סיפור אהבה

נדמה שהסרט "סיפור נישואים" הוא בכלל סיפור גירושים. הוא לא

13baumbach-notebook1-articleLarge-v2

"סיפור נישואים", סרטו החדש של נואה באומבך, הוא סרט "חשוב", יצירה שמגדירה תקופה. לא בכדי זכה במספר הרב ביותר של מועמדויות בטקס גלובוס הזהב שיתקיים ביום ראשון הקרוב. הסרט נוגע בעצב הגדול של ימינו, ממחיש בחדות מייאשת כיצד ההחלטה של שני אנשים מאוהבים לדבוק זה בזה, שנחשבה תמיד למקור תקווה ונחמה, הפכה לעוד שלב בנסיגה הבלתי נמנעת לעבר פרידה ובגידה. מכאן הבחירה המוזרה לכאורה בשם הסרט, שכל כולו עוסק בהתרחקות ולא התקרבות, התרה ולא קשירה; כי זהו הסיפור של נישואים במאה ה-21: גירושים. במדינות כמו פורטוגל ובלגיה שיעור הגירושים דומה לאחוז התמיכה בביבי במרכז הליכוד, ואם היו נתונים על קבוצת האוכלוסייה המצומצמת של אנשי בוהמה בניו יורק אליה משתייכים באומבך וגרושתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, וגיבורי הסרט בני דמותם, במאי התיאטרון המבריק צ'רלי (אדם דרייבר) ואשתו השחקנית ניקול (סקרלט ג'והנסון), המספרים היו כנראה מתקרבים לתמיכה שהיה מקבל קים ג'ונג-און אילו חפץ להשתעשע בפריימריז.

Emily_Dickinson"שאהבה היא כל מה שיש, / הוא כל מה שאנו יודעים על אהבה. / זה מספיק", כתבה אמילי דיקינסון. היא גם כל מה שאנחנו צריכים, הוסיפו הביטלס. אך זה היה בעידן התמים שלפני אשלי מדיסון ויופורן, באמבלבי ו#גםאני. בימינו הפוליאמוריים נראה שהיא כל מה שאין, והדבר האחרון שאנחנו צריכים, אלא אם כן צרות אנו מחפשים.

אבל אפשר לראות את הסרט באור אחר לגמרי. לא חולשת האהבה מתוארת בו, אלא דווקא עוצמתה. הסרט נפתח בשמונה דקות מהרומנטיות ביותר שנראו על המסכים, שמונה דקות בהן מסביר הוא, על רקע סצנות מומתקות בהפרזה, מדוע הוא אוהב אותה ("היא מקשיבה באמת כשמישהו מדבר"), והיא מפרטת מדוע היא אוהבת אותו ("הוא בוכה בקלות בסרטים"). בסוף צמד המונולוגים הרומנטיים מתברר כי מי שיזם את שפיכת הלב הזו הוא מגשר ידידותי שמבקש להסדיר את גירושיהם. אולם כך אי-אפשר להתנתק. אהבה היא יצור עיקש במיוחד, כדי להכניע אותה צריך רוטוויילר רצחני, לא חבר חייכני. כמו עם קצבים, מטפלים סיעודיים או אנשי חברה קדישא, גם כאן דואגת המערכת שיהיה מי שיעשה את העבודה, המלוכלכת מכולן, חיסולה. "לפני שכל זה ייגמר אתה תשנא אותי", מחייך לצ'רלי תליין האהבה, עורך דינו. "פרקליט פלילי רואה אנשים רעים במיטבם, עו"ד לענייני אישות רואה אנשים טובים במרעם". התעריף ראוי: 950 דולר לשעה.

Yehuda_amichaiבאחת הסצנות בתחילת הסרט חוזרים צ'רלי וניקול הביתה ממסיבה. הבייביסיטר של בנם לא מצליחה לשלוט בעצמה ופולטת ביראה "אתם כל כך מושכים". הם אכן. זוהרים באהבתם. אז למה החליטו להיפרד? מדוע בחרו להבליט את צדדיהם המכוערים? השאלה לא מפסיקה לנקר בעת הצפייה בסרט. אולי העניין הוא שכפי שציין פרויד, "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". זה בלתי נסבל. וצ'רלי וניקול גם שונאים, בכל עוצמת ליבותיהם הגדולים. "כל יום אני מתעורר ומקווה שאת מתה!", צורח צ'רלי. "אם הייתי יכול להבטיח שהבן שלנו יהיה בסדר, הייתי מקווה שתחלי ואז תדרוס אותך מכונית ותמותי!". באמת, איך אפשר להיות עם מי שמרגישים כך כלפיו? כי רק עם מי שמרגישים כך כלפיו אפשר להיות, באמת להיות. יהודה עמיחי כתב: "אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, / בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק / בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים / וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן, / לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה".

זה לא קל. אנחנו רוצים לעשות עם בני זוגנו רק אהבה באהבה, ומוצאים את עצמנו בעוד ועוד סבבי לוחמה. אנשים זורקים יותר אבנים מאשר הם אוספים, כי זה מה שלמדו שעושים. הוריו האלכוהוליסטים של צ'רלי נהגו בו באלימות, אבא של ניקול היה גיי שחי בשקר עם אמהּ, וזו מצדה רודה בבנותיה בשתלטנות אימתנית (אפילו להיכנס לשירותים לבדה היא לא נותנת לניקול הבוגרת). "אתה מתנהג בדיוק כמו אבא שלך", מטריפה ניקול את דעתו של צ'רלי. "ואת בדיוק כמו אמא שלך!" הוא משיב בזעם, "וכמו אבא שלי! את גם כמו אמא שלי! את כל הדברים הרעים בכל האנשים האלה!".

קרל גוסטב יונג כתב: "כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג". קל יותר להרוס את הקשר מאשר לחקור את המציאות. אך אין בכך טעם רב. את ההבנה הפסיכולוגיסטית הזו אישר מחקר מרעיש שפורסם לפני מספר חודשים. חוקרים מאוניברסיטת אלברטה תשאלו בעקביות לאורך שמונה שנים קבוצה גדולה של אנשים לגבי מגוון היבטים בזוגיות שלהם. בסוף התקופה שלפו החוקרים מתוך הקבוצה הגדולה את אלה שהיו במהלכה בשני קשרים ממושכים. נמצא כי למרות הכאב הכרוך בפירוק ופרידה, והמאמץ הדרוש למציאת קשר חדש וייצובו – בשתי מערכות היחסים היו כל היבטי הזוגיות המשמעותיים זהים לחלוטין. במקום לעשות כביסה, רוב האנשים מחליפים תחתונים, אבל כמו בבדיחה הידועה – עם חיילים מהפלוגה השנייה.

דפוסים של קשרים מוקדמים נטמעים בנו, התחתונים המלוכלכים הופכים עור שני. הכרה בהם, ואז קילופם, דורשים אומץ ומאמץ גדולים. ניקול אמנם הולכת לטיפול, אבל במקום להתמודד שם עם עברה, היא משחזרת אותו – היא חולקת את המטפלת עם אמא שלה. צ'רלי עסוק גם הוא בדפוסים המנהלים אותו, ושוקע בביום מחזה על רצח אם ואב ("אלקטרה"). אך במקום לבער מקרבו את הדמויות המופנמות של הוריו, הוא משליך אותן על ניקול ומייחל למותה. כמו גיבור טרגי טוב הוא פוסע בעיוורון בנתיב האכזרי של שחזור המוביל לבגידה ביקרים לו והרס עצמי.

ברגע השיא של הסרט, צ'רלי מבין זאת. למעשה, ברגע הזה הסרט מפסיק להיות סרט, או "סיפור", והופך לשיר. צ'רלי יושב בבר עם חברי קבוצת התיאטרון שלו ומספר בלאות על תלאות הגירושים. לפתע נפרץ הנרטיב הריאליסטי. צ'רלי קם ממושבו, ניגש למיקרופון ומתחיל לשיר את "להיות חי" (Being Alive) של סטיבן סונדהיים. "מישהי שתחזיק אותי קרוב מדי", הוא שר בבוז ובזעם את שורות הפתיחה, "מישהי שתפגע בי עמוק מדי, מישהי שתשב בכיסאי, שתהרוס את שנתי". אלה הדברים שמיררו את חייו, מהם נמלט, במחיר כבד. השיר נמשך. אותה "מישהי" מעבירה גיהינום, מציפה באהבה, ותמיד נמצאת שם – "מפחדת כמותי, מלהיות חי". בסיום הוא מגיע לבית החוזר, המילים אותן מילים, אך הקללה הפכה תפילה: "החזיקי אותי קרוב מדי, פגעי בי עמוק מדי, שבי בכיסאי, הרסי את שנתי". לו, ולצופה, ברור שאין משהו גבוה יותר, נשאף יותר, מהקִרבה, מהפגיעה, מההרס, שפירושם חיים. צ'רלי נגאל.

אבל זה מאוחר מדי. ניקול מצאה בן זוג אחר. צ'רלי מגיע לבקר, והם בדרך למסיבת תחפושות, לבושים כמו הביטלס על עטיפת "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". זו סצנת הסיום, ובה מספר באומבך בפעם הראשונה בסרט את הסיפור של הנישואים, ולא של הגירושים. בפגישתה הראשונה עם עורכת דינה, פגישה ששלחה את בני הזוג למסע השקר המשפטי, אמרה ניקול בדמעות שאחרי שצפתה בסרט תיעודי על ג'ורג' הריסון היא חשבה לעצמה: "תכירי בזה. פשוט תכירי בזה. תהיי כמו אשתו של ג'ורג' הריסון. להיות רעיה ואם זה מספיק". אבל לא, זה לא מספיק. כי "אז קלטתי שאני לא זוכרת את שמה". למסיבה לובשת אִמהּ את החליפה האדומה, של הריסון, ניקול את הצהובה, החליפה של ג'ון לנון. איך קוראים לאשתו כולם זוכרים. "אהבה היא אמיתית, אמיתית היא אהבה", כתב ליוקו ג'ון.

the-beatles-sgt-peppers.jpg

לפני שעולות הכתוביות, ניקול-לנון שואלת את צ'רלי אם ירצה לקחת אליו את הנרי, בנם. זה לא הלילה שלי, הוא אומר, מופתע, אבל היא מוותרת ברצון. זהו הבן שהמאבק על המשמורת עליו מירר את חייהם, כילה כל כספם.

בשוט האחרון נראה צ'רלי מתרחק, הנרי הנם על כתפו. ניקול אצה אחריו, כורעת ברך, וקושרת את שרוך נעלו. האהבה שבה. בעצם, אף פעם לא עזבה.

– – –

פורסם ב"מוסף הארץ", 1.1.2020

 

דבּרוּ אהבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s