתמיד חודשים ואף שנים, אתם חולקים את חייכם, מביאים יחד לעולם מעשים טובים, אולי גם ילדים. אבל עם חלוף הזמן מתברר שאף שחום וחיבה ישנם בשפע, הגעתם למבוי סתום ששום מאמץ לא פותח. גרם המדרגות של הזוג שאתם מוביל גבוה, אך לא לרקיע. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "המתפכח מאהבתו נוחל אכזבה מרה: אבדתו נצחית היא, ואין לה תקנה". לטפס יחד, מדרגה אחר מדרגה, שנה אחר שנה, לתת את החיים, פירושו נטילת הסיכון הגדול ביותר שאפשר לקחת. אהבה דורשת משהו המקביל לאיסוף כל כספכם, כל רכושכם, כל החסכונות, הפנסיה, הכל, והימור איתם על מניה אחת, עניין של הכל או כלום – רק עם משהו משמעותי הרבה יותר מכסף.

אצל רבים הימור דומה כבר נלקח, ונכשל. הרִקמה הרגישה ביותר שלהם, הלב, כבר מצולקת, אם כי אינם זוכרים מתי בדיוק קרה הדבר, וכיצד. פילופוביה (כן, יש מונח כזה) קיימת בעיקר אצל אנשים בוגרים שנפגעו בעבר מאהבה. והפגיעות שקשה במיוחד להשתחרר מהן, כך מעידים, שלא במפתיע, מחקרים פסיכולוגיים, הן אלה שנחוו בסיפור האהבה הראשון, שלעתים נשאר הראשי, עד אחרית הימים. מי שלמד בילדותו לקשר קשר קרוב עם פגיעה ואכזבה, יחוש באופן לא-מודע בבגרותו פחד מכניסה לקשר קרוב ומשמעותי. הוא יעדיף להישאר במים רדודים – אולי אי-אפשר לראות שם את האלמוגים הכי יפים, אבל גם סכנת הטביעה נמוכה מאוד.

פחד לאהוב נעוץ אפוא במקרים רבים בדפוסי קשרים שהופנמו בגיל צעיר. אך נדירותה של אהבת אמת עמוקה ומאריכת ימים מעלה תהייה: הרי רוב האנשים מדווחים על ילדות טובה בסך הכל, בהחלט לא 'טראומתית'. לא כיבו עליהם סיגריות, לא שכחו אותם במכונית סגורה, דאגו לכל מחסורם. הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן כתב כי הצורך הגדול ביותר של הילד הוא להשיג ביטחון מלא בשני דברים: בכך שהוריו באמת ובתמים אוהבים אותו כאדם ובכך שהוריו באמת ובתמים מקבלים את אהבתו. תסכול של צורך זה, ציין פיירברן, "הוא הטראומה הגדולה ביותר שילד עלול לחוות". הרוב המוחלט של ההורים אכן אוהב את ילדיו, אך זוהי בדרך כלל אהבה של "הילד שלי" ולא אהבה של "אדם" בפני עצמו. וכי כיצד יוכלו לאהוב 'באמת ובתמים' אדם זר, שלא בחרו, שצעיר מהם בכמה עשרות שנים, אם את עצמם ואת בן זוגם אין הם מצליחים לאהוב כך, מפחדים לאהוב כך?

אם לא נאהבנו כילדים באמת ובתמים, בלי תנאים, נבין מכך שאנחנו לא מספיקים. שאהבה כרוכה בוויתור על משהו יקר לנו מאוד, שהיא דורשת שנהפוך להיות אחרים ממי שאנו. בבגרות עשויה הבנה זו להתבטא בפחד לאו דווקא מפגיעה או מאכזבה, אלא מאובדן חופש, מאובדן 'עצמיות'. הפחד הזה גדול כל-כך, שהוא עשוי להכתיב את כל בחירות האהבה בחיינו. כמובן, אהבה אמיתית רק מעצימה את העצמי, ואת החופש. כפי שכתב שלמה גרוניך: "אתך אני יודע, שרק אתך אני חופשי … שרק אתך אני עצמי". אבל אפילו הדובר בשיר הבין זאת רק "אחרי שנסעת".

גם ברמה הביולוגית אהבה ופחד שזורים זה בזה. ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בנסיבות דומות בעתיד. מסתמן אפוא שמהות פעולתו של ההורמון היא חיזוק הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) ובין אם שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה). הדבר מסביר בדרכו ההורמונלית את הפחד שמעוררת האהבה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות מופרש ההורמון במידה מוגברת – ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. ומי משמעותית יותר מסיטואציה של אהבה? *

אהבה ופחד, אהבה ופחד, כמו סוס וכרכרה באים ביחד; כך אומַר לך בני – אין אחד בלי השני. או בקיצור, בארמית: דחילו ורחימו. יראה ואהבה. צמד חמד. בשלבים הראשונים של הקשר, לבטח בתקופת החיזור, היראה כמעט תמיד שולטת ללא עוררין, השוט בידה. התחושות הפיזיות שחווה המאוהב מקבילות לצמרמורת המזוויעה-מתוקה שמעורר סרט אימה מוצלח. כך אומר המלך לאחות, במחזה "מתאבל ללא קץ" של חנוך לוין:

את מעיקה עלי, מפחידה אותי,
זרה לי, מאיימת, לא מובנת,
מצמררת, פנייך מעבירים בי
חלחלה, קור, רצון להסתתר
מתחת לשמיכה, לברוח, לקפוץ
מהחלון, למות, ובלבד שלא להיות
במחיצתך אפילו רגע, ובשלוש מלים…
אני אוהב אותך.

אולם אפילו אחרי שנים טובות של זוגיות, הצמד המוזר הזה, אהבה ופחד, ימשיך ללכת יחד, שהרי זה לזה נועדו. חיוני ללמוד לשלוט בפחד, להעביר את המושכות לידיה של ידידתו – אחרת יביא פעם אחר פעם לבחירה בבני זוג שמידת ההתאמה עמם מוגבלת, או שיכלֶּה את המשאבים הנפשיים שמוטב היה להפנותם להעמקת ההיכרות בקשר עם פוטנציאל לאהבה רבת עצמה. אולם להעלים את הפחד לחלוטין כנראה שאי-אפשר. גם אהבה יציבה, שלווה, עמוקה, מאריכת ימים, מערבת פחד, במעין מינון הומאופטי. או כמו פלפל חריף – שכמות גדולה ממנו יכולה לגרום להשתנקות והקאה, אבל קמצוץ ממנו הופך את התבשיל לטעים הרבה יותר. מה שאינו מפחיד אותנו כלל הוא רק מה שכבר ידוע לגמרי, מוכר לנו על בוריו. אהבה היא תמיד מעבר לנו, היא מפגש עם אדם אחר, סובייקט בפני עצמו, שלעולם לא יוכל להיות ידוע לחלוטין, שתמיד מתפתח ומשתנה. היא אמורה לקחת אף אותנו למקומות חדשים, לגלגל אותנו לגרסה אחרת, טובה יותר, של עצמנו, מדי יום ביומו. אם אין בלב פירור פחד לפני מפגש, שיחה או מעשה אהבה עם בן הזוג, משמע שום דבר חדש ומפתיע לא יכול לקרות שם. ואז, מה הטעם?

* אגב, פירוש הדבר הוא שאנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב בעצמה אך גם יהיו פגיעים במיוחד.

פורסם באלכסון, 22.2.2017.

אנחנו, תמיד

אההבה היא תמיד של שניים. הגוף המתאר אותה הוא ראשון רבים. התשוקה ליצור "אנחנו" עם אדם נוסף אינה תוצר לוואי של אהבה רומנטית, משהו שפשוט קורה כאשר יש אהבה; התשוקה הזו היא מהותית לאהבה, היא חלק מרכזי ממה שהאהבה רוצה לעשות.

קיומו של ה"אנחנו" הזה יכול להיות לעתים מוחשי מאוד. והוא מתקיים גם כאשר נותר רק צד אחד מהשניים. הפילוסוף רוברט נוזיק כתב כי כפי שאדם יכול לעתים להלך ברחוב תוך ניהול דיאלוג פנימי ידידותי עם עצמו, מארח לעצמו לחברה, כך אדם יכול להיות עם אהובת לבו, גם אם אינה נמצאת שם בגופה, "חושב מה היתה אומרת, משוחח איתה, מבחין בדברים כפי שהיא היתה עושה, עבורה, בגלל שהיא אינה שם כדי לראות, אומר לאחרים דברים שהיא היתה אומרת, בגון קולה, נושא עמו את האנחנו במלואו".

זו אחת ההבחנות החשובות ביותר בנוגע לאההבה. חוסה אורטגה אי-גאסט ציין כי "אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה, תיהפך אל-נכון לזיכרון, כמין חוט סנטימנטאלי ההולך ונמשך מני אז, עורק דק של ריגשה שיוסיף לפעם בקרקע העמוקה של התודעה. אך הוא לא ימות: איכותו הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה … משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית".

וקירקגור כתב "אדם אינו יכול להפסיק מלהיות אוהב; אם אדם אוהב אהבת אמת, הוא ממשיך להיות כזה. אם אדם פוסק מלהיות אוהב, אזי הוא מעולם לא אהב". וכן כתב:

מהו זה שלעולם אינו משתנה, אף שהכול משתנה? זוהי האהבה, וזו לבדה היא האהבה, זו שלעולם אינה הופכת לשום דבר אחר.

אהבות (8)

שבעה הרהורים על אהבה

Photo: Julia Caesar
Photo: Julia Caesar

 1

אם נרצה לאהוב, זה חייב לכלול גם את עצמנו. יש מי שעסוקים מדי בעצמם, ולא משאירים מקום לאחר. אחרים מכוונים כל כך לחיפוש אחר אהוב, שלא נותר להם מקום לאהבת עצמם. אלה ואלה חוסמים את האהבה. אריך פרום ציין שמי שמסוגל לאהוב, אוהב גם את עצמו. אם הוא מסוגל לאהוב רק אחרים, אין בכוחו לאהוב כלל. "אנוכיות ואהבה עצמית, לא רק שאינן זהות, הן לאמיתו של דבר הפכים. האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מדי אלא פחות מדי; למעשה הוא שונא את עצמו".

אבל הדרישה 'לאהוב את עצמנו' אינה פשוטה למימוש. עלינו להיות ראויים לאהבה הזו. אריסטו כתב נפלא: "מי שהוא גרוע, אינו רוחש רגשי ידידות אף לא לעצמו, כיוון שאין בו דבר הראוי לחיבה. ואם מצב כזה הוא אומלל מאין כמוהו, עלינו לאמץ את כל כוחנו כדי להימלט מן השחיתות, ולהיות מהוגנים. שרק כך יוכל אדם להיות שרוי בידידות עם עצמו, ולהיות גם ידיד לזולתו".

 2

אהבה היא מצב בו שני האוהבים עוזרים זה לזה להשתנות, להפוך שלמים יותר. מכאן מתברר אותו דבר הידוע לכל, אך שצריך להזכירו מדי פעם: אנחנו בני-אדם, עם פגמים וחולשות, שמתבטאים גם ביחסי האהבה שלנו. קשר טוב הוא קשר בין שני אנשים המבקשים להשתפר, להשתנות, להפוך משוחררים יותר מאנוכיות ומעיוורון. שאול התרסי כתב: "האהבה לא תתמרמר ולא תחשוב רעה". אם נזכור שהאחר מבקש, כמונו, להשתנות, להשתפר, נוכל להשתחרר מהביקורתיות, הפחד, האגואיזם, שמאפיינים את יחסינו איתו. לא נתמרמר ולא נחשוב רעה, וכך נעזור לאהוּב להשתנות, ובכך גם (אפילו בעיקר), נעזור לעצמנו להשתנות. וזו הלוא מטרת היחסים, מטרת החיים. ב"ספר קטן על אהבה" כתב הפילוסוף ג'ייקוב נידלמן: "הניסיון לראות את האחר בעצמו כמחפש, משיב את החמימות כלפיו שנעלמה בהשפעת התגובות הרגשיות. ולבסוף, עבודת האהבה הזאת כלפי האחר, במוקדם או במאוחר תעורר בנו את אותו סוג אהבה". במובן הזה האהבה היא חלק מדרך רוחנית. היא מניחה שבן-הזוג רוצה להכיר עצמו טוב יותר, כפי שגם אנחנו רוצים. אנחנו לא שלמים, אבל אם נזכור תמיד, כל יום, כל שעה, שגם בן הזוג מודע לאי-שלמותו, ושואף לתקנה, נוכל לעזור לו בדרכו הרוחנית (והוא – יוכל לעזור לנו).

 3

הנזירה הבודהיסטית לוסאנג פאלמו (ריטה) אומרת שאהבה היא מצב בו יש רצון שמישהו אחר (או אתה עצמך) יהיה שמח, וההבנה שזה לא מתרחש מאליו, שזה דורש מאמץ.

לעומת אהבה מציב הבודהיזם היצמדות (attachment). גם כאן יש שאיפה לאושרו של האחר, אלא שהרצון הוא שאני אהיה גורם האושר. גם רצון להיות עם מישהו בגלל שהוא עושה אותי מאושר הוא ביטוי להיצמדות. לעומת זאת, "אהבה רק רוצה לתת". אם אנחנו נפגעים מבן הזוג, אמרה אני לוסאנג, כנראה שבקשר מעורבת היצמדות.

4

עמנואל לוינאס טען כי "הדבר האמיתי הוא ערך הקדושה". הקדושה אינה קשורה בסגפנות, או בתפילות, או בקיום חוקים כלשהם, כי אם "בוודאות שתמיד יש לתת את הבכורה לאחר – החל מההצעה 'אחריך' בפני הדלת הפתוחה ועד לנכונות – שבקושי אפשרית אך היא נדרשת על-ידי הקדושה – למות בעבור הזולת". זו גדולת האהבה. פיליפ ק' דיק כתב כי אהבת אמת היא כה נהדרת כי בה "אתה מפסיק לחיות בשביל עצמך, אתה חי בשביל מישהו אחר". זה מנוגד לאינסטינקט ההישרדות, שמכתיב את כל פעולותינו. כדברי לוינאס, יש כאן, באהבה הקדושה הזו, "מהפך של הסדר הטבעי של הדברים, של התעקשות היש להתמיד בישותו".

ניתן לשאול מדוע זה טוב, לא להתעקש להתמיד בישותנו. התשובה ברורה: כי בסופו של דבר ניכשל, המוות יגבור על יצר ההישרדות. הדרך היחידה לנצח אותו היא לצאת מהמאבק – באמצעות אהבה.

5

לוסאנג פאלמו סיפרה על זוג חברים שלה שביקשו במשך שנים ארוכות להיכנס להריון. הם ניסו את כל השיטות, ובסופו של דבר, אחרי עשר שנים של מאמצים כבירים, הצליחו. הם היו מאושרים. פינו חדר בבית, ריהטו אותו, התכוננו בהתרגשות ללידה. אך בחודש השביעי העובר מת ברחם. לוסאנג שהתה בהודו באותה תקופה וסיפרה שהיא דאגה להם מאוד, חששה שיתמוטטו. כשחזרה לאירופה ונפגשה איתם, הופתעה לראות שהם כלל לא מדוכאים או מיואשים. היא שאלה כל אחד מהם איך הצליח להתמודד עם המשבר והאכזבה. הגבר אמר: אני כל כך דאגתי לה… האישה אמרה: אני כל כך דאגתי לו… כל אחד חשב על האחר ושכח מעצמו. יש להם היום זוגיות נהדרת, בלי ילדים, אמרה לוסאנג.

6

רבי עקיבא אמר "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם". טוב ויפה. אך מה פירוש הדבר? קירקגור כתב קצת יותר בפירוט: "אהבה היא יחסים בין אדם-אלוהים-אדם, כלומר, אלוהים הוא הגורם המתווך". ובמקום אחר כתב: "ניתן לשער, ולרוב אנשים חושבים כך, שאהבה בין אדם לאדם היא של שניים. זה נכון, אבל גם לא נכון, שכן אלה גם יחסים בין שלושה. ראשית ישנו האוהב; אז יש את מי שהוא מושא האהבה; אבל שלישית, קיימת האהבה עצמה".

מכאן עולה משמעות הפרידה, כלומר 'התפכחות' מאהבה (falling out of love). כאשר שני אנשים מקושרים בקשר של אהבה, כל אחד מהם בפני עצמו גם מקושר לאהבה. הפרידה על כן היא איומה. "לפני שהם מגיעים לנקודת השבירה, לפני שכל אחד מהם מגיע לשבירת אהבתו ביחס לאחר, הוא חייב ראשית להיפרד מהאהבה". מכאן אפשר להבין את אמירתו הקיצונית של אבן-חזם האנדלוסי: "בין כל פורענויות תבל אין עוד אחת שתשווה לפרידה. אילו ניגרו בעטיה לא רק הדמעות אלא גם הנשמות, נקל היה הדבר. חכם אחד שמע אדם אומר: 'הפירוד הוא אחי המוות'. ענה החכם ואמר: 'לא כי, אלא המוות הוא אחי הפירוד!'".

 7

האהבה אינה מוותרת. לעולם לא תעבור בשתיקה על זיוף, ולו קליל, על פגיעה, אפילו מזערית – מצד בן-הזוג, ומצדך. היא דורשת הכל, ולא קמצוץ פחות.

האהבה אינה סולחת. לעולם אין לה על מה. אם ישנה סליחה, היא אולי הדרך חזרה לאהבה, אך אינה מצד האהבה.

* * *

גל גבאי ראיינה אותי בתוכניתה "עושים סדר". מוזמנות~ים לצפות:

(הראיון מתחיל בדקה ה-23:00, אם הלינק לא מוביל ישירות אליו)