איך קרה שמכל הרגשות בעולם, מי שמתלווה תמיד לאהבה הוא דווקא הפחד

אחד הרגעים הרומנטיים ביותר ב"אנה קרנינה" של טולסטוי הוא תיאור הפעם הראשונה שראה הגיבור, לוין, את מי שתהיה אהובת-לבו ואשת חיקו, קיטי:

הוא הרגיש שהיא כאן לפי החדווה והפחד שהציפו את לבו. היא עמדה לה בקצה האחר של שדה הקרח ושוחחה עם איזו גברת. דומה ששום דבר מיוחד לא היה לא בלבושה ולא בתנוחת גופה. אבל ללוין קל היה לזהותה בתוך ההמון, ממש כשושנה בין הסרפדים. אור נגה ממנה על הכל. היא עצמה היתה בת-צחוק שהאירה את כל סביבתה. (תרגום: נילי מירסקי)

במבט ראשון זה נראה כמו עוד תיאור בנאלי של אהבה ממבט ראשון. שושנה, אור, בת-צחוק. אולם מילה אחת מעידה שלא מדובר ברומן רומנטי אלא בספרות גדולה. פחד. מה פתאום פחד לוין? כי אהבה, וזאת ידע טולסטוי, היא דבר מפחיד מאין כמותו. בספרה A Natural History of Love כתבה המשוררת דיאן אקרמן על אהבה כי היא "רגש שמפחיד אותנו יותר מאכזריות, יותר מאלימות, יותר משנאה".

שני דברים ברורים אפשר לומר עליה, על אהבה. האחד הוא שהיא משאת הלב הגדולה ביותר של מרביתנו. היא נתפסת כמענה עמוק לכמיהותינו ותהיותינו, "כל מה שאנחנו צריכים". אבל, וזהו הדבר השני, למרות שבניגוד לשאיפות מסוגים אחרים אהבה מצויה בהישג-ידו של כל אדם, הרי שאהבת אמת, כמו זו שהמשוררים מתפייטים עליה – היא בהחלט לא שכיחה. הפער הזה, בין הערגה העזה לבין המימוש הזעום, הוא כנראה הבעיה הגדולה ביותר שיש לפענח בכל הנוגע לאהבה. אחד הגורמים המרכזיים לפער הזה, הוא פחד.

אהבה היא מהדרכים המרכזיות שלנו לחיות במלואנו, להיות לגמרי מי שאנחנו. אפשרות זו מעוררת כמיהה חזקה, וגם חרדה רבה – שהרי, כמו כל דבר אחר, בהכרח נאבד את האהבה בסופו של דבר. עזה כמוות אהבה, אך גם מפחידה כמוהו. פתרון נפוץ לפחד הזה הוא להחליש את עצמת האהבה – שכן אז הכאב שיביא אבדנה יהיה קטן יותר. זו אחת הסיבות העיקריות לדעיכה השכיחה של האהבה הרומנטית. אנחנו מייחלים לארוס, ובמקביל מרחיקים אותו.

לאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, פירושו לקחת סיכון. כמו שכתב איימן סיכסק: "זהירות היא אויבתה הגדולה ביותר של האהבה". לאהוב פירושו להתמסר, למסור עצמך, בידי האהוב או האהובה, יותר ויותר בכל יום, ובלי שום ביטחון בנוגע לתוצאות. אהבה דורשת מאתנו להיות חשופים לחלוטין, וזה, במהותו, דבר מסוכן. המשוואה פשוטה: אם איננו פגיעים, אין אהבה. אקרמן כתבה: "אנחנו מציידים מישהו בסכינים שלהביהם הושחזו זה עתה; מתפשטים ערומים; ואז מזמינים אותו לעמוד קרוב ככל הניתן. מה יכול להיות מעורר אימה יותר?".

אהבה פורחת בעירום הדדי. אך כל השלה של פריט ביגוד, כל חשיפה של עוד טפח ממי שאנו – מגדילה את החרדה מפני אבחת הסכין. היא לא תאהב אותי. או: אני לא אוהב אותה. ההזמנה של אחר להתפשט בפנינו מביאה עמה גם אחריות לשלומו, וחשש – מפגיעה, כמו גם מהיפגעות. ככל שחשופים יותר, האבחה אישית יותר, כואבת יותר. הפחד מכאב זה מביא רבים לחיות חיים שלמים עוטים סמרטוטים. הפחד קטֵן, גם האהבה.

אולם הפחד העמוק יותר הוא אולי לא מפני חיתוך, אלא דווקא מפני תסריט אחר. אתם מסירים בגד אחר בגד, עד שהערמה מכסה את הסכין. הקשר מתמיד חודשים ואף שנים, אתם חולקים את חייכם, מביאים יחד לעולם מעשים טובים, אולי גם ילדים. אבל עם חלוף הזמן מתברר שאף שחום וחיבה ישנם בשפע, הגעתם למבוי סתום ששום מאמץ לא פותח. גרם המדרגות של הזוג שאתם מוביל גבוה, אך לא לרקיע. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "המתפכח מאהבתו נוחל אכזבה מרה: אבדתו נצחית היא, ואין לה תקנה". לטפס יחד, מדרגה אחר מדרגה, שנה אחר שנה, לתת את החיים, פירושו נטילת הסיכון הגדול ביותר שאפשר לקחת. אהבה דורשת משהו המקביל לאיסוף כל כספכם, כל רכושכם, כל החסכונות, הפנסיה, הכל, והימור איתם על מניה אחת, עניין של הכל או כלום – רק עם משהו משמעותי הרבה יותר מכסף.

אצל רבים הימור דומה כבר נלקח, ונכשל. הרִקמה הרגישה ביותר שלהם, הלב, כבר מצולקת, אם כי אינם זוכרים מתי בדיוק קרה הדבר, וכיצד. פילופוביה (כן, יש מונח כזה) קיימת בעיקר אצל אנשים בוגרים שנפגעו בעבר מאהבה. והפגיעות שקשה במיוחד להשתחרר מהן, כך מעידים, שלא במפתיע, מחקרים פסיכולוגיים, הן אלה שנחוו בסיפור האהבה הראשון, שלעתים נשאר הראשי, עד אחרית הימים. מי שלמד בילדותו לקשר קשר קרוב עם פגיעה ואכזבה, יחוש באופן לא-מודע בבגרותו פחד מכניסה לקשר קרוב ומשמעותי. הוא יעדיף להישאר במים רדודים – אולי אי-אפשר לראות שם את האלמוגים הכי יפים, אבל גם סכנת הטביעה נמוכה מאוד.

פחד לאהוב נעוץ אפוא במקרים רבים בדפוסי קשרים שהופנמו בגיל צעיר. אך נדירותה של אהבת אמת עמוקה ומאריכת ימים מעלה תהייה: הרי רוב האנשים מדווחים על ילדות טובה בסך הכל, בהחלט לא 'טראומתית'. לא כיבו עליהם סיגריות, לא שכחו אותם במכונית סגורה, דאגו לכל מחסורם. הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן כתב כי הצורך הגדול ביותר של הילד הוא להשיג ביטחון מלא בשני דברים: בכך שהוריו באמת ובתמים אוהבים אותו כאדם ובכך שהוריו באמת ובתמים מקבלים את אהבתו. תסכול של צורך זה, ציין פיירברן, "הוא הטראומה הגדולה ביותר שילד עלול לחוות". הרוב המוחלט של ההורים אכן אוהב את ילדיו, אך זוהי בדרך כלל אהבה של "הילד שלי" ולא אהבה של "אדם" בפני עצמו. וכי כיצד יוכלו לאהוב 'באמת ובתמים' אדם זר, שלא בחרו, שצעיר מהם בכמה עשרות שנים, אם את עצמם ואת בן זוגם אין הם מצליחים לאהוב כך, מפחדים לאהוב כך?

אם לא נאהבנו כילדים באמת ובתמים, בלי תנאים, נבין מכך שאנחנו לא מספיקים. שאהבה כרוכה בוויתור על משהו יקר לנו מאוד, שהיא דורשת שנהפוך להיות אחרים ממי שאנו. בבגרות עשויה הבנה זו להתבטא בפחד לאו דווקא מפגיעה או מאכזבה, אלא מאובדן חופש, מאובדן 'עצמיות'. הפחד הזה גדול כל-כך, שהוא עשוי להכתיב את כל בחירות האהבה בחיינו. כמובן, אהבה אמיתית רק מעצימה את העצמי, ואת החופש. כפי שכתב שלמה גרוניך: "אתך אני יודע, שרק אתך אני חופשי … שרק אתך אני עצמי". אבל אפילו הדובר בשיר הבין זאת רק "אחרי שנסעת".

גם ברמה הביולוגית אהבה ופחד שזורים זה בזה. ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בנסיבות דומות בעתיד. מסתמן אפוא שמהות פעולתו של ההורמון היא חיזוק הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) ובין אם שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה). הדבר מסביר בדרכו ההורמונלית את הפחד שמעוררת האהבה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות מופרש ההורמון במידה מוגברת – ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. ומי משמעותית יותר מסיטואציה של אהבה? *

אהבה ופחד, אהבה ופחד, כמו סוס וכרכרה באים ביחד; כך אומַר לך בני – אין אחד בלי השני. או בקיצור, בארמית: דחילו ורחימו. יראה ואהבה. צמד חמד. בשלבים הראשונים של הקשר, לבטח בתקופת החיזור, היראה כמעט תמיד שולטת ללא עוררין, השוט בידה. התחושות הפיזיות שחווה המאוהב מקבילות לצמרמורת המזוויעה-מתוקה שמעורר סרט אימה מוצלח. כך אומר המלך לאחות, במחזה "מתאבל ללא קץ" של חנוך לוין:

את מעיקה עלי, מפחידה אותי,
זרה לי, מאיימת, לא מובנת,
מצמררת, פנייך מעבירים בי
חלחלה, קור, רצון להסתתר
מתחת לשמיכה, לברוח, לקפוץ
מהחלון, למות, ובלבד שלא להיות
במחיצתך אפילו רגע, ובשלוש מלים…
אני אוהב אותך.

אולם אפילו אחרי שנים טובות של זוגיות, הצמד המוזר הזה, אהבה ופחד, ימשיך ללכת יחד, שהרי זה לזה נועדו. חיוני ללמוד לשלוט בפחד, להעביר את המושכות לידיה של ידידתו – אחרת יביא פעם אחר פעם לבחירה בבני זוג שמידת ההתאמה עמם מוגבלת, או שיכלֶּה את המשאבים הנפשיים שמוטב היה להפנותם להעמקת ההיכרות בקשר עם פוטנציאל לאהבה רבת עצמה. אולם להעלים את הפחד לחלוטין כנראה שאי-אפשר. גם אהבה יציבה, שלווה, עמוקה, מאריכת ימים, מערבת פחד, במעין מינון הומאופטי. או כמו פלפל חריף – שכמות גדולה ממנו יכולה לגרום להשתנקות והקאה, אבל קמצוץ ממנו הופך את התבשיל לטעים הרבה יותר. מה שאינו מפחיד אותנו כלל הוא רק מה שכבר ידוע לגמרי, מוכר לנו על בוריו. אהבה היא תמיד מעבר לנו, היא מפגש עם אדם אחר, סובייקט בפני עצמו, שלעולם לא יוכל להיות ידוע לחלוטין, שתמיד מתפתח ומשתנה. היא אמורה לקחת אף אותנו למקומות חדשים, לגלגל אותנו לגרסה אחרת, טובה יותר, של עצמנו, מדי יום ביומו. אם אין בלב פירור פחד לפני מפגש, שיחה או מעשה אהבה עם בן הזוג, משמע שום דבר חדש ומפתיע לא יכול לקרות שם. ואז, מה הטעם?

* אגב, פירוש הדבר הוא שאנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב בעצמה אך גם יהיו פגיעים במיוחד.

פורסם באלכסון, 22.2.2017.

לפי התורה הבודהיסטית, כל מערכות היחסים שלנו כוללות שני מרכיבים: אחד של אהבה, השני של תשוקה. בשניהם קיימות תחושות של עניין רב בזולת וקרבה אליו, אבל יש ביניהן גם הבדלים חשובים, שמועיל להבחין בהם בקשרים שונים שיש לנו בחיים.

הכוח המניע של מרכיב התשוקה הוא של היאחזות בזולת כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו עושה מה שאנו רוצים שיעשה, או עושה דברים שאיננו רוצים שיעשה, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. כמו שציין הפסיכותרפיסט הבודהיסט לורן לאדנר, קשר המבוסס על תשוקה והיאחזות אינו קשר של אהבה, ואינו מוביל לאושר.

התחושה העיקרית שיוצרת אהבה, לעומת זאת, היא פשוט של חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נמצאים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

 

נפלה בחלקנו הזכות לחיות על כוכב שופע אנשים, חיות וצמחים, ולעתים קרובות אני משתוממת לנוכח המשימות המוזרות שהאבולוציה מטילה עליהם. מכל המטלות שנראה שהחיים מבצעים, מכל מעשי המסתורין שמפליאים אותנו, אהבה היא החביבה עלי ביותר." (דיאן אקרמן)

כוונה

ההתכוונות היחידה שיש לה חשיבות היא כמה לב אנשים מוכנים להשקיע, עד כמה הם מוכנים להתעלם מהפחדים שמא יפגעו, יחשפו או יושפלו. והדבר היחיד שאנשים מתחרטים עליו הוא שלא חיו מספיק באומץ, שלא השקיעו מספיק לב, לא אהבו מספיק. אין שום דבר אחר שיש לו חשיבות כלשהי." (טד יוז)

אחד ממאפייני האהבה בימינו הוא חלופיותה. אנשים נשבעים בשמה, ואז, כעבור שנים ספורות, לא מבינים מה מצאו באדם עמו ביקשו לחלוק כל ימיהם. אהבה בריאה, אההבה, נבדלת מאהבות אלה באריכות ימיה.

הפילוסוף אלן באדיו הגדיר אהבה כמבנה עמיד. החידה הגדולה באהבה, לדבריו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. "ניתן לומר שאהבה היא הרפתקה עקשנית" (tenacious adventure), כתב. הצד ההרפתקני חיוני, אבל כך גם הצורך בעיקשות והתמדה. להתייאש במכשול הגדול הראשון, בחוסר ההסכמה הרציני הראשון, אינו אלא עיוות של האהבה. "אהבה אמיתית היא כזו שגוברת לאורך זמן רב, לעתים בכאב, על המכשולים שמציבים הזמן, המרחב והעולם".

התגברות כזו היא האתגר הגדול שבפני זוגות רבים, הנאבקים נואשות במי שנדמית כאויבת הגדולה ביותר של האהבה רבת השנים – השחיקה. אולם אהבה למעשה אינה יכולה להישחק, רק אנחנו. הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל הסביר שהחרדה הגדולה ביותר שלנו היא מפני אבדן האהבה. והלא זו תמיד אפשרות קיימת – אין שום ביטוח שאהובנו לא יפסיק לאהוב אותנו. דבר זה מציב אותנו בעמדה פגיעה מאוד והפתרון של רבים הוא הקטנת וצמצום בן הזוג. ככל שאנחנו נמצאים יותר זמן ביחד, כך גדלות התלות והפגיעוּת, ועמן גם החרדה והצורך לצמצם את בן הזוג – כדי להרגיש בטוחים. אם מישהו נערץ ונאהב עד מאוד יעזוב אותנו, נרגיש איום ונורא, הסבל הנפשי יהיה עצום. לעומת זאת, אם אישה משעממת ושתלטנית או גבר אפתי ומרוחק יעזבו – נתמודד עם הדבר בקלות יחסית.

מיטשל מציע היפוך גאוני: השחיקה היא הפנטזיה, האהבה העזה היא המציאות. שחיקה היא עמדה נפשית מתגוננת שהופכת את בן הזוג למוכר וצפוי, מכניסה אותו לתוך תבנית ידועה. זו פנטזיה, כי אף סובייקט אנושי אינו יכול להיות מוכר וצפוי. גם לא אנחנו. המפגש האוהב המקורי, לעומת זאת, הוא האמת, שכן בו ראינו את בן הזוג כפי שהוא. אם נצליח לשמור על בן הזוג כיצור שלם, מסתורי, מסקרן, שלעולם יישאר אחר, שמשתנה תמיד, שאהבתו אלינו לעולם אינה מובטחת, שאנו תלויים בו אף שלא נדע אם יאהב אותנו גם מחר – כלומר, כאדם שבו התאהבנו, לא תהיה שום שחיקה (עמליה רוזנבלום כתבה על זה יפה).

ועוד משהו. אריכות ימים אינה נמדדת רק בהצטברות השנים. כפי שדרש רבי נחמן מברסלב, זוהי גם חוויה קיומית של התארכות כל יום ביומו מתוך נוכחות מלאה בזמן. שתי ההתארכויות אינן נבדלות. באהבה גדולה, הימים הופכים ארוכים ועשירים מתוך נוכחות עמוקה ומלאה, וכאשר הימים הם כאלה, אין שום שחיקה, והם הולכים ומצטברים, ברצף מתוק ומתמשך של שנים, ככל שמותיר הגורל.

* * *

ולקראת חג האהבה – עשו משהו אקטיבי למלחמה בשחיקה, או למציאת אהבה שתוכל להיבנות לאורך ימים. הזמינו ספר של אהבה, לאהוביכם או לעצמכם. אפשר בחנויות הספרים או באתר ההוצאה (עכשיו בהנחה גדולה).

 

קיימת סברה כי האהבה הרומנטית כפי שאנו מכירים אותה היא המצאה חברתית מודרנית יחסית, משהו שראשיתו בספרות הטרובדורים של צרפת במאה ה-12, אם לא מאוחר יותר. זה פשוט לא כך! הצהירה דיאן אקרמן, שחקרה את ההיסטוריה של האהבה. בכל תקופה ובכל תרבות יש לאהבה מאפיינים משלה. אבל מעבר להם, מהותה נשארת קבועה. האנתרופולוגית-הביולוגית הלן פישר כתבה כי עדויות לקיומה של אהבה רומנטית, משירי וסיפורי אהבה ועד התאבדויות ורציחות בגללה, נמצאו ביותר מ-200 חברות שונות לאורך תקופה של אלפי שנים. אם תיקחו אישה ממצרים העתיקה, או בן שבט מאיי אנדמן, ותשימו אותם במשרד מודרני, הם יהיו ללא ספק מבולבלים ומופתעים מאוד. לחיצה על הקיר והמקום הופך מואר, או חשוך, לחיצה במקום אחר, ואוויר קר, או חם נכנס פנימה. הם יהיו המומים ממחשבים, מכשירי טלפון, אופנות לבוש. אבל אם יראו זוג מתנשק בחשאי בפינה צדדית – הם יחייכו. זה יהיה מובן להם לגמרי. "אנשים בכל מקום ובכל זמן מבינים את תופעת האהבה", כתבה אקרמן. כבר בימי התנ"ך חי גבר שהקדיש שבע שנות עבודה קשה למען אהבתו. אף אדם לא היה עושה זאת מתוך תשוקה מינית בלבד.

לא רחוק מהאזור בו הניח אותו גבר את ראשו על סלע וחלם חלום, נמצאה האבן הזו –

גודלו של החלוק כגודל אגרוף קמוץ ורק התבוננות בו מקרוב מעידה על אופיו המרשים (זכיתי לראותו בתערוכה במוזיאון הבריטי – "היסטוריה של העולם במאה חפצים"). גילו של הפסלון כ-11,000 שנה, אך אלפי השנים של שחיקה טבעית לא מסתירות את העובדה שזהו למעשה פסל קטן של זוג נאהבים בעיצומה של נשיקה לוהטת, ואולי אף מעשה מיני מובהק יותר. ככל הידוע זהו המוצג הקדום ביותר המתאר זוג אוהבים בהיסטוריה האנושית. הוא נמצא במערת חריטון בעין סכרי אשר במדבר יהודה. גם לדת האהבה שורשים אצלנו.

או הסתכלו על הממצא הבא (מעניין שהצורה שלו מזכירה אף היא צורת 'לב'. הרי לכל ידוע שהצורה 'לב' שונה מאוד מהאיבר בגוף. אולי מקורה בדימוי הזה, של שניים חבוקים, מנושקים. כלומר, זו צורת האהבה) –

זוג השלדים החבוקים, גבר ואישה בני כ-20, נמצא על ידי ארכיאולוגים שערכו חפירות הצלה ליד העיר מנטובה שבצפון איטליה. גיל השלדים, שזכו לכינוי "הנאהבים מוולדרו", נאמד ב-6,000 שנה.

ובאחת מאותן קריצות של ההיסטוריה, או של האהבה, העיר מנטובה שיחקה כעבור כמה אלפי שנים תפקיד בחייו של זוג נאהבים אחר, ידוע למדי, שהתאחד במותו. רומיאו נמלט בדיוק לשם אחרי שהרג את דודנה של יוליה בקרב חרבות. כאשר הוא חזר לוורונה, מצא את יוליה, אהובתו, "מתה", ושם קץ לחייו.

 

קוֹדָה (מיוון)

לפני כאלפיים ושמונה-מאות שנה כתב המשורר היווני ארכילוכוס את השיר הזה, בן שתי השורות על נערה שאביה מיאן לתת לו לשאתה:

לחסד אחד אני מתפּלל. שאוּכל רק לגעת
בידה של נֵאוֹבּוּלֶה.

ארכילוכוס נחשב למשורר הלירי הראשון בתרבות המערב. לאמור, הראשון שכתב על עצמו, על חייו ורגשותיו. כמו שהעיר פנחס שדה – "בכך הריהו בעצם אבי כולנו, כל כותבי השירים". כמה עדינות ורגש יש בכמיהה שלו – רק לגעת. ולחשוב שאנחנו המצאנו את האהבה.

שמונה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה
(היום הראשון של 2017, נר שמיני של חנוכה)

1

שאהבה היא כל מה שיש,
הוא כל מה שאנו יודעים על אהבה.
זה מספיק (אמילי דיקינסון)

2

סיכון גדול
כל מי שיישאל, יאמר שהוא רוצה אהבה שלמה, אהבת אמת. אבל כשחיים בזוג, דברים לרוב מתבררים כמורכבים. נדיר מאוד שאדם אכן מוסר עצמו בידי האהובה, מתמסר באופן מוחלט לאהבה. אנחנו רוצים מאוד לאהוב, לאההוב, אבל גם מפחדים מכך מאוד. זהו אחד הדברים המהותיים ביותר שיש להבין בכל הנוגע לאההבה. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "המתפכח מאהבתו נוחל אכזבה מרה: אבדתו נצחית היא, ואין לה תקנה".
לתת את הלב עד הסוף פירושו נטילת הסיכון הגדול ביותר שאפשר לקחת. האבדן הפוטנציאלי עשוי להיות נצחי. אהבה דורשת משהו המקביל לאיסוף כל כספך, כל רכושך, כל החסכונות, הפנסיה, הכל – והימור איתם על מניה אחת, עניין של הכל או כלום – רק עם משהו הרבה יותר משמעותי מכסף.

3

נשמה גדולה
בספר "אההבה" המשלתי את הנשמה לגל. אם בגלי-אור מתארת המִשׂרעת את מידת הבהירות של האור, הרי משרעת גל-הנשמה מייצגת את עוצמת ה"נפשיוּת". אדם גְבה עוצמה יהיה מאושר מאוד כשהוא מאושר, מפוחד מאוד כשהוא מפחד, מאוהב מאוד כשהוא אוהב.
לפיזיקאי והפילוסוף בלז פסקל יש חיבור זנוח בשם "מאמר על להט האהבה". הוא כתב שם משהו דומה: "בנשמה גדולה הכל גדול" (In a great soul everything is great). הוא ציין: "נשמות גדולות אינן אלה שאוהבות לעתים הכי תכופות; זוהי אהבה חריפה, תקיפה עליה אני מדבר; הצפה של להט נדרשת כדי להניע נשמות אלה ולמלאן. אולם כאשר הן מתחילות לאהוב, הן אוהבות בעוצמה גדולה במיוחד".

4

כל החי חיי אמת,
יאהב אהבת אמת. (אליזבת בארט בראונינג)

5

מה הוא העולם
על כל הדר האמנות, השירה, המוזיקה והעושר אשר בו
בהשוואה לאהבה? (רוברט בראונינג)

6

הדבר היחיד שחשוב בחיים הוא אהבה, ואתם מבזבזים את חייכם. אתם אוהבים את האנשים הלא נכונים, או לא אוהבים את האנשים הנכונים, או לא אוהבים בכלל. אהבו יותר. אהבו אהבה נקייה. אהבו עד שתשכחו את עצמכם. אהבה היא בת אלמוות. שימו בצד כל מה שאינו אהבה. (מתוך מכתב שהותירה לבני-משפחתה אישה שנפטרה)

7

האמן באהבה! זהו הדבר הראשון והאחרון שיש לומר על אהבה, אם אתה רוצה לדעת מהי אהבה. (סרן קירקגור).

זהו אולי המשפט היפה והנכון ביותר על אהבה שנכתב אי-פעם. אם רוצים לדעת אהבה, אההבה, צריך להאמין בה, באמת להאמין, להיות מוכנים לבצע את מה שקירקגור כינה "קפיצת האמונה". מה זאת אומרת "באמת להאמין"? הדמות שמייצגת אמונה כזו מבחינת קירקגור היא אברהם – שהיה מוכן לוותר על האהוב עליו מכל, אך בלי לוותר ולו לרגע על אהבתו וגם לא על אמונתו שבסופו של דבר לא תילקח. זוהי "קפיצת האמונה". כדי לדעת אהבה יש לעזוב הכל, לוותר בלב שלם – ובכך להתגבר על הפחד מאבדן – מתוך אמונה מלאה שבכל זאת הכל יינתן. אין דבר קשה יותר. תוכנית טבע של ה"בי.בי.סי" מציגה מה שאפשר לראות כהמחשה מחרידה ונפלאה לקפיצה כזו. סוג מסוים של אווזי בר (Barnacle geese) מקנן על צוקים נישאים כדי לשמור על הביצים מטורפים. כמה ימים אחרי שהגוזלים בוקעים, אם ברצונם להצטרף להוריהם ולמצוא מזון עליהם לבצע משהו בלתי נתפס כמעט (לא לבעלי לב חלש!)

8

מוזר הוא שאנשים מדברים על ניסים, חזיונות, התגלויות ודומיהם כעל דברים השייכים לעבר, בעוד שהאהבה עודנה. (הנרי דייוויד ת'ורו)

כל אדם נולד מאהבה; אהבת אביו ואמו, שהתממשה במעשה האהבה שיצר אותו, וְאַחַר אהבת מי שטיפלו בו, טיפול שבלעדיו לא היה שורד אפילו יום בודד. שילוב הכרחי של אהבה רומנטית ואהבה טיפולית הוא הראשית של כל אדם, ומכאן שכל אדם הוא במהותו הראשונית יצור, יציר, של אהבה. זהו הגרעין הפנימי ביותר של היות בן-אנוש, שטמון בכולנו, שהוא חלק מאתנו, שמבקש תמיד להתבטא מחדש, להתממש.

אלא שבמהלך החיים גרעין זה לעתים קרובות מתכסה, נחסם או נשכח. מה שנראה אז בבגרות, הם רק עיוותים של גרעין האהבה – פשיזם, פונדמנטליזם, אגואיזם. גם ביסודו של כל אחד מאלה ישנה אהבה, אי-אפשר להכחיד אותה או להימלט ממנה, שהרי היא מהותנו. אלא שהעיוות, בהיותו עיוות, מוליד בנוסף לניצוצות של אהבה מוגבלת (רק לעצמי, רק לקבוצה שלי) – גם אנוכיות, בדלנות, רומסנות.

אך הגרעין נותר, ואם יטופח – לבטח יוכל שוב לצמוח.

 

אני שוהה כעת בצפון איטליה, סמוך לעיירה הקטנה ארכּוֹ (Arco). בטיול לשם אתמול גיליתי שהמשורר ריינר מריה רילקה התגורר בעיירה ב-1898 וגם כתב כאן כמה שירים. אז הפוסט הזה הוא לכבודו, ולזכרו (אנחנו נמצאים בדיוק בין יום לידתו, 4 בדצמבר, ויום פטירתו, 29 בדצמבר).

---

ב"אההבה" כתבתי על התופעה הפיזיקלית של תהודה אקוסטית, בה צליל בתדירות מסוימת מביא לרטט של מיתר בעל תדירות תואמת בכלי נגינה המרוחק ממקור הצליל. שתי 'נשמות תאומות', הצעתי, מתנהגות באופן דומה. נשמה אחת משדרת גל מסוג כלשהו, השנייה קולטת אותו ומיתרי לבה נרעדים, שכן תדירות הגל הזה תואמת בדיוק למתח של מיתרים אלה.

רילקה הציע תפיסה דומה של אהבה. הוא עצמו ידע חיי אהבה לא פשוטים. הוא התאהב בלוּ אנדראס-סלומה הנשואה (שגם ניטשה ופרויד נישבו בקסמיה), וניהל איתה רומן שנמשך שלוש שנים. מאוחר יותר התאהב בפסלת קלרה ווסטהוף, שהיתה אף היא נשואה. הקשר עם ווסטהוף נמשך לכל אורך חייו, אולם היא לא הצליחה להתגרש מבעלה.

למרות עמדותיו הספקניות, יש לרילקה שיר שנקרא, בפשטות הרבה ביותר, "שיר אהבה". רילקה ידע שלאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, זה דבר מפחיד מאין כמותו. הוא כתב שם לאהובתו כי היה רוצה לעצור את נִשמתו "לבל תיגע בנשמתך", לגונן על נשמתו במקום שקט וחשוך אשר "בִּרעוד מעמקייך לא ירעד". אך ברי לו שאם הקשר קשר אהבה הוא, אין הדבר אפשרי, שכן:

כל מה שנוגע בנו, בך ובי,
כורכנו יחד, כקשת שתביא
קול אחד ממיתרים שניים.
מה הכלי נמתחנו בו יחדיו?
מי הכנר שאנו בידיו?
הו שיר מתוק.

(מבוסס על התרגומים של משה הנעמי ושמעון זנדבנק; וכאן באנגלית – )

וזו Arco היפה:

 

למה (ממש) טוב לאהוב, מי המפסיד הגדול במקרי בגידה ומה בין לב שבור ולב מדוכא. שלושה מחקרים חדשים

1. כולם רוצים להיות בריאים. אנחנו אוכלים ירקות ופירות, קונים אורגני, עושים כושר, יוצאים לחופשות, ישנים טוב. אבל אפשר להגיע לבריאות טובה בצורה הרבה יותר פשוטה, ומשמחת – במלוא מובן המילה. מחקר חדש מאוניברסיטת מישיגן, שבחן לאורך שש שנים קבוצה גדולה של בני 50 עד 94, גילה שהאנשים הבריאים ביותר הם אלה שיש להם בני זוג מאושרים. מחקרים קודמים הראו שאנשים מאושרים נוטים להיות בריאים יותר, אך כעת נמצא כי אושרו של בן הזוג משמעותי לבריאות האדם הרבה יותר מאושרו שלו עצמו. הפסיכולוג ויליאם צ'ופיק, שעמד בראש המחקר, אמר שהממצאים החדשים והמפתיעים נובעים אולי מכך שבן זוג מאושר צפוי להיות תומך יותר, וכן מכך שפשוט יותר כיף להיות עם אנשים מאושרים. במחקר לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין נשים וגברים. בקיצור – אם אתם רוצים להרגיש טוב, תחשבו איך לגרום למי שלצדכם להרגיש טוב. או כמו שכתב רומן גארי ברומן "לאור אישה": "אני אנוכי. האנוכיות, מה שנקרא אנוכיות, זה גם לחיות למען אדם אחר, מה שמעניק לך טעם לחיות".

2. הכי טוב כאשר כל אחד מבני הזוג מנסה לגרום לאושר אצל הפרטנר, וכך נהנים שניהם במקביל מבריאות גדולה. אבל גם אם זה חד צדדי, עדיין מוטב לחשוב על הזולת לפני שחושבים על עצמנו. כמו שכתב ו"ה אודן: "אם חיבה שווה לא תתאפשר, לו אהא זה שאוהב יותר".

לאהוב יותר ממה שנאהבים זה כואב. אבל מחקר חדש מאשר שזה אכן עדיף, גם כאשר נאהבים הרבה פחות ממה שאוהבים.

כאב הלב הנגרם מבגידה של הפרטנר הוא אחד הגדולים שישנם, אבל מסתבר שנשים שאיבדו כך את בן זוגם יצאו נשכרות, בעוד הבוגדים הם לרוב המפסידים הגדולים בסיפור. ד"ר קרייג מוריס מאוניברסיטת בינגהמפטון, ביצע סקר בקרב למעלה מ-5,000 נשים מ-96 מדינות בנוגע לפרידות שחוו. לפי הממצאים, גילוי בגידה של בן זוג הוא תמיד בעל השפעה שלילית לטווח קצר, אך בטווח הארוך דווקא שיפר את מצבן של נשים. לדברי מוריס, נשים שנבגדו עוברות תקופת אבל, אך לאחריה הן יודעות לבחור בני זוג אמינים בצורה טובה יותר. ה'אישה השנייה', לעומת זאת, נמצאת במערכת יחסים עם פרטנר שהוכח שנוטה לרמאות וחוסר נאמנות.

3. קשיים בזוגיות, ובטח שבגידה, מובילים לא אחת למצב רוח ירוד. אך מצב כזה אינו תואם להגדרה הקלינית של דיכאון. עם-זאת, כך מגלה מחקר חדש שלישי, מרבית הפסיכיאטרים רושמים תרופות אנטי דיכאוניות למטופלים שמתלוננים על קשיים באהבה ובזוגיות, במיוחד מאז צאתן לשוק של תרופות כמו פרוזאק. המחקר בחן רשומות רפואיות במרכז הרפואי האמריקאי מידווסטרן לאורך תקופה של 20 שנה, מ-1980 ועד 2000. לדברי החוקר הראשי, פרופ' ג'ונתן מצל, קשיי נישואין הם בעלי קשר קלוש לקריטריונים המקובלים הנדרשים לאבחון דיכאון, וקשורים הרבה יותר לאופן שבו החברה חושבת שגברים ונשים צריכים להתנהג. עם-זאת, הדפוסים החברתיים הללו מובילים פסיכיאטרים לאבחן דיכאון אצל אנשים שבורי לב ולרשום להם תרופות פסיכיאטריות. יותר מהיר לקחת כדור, מאשר לעבוד על שיפור דרכי התקשורת הזוגיות. אלא שהכדור הפסיכיאטרי, מסתבר, פשוט לא רלבנטי למקרים הללו.

(מבוסס על מאמרים שפורסמו לראשונה ב"מגזינה" וב"נשים")

"האהבה נראית לי דומה מאוד לראי. כשאני אוהב מישהו הוא נעשה הראי שלי ואני נעשה הראי שלו, ומה שמשתקף לכל אחד מאתנו באהבת השני הוא האינסוף!". כך אמר לאיש החינוך והסופר ליאו בוסקאליה אחד מתלמידיו, כפי שהוא מספר בפתח ספרו הקלאסי "האהבה".

זה נפלא. אך טרם משתקף דרכנו אינסוף, יש ראשית ללטש את המראה, לנקותה, ולהציבה כראוי. אהבה היא אולי הדבר הפשוט מכל, ביטוי טבענו האמיתי. שתי מראות משתקפות זו בזו עד אינסוף בלא כל מאמץ. אולם עובדה זו מובילה לטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה – שכזו היא גם הדרך אליה. פרסומות, סרטים, שירים מחדירים בנו את הרעיון שהאהבה "מתרחשת מאליה", ובדרך-כלל ממבט ראשון. הרושם הוא שאין צורך לעמול בתחום האהבה, להתמחות, להתנסות, ללמוד. אם רק רוצים, פשוט "מתאהבים" וחיים באושר ועושר. כמו שכתב בוסקאליה, רובנו מתנהגים כאילו אין האהבה נלמדת, אלא נמה לה בתוך כל אדם, ורק ממתינה לאיזה רגע ערנות מסתורי, כדי להופיע במלוא פריחתה. רבים ממתינים לרגע זה עד כלות הימים.

אף אדם לא היה מפקיד את תכנון ביתו ביד אדריכל שיש לו ידע מועט בתחום הבנייה, איש לא היה משקיע את כל חסכונותיו בשוק המניות בלי הבנה מעמיקה שלו. אך באהבה אנשים מוותרים על כל הכשרה, אצלם ואצל בן זוגם, ואינם מקשרים את המבוכה והבדידות שבחייהם המשותפים לחוסר הידע שלהם.

יותר מאשר רגש, אהבה היא פעולה. וכמו כל פעולה שאנו מבצעים, משחייה ועד נהיגה – עלינו ללמוד מתישהו כיצד לעשותה כראוי. אף אם הפוטנציאל להצלחה כבר טמון בנו, עדיין עלינו להשקיע זמן ומאמץ בלמידה כיצד להביא פוטנציאל זה לכלל מימוש.

מראת האהבה לעולם אינה משקפת אינסוף מלכתחילה. גם אם מצאנו בן זוג המעורר בנו חיבה, משיכה ועניין, בראשית הקשר פונה כל מראה בזווית המשקפת את בן הזוג במידה מוגבלת, בעוד שחלק ניכר מהמשתקף בה הוא למעשה דמויות ודפוסי קשרים ישנים, אף אם דבר זה כמעט תמיד אינו מודע. נדמה כי אצל זוגות רבים כך זה גם ממשיך, לפעמים לאורך חיים שלמים. שתי המראות מתמקמות בזווית נוחה זו מול זו, וממשיכות לשקף כל אחת את המוכר לה.

כדי לאהוב באמת, כלומר לאהוב את האהוב עצמו, יש לדעת את עצמי, אחרת יעוותו את התפיסה רסיסי-דמויות וחוויות שהופנמו לתוכי באופן לא-מודע. זהו לימוד האהבה מן הסוג הראשון – למידה עצמית. הכוונה אינה לנרקיסיזם אגו-צנטרי, אלא לתפיסה המכירה בכך שהכול מסתנן דרכי, ולכן, כדי שאוכל לתת יותר, עלי להתפתח. לימוד-ליטוש עצמי שכזה אפשרי למשל בתוך טיפול נפשי, או תוך התבוננות עצמית אינטנסיבית בתרגול מדיטציה.

אם למדנו מספיק, יגדלו סיכויינו למצוא מראה המתאימה למי-שאנו, ולא כזו התואמת לתפיסות שגויות הנובעות מדפוסי קשרים ישנים או מפנטזיות ומתרחישי תרבות שלא אנו חיברנו. אם המראה שלנו מלוטשת ונקייה דיה, נוכל גם להתחיל בלימוד מן הסוג השני – זה של בן הזוג. כדי לאהוב באמת אדם, עלינו להכירו, אחרת לא אותו אנו אוהבים. מתוך עניין בלתי מוגבל באהובנו אנו רוצים לדעת מי הוא, או היא, עד כמה שניתן. כל דבר הקשור באדם זה מרתק ומעניין אותנו. במובן זה אהבה קשה יותר מכל מקצוע. ללמוד אדם הוא פרויקט שמשכו חיים. לימוד זה מאופיין בסקרנות ובקבלה מלאה של כל המתגלה, המאפשרים את הפתיחות והכנות הנדרשים לחשיפה עצמית בפני אחר. במקביל, ישנם גם סקרנות, קבלה, פתיחות וכנות ביחס לעצמי – כי בקשר אוהב אתה לא רק לומד, אלא גם נלמד, ובעודך מספר ומראה עצמך לאחר, אתה גם שומע ורואה מי אתה.*

אפשר לומר שהמראה שהיא בן הזוג אינה חלקה ופשוטה – אלא לוח זכוכית מוכסף עם תחריטים עדינים ויפים מכל שראית. כאשר אתה מביט ביופי הזה ולומד אותו, גם את ה'אני' שלך אתה מגלה, נשקף מעיניו של בן הזוג הלומדות אותך באותה שקדנות, באותה אהבה. כך צומחת עוד ידיעתנו העצמית, ובזכות זאת גדלה גם ידיעת האהובה. שני סוגי הלימוד משתלבים זה בזה ומעמיקים זה את זה. אתה מביט, וניבט, מכיר – ומוכר, רואה – ונראה, הופך צלול, ומצליל.

כדי לראות אינסוף, המראות מתכווננות זו אל זו בתהליך ממושך ומשותף, שואפות לעמוד בדיוק אחת מול השנייה. שהרי אפילו סטייה של מעלה אחת מביאה להשתקפות מוגבלת. כעת גם ניתן לגשת ללימוד השלישי – של האהבה עצמה. נדמה לנו שאנו יודעים מהי, אך אין זו אלא אשליה. אנשים מזהים אהבה עם משיכה, צורך, ביטחון, תלות, חיבה, דאגה, אישור, שייכות, שותפות, רומנטיקה, תשומת-לב ואינספור דברים דומים לאלה. אין ספק שכל אותם דברים קיימים באהבה, ובכל זאת, היא אף לא אחד מהם. ובכן, מהי? להתקרב מעט לידיעתה אפשר, אולי, בפסענו יחד עם בן זוג אהוב, מכירים-מוכרים, מתמסרים-מסורים, משקפים זה את זה, ובכך מסוגלים גם להציץ באינסוף שהיא. הראי, הפך חלון.

* כאן טמונה אחת התרומות הגדולות של מין לאהבה. הוא מאפשר מרחב משחקי אינטימי משוחרר יחסית מהשפעות ותכתיבים, לגילוי עצמי והדדי.

פורסם לראשונה ב"אלכסון"

אהבה היא העתקת מרכז הקיום מעצמנו למישהו אחר.
(אייריס מרדוק)

על השיח עם הפרחים הכתומים מתחת למרפסת אולם המדיטציה, ראיתי שני פרפרים, שחורים עם פס לבן, שעפו יחד, צמודים צמודים. הבטתי בהם ממושכות. הם דילגו מפרח לפרח, לוגמים צוף. אחרי זמן מה שמתי לב שזה תמיד אותו פרפר ששותה, והשני מלווה אותו, מחכה בסבלנות עד שיסיים, ואז עובר איתו (דמיינתי שזה 'אִתה') לפרח הבא. אחרי שעברו פחות או יותר על כל עשרות הפרחים שעל השיח, הם נפרדו, וכל אחד המשיך למצוץ עוד קצת צוף מהפרחים. כלומר, זה לא שהפרפר המלווה לא היה צמא. הוא רק וידא שחברתו גומעת את הצוף הטרי מכל פרח, לפני שניגש להרוות גם את צימאונו שלו. עמנואל לוינאס אמר – "הדבר האמיתי הוא ערך הקדושה. אין הקדושה קשורה כל עיקר בסגפנות, כי אם בוודאות שתמיד יש לתת את הבכורה לאחר". אלה היו פרפרים קדושים אפוא.