אני מודה לך אלוהים על כה יום נפלא זה: על הנפשות הירקרקות הזונקות של העצים וחלום אמת כחול של שמיים; ועל כל דבר שהוא טבע שהוא אינסופי שהוא כן (אני שמַתִּי חי היום שוב, וזהו יום הולדתה של השמש; זהו יום ההולדת של חיים ושל אהבה ושל כנפיים: ושל ההתרחשות העליזה עד אין קץ שהיא הארץ) כיצד יוכל איזה טועם נוגע שומע רואה נושם רק – מורם מהלא של כל כלום – בן אנוש לפקפק בבל ישוער, בך? (כעת האוזניים של אוזניי מתעוררות ו כעת העיניים של עיניי פקוחות)
2
מכיוון שהרגש ראשון מי שמקדיש תשומת לב לתחביר הדברים לעולם לא ינשקך לגמרי; להיות לגמרי שוטה כשהאביב בעולם דמי מאשֵר, ונשיקות הן גורל טוב יותר מאשר חכמה גברת אני נשבע בשם כל הפרחים. אל תבכי – המחווה הכי טובה של מוחי היא פחותה מרטט עפעפייך שאומר אנו זה לזה: אז צחקי, נשענת לאחור בזרועותיי שכן החיים אינם פיסקה והמוות אני חושב הוא לא סוגריים
– – –
התרגום שלי, את המקור תמצאו כאן וכאן וכאן עוד תרגום שלי לשיר יפהפה של קאמינגס
1. להשתייך פרנץ קפקא לפליצה באואר: "אני משיב לאחד ממכתבייך, ואחר שוכב במיטה במראית עין שלווה, אך פעימות לבי מרעידות את כל גופי ואני ער אך לך. אני שייך לך; אין למעשה אף דרך אחרת לבטא זאת, וגם זו אינה חזקה דיה".
2. להיתקל, לזהות, לפעול "רק מתי מספר בעולם הזה הם ברי מזל מספיק כדי להיתקל בבני הזוג האמתיים שלהם – הדבר מחייב מידה שערורייתית של מזל כדי שיקרה, ואז את התבונה לזהות זאת, והאומץ לפעול. ניתן לצפות שרק למעטים יהיו כל אלה. היתר נאלצים להסתפק במה שיש". (קים סטנלי רובינסון)
3. ללוות
* בראיון מתוק אמר לאונרד כהן על השורות הללו שלו: "זהו הגרעין של שיר אהבה". (תרגום השיר: קובי מידן)
4. להתבונן "ההתבוננות היא לב לבה של האהבה שאינה חוטאת ברגשנות". (טַקַשי הירַאידֶה)
5. לחמוק "חמקנו לרגע ממלתעות הזמן – שזאת ההגדרה היחידה שאני מכיר לאושר". (אנדרו שון גריר)
6. למה צריך איני צריך אותך כדי להפוך אותי למאושר. אני צריך אותך כדי להפוך אותך למאושרת.
ק. ס. לואיס כתב כי ישנם שני סוגי אהבה. הוא כינה אותם 'אהבה-נזקקת' ו'אהבה-נותנת' (need-love, gift-love). גם לאברהם מאסלו היתה תפיסה דומה. אצלו נקראו שני סוגי האהבה 'אהבת-חסר' ו'אהבת-היוֹת' (deficiency-love, Being-love). אריך פרום חילק לאהבה ילדית ואהבה בוגרת. הוא כתב: "את האהבה הילדית מנחה העיקרון: 'אני אוהב מכיוון שאני אהוב'. האהבה הבוגרת אומרת: 'אני אהוב מכיוון שאני אוהב'. האהבה הלא בוגרת אומרת: 'אני אוהב אותך מכיוון שאני זקוק לך'. האהבה הבוגרת אומרת: 'אני זקוק לך מכיוון שאני אוהב אותך'".
אבל יש רק סוג אחד של אהבה. לאהוב ולהזדקק הם שני דברים נפרדים. גם מחקר נוירולוגי מראה שתחושת "צורך" ותחושת "אהבה" אינן קשורות באותם אזורים במוח ובאותם מעגלי נוירונים. להשתמש במישהו בשל הנזקקות שלנו יכול להיראות כמו אהבה, אבל זה עניין אחר.
אושו טען כי שימוש כזה מאפיין תשעים ותשעה אחוז ממערכות היחסים הזוגיות. גם אם השיעור נמוך יותר, רבים אכן מְבוֹסְסִים כל חייהם באהבה ילדית. הסיבה לכך היא שזהו האופן הראשוני של אהבה שאנו לומדים להכיר. כל תינוק אוהב את אמו, אך זוהי אהבה-נזקקת, אהבת-חסר. אהבת התינוק מוחלטת, אך הוא ייתן אותה לכל מי שיגן עליו, לכל מי שיספק את צרכיו (צרכים שכוללים לא רק הגנה ומזון, אלא גם את האהבה של האֵם). זהו שיעור האהבה הראשון שלמדנו, שיעור חשוב, אלא שלעתים קרובות הוא נותר היחיד. במקרים אלה, גם בבגרותו יחיה האדם בתחושת חסר ומשום כך לא יוכל באמת לתת, להיות, לאהוב. כל עוד הדגש הוא על מה אני מקבל בקשר, זו "אהבה" ילדית, אם הדגש עובר למה שאני נותן, זו אהבה בוגרת. אהבה.
* * *
שני שירים של ירמי קפלן מדגימים יפה את שני סוגי היחסים הללו (תודה למעין פופר)
קית' ריצ'רדס נשאל פעם בראיון מהו הדבר שהוא הכי אוהב ביחסים שלו עם מיק ג'אגר, ומה הוא חשב שעזר יותר מכל לתהליך היצירתי שלהם. הוא חייך למראיין ואמר: "חיכוך" (Friction).
שינוי, צמיחה רגשית, ריגוש מיני – מערבים חיכוך. אולם החיכוך אינו בהכרח נעים. הוא מוביל להתפתחות ולעתים לעונג אקסטטי, אבל אם הוא באמת חיכוכי, הוא גם מייצר חום שורף. אכן, ריבים מרים ומערערים הם חלק מכל סיפור אהבה. אולי אנשים רבים כדי לראות במה יכול הקשר לעמוד. כמו בחינה של תו תקן. לפני שאתה קושר את עצמך בחבל ומטפס על צוק נישא, תוודא היטב-היטב כמה משקל יכול החבל לשאת. הריב הוא בחינה כזו – בכמה זעם, קנאה, טינה, חרדה, שקיימים בכל אדם באשר הוא, יכולה לעמוד האהבה שישנה.
אך האהבה לא רק נושאת את המטען, היא גם מצמצמת אותו. על זה מבוסס הטיפול הנפשי. הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה המתעוררים מול בן-הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבי סכנה ארכאיים. מה שקורה לעתים קרובות בטיפול הוא שהמטופל משחזר (ביחסי ההעברה) בדיוק את אותם מצבים מראשית חייו, למעשה כדי להצליח להפריך את הסכנה – הפרכה אותה מאפשרת שמירת המטפל על עמדה אוהבת כלפיו, גם ברגעים הקשים ביותר.
דבר דומה קורה בקשר הזוגי. אנחנו משחזרים את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. אם לא נבטא את פחדינו העמוקים, ואם לא נפגין את התוקפנות שהפחדים הללו מייצרים – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב. היחסים אולי יישארו חביבים וחמימים, אך לא יותר. הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג אמר, שכישלון להכיר בתוקפנותנו הוא הגורם העיקרי לכך ש"יחסי אהבה עמוקים הופכים לקשר נעדר אהבה לחלוטין".
אחד הממצאים המדהימים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שאין בטבע קשרים אישיים ללא תוקפנות. מינים שאין בטבעם תוקפנות יוצרים תמיד קשרים נטולי מחויבות, ומזדווגים כאלמונים. המדען בעל פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות". תוקפנות היא תנאי הכרחי לאהבה. בלעדיה, לא תהיה אהבה. תוקפנות היא אחד הכלים העיקריים שיש לנו כדי לשמור על עצמנו. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים לגמרי, לתת לאחר, אשר לו כוח רב עלינו, להיכנס למרחב האינטימי ביותר שלנו. אם לא נחוש שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר.
Photo: Hidde Rensnick
במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. ב"אההבה" כתבתי: האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.
אני שוהה כעת בצפון איטליה, סמוך לעיירה הקטנה ארכּוֹ (Arco). בטיול לשם אתמול גיליתי שהמשורר ריינר מריה רילקה התגורר בעיירה ב-1898 וגם כתב כאן כמה שירים. אז הפוסט הזה הוא לכבודו, ולזכרו (אנחנו נמצאים בדיוק בין יום לידתו, 4 בדצמבר, ויום פטירתו, 29 בדצמבר).
רילקה (פורטרט של לאוניד פסטרנק)
ב"אההבה" כתבתי על התופעה הפיזיקלית של תהודה אקוסטית, בה צליל בתדירות מסוימת מביא לרטט של מיתר בעל תדירות תואמת בכלי נגינה המרוחק ממקור הצליל. שתי 'נשמות תאומות', הצעתי, מתנהגות באופן דומה. נשמה אחת משדרת גל מסוג כלשהו, השנייה קולטת אותו ומיתרי לבה נרעדים, שכן תדירות הגל הזה תואמת בדיוק למתח של מיתרים אלה.
רילקה הציע תפיסה דומה של אהבה. הוא עצמו ידע חיי אהבה לא פשוטים. הוא התאהב בלוּ אנדראס-סלומה הנשואה (שגם ניטשה ופרויד נישבו בקסמיה), וניהל איתה רומן שנמשך שלוש שנים. מאוחר יותר התאהב בפסלת קלרה ווסטהוף, שהיתה אף היא נשואה. הקשר עם ווסטהוף נמשך לכל אורך חייו, אולם היא לא הצליחה להתגרש מבעלה.
לו אנדראס-סלומה
למרות עמדותיו הספקניות, יש לרילקה שיר שנקרא, בפשטות הרבה ביותר, "שיר אהבה". רילקה ידע שלאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, זה דבר מפחיד מאין כמותו. הוא כתב שם לאהובתו כי היה רוצה לעצור את נִשמתו "לבל תיגע בנשמתך", לגונן על נשמתו במקום שקט וחשוך אשר "בִּרעוד מעמקייך לא ירעד". אך ברי לו שאם הקשר קשר אהבה הוא, אין הדבר אפשרי, שכן:
כל מה שנוגע בנו, בך ובי,
כורכנו יחד, כקשת שתביא
קול אחד ממיתרים שניים.
מה הכלי נמתחנו בו יחדיו?
מי הכנר שאנו בידיו?
הו שיר מתוק.
(מבוסס עלהתרגומים של משה הנעמי ושמעון זנדבנק; וכאן באנגלית – )
אני נושא את הלב שלך אתי(אני נושא אותו בלב שלי)אני אף פעם לא בלעדיו(לכל מקום שאני הולך את הולכת, יקירה שלי; וכל מה שנעשה על-ידי בלבד הוא מעשה שלך, יקרה שלי) איני מפחד משום גורל(שכן את הגורל שלי,מתוקה שלי)איני רוצה שום עולם(שכן יפה אַת עולם שלי,אמת שלי) ואַת מה שתמיד היתה משמעות של ירח וכל מה ששמש תמיד תשיר הוא אַת
הנה הסוד העמוק ביותר שאף אחד לא יודע (הנה השורש של השורש והניצן של הניצן והשמיים של השמיים של עץ שנקרא חיים; שגדֵל גבוה יותר ממה שנשמה יכולה לקוות או ששכל יכול למסֵך) וזה הפלא שמונע מהכוכבים להתערבב
"האחר מבסס אותי באמת: עם האחר בלבד אני חש כי אני 'אני'." (רולאן בארת)
אנחנו מחפשים את עצמנו, רוצים להיות מי שאנו, להיות אותנטיים. משמעות הדבר אינה בהכרח למצוא את הקריירה שתהלום את כשרוננו, או לבצע פעולות מסוימות שתואמות את אופיינו. הפילוסוף רוברט סולומון העיר כי כשאנו מדברים על "העצמי האמיתי" או על "להיות נאמנים לעצמנו" (being true to ourselves) פירוש הדבר לא אחת להיות נאמנים לדמות שלנו שמופיעה כשאנו עם אהובינו. יש לנו שלל דמויות – את זו שאנו מציגים בעבודה, זו שאנו מציגים למכרים שטחיים, או לשכן או לדודה. העצמי שאנחנו חושבים עליו כמייצג בצורה הכי מדויקת את מי שאנו הוא זה שמתגלה ברגעים האינטימיים ביותר – עצמי שמתאפיין בעדינות, ברגישות, בתשוקה, עצמי שמבטא עצמו בכנות גמורה.
שלל מחקרים תומכים בתפיסה זו. נראה שאהבה מוציאה תמיד את הטוב שבנו. פסיכולוגים מאוניברסיטת אמסטרדם למשל מצאו שכאשר אנחנו מאוהבים כל צורת המחשבה שלנו משתנה – והופכת יצירתית יותר. מחשבות האוהבים, נמצא בניסוי, מתאפיינות בתהליכי עיבוד קוגניטיביים-גלובליים, ולא בתהליכים אנליטיים-לוגיים (אשר מאפיינים, אגב, חשיבה על מין). החוקרים שיערו שאהבה רומנטית מעודדת פרספקטיבה לטווח ארוך, בשונה מתשוקה שמעודדת דווקא פרספקטיבה לטווח קצר. חשיבה גלובלית לטווח ארוך היא יצירתית יותר שכן היא מסייעת לעורר אסוציאציות רחוקות ולא צפויות.
האהבה משפיעה לא רק על החשיבה. גם מבחינה נפשית וגופנית אנחנו בשיאנו כשאנו מאוהבים. עוד ועוד מחקרים מראים שאהבה מגבירה את בריאותנו. תהליכים כימיים המקושרים לאהבה מפחיתים יתר לחץ דם (חיבוקים מומלצים במיוחד להשגת אפקט זה!), מקטינים מתח ודיכאון, ועשויים אפילו להביא להחלמה מהירה יותר של פצעים. מי שנמצא במערכת יחסים אוהבת גם מקבל החלטות טובות יותר עבור גופו – תזונתו בריאה יותר וסיכוייו לגמילה מעישון או שתיית אלכוהול גדלים. אין פלא שנמצא כי מאוהבים הם בסיכון נמוך בצורה משמעותית לחלות במחלות לב וריאה, סוכרת ואלצהיימר ותוחלת החיים שלהם גבוהה יותר.
יש האומרים שמה שמאפיין את האדם הוא היותו יוצר חושב, אחרים טוענים כי האדם הוא דווקא יצור משחק, או מדמיין, או מדבר. אבל כמו שכתב אוטו ויינינגר, "אדם הוא רק אז מכל הבחינות האדם עצמו, שעה שהוא אוהב". מכאן גם, המשיך, "מדוע הרבה אנשים מגיעים רק באהבה להכרת הקיום הפרטי שלהם, בעוד שעד אז לא היו חדורים ברעיון שהם בעלי נפש משלהם".
האהבה נותנת לעצמי האמיתי שלנו להתבטא, מבריאה ומחייה אותנו, מזכירה שיש לנו נפש. היא עושה אותנו מי שאנו, במלואנו. זו אחת ממתנותיה הגדולות, ואחת הסיבות למה אנחנו כל-כך אוהבים לאהוב ואוהבים את אהובינו. כפי שכתב המשורר רוי קרופט בשירו, שנקרא פשוט "אהבה":
אני אוהב אותך,
לא רק בגלל מי שאת,
אלא בגלל מי שאני
כשאני אתך.
אני אוהב אותך, לא רק בגלל מה שעשית מעצמך, אלא בגלל מה שאת עושה ממני. (התרגום שלי)
המאמר פורסם לראשונה בגיליון 200 של מגזין "נשים" תחת הכותרת "האחר הוא אני"
היום לפני 400 שנה נפטר ויליאם שייקספיר (והיום לפני 452 שנה נולד). במחזותיו ובשיריו הוא נגע בכל היבטי הקיום האנושי, וגם באהבה. הנה כמה נגיעות כאלה.
1.אהבה היא לא עניין פשוט. אם מדובר באהבת אמת, עליה להתמודד עם מכשולים, לגבור על קשיים –
Ay me! for aught that I ever could read
Could ever hear by tale or history
The course of true love never did run smooth. (Midsummer Night’s Dream)
2.אהבת אמת היא מעל לזמן, אין היא מתכהה, מתנוונת או משתנה יחד איתו –
Love’s not Time’s fool, though rosy lips and cheeks
Within his bending sickle’s compass come
Love alters not with his brief hours and weeks
But bears it out even to the edge of doom. (Sonnet 116)
3.אשף המילים ידע כי תקצר השפה מלתאר אהבה, שהרי המילים הן כלליות וכל אהבה היא ייחודית –
all hearts in love use their own tongues (Much Ado About Nothing)
… שהרי המילים הן מופשטות והאהבה דורשת מעשים –
Didst thou but know the inly touch of love
Thou wouldst as soon go kindle fire with snow
As seek to quench the fire of love with words. (Two Gentlemen of Verona)
4.ולבסוף, הפרדוקס הגדול של האהבה – ככל שנותנים ממנה יותר, יש יותר (רומיאו ויוליה)
שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה – לחג החירות
צילום: אוסטין באן
1
"התובענית מכל היא האהבה כי פִּשרָהּ הוא הטוב ביותר."(אוה קילפי)
2
ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בסיטואציות דומות בעתיד. כנראה שמה שההורמון עושה הוא לחזק את הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) או שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה).
יש כאן הסבר אפשרי למה אהבה היא כה תובענית, למה לעתים קרובות היא מפחידה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות ההורמון מופרש במידה מוגברת, ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. אנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב מאוד אך גם יהיו פגיעים מאוד.
3
אחד משיאי ליל הסדר הוא השיר "דיינו", שמתאר תהליך של התפתחות רוחנית אישית. בכל שלב מתמלא צורך אחר של האדם, עד לשלב האחרון, הגבוה ביותר, בו נבנה "בית הבחירה". אחרי שמילאנו צרכינו הנמוכים יותר – בנקמה, בממון, במזון, באדמה ואף בשבת ובתורה – מגיעים לדבר הגבוה ביותר, לאפשרות לבחור. יש שיאמרו שיכולת הבחירה מצויה בידי כל אדם בלי שום מאמץ, אלא שכאן הכוונה לבחירה חופשית לגמרי – חופשית מתכתיבים חברתיים, חופשית מתשוקות אנוכיות, חופשית מהשפעות של חינוך, חופשית מפחדים. זוהי יכולת נדירה. רק אם נצליח להיכנס ל"בית הבחירה" שבלבנו, נוכל לבחור באהבה שלמה, באההבה, למרות הפחדים, הלחצים, ההרגלים.
4
כדי להיות מסוגלים לבחור, צריך עזרה. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון אמר פעם: כדי שיחול שינוי נפשי, נדרשות שתי תודעות. אנחנו לא יכולים להשתנות לבדנו. כדי לנוע, להתפתח, להשתחרר מדפוסים מוקדמים, להיפתח לאפשרויות חדשות – אנחנו צריכים עוד מישהו. והוא אותנו.
5
"אהבה היא הימור, הימור פרוע, על חירות. לא שלי, חירותו של הזולת." (אוקטביו פאס)
6
אהבה חופשית היא אהבה שמבקשת חירות לא עבור עצמי, אלא עבור מושא אהבתי. המורה הטיבטי ג'האדו טולקו רינפוצ'ה אמר בביקורו בארץ שיש עומקים והיקפים שונים של אהבה. לרוב אהבה כרוכה בהיצמדות – אוהבים מישהו כי הוא עושה לנו טוב, כי הוא "שלנו" (בן זוג "שלי", ילד "שלי", מורה "שלי" וכו'). כלומר מעורב פה אינטרס עצמי. האינטרס העצמי הזה הוא ה"מצרַיִם", האזור הצר, שבו אנו כלואים ואשר את השחרור ממנו מסמלת ביהדות יציאת מצרים (ובבודהיזם ההתעוררות של הבודהא). סוג האהבה שרוצים לטפח הוא כזה שאין בו אינטרס כזה, כלומר זו אהבה שבה האוריינטציה היא אך ורק כלפי הזולת.
לאהבה החופשית, המלאה, יש מאפיין נוסף. לא רק שהיא מופנית רק כלפי האחר, גם היקף ה'אחרים' שהיא פונה אליהם גדול ככל הניתן. לא בכדי מופיע הציווי לאהוב את הגֵר לא פחות מ-36 פעמים בתורה. אבל כיצד ניתן למלא את הצו הזה, איך אפשר לאהוב ממש גם אנשים שאינם קרובים לנו? רינפוצ'ה אמר שאם נזהה בצורה עמוקה שכולם, כל בני-האדם וגם כל היצורים החיים, רוצים להיות מאושרים, שאף אחד לא רוצה לחוות ולו טיפת סבל, ושבדיוק כמוני כולם מבולבלים לגבי מה יוצר אושר, וכך, במקום ליצור אותו יוצרים עוד ועוד סבל – אם נזהה זאת ונהיה מודעים לכך בכל ישותנו, נוכל לטפח אהבה שאינה מוגבלת. זהו החופש הגדול ביותר.
7
בתחילת השנה נפטר דייוויד בואי. בשיר המופתי הזה (אותו כתב ביף רוז) הוא שר על החירות כמו שהוא מבין אותה – חירות מפחד, שמובילה לחופש הגדול ביותר, החופש לאהוב, בלב מלא.
מלאו לבכם באהבה היום
אל תשחקו את משחק הזמן
דברים שקרו אי פעם
קרו רק בראשכם
רק בראש – הוֹ, שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!
הכתובת על הקיר
חופשיים – כן! ותוכלו לדעת את הכל
אם תבחרו, רק זכרו
אוהבים אף פעם לא מפסידים
כי הם חופשיים ממחשבות
– לא טהורות
וממחשבות
– לא טובות
עדינות מנקה את הנשמה
אהבה מנקה את התודעה
והופכת אותה חופשיייית.
השמחה משתמחת
הדרקונים בדמדומים
העדינות בכל מקום
הפחד רק בראש
כן הוא רק בראש
פחד רק בראש
כן הוא רק בראש
אז שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!
רק תנאי אחד יש לה – שהאהבה שלי היא האהבה שלך. היא אחת.
והכי חשוב – תמיד להתחיל מחדש. לא, לא רק להתחיל מחדש, להיות מתחיל. הדבר הכי פשוט, הוא גם הקשה ביותר – תמיד לראות את הדברים כאילו זו הפעם הראשונה שאנו רואים אותם. בלז פסקל כתב: "כאשר אנחנו אוהבים בלהט, זהו תמיד חידוש לראות את האדם האהוב". אלתרמן הסתפק בשתי מילים, שמתארות במלואן את האהובה: "פתאומית לעד". ובואי שר, כן בואי שר: "אני מתחיל מוחלט" ומכאן גם – "אני אוהב אותך באופן מוחלט".
דברי אהבה 