הַדִּבֵּר היחידי

כדי לשפוט פעולה, יש לדעת את המניע שלה. לעתים סטירה נועדה לחזק, ליטוף להחליש. אוגוסטינוס כתב: "זִכרו, גם לקוצים יש פרחים: ישנן פעולות שנראות אכזריות, אולם הן נעשות למען השגת משמעת ומוּנָעוֹת מאהבה". לכן, אמר, "אני נותן לכם אחת ולתמיד את הצו האחד, הקצר הזה: אהבו, ועשו מה שתרצו" (love, and do what you will).

זו התורה כולה. מי שמוּנע מאהבה, מעשיו יהיו טובים, יהיו אשר יהיו, מי שמנוּע מאהבה, מעשיו לא יהיו טובים, יהיו אשר יהיו. אין צורך בכל ציווי אחר. "אם אתם נאלמים דום, הֵאלמו דום מתוך אהבה. אם אתם זועקים, זעקו באהבה. אם אתם מענישים מישהו, הענישו מתוך אהבה. אם אתם חסים עליו, חוסו מתוך אהבה. תנו לשורש האהבה להיות בכם: דבר לא יוכל לצמוח ממנו, מלבד הטוב".

ואולי שני אלה, לאהוב ולעשות מה שרוצים, אינם דברים נפרדים. קשה לנו לאהוב, גם קשה לנו לעשות מה שאנו רוצים. נדמה לנו שאנו אוהבים, אולם אהבתנו מסתלפת בגלל עיסוק עצמי ומכשולים פנימיים; נדמה לנו שאנו עושים מה שאנו רוצים לעשותו, אולם רצוננו מסתלף על-ידי תכתיבים חברתיים או תפיסות ודפוסים שהפנמנו ושבמהותם זרים למי שאנו. אולי רק כשבאמת אוהבים, ניתן לעשות מה שבאמת רוצים לעשות; ואם עושים מה שרוצים – בהכרח אוהבים.

לעשות כרצוננו, בדיוק כמו לאהוב, היא עשייה גבוהה מאוד, לא משהו פחות-ערך, מובן-מאליו, נהנתני, עצלני. בקידוש נכתב: "שבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו". שבת היא סמל ליכולת להגיע למצב שבו אין פעולה, מצב שהוא על כן מעבר להשתנוּת ולשניוּת, מצב של שלמות ואחדות, התמזגות עם הכוליות – מעין מקבילה יהודית ל"נירוונה" הבודהיסטית. את האפשרות להגיע למצב זה הנחיל לנו האל בָּאהבה ובָּרצון, אהבת אמת ורצון אמת, שני הדברים הנעלים ביותר שאנו יכולים להשיג כבני אדם.

איך נראה אלוהים?

כשאנחנו מודים לאלוהים על שהנחיל לנו את היכולות לאהוב ולרצות – למי אנחנו מתכוונים? ובכלל, כל התפילות, הבקשות, התחנונים, וגם הכעסים, התסכולים, הספקות – כלפי מי בדיוק הם מופנים? זו שאלה שאין אפשרות לענות עליה, ובכל זאת, אוגוסטינוס נתן לה תשובה לא רעה בכלל. "אל תדמיינו את אלוהים על פי תשוקת עיניכם", אמר בהמשך "דרשת האהבה" שלו. אם נעשה כן, אחדים מאתנו ייצרו בעיני רוחם דמות ענקית, או משהו בעל מידה בל תשוער שממלא את כל החלל שאנו יכולים להעלות בדעתנו (בדומה לקרני האור שאנו רואים בעיני הגוף שלנו); אחרים יציירו לעצמם אדם קשיש ונכבד למראה. "אל תדמיינו אף אחד מהדברים הללו", הנחה אוגוסטינוס, "אם תראו את אלוהים, הנה מה שעליכם לדמיין: אלוהים הוא אהבה".

את מי אוהבים, ואיך?

ועוד מסר חשוב עולה מ"דרשת האהבה". הדבר כמעט מובן מאליו, ובכל זאת – אכתוב.

File:Saint Augustine by Philippe de Champaigne.jpg

אהבה פירושה קבלה מלאה של האהוב או האהובה, שנובעת מהיכרות עמוקה עם מי שהיא או הוא, והתמסרות לאושרה ורווחתה (אושרו ורווחתו). אולם יש לציין שקבלה מלאה אינה כוללת ולו קמצוץ של השפלה-עצמית, פסיביות או ביישנות. אהבה אינה מתפתחת מאיזה סוג של צייתנות עדינה, נרפית או חסרת מרץ ועניין. להפך, אמר אוגוסטינוס, אהבה תמיד להוטה לשפר, לתקן. האוהב מתענג על הטוב שבאהובה, אך אינו נמנע מתיקון מה שהוא מוצא לא טוב. אין פירוש הדבר שאינו אוהב את האהובה בשלמותה, בדיוק כמו שהיא; הוא אוהב אותה, אך לא את טעויותיה. בשפתו הדתית אמר אוגוסטינוס: "אלוהים יצר את האדם, אך האדם לבדו עשה את הטעות. אהבו את מה שעשה אלוהים, לא את מה שעשה האדם". אם האהוב שלכן שוגה, סוטה, מועד – תקנו, העירו, הוכיחו, אפילו בקנאות, מתוך אהבתו. איך נעשה תיקון שכזה? לפי אוגוסטינוס: בעוז, ולעתים אף בפראות, אולם בלא כל טינה או מרירות.

St. Augustine by Phillipe de Champaigne (1645-1650)
מודעות פרסומת

דבּרוּ אהבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s