בכל הקשור בביטוייה הפיזיים של האהבה, בחברה שלנו נוטים להתמקד באברי המין. אבל הדבר הסקסי יותר, האוהב יותר, המרגש יותר ומרתק יותר, הוא לא חיבור פין ופות, אלא פה ופה. אם את רוצה לדעת אם הוא באמת אוהב אותך – זה בנשיקה שלו.

שלמה המלך ידע זאת. את שיר השירים שלו, אותו קוראים בפסח, הוא פתח בשלוש המילים הללו: "ישקני מנשיקות פיהו". וזה לא שהמלך חשש לתאר איברים מוצנעים יותר. על הפסוק הזה דרשו כך: "שאין אהבה של דבקות רוח ברוח אלא נשיקה, ונשיקה היא בפה, שהוא מבוע הרוח ומוצאה, וכשמנשקים זה לזה מתדבקות הרוחות אלו באלו והיו לאחת, ואז אהבה אחת".

ד"ר ריצ'רד זלצר פִּרסם בשנות השבעים ספר על התנסויותיו כמנתח. בסיפור האחרון שם כתב על אישה צעירה שניתח בפניה כדי להסיר גידול מלחיה. למרות מאמציו הנואשים, לא יכול היה להימנע מלחתוך עצב זעיר, המפעיל את שרירי הפה. אחרי הסרת התחבושות נחשף פיה, מעוות בשיתוק מחריד. כך יראו מעתה פניה עד סוף חייה. זלצר תיאר את הרגע:

בעלה הצעיר נמצא בחדר. הוא עומד מצדה השני של המיטה ושניהם נראים שקועים באור מנורת הלילה, מנותקים ממני, חווים רגע פרטי. האישה הצעירה מדברת. "הפה שלי תמיד יהיה ככה?", היא שואלת.

"כן", אני אומר, "כך הוא יהיה. זה בגלל שהעצב נחתך".

היא מהנהנת, דוממת. אבל הגבר הצעיר מחייך. "זה מוצא חן בעיני", הוא אומר.

לפתע ברור לי מי הוא. אני מבין ומשפיל מבט. הגבר מתעלם מנוכחותי ומתכופף לנשקה. אני כה קרוב, שאני יכול לראות כיצד הוא מעקם את שפתיו כדי שיתאימו לאלה שלה, להראות לה שהנשיקה שלהם עדיין עובדת.

אני נזכר שהאלים הופיעו ביוון העתיקה כבני תמותה ועוצר את נשימתי.