שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

הסימן העילאי של אהבת אמת."אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות – לדוגמא, המרחק – עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה, תיהפך אל-נכון לזיכרון, כמין חוט סנטימנטאלי ההולך ונמשך מני אז, עורק דק של ריגשה שיוסיף לפעם בקרקע העמוקה של התודעה. אך הוא לא ימות: איכותו הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה. יכול המקרה לקחתהּ ממנו והלאה במרחב הפיזי או החברתי; אין לכך חשיבות: היא תוסיף להיות קשורה לאוהבהּ. זה הסימן העילאי של אהבת-אמת: להיות בקרבה למושא-האהבה, קרבה ושכנות עמוקות בהרבה מאלה שמציע החלל הפיזי, המגע החומרי. משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית." (חוסה אורטגה אי גאסט)

2

להתעורר מההרגל. אחד מסכנות האהבה היא שתהפוך לעניין שבשגרה. קירקגור השווה אהבה המתעייפת באדישות של היומיום למעיין הבוקע מהסלע ומתפזר בהמשך לנחל הזורם ביגיעה ונקווה בשלוליות של מים עומדים. הוא כתב: "מכל אויבי האהבה הרגל הוא כנראה הערמומי ביותר, והוא ערמומי מספיק כך שלעולם לא ייתן לראותו, שכן מי שרואה את ההרגל ניצל מן ההרגל. הרגל אינו כמו אויבים אחרים שהאדם מזהה ונגדם הוא נאבק כדי להגן על עצמו. המאבק הוא למעשה עם עצמך, כדי להיות מסוגל לראותו".

3

האהבה היא אהבה. "האהבה אינה שפחתה של תאוות הקניין; האהבה היא אהבה; מה היא רוצה? היא רוצה להיות אהבה, היא רוצה רק לאהוב. היא קיימת לשם עצמה, אין לה, באמת, שום מטרה מחוץ לעצמה, היא אינה צריכה לבקש לעצמה שכר ופרס, היא אינה צריכה אלא את עצמה. אפילו אם יש מחוצה לה משהו שהיא כאילו מכוונת אליו, בכל זאת די לה בעצמה" (פנחס שדה)

4

חיבוק של אפר ועפר. מתוך נאום הגנה של ליוּ שיאובו (Liu Xiaobo) במשפט שנערך לו בסין. הנאום הוקרא בטקס בו הוענק לו פרס נובל לשלום, בדצמבר 2010 (הוא ריצה עונש מאסר בכלא הסיני ולכן לא יכול היה להגיע לטקס):

"אם יותר לי לומר כך, החוויה הממוזלת ביותר של עשרים השנים האחרונות היתה האהבה נטולת האנוכיות שקיבלתי מאשתי, ליוּ שיאה. אני משרת את עונשי בכלא מוחשי, בעוד שאת ממתינה בכלא הלא מוחשי של הלב. אהבתך היא אור השמש שמדלג מעל חומות גבוהות וחודר את סורגי הברזל של חלון כלאי, מלטף כל סנטימטר של עורי, מחמם כל תא בגופי, מאפשר לי תמיד לשמור על שלווה, פתיחות ובהירות בלבי, וממלא במשמעות כל דקה מזמני בכלא. אהבתי אלייך, לעומת זאת, כה מלאה בייסורי מצפון וחרטה עד שלעתים אני כושל תחת משקלם. אני אבן דוממת בשממה, הרוח העזה והגשם הסוחף מצליפים בי, אני כה קר שאף אחד לא מעז לגעת בי. אך אהבתי יציבה וחדה, מסוגלת לחדור דרך כל מכשול. גם אם אכּתש לאבקה, אני עדיין אשתמש באפר שלי לחבק אותך."

5

שני מרכיבי האהבה. קשה להגדיר אהבה, היא חומקת מתיאור ומהסבר. ובכל זאת, רבים לאורך ההיסטוריה ניסו. הפילוסוף רוברט נוזיק טען שמה שמשותף לשלל סוגי האהבה – אהבה רומנטית, אהבת הורה לילד, אהבה לחבר וכו' – הוא שתחושת האדם קשורה באופן בלתי ינותק בתחושתו של מי שהוא אוהב. "כשמשהו רע קורה למישהו שאתה אוהב", כתב, "משהו רע קורה גם לך". הפילוסוף הידוע ברטראנד ראסל הרחיב הגדרה זו מעט. לדבריו, "אהבה בשלמותה היא שילוב שלא ניתן להתירו של שני מרכיבים: אושר ורצון-טוב (delight and well-wishing) ". החיבור בין רווחת העצמי ורווחת הזולת, שמשמעו רצון עמוק באושרו של אחר, הוא אולי גורם האושר הגדול ביותר שישנו.

6

 הסיבה העמוקה ביותר. למה מתאהבים דווקא במי שמתאהבים? זו אחת השאלות הקשות ביותר. אולי לא ניתן לענות עליה בשכלנו. ב"אההבה" כתבתי:

"האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, אמר: 'על תאווה אין מקשים קושיות'. למה אלוהים ברא את העולם? ככה. בלי שום סיבה חוץ מזה שהוא רצה, שהתחשק לו. לכן נאמר ש'ככה' היא מילה קדושה, 'כתר כל הכתרים'. אין סיבה עמוקה יותר מ'שום סיבה', תאווה טהורה. המעשים המעטים, מעטים מאוד, בחיינו שאין להם שום סיבה ('סיבה' יכולה להיות חינוך, חוויית חיים, גנטיקה, צורך, פחד) הם ה'ככה'. אההבה למשל".

7

 למצוא אושרי באושרך. הפסיכיאטר והמהפנט מילטון אריקסון תיאר ארבעה סוגי אהבה. יש את האהבה האינפנטילית, "אני אוהב את עצמי". השלב הבא הוא "אני אוהב את מה ששלי בך" – אני אוהב אותך כי אתה האח שלי, ההורה שלי, הכלב שלי. אז ישנה האהבה המתבגרת, "אני אוהב אותך כי אני אוהב איך שאת רוקדת, איך שאת נראית, כמה שאת חכמה". והאהבה הבוגרת שבה "אני רוצה לאהוב אותך כי אני רוצה שתהיי מאושרת בגלל שאני יכול למצוא את אושרי בשלך. ככל שאת מאושרת יותר, כך אני מאושר יותר". זה עובד לשני הכיוונים, העיר אריקסון. כל אחד מבני-הזוג נהנה מהנאתו של השני, גם אם היא נובעת מדברים שלא ממש ברור לו מה מהנה בהם. עוד ציין אריקסון שבקשר מוצלח ניתן למצוא את כל ארבע האהבות, אך האהבה הבוגרת צריכה לתפוס חלק ניכר.

כמו ששר באדלי דרואון בוי בשיר מלא שמחה ונדיבות:

"לכי ועשי את מה שאת צריכה לעשות.

יש לך חלומותייך, לי יש את שלי.

… את יודעת שלא אהיה מאושר עד שתנצחי"

"אהבה דורשת הכל", כתב בטהובן, באחד ממכתבי האהבה הידועים והמסתוריים של כל הזמנים. ובצדק. שכן היא גם נותנת הכל. והביטלס שרו: "כמות האהבה שאתה מקבל זהה לכמות שאתה יוצר". תיתן פחות, תקבל פחות. לכן אין אצלה הנחות. במקרה הטוב, תסכים לדרוש עוד. ככל שתדרוש ממך יותר, היא תעניק לך יותר. אצלה אין 4 ב-100, רק 1 תמורת 1.

 

(וכאן הביטלס לממהרים)

ובכל זאת, שבוע הספר התחיל היום. השבוע היחיד בשנה בו מותר על פי החוק החדש להגנת הספרות למכור בהנחה ספרים חדשים. אז אההבה אינה נותנת הנחות, אבל על "אההבה" דווקא יש – 20 אחוז, עד 13 ביוני. מוזמנות לנצל את ההזדמנות – באתר הוצאת מטר או בחנויות.

ותזכורת: ביום חמישי אהיה בין שמונה לתשע בערב בדוכני ההוצאה בכיכר רבין ובמוצ"ש בין שמונה וחצי לתשע וחצי במתחם התחנה בירושלים. למי שיגיע בשעות האלה לדוכן לקנות ספר (או סתם להגיד שלום ולשוחח קצת על אהבה) מובטחת מתנה. אז להתראות שם.

ביום שישי, 8 באוקטובר 2010, נדרסה אמילי גוסיו, סטודנטית לאמנות בת 21 מניו-יורק, על-ידי משאית סמיטריילר בזמן שרכבה על אופניה. כשהגיעה אמהּ לבית-החולים אמרה לה אחת האחיות שבתה לא תשרוד, ושאלה על תרומת איברים. אמילי לא מתה, אבל כעבור חודש וחצי בלי שום אינדיקציה שהיא יכולה לראות או לשמוע דבר, הודיעו הרופאים להוריה שהנזק המוחי בלתי הפיך. אמילי לא תתעורר. הם המליצו להעבירה למוסד מיוחד. אבל אלן לונדגארד, בן זוגה של היפהפייה הנרדמת, לא האמין לרופאים. הוא המשיך להגיע לבית החולים מדי לילה. באחד הלילות, בשלוש לפנות בוקר, כתב באצבעו על כף ידה של חברתו “I Love You”, אות אחר אות. אמילי מלמלה בתשובה: "הו, אתה אוהב אותי? זה כל-כך מתוק. תודה".

"במשך כל השבועות האלה הרגשתי כלואה בחלום, בלי דרך לצאת החוצה", תספר אמילי כעבור כמה חודשים לעיתונאי רוברט קרולוויץ, בשיחה שהקליט לתוכנית Radiolab כשביקר אותה ואת אלן בביתם בברוקלין. "לא הבנתי למה אני לא מתעוררת. דמויות בחלום כל הזמן אמרו לי 'אל תיגעי בפצעים', וחיכיתי לאיזושהי תקשורת מבחוץ. האותיות שאלן כתב לי על כף היד היו הדבר היחיד שחדר פנימה".

אלן ואמילי סירבו להצעתו של טום הנקס להפוך את סיפורם לסרט והסתפקו במסירתו בתוכנית הרדיו של קרולוויץ'. אלן אמר להנקס שאמילי התעוורה, ולכן היא יכולה לשמוע רדיו אבל לא לראות את הסרט.

לא דיברנו עוד על אהבה

ולא ירדנו אל סופה

לכאורה לא מפסיקים לדבר עליה. היא שם, כמעט בכל שיר, שיחה, סרטון. אבל, כמו שכתב חוסה אורטגה אי-גאסט, "אין נוף בטופוגרפיה האנושית שנחקר כה מעט כמו נוף-האהבה. אכן, אפשר לומר שעל הנוף הזה יש עוד לומר את כל מה שאפשר לומר עליו". למעשה, לא ברור אם דיבור על אהבה הוא בכלל אפשרי. ז'וליה קריסטבה כתבה: "האהבה עשויה להיות, כך או אחרת, בודדה, מכיוון שאינה ניתנת למסירה. כאילו, בו ברגע שהיחיד עשוי להתגלות בכל מאודו, סובייקטיבי בתכלית, עלול הוא לגלות גם את מכלאת מצבו ואת אין האונים של שפתו".

לפילוסוף ג'ון ויזדום התייחסות מעניינת למיעוט הדיבור על אהבה. הוא ציין שרק בעשורים האחרונים הדיבור והכתיבה על סקס הפכו לאפשריים. המהפכה הזו הובילה לכך שהיום יש מעט מאוד, אם בכלל, שלא נאמר בעניין. אך המצב בכל הנוגע לאהבה שונה עד מאוד, כתב. כמובן, תמיד היא היתה משהו שמזכירים אותו, אבל למעט במקרים נדירים, לא בחנו אותה ולא דנו בה. לדבריו, דיבור על אהבה עשוי לגרום ליותר מבוכה חברתית מאשר דיבור על מין לפני מאה שנה. מתי דיברתם על אהבה? או יותר נכון, מתי דיברתם אותה? אורטגה אי גאסט כתב: "האהבה מטבעה היא תחום נסתר בחייו של כל אדם. קשה לאדם לספר את אהבתו". וויזדום הוסיף: "כשאדם מדבר על אהבה הוא מסגיר הרבה יותר על עצמו מאשר אם ידבר על מין".

ובכל זאת, ניסיתי לספר, לדבר. ספר שלם. אתמול קיבלתי לידי עותק ראשון שלו, טרי מבית הדפוס. בעוד כמה ימים יגיע לחנויות, יונח על מדפים. וסומק על לחייו.

(יש גם יתרונות לכתיבה על אהבה, מזכירים בל וסבסטיאן)

בהתחלה הקשר לוהט ומלא רגש. אחרי זמן מה הוא מתייצב. אז מתמסדים, מביאים ילדים, וממשיכים בחיים שלמים של אפרוריות. זה התסריט המוכר. ניאל ויליאמס תיאר אותו נהדר ב"ארבעה מכתבי אהבה":

אז, כששכבה לה במיטה לצד בעלה הישן, הבינה מרגרט לוני שלבה צפוי להתרוקן כשם שהתמלא באהבה, וכשם שלבה התרחב וגדל באותם שבועות ראשונים של אהבת נעורים בדונגאל, ומילא אותה כמעט עד להתפוצץ, כך עכשיו, בשנים שנותרו, יבוא דימום אטי, שירוקן, טיפה אחר טיפה, את הכל. הכל צריך להינתן בחזרה.

האם אין מנוס מהדימום האטי, המרוקן, הזה? האם אהבה בהכרח כואבת, מאכזבת? האם שירו של אריק איינשטיין אינו אלא פנטזיה מתוקה, אך בלתי ריאלית? לפי מחקר מפתיע התשובה הרבה יותר מעודדת מכפי שניתן היה לצפות. 274 זוגות, הנשואים למעלה מעשר שנים – הרבה מעבר למשך פעולתם של הורמוני האהבה המסממים – נשאלו בנוגע לחיי האהבה שלהם. על השאלה "עד כמה את/ה מאוהב/ת בבן הזוג שלך?", שהתשובות אליה נעו בין 1 ("לא מאוהב/ת כלל") ל-7 ("מאוהב/ת בלהט רב"), ענו 46 אחוז מהנשים ו-49 אחוז מהגברים: "שבע!". זו היתה התשובה השכיחה ביותר באופן בולט.

אז אולי לא חייבים 'לתת הכל בחזרה', כמו שכתב ויליאמס. מה שאפיין זוגות ששימרו אהבתם היה התמקדות של כל אחד מהשניים בתכונותיו הטובות של בן הזוג, והרבה שעות של יחד. ככל שהזוג דיווח על יותר פעילויות משותפות, הניצוץ נשמר חזק יותר. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים – היו גם מאוהבות יותר.

אז כן, אריק ופול צודקים. גם אחרי שנים, אין אחרת. ואפשר להישאר מלאים כמעט עד להתפוצץ, משוגעי אהבה.

נכנסתי היום בפעם הראשונה לחנות יודן ספרים שברחוב מוריה בחיפה. מאות פעמים עברתי לידה, ולא שמתי לב שהיא שם. כמו החנויות בספרים – צריך להיכנס לחנות אחרת, לרדת כמה מדרגות, ואז מגיעים לחלל אינטימי ועמוס סיפורים. הדבר הראשון שהבחנתי בו היו ארבעה עותקים של "הפרפר חוצה את הכביש" של אֵוָה קילפי על שני מדפי השירה. זה בדיוק ארבעה עותקים יותר מהמספר הממוצע בחנות ספרים ממוצעת. המוכרת, הנחמדה מאוד, אביטל, שאלה אם אני צריך עזרה, וסיפרה שהם מאוד אוהבים את אֵוָה. סיפרתי לה שעוד מעט גם לי יהיה ספר משלי, והיא התרגשה בשבילי, שאלה מה שמי, והקלידה אותו במערכת הממוחשבת להזמנת ספרים, שהיום למדתי לראשונה על קיומה ושנקראת, מסתבר, דנה. הספר הופיע! ואביטל הזמינה אותו. עותק ראשון מהספר העוברי עדיין הוזמן לחנות יודן ספרים ברחוב מוריה בחיפה.

ומסתבר שגם באתר ההוצאה הוא כבר מופיע. ועוד מעט בעולם.

עד אז – הרבה יותר מתחליף, הרבה יותר מהולם, אחד מהשירים האחרונים של קילפי, מ"הפרפר":

אלוהים נחלק לגבר ולאישה

כדי לחוות את התשוקה,

כדי ליהנות,

לאהוב

ולחוש סיפוק.

חוץ מזה הוא תמיד מודאג.

 

הוא מתמקם לסירוגין

בגוף גבר

ובגוף אישה

ושואב נואשות

את השמחה מהחיים.

אלמלא כן לא היה מסוגל לאהוב

מבוגרים כלל וכלל.

 (תרגם מפינית: רמי סערי)

אהבה פירושה להביט על עצמך
בדרך שבה מישהו מביט על דברים רחוקים
משום שאתה רק דבר אחד מיני רבים
ומי שרואה כך מרפא את לבו
מבלי לדעת זאת, מתחלואים שונים.
("אהבה", צ'סלב מילוש)

 כבר כתבתי על כך שאהבה גדולה, אההבה, אינה חיזיון נפוץ, שכן היא טעונה לימוד, אימון. אבל גם הרצון ללמוד את האהבה אינו תמיד מספיק. שכן כדי לאהוב, כדברי המשורר, עלינו להיות מסוגלים לראות עצמנו בשוויון-נפש, כדבר אחד ותו לא, מתוך רבים. זה לא קל. חלק מהקושי הכרוך בכך מוסבר על-ידי מדע הנוירולוגיה. כאשר הדפוסים הרגשיים שלנו מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בכזו צורה שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. בנסיבות כאלה, כמעט בלתי אפשרי עבורנו לראות עצמנו בפרספקטיבה הנחוצה כדי לאהוב. גירויים שהם מסוכנים במהותם (כמו לחישת נחש בשיחים), כמו גם גירויים שלמדנו לקשר לסכנה רגשית (רמזים התנהגותיים מחוויות משפחתיות מוקדמות) גורמים לפעילות מוגברת באמיגדלה במוח לזמן ממושך. או אז אנו הופכים תגובתיים, בצורה שמעוותת את המודעות הערה הרגילה שלנו. נוירולוגים הראו שעוררות רגשית היא בעלת השפעה עצומה על תהליכים קוגניטיביים כמו תשומת לב, תפיסה, זיכרון וקבלת החלטות. הסיבה פשוטה: עוררות רגשית מארגנת את פעילות המוח ושולטת בה.

רשמי עבר שולטים אפוא בתגובות שלנו בהווה והדבר משפיע בצורה עזה על יחסינו האינטימיים. כמו שכתב אוקטביו פאז, בעקבות פרויד: "התשוקות הן מראות; אנחנו מאמינים שאנחנו אוהבים את א', את גופו ונשמתו, אבל למעשה אנחנו אוהבים בא' את הדמות של ב'". ואילו קרל גוסטב יונג כתב:

כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג! בחיים יש מספיק קשיים גם בלי זה; עלינו לפחות לנסות לחסוך מעצמנו את הטיפשיים שבהם.

ואכן, כמו שכתבה הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדרט, זהו אחד הדברים העיקריים שקורים בטיפול נפשי: אנו מעוררים, מזהים ואז מנסים לפרק את אותם דפוסים רגשיים עמוקים "החוסמים את חירותנו לאהוב בעמקות".

הדפוסים החוסמים הללו הם אולי גם מי שגורמים לנו לראות כאהבה, את מה שאינו בדיוק אהבה. הם היוצרים את אותן מראות מתעתעות שתיאר פרויד, שמקשות עלינו להבחין כראוי בין אהבה ובין חבריה הקרובים – רומנטיקה, תשוקה, אידיאליזציה, הערצה וחמלה. יאנג-אייזנדרט כתבה: "אני מאמינה שאהבה נוסעת באותו אוטובוס יחד עם ידידיה אלה, אבל הם יורדים בתחנות שונות, ואילו האהבה נשארת, כי אין לה יעד".

ל"ג בעומר הוא ליל המדורות והחתונות. לילה של הרבה תקוות וציפיות.

החתונה היא רגע של בחירה רבת משמעות, אולי הבחירה המכריעה ביותר בחייהם של רוב האנשים, בחירה בחיים של מחויבות והתמסרות. ליאונרד כהן אמר: "אני חושב שנישואים נועדו לאנשים בעלי עקרונות מאוד מאוד נאצלים. זו דיסציפלינה מחמירה בצורה קיצונית. זו הפניית גב לכל האפשרויות האחרות ולכל החוויות האחרות של אהבה, תשוקה ואקסטזה". מבחינתו של כהן "הנישואים היום הם המנזר. המנזר הוא החירות".

כהן התכוון לכך. בשנת 1993 הוא עמד להתחתן עם השחקנית רבקה דה מורניי, אולם ברגע האחרון התחרט ובחר לחיות במנזר בודהיסטי. הוא אמר לארוסתו: "נישואים הם התרגיל הרוחני הקשה ביותר בעולם". החיים במנזר, המשיך, "זה כלום בהשוואה לנישואים. אם אתה באמת שם, נוכח באמת ובתמים בנישואים, זו התבוננות עצמית עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע. במילים אחרות, מי שאתה משתקף אליך במראה של שותפך לנישואים יום אחר יום, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה. מי מסוגל לשאת את זה?".

ובכל זאת, ההתבוננות המשותפת הזו היא מאמץ ראוי מאין כמותו. אפשר אמנם להיכוות קשה, אפשר גם להישרף. אבל כמו ששר גארת ברוקס:

אינכם חיים את החיים, רק שורדים אותם

אם אתם עומדים מחוץ לאש

(Life is not tried it is merely survived / If you're standing outside the fire)

אחד המאפיינים המטרידים של אהבה הוא שדווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולהשמיץ. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה".

מדוע זה כך? למה אנחנו תמיד פוגעים הכי קשה במי שאנו הכי אוהבים? הפסיכואנליזה, כך נראה, נותנת את התשובה המסתברת ביותר. האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מלאני קליין הראתה כי התינוק היונק יוצר פיצול בין "השד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ובין "השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא. אך עד מהרה התינוק לומד ששני האובייקטים הללו שייכים לאותו אדם – אותו הוא אוהב ושונא. בהמשך מתחיל הילד, האוהב את שני הוריו, גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב (ודבר דומה קורה אצל הבת). האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שני אלה.

וחידה לסיום: מה אמר מיק ג'אגר לזיגמונד פרויד?

בפוסט הקודם הזכרתי את טענתו של ניטשה, שצריך ללמוד לאהוב. אבל ראשית רצוי למצוא מישהי או מישהו איתם ואותם נוכל ללמוד לאהוב.

פעם, כדי למצוא אהבה, היית יוצא לבאר המרכזית, גולל אבן כבדה. בתקופות אחרות היה אפשר לשיר סרנדות מתחת למרפסת. אבל תמיד זה היה עניין מסובך. בשנים האחרונות נוסף לרשימת המכשולים בדרך אל אושר האהבה הצורך הבלתי נמנע כמעט לשווק את עצמך באתרי היכרויות. לפחות את זה רומאו ויוליה חסכו מעצמם.

מהי הדרך הטובה ביותר להציג את עצמך ברשת? צמד החוקרים חאלד חאן וסאמיר צ'אודרי ניסו לענות על השאלה. הם סקרו עשרות מחקרים רלבנטיים בפסיכולוגיה, סוציולוגיה ומדעי ההתנהגות והגיעו לשלל מסקנות בנוגע לפרופיל הדייטים המושלם. למשל, כדי לא להיראות עסוקה מדי בעצמך, מומלץ לכתוב לא רק עלייך אלא גם על מה שאת מחפשת בבן הזוג (החוקרים ממליצים על יחס של 70 אחוז עלייך, 30 אחוז על בן הזוג שאת מקווה לו).

אבל העצה החשובה ביותר מגיעה ממחקר אחר, ומעידן אחר: היו אמיתיים. כן, זה עדיין עובד. חוקרים מאוניברסיטת איווה יצרו פרופילים בדיוניים, והציגו אותם לנשאלים. חלק מהפרופילים הציגו תמונה מושלמת של האדם וחלק היו מאוזנים. מעבר לכך, מחצית מהפרופילים הכילו פרטים אישיים ספציפיים על האדם, והיתר היו כלליים. הפרופילים המבוקשים ביותר היו, להפתעת החוקרים, אלה שהיו מאוזנים ושהכילו מידע ספציפי. פרופיל מוצלח הוא אפוא פרופיל חיובי, אבל לא בצורה מופרזת, ושכולל פרטים, לא הכללות (לכן ממליצים החוקרים למשל לכתוב איפה אתם עובדים ולא רק מה המקצוע שלכם). ככל שהפרופיל כולל יותר פרטים מהחיים, כאלה שניתן לבדוק ולקשר לאדם מציאותי, כך הוא נתפס כאמין ואמיתי יותר. אנשים משתמשים באתרי היכרויות לא כדי למצוא את האדם המושלם אלא את הזיווג המושלם, סיכמו החוקרים. וזיווג כזה הוא עם אדם שתופס את עצמו בצורה ריאלית, ושבאמת קיים.

ואולי זה לא שמנויי אתרי היכרויות מעדיפים אנשים אמיתיים, זה שאהבה מעדיפה אותם.

(פורסם לראשונה ב"מגזינה")

אהבות רבות יש בעולם, נבדלות זו מזו במושאיהן, בעוצמתן. "לאסקימוסים יש חמישים ושניים שמות לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות מספר דומה של שמות לאהבה". אבל יש לנו רק שם אחד. זהו אחד הבלבולים הגדולים של השפה.

בין שלל ביטויי האהבה, יש אחד נשגב, נשאף על-ידי כל. זוהי "אהבת האמת" (או "אההבה"). רוב האהבות אינן שלמות. הן מהולות גם ברגשות אחרים, בקנאה, בטינה, בשנאה. אהבה שלמה, מלאה, טוטלית, היא יקרת המציאות. אנשים צעירים, כתב ריינר מריה רילקה, מבולבלים ותועים באהבתם, בורחים לאחת מהקונבנציות הרבות שהחברה הציבה כמו מקלטים ציבוריים על הדרך הזו, המסוכנת מכל. "מכיוון שהחברה העדיפה להתייחס לחיי-האהבה כאל שעשוע, היא גם סיפקה להם צורה קלה, זולה, בטוחה, כמו ששעשועים-ציבוריים הנם".

אין כמעט אדם שחשב על אהבה ולא הגיע למסקנה דומה: אהבת אמת אינה דבר נפוץ. הרבה יותר פשוט להסתפק בשעשועים. אריך פרום כתב: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית, ושאת מקומה תפסו כמה צורות של פסבדו-אהבה שלאמיתו של דבר אינן אלא צורות שונות של התפוררות האהבה". והפילוסוף הבריטי סיימון מיי הבחין: "כולם צריכים אהבה, רבים מוצאים אותה, אך רק מעטים חיים אותה".

כמעט כל דבר משמעותי בחיינו אנחנו צריכים ללמוד לעשותו ומקדישים זמן ומאמצים רבים לשם כך. אבל לאהוב, כך נדמה, היא יכולת טבעית. לכן רבים נוטים להקל בה ראש. אבל אם אנו רוצים לא רק למצוא אהבה, אלא לחיות אהבה, נדרשים מאמצים אקטיביים. ניטשה הקביל את הדבר למוזיקה. הרי כל אדם, אם אינו חירש, מסוגל לקלוט צלילים. אבל באמת לשמוע זה כבר עניין אחר. הוא כתב: "תחילה חייב אתה בכלל ללמוד לשמוע צורה ומנגינה, שאזנך תייחד אותה מכלל הקולות, תתחום אותה ותבודד בבחינת יחידה חיה לעצמה; לאחר מכן נדרשים המאמץ והרצון הטוב לשאת אותה, למרות זרותה, יש ללמוד לנהוג באורך-רוח לגבי מבטה ומבעה, ובטוב-לב לגבי המוזר שבה: – ולבסוף מגיע הרגע, בו אנו כבר מורגלים בה, ומצפים לה, בו נרגיש, כי היתה חסרה לנו אילו נעדרה; מעתה היא מטילה ללא הרפיה את אוכפה ואת קסמה עלינו, ולא תאמר די עד שניהפך למאהביה הכנועים והנלהבים, שאינם מבקשים עוד מן העולם דבר טוב ממנה, ושוב ושוב אותה בלבד. – אך לא רק במוזיקה זו דרכנו: ממש כך למדנו לאהוב את כל הדברים, האהובים עלינו היום. בסופו של דבר יש שכר לרצוננו הטוב, לאורך רוחנו, להתחשבותנו, לטוב-לבנו כלפי העניין הזר, על-ידי כך שהוא מסיר לאט לאט את צעיפיו מעליו, ומופיע לעינינו כיופי חדש בל-יתואר: – זוהי הכרת התודה שלו על הכנסת האורחים שנהגנו בו. גם מי שאוהב את עצמו, על זו הדרך למד לאהוב: כי אין אחרת. גם את האהבה יש ללמוד".