על תפיסת האהבה של יהודה עמיחי
היום מציינים מאה שנה להולדתו של יהודה עמיחי, מי שכתב כמה משירי האהבה היפים ביותר בשפה העברית, ובכלל. באחד מהשירים הוא מציג את מה שאפשר להבין כתפיסת עולמו, תפיסת אהבתו, תפיסת האדם שלו. השיר נקרא "עצות האהבה הטובה". וכך הוא מייעץ שם:
אַל תֹּאהַב
הָרְחוֹקוֹת. קַח לְךָ מִן הַקְּרוֹבוֹת,
כְּמוֹ שֶׁבַּיִת נָכוֹן לוֹקֵחַ לוֹ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם
שֶׁסָּבְלוֹ בַּקֹּר וְלָהֲטוּ בַּשֶּׁמֶשׁ וְנִצְרְבוּ.
קַח אֶת זוֹ עַם זֵר הַזָּהָב
סְבִיב הָאִישׁוֹן הָאָפֵל, שֶׁיֵּשׁ לָהּ
יְדִיעָה מְסֻיֶּמֶת עַל מוֹתְךָ. אֱהַב גַּם
בְּתוֹךְ הֶהָרוּס, כְּמוֹ הַדְּבַשׁ
בְּמַפֹּלֶת הָאַרְיֵה שֶׁל שִׁמְשׁוֹן.
העצה מעוררת תהיות. היא מתחילה בצורה סטנדרטית למדי – לקחת מישהי קרובה, מישהי דומה. אבל הנימוק לכך הוא שהיא סבלה בקור ונצרבה בשמש. עמיחי כמו אומר שיש לבחור ביודעין מישהי פגומה, ושפגמיה דומים לפגמיך (היא "מן הקרובות"). הוא ממשיך ומתאר את האהובה המומלצת: יש לה "זר זהב" אבל במרכזו אישון אפל. היא לא זוהרת ומאירה כולה. ומה חשוב שתדע עליך? רק את דבר סופיותך, מותך. ולבסוף מגיעה העצה החשובה ביותר: "אֱהַב גַּם בְּתוֹךְ הֶהָרוּס".
השיר מציג תפיסה אנטי-רומנטית לכאורה. האהובה למודת סבל, צרובה, במרכז הווייתה קיימת אפלה, ומה שהיא רואה בך הוא את הסופיות. האהבה הטובה היא זו שמתקיימת "בְּתוֹךְ הֶהָרוּס" – כי שם מתקיימים חיינו האמיתיים, כבני אדם שהם תמיד מוגבלים, פגומים, מצולקים. אין מקום אחר בו נוכל למצוא דבש.
ב"כאן תרבות" שודרה תוכנית לכבוד יום ההולדת המיוחד הזה של עמיחי, בהנחיית המשוררת ענת שרון בלאייס. לצד המשוררים רוני סומק ועומר ולדמן והעיתונאית אילת נגב זכיתי גם אני לדבר שם, על ארבעה שירי אהבה של עמיחי שאני אוהב במיוחד. מוזמנות.ים להאזין
דברי אהבה 