בעולם הנוצרי מציינים היום את יום האהבה. זה קורה כאשר נראה שאנחנו נכנסים, שוב, לעידן שבו הכוחות המניעים העיקריים של רבים מאוד ברחבי העולם הם שנאה, אגואיזם, ביטול האחר – ולא אהבה. עננים כהים וקודרים מתחשרים. ובכל זאת, אהבה נותרת בשורש הדברים כולם. בשיחה שהיתה לי עם תומר אביטל ואמיר הררי ניסינו לדבר על כך. רוב השיחה נסב על הרמה הקוסמית המופשטת ביותר: מהו היקום, והאם ייתכן שיש לו תודעה? לקראת סוף השיחה, נקשרו הדברים לאהבה. מוזמנות ומוזמנים להקשיב לכל השיחה – נראה לי שהיא יצאה מעניינת. ואפשר גם לדלג לדקה ה-58:00, שם מתחיל שיח האהבה בצורה ישירה יותר.

האפי ולנטיינז

צילום: נאס"א

בפוסט הקודם כתבתי על מחקר מוח שניסה לזהות את הבסיס הפיזיולוגי של האהבה. למחקרים מסוג זה, ולמדע בכלל, מקום משמעותי בהבנתנו את העולם ותופעותיו. אולם לעתים המבט המדעי תופס את כל שדה הראייה, ודוחק ממנו נקודות הסתכלות אחרות, חשובות. כך גם בהקשר של אהבה. הפילוסוף הספרדי הנפלא חוסה אורטגה אי גאסט טען שהחשיבה המודרנית על אהבה איבדה את ההשראה הקוסמולוגית, שהיתה מקור להגות הקדומה. לאהבה יש היבטים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים, כתב, אבל יש לה גם היבט קוסמי, שנותן לה את "מעמדה בין איתני הטבע". הפילוסוף המשיך: "אל לנו לשכוח שתולדותיהן המגוונות של אהבותינו, על כל סיבוכיהן ומקריהן, כולן נובעות מאותה עוצמת-איתנים קוסמית אשר נפשנו הייחודית רק מנחה ומנהלת ומעצבת בדרכים שונות ומשונות. המנועים והטורבינות שאנו מניחים בתוך הזרם אינם צריכים להשכיח מאיתנו, שהעוצמה הראשונית של הזרם עצמו היא המניעה אותנו, ברוב מסתוריותה".

יש באהבה מסתורין. בשיחה עם המשוררת ואשת הרדיו ענת שרון-בלייס דיברנו עליו, וגם על כמה מכשולים בדרכה של האהבה. דיברנו גם על השירים של רומי, תפיסת האהבה הרדיקלית של פרויד, גאונות הלב של אתי הילסום והרומן שבעיניי מתאר בצורה השלמה ביותר את האהבה השלמה. מוזמנות ומוזמנים להקשיב.

ורד גלקטית, צילום: NASA, ESA, and the Hubble Heritage Team

המשורר ג'ון קיטס טבע את המושג "יכולת שלילית". יכולת זו, טען, היא מה שעושה אמן לדגול. וגם מה שמזין ומחזק את האהבה

לכל אדם יש צורך בוודאות ובתחושה של ביטחון. צורך זה הוא המקור לכל האמיתות, מערכות המחשבה, הפילוסופיות, האמונות. כל אלה הן הכרחיות ואוניברסליות, אבל כדי לחיות חיים עמוקים, ראויים, שלמים, צריך עוד משהו, צריך גם את ההיפך. המשורר ג'ון קיטס קרא להיפך הזה "יכולת שלילית". אם היכולת הרגילה, ה"חיובית", מאפשרת לחבר בין דברים, למצוא בהם פשר, לגבש רעיונות ולהאמין בהם, הרי שהיכולת השלילית מתנערת מכל עמדה ומערערת כל אמונה.

את המושג טבע קיטס במכתב שכתב בדצמבר 1817 לשני אחיו, ג'ורג' ותומאס. הוא הסביר שם שב"יכולת שלילית" כוונתו לאפשרות של אדם "לשהות באי-ודאות, מסתורין, ספקות" מבלי שהדבר יעורר בו מתח וישלח אותו לחפש עובדות או הסברים. זוהי יכולת לשאת את הכאב והבלבול של אי-הידיעה, במקום לכפות ודאויות על מציאות שהיא עמומה או מאתגרת מבחינה רגשית.

עבור קיטס, יכולת שלילית היא מה שהופך אמן לדגול. היא מאפשרת לאדם כמו לצאת מעורו, לחרוג מהגבולות הצרים של עצמיותו ושל שיפוטיו. ת"ס אליוט כתב ברוח זו: "התפתחות של אמן היא תהליך מתמיד של הקרבה עצמית, הכחדה מתמדת של אישיותו". זניחה מוחלטת של כל נטייה אישיותית, כל פילוסופיה, כל אמונה, מותירה את היופי כשיקול היחיד של היוצר.

היכולת השלילית חיונית לא רק בשדה היצירה. אפשר לומר שיכולת זו היא מה שתורות המזרח מכוונות אליו. כאשר מורה הזן שונריו סוזוקי כתב על אימון המדיטציה הוא טען שמטרת האימון היא לשמור על "שושין" (shoshin) או "תודעת המתחיל". בתודעת המתחיל יש תמיד אפשרויות רבות, כתב, בעוד שאצל המומחה יש מעטות. ככל שאנחנו יודעים יותר, כך מרחב הפעולה שלנו מצטמצם, כי הדבר ה"נכון" הופך ברור יותר. מדיטציה מכוונת לשמירה על תודעה ריקה וחקרנית, הסביר סוזוקי. רק כך אפשר לזהות את מה קורה, מה שבאמת ישנו.

המורה ההינדי שרי ניסרגדתה מהרג' אמר: "החלון הוא היעדר הקיר, והוא מאפשר לאוויר ולאור להיכנס כי הוא אינו". אפשר לומר שחלון הוא "יכולת שלילית" של קיר. איך נראה "חלון" בנפש? ניסרגדתה אמר: "אם תוכלו להישאר שקטים, נקיים מזיכרונות וציפיות, תוכלו לזהות את הדפוס רב היופי של ההתרחשויות".

כך הדבר גם ביחסי אהבה. בשיר האהבה היפהפה “Absolute Beginners” שר דיוויד בואי "אני מתחיל מוחלט", ומכאן גם "אני אוהב אותך באופן מוחלט". אין דרך אחרת לאהוב באמת. אם איננו מתחילים מוחלטים, הרי שבאהבתנו כרוך רעיון מסוים שיש לנו על האהוב, או פנטזיה על מי שנרצה שיהיה, שבאים על חשבון האהוב החי שמולנו. הפילוסוף בן המאה ה-17 בלז פסקל כתב: "כאשר אנחנו אוהבים בלהט, זהו תמיד חידוש לראות את האדם האהוב". אלתרמן הסתפק בשתי מילים, שמתארות בצורה הטובה ביותר את האהובה, כל אהובה שהיא: "פתאומית לעד". אם לא נראה את בן-הזוג בעיניים נקיות, סקרניות, כאדם שלם, מסתורי, שלעולם יישאר אחר, שמשתנה תמיד, האהבה תדעך.

הטקסט לקוח ממאמר שלי שפורסם היום ב"מוסף הארץ"

ט"ו באב הגיע, חג לאהבות.

בשבועיים האחרונים התראיינתי לשני פודקאסטים, דיברנו בעיקר על אהבה. השיחה עם רונה שפריר במסגרת "מסע בארץ פראית" היתה קצת יותר אישית, השיחה עם עירית שדות ב"מחוץ לקופסה – שעה על פסיכולוגיה" התמקדה בספר "אההבה" וכן במקומו של הטיפול הפסיכולוגי במציאת אהבה ובמקומה של אהבה בתוך הטיפול עצמו. מוזמנות ומוזמנים לשמוע.

ובהזדמנות זו, מי שמצויים בזוגיות ומוכנים להקדיש חמש דקות כדי לסייע גם לאחרים, בודדים, למצוא זוגיות ואהבה, מוזמנות.ים למלא את השאלון בקישור הבא. זהו חלק ממחקר שאני שותף לו, בו אנחנו מנסים למצוא דפוסים שמאפיינים זוגות, כדי להבין מה מחבר בין שני אנשים. אם נצליח בכך, הדבר ישמש להקמת מרחב להיכרויות עבור פנויים ופנויות, שיהיה עדין ואנושי. אחרי מילוי השאלון תקבלו קישור להעברה לבן או בת הזוג, כדי שימלאו גם כן. השאלון אנונימי לגמרי, די חביב נדמה לי והמטרה טובה.

ואגב פעולות של אהבה (כמו הקדשת כמה דקות כדי לעזור לאנשים אחרים, לא מוכרים), ציטוט קצר מ"אההבה", לרגל החג, והמצב, ובכלל:

"כדי לאהוב, כדי לגבור על החלק הלא-אוהב, יש לעשות פעולות של אהבה. אם עושים מעשי אהבה, תהיה אהבה. טעות היא לאדם להמתין לוודאות בהירה, בטרם יבטא אהבתו במעשים. אם יפעל וידבר באופן אוהב גם על סמך רגעים של רגש חם העולה בלבו – האהבה תגיע. וככל שימשיך לפעול כך – תוסיף ותגדל."

מה עושים עם החיים האלה? כל כך הרבה סבל, קושי, מכאוב, אכזבות. והסוף הרי ידוע מראש. איך מתמודדים? אלפי שנות ציביליזציה הולידו בגדול שתי תשובות. האחת היא לשפר. זו המטרה העליונה של תרבות המערב ושל המדע המודרני – לשכלל עוד ועוד, את הרפואה, את הפנאי, את הטכנולוגיה, כדי לנסות להפוך את החיים האלה לכמה שיותר ארוכים, מעניינים, נעימים. התשובה הגדולה השנייה היא להתעלם. זו המטרה הגדולה של הדתות – להקטין את חשיבותם של חיי היומיום תוך מתן דגש על משהו שמעבר ליומיומי, לאנושי, לארצי.

אבל יש גם דרך שלישית, צדדית, שלא מרבים לפסוע בה או לדבר בה – לקבל את החיים כמו שהם. לא להאמין במשהו שמעבר להם, לא לשאוף למשהו טוב יותר. פשוט להיות עם מה שיש. הגישה שהכי מזוהה עם התשובה הזו לבעיית החיים היא הזן.

סרטו של וים ונדרס, "ימים מושלמים", הוא ביטוי מזוקק של דרך הזן. הגיבור, היראימה (קוג'י יאקושו), הוא מנקה שירותים בטוקיו, שחי חיים של שגרה טוטלית. מדי יום הוא מתעורר באותה שעה לפני עלות השחר, שוטף פנים, גוזז את השפם, מצחצח שיניים, מנקה את אותם תאי שירותים, באותו אופן דקדקני, אוכל בהפסקת הצהריים את אותו הסנדוויץ' באותו הפארק. מה שעשוי להיראות משמים ועלוב הוא עולם ומלואו עבור הגיבור. אלה ימיו, והוא שמח בהם שמחה גדולה, נדירה. מבט עיניו, מדי בוקר כשהוא יוצא מפתח ביתו ורואה פיסת שמיים בינות לבניינים העלובים, מדי צהריים כשהוא מביט במשחק האור והצל בעלי העץ – הוא מבט של השתאות ורוממות רוח.

"הגוף כולו נטול אבק. אם כן, מדוע יש לשים מבטחנו באמצעי מירוק?", שאל מורה הזן דוגן. אם לא יוצרים הבחנה שיפוטית בין מלוכלך ונקי, בין המנה המעודנת במסעדה ובין הצואה שהיא הופכת לה, אין מקום לתרעומת, לאכזבה, לביקורת, אין מקום שאליו יכול לחדור סבל מיותר. "הדבר אינו נפרד מהמקום הזה ממש. מה הטעם לתור אחריו במרחק?", המשיך דוגן. את השלווה שאנו מייחלים לה, את השמחה, את הסיפוק, אפשר לחוות רק "כאן", ובתוכנו, אף פעם לא בחוויה, קשר, הישג, או מקום שנמצאים "במרחק", יהיו החוויה, הקשר ההישג או המקום מופלאים ונהדרים ככל שיהיו. זוהי טעותם החוזרת של בני האדם, וכך גם של זוגות רבים.

מאמר שלי על הסרט התפרסם היום ב"מוסף הארץ".

בתוך כל אחד מאתנו ישנו גרעין חיים, חיוּת, שהוא מקור כל השמחה והאהבה שלנו. נדמה לנו שאנחנו שמחים למשל כי משהו נעים ורצוי קרה, אך ההתרחשות הרצויה רק אפשרה לנו להיות מודעים לשמחה שקיימת בנו, שכן אלמלא היתה קיימת – כיצד היינו יכולים לחוש אותה? וכך גם עם אהבה.

בימינו מרובי ההסחות, רבים מתנתקים מגרעין החיוּת הפנימי הזה, וכך הופכים מנוכרים למי שהם. הדבר מוביל לאי-שקט, תחושת חוסר נחת חמקמקה, המלווה אותנו תדיר כמין רעש רקע שאיננו מזהים עוד. כדי לחפות על כך, כתב אקהרט טולה, אנשים מחפשים דרכים חיצוניות להשיב לעצמם את תחושת החיים. זה יכול להיות דרך התמכרות לנסיעות, לסרטים וסדרות, לסמים, לספורט, להימורים, לפורנוגרפיה, להופעות מוזיקה. אך האמצעי הכי בולט שבאמצעותו אנשים מנסים להחזיר לעצמם את תחושת החיים שאבדה להם, בלי שידעו שאבדה, בלי שידעו שהיא בכלל ישנה, הוא מערכות יחסים. אנחנו מחפשים בן או בת זוג כדי שיהפכו אותנו לשמחים, לחיים, לאוהבים. אבל שמחה וחיים ואהבה לא יכולים להגיע מבחוץ. משום כך מערכות יחסים שזו היתה המוטיבציה מאחוריהן במוקדם או במאוחר ידעכו, ישתבשו או יתפרקו.

כדי להיות נוכחים בקשר זוגי אוהב באמת, חייבים להימצא ראשית בקשר שכזה עם עצמנו. צריך לשמוח עם מי שאנו, לאוהב את מי שאנו, לחוש את השמחה של היותנו, לאהבהּ. לשם כך יש להתמודד עם אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו – בדידות. לא כאמצעי, לא כדי להתגבר עליה, כדי לצאת ממנה, אלא כדי לשהות בה, בשמחה. הרי להיות בן-אדם פירושו להיות בודד.

טעות היא לחשוב כי הבדידות מפרידה את האדם מן הכלל – מה שהיא עושה הוא לקדם את שלמותו של היחיד, את רגישותו ואת האנושיות שבו. כמובן, יש להבחין בין בדידות ובין ניכור. בעוד שבדידות חיונית כדי להיות ביחד, ניכור הוא האויב הגדול של היחד. בבדידות ניתן ללמוד את העצמי, להרחיבו, להתחבר אליו; ניכור לעומת זאת מתייחס לזולת – בצורה מרחיקה, מפרידה.

רילקה כתב למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כי את הכל יש ללמוד, וגם את האהבה. אך לימוד האהבה אינו נעשה בשלב ראשון בשניים, כפי שניתן היה לשער. "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם".

אנו זקוקים למניע כביר שכזה, שכן אין זה קל להיות לבד. אפילו לשם האהבה לא רבים מוכנים לעשות זאת. אם נהיה באמת לבד, נאלץ לראות דברים על עצמנו שאולי אנו מעדיפים להסתיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לחוות תחושות ורגשות שעד עתה הרחקנו וטשטשנו בהמולת ההמון. אך תחושות ורגשות אלה מתקיימים בתוכנו בלאו הכי, בין אם נכיר בהם ובין אם לאו. להכיר מוטב. אלבר קאמי כתב: "כשהאדם למד – ולא על הנייר – כיצד להישאר לבד עם סבלותיו, כיצד להתגבר על תשוקתו לברוח, להתגבר על האשליות שאחרים אולי חולקים, הרי שלא נותר לו עוד הרבה ללמוד".

אם נצליח ללמוד, אם נדע להתיידד עם עצמנו, עם כל הצדדים של מי שאנו, נוכל גם להיות בטוב, טוב עמוק, עם אחר. כדברי נתן זך: "כְּשֶׁבְּדִידוּת אֵינָהּ פַּחַד/ נוֹלֶדֶת שִׁירָה". רק אז.

הוגים ומשוררים יודעים מזה שנים את כוח הבדידות. רק בשנים האחרונות החלו מצטרפים אליהם גם מדענים. במוסף "הארץ" היום התפרסם ראיון שלי עם חוקרת כזו, שכתבה ספר בשם Solitude: The Science and Power of Being Alone.

אלה שתי המילים הכי שכיחות, בפער גדול מכל מילה אחרת, שהילד שלי, בן שנה וחצי, אומר. כמעט על כל דבר הוא אומר בהתלהבות "או פ'ם!"*. הוא אומר את זה על דברים מלהיבים (אבא מעיף אותו באוויר ותופס) אבל גם על דברים שגרתיים ביותר. אבא שופך גרגירי חומוס לקערה, מצחצח שיניים, עוזר לטפס על המתקן הקטן לאסלה, מקריא את "הזחל הרעב". או פ'ם! הקריאה הזו אינה בקשה או דרישה. אין בה היאחזות במה שהיה. לפעמים אנחנו חוזרים על מה שהיה שוב, לפעמים עוברים למשהו אחר. הוא לא מוחה. רק אומר, על מה שזה לא יהיה, או פ'ם!

הוא צודק. כל מה שקורה ראוי להודיה הגדולה הזו, ההודיה הגדולה ביותר שאפשרית להתרחשות – אשמח אם תקרי שוב. לא כי כל התרחשות היא מענגת או מעניינת, אלא כי היא ההתרחשות היחידה שישנה, היא מה שקורה. כל דבר אחר הוא רק פנטזיה.

לתינוק זה כנראה קל יחסית, לנו הרבה פחות. מורה הזן שונריו סוזוקי אמר שזו כל מטרת האימון במדיטציה: שמירה על shoshin, או "תודעת המתחיל". תודעת התינוק. בתודעה של המתחיל ושל התינוק יש אינספור אפשרויות, בזו של המומחה רק מעט. לכן כדאי תמיד לשמור על תודעה ריקה ופתוחה.

ועוד רמז אחד נתן סוזוקי. בתודעה של המתחיל אין לעולם מחשבה של "השגתי משהו". והרי מה יש להשיג, מעבר למה שישנו? אנחנו כאן, והכל הוא בדיוק כפי שהוא, ממילא. כשאין שום מחשבה על הישג, בשום מעשה שלנו, כלומר שום מחשבה על עצמי, אנחנו מתחילים אמיתיים.

וכמובן, כך גם באהבה. האהובה, לפי אלתרמן, היא "פִּתְאומִית לָעַד". או כמו שהמורה הגדול-קטן שלי מלמד: "אוֹ פַּ'ם!".

(* או בלשון מבוגרים: עוד פעם!)

והודעה: מחר, יום ראשון, 3.9.2023, ב-21:00, אתארח בערוץ היוטיוב של עדה מיכל ויינשטין, לשיחה על אהבה. מוזמנות.ים לצפות.

(על זוגיות בעולם הקוונטי)

בשבועיים האחרונים אחד הנושאים הכי חמים ברשתות החברתיות היה מוליכי-על. שינוי מרענן. הכרזה של קבוצת חוקרים מקוריאה לפיה הצליחה לפתח מוליך-על שעובד בטמפרטורת החדר הפכה לוויראלית וזכתה לעשות מיליוני צפיות ותגובות.

מוליכי-על הם חומרים רבי חשיבות, שכן החשמל זורם בהם ללא כל התנגדות כך שלא אובדת אנרגיה. אלא שכל מוליכי-העל הידועים היום פועלים בטמפרטורות קיפאון קיצוני של מינוס 130 מעלות ומטה. אם יתגלה מוליך-על שלא דורש קירור כזה יהיו לכך השלכות אדירות, על משק האנרגיה העולמי, על פיתוחים טכנולוגיים ואפילו על פיתוח תחבורה ציבורית מהירה להחריד. זה בצד הפרקטי (עליו אפשר לקרוא עליו בכתבה שלי על הנושא כאן). בצד המדעי-פואטי, מוליכות-על היא אחד הפלאים הגדולים של הטבע.

תנועה תמיד מערבת חיכוך ואובדן אנרגיה. תחשבו על מכונית שנוסעת במישור וצריך כל פעם ללחוץ על הגז, כי החיכוך עם הכביש מאט את תנועתה. אפילו אבן שנעה בחלל החיצון מתחככת בחלקיקי האור והאבק שיש שם ומאטה בשל כך. גם תנועה של אלקטרונים בחוטי חשמל יוצרת התנגדות, אפילו שמדובר בחלקיקים זעירים, בשל פגמים שקיימים תמיד בכל חומר, כולל החומר ממנו עשויים חוטי החשמל. האלקטרונים מתנגשים בפגמים האלה, והדבר גורם לחיכוך, לחימום ולאובדן של חלק מהאנרגיה. אבל במצב של מוליכות-על קורה משהו מיוחד מאוד, משהו שמשנה סדרי עולם.

אלקטרונים הם בעלי מטען שלילי, ולכן תמיד דוחים זה את זה. אבל במוליך-על, כך התגלה לפני כ-110 שנה, הם משנים את התנהגותם ויוצרים אינטראקציה מושכת שמסדרת את כל האלקטרונים במוליך-העל בזוגות. ומסתבר שכמו האדם, לא טוב היות האלקטרון לבדו.

כל צמד אלקטרונים במוליך-על הופך למעשה לחלקיק קוונטי אחד (הנקרא בוזון), שמתקיים במרחב מחייה שבו נעים שני האלקטרונים. בגלל הצפיפות בחומר, מערכות זוגיות אחרות נעות בחפיפה מסוימת למרחב הזה. החפיפות האלה מצטברות, וכאשר האלקטרונים נעים במוליך-העל, הם נעים כגל אחד הרמוני, שאותו קשה מאוד לשבור. בשל התנועה המשותפת, הפגמים בחומר אינם מצליחים להאט את האלקטרונים. דמיינו אדם בודד הולך ונתקל באבן גדולה על הדרך, לעומת רבבות אנשים שצועדים יחדיו ידיהם שלובות – האבן לא תפריע לגל הגדול. התנועה המשותפת של אלקטרונים בזוגות נותנת להם חסינות, והזרימה הופכת חופשית לחלוטין, נטולת מכשולים והתנגדויות.

כמה זה נפלא. אוסף של זוגות, המתאחדים למצב הרמוני-קולקטיבי. ודבר אינו יכול להיות להם למכשול.

בהזדמנות זו, וברוח זו, אני שמח להודיע שאחרי כמה חודשים שבהם הוא אזל מהמחסנים והחנויות, השבוע יצאה מהדורה שנייה של הספר "אההבה". אפשר לרכוש באתר הוצאת מטר (ואפילו ב-40% הנחה עכשיו).

"עד כה רק אמת אחת שאין עליה עוררין נאמרה על אהבה: 'היא מסתורין גדול'". כך כתב צ'כוב. בימים אלה, שמאופיינים בעיקר בשנאה, שהיא פשוטה ונגישה מאוד לנפש, אפשר לנצל את ט"ו באב כדי להתבונן באלטרנטיבה, שהיא עמוקה, חמקמקה. מסתורין גדול. "כל דבר אחר שנאמר על אהבה אינו מסקנה", המשיך צ'כוב, "אלא רק אמירה שמסכמת שאלות שנותרו ללא מענה. ההסבר שיתאים למקרה אחד אינו רלוונטי לתריסרי אחרים".

ויסלבה שימבורסקה כתבה ברוח דומה. נוכח זוגות רבים, אנשים שואלים את עצמם "מה היא מצאה בו? מה הוא מצא בה?". יש להניח שאלות כאלה בצד, אמרה המשוררת הפולנייה. "אהבה גדולה לעולם אינה ניתנת להצדקה". שימבורסקה המשילה את האהבה לעץ קטן שצומח באופן בלתי ברור על צלע צוק. "היכן הם שורשיו, ממה הוא ניזון, איזה נס מביא ללבלוב עליו הירוקים?", היא תהתה. "אבל הוא קיים והוא אכן ירוק – אין ספק אפוא שהוא מקבל את כל מה שהוא זקוק לו לשם קיומו".  

ט"ו באב שמח, מסתורי, נסי, אוהב