שנה חדשה מתחילה היום. מה אפשר לאחל לקראתה, מלבד אהבה? ישנן שמחה, בריאות, הצלחה. אך כל אלה זמניות הן, חולפות. רק אהבה היא ממשית. או ליתר דיוק, רק אההבה. מי אינו מכיר אהבה שנגוזה? שתהיה אפוא שנה של אההבה.

אבל מהי אההבה? מהי אותה אהבת אמת, שלא תתפוגג כחלוף השנים או ההורמונים? שרק אותה יש טעם לאחל? זו שאלה חשובה. כולם רוצים אהבה כזו, אבל הדימוי שיש לנו ממנה הוא לרוב שטחי. ואם לא נדע מהו בדיוק שאנו רוצים – כיצד נשיגו? כיצד ישיגנו? את תשובתי המפורטת לשאלה אפשר למצוא בספר "אההבה", שנולד השנה (תשע שנים של כתיבה ואז עוד תשעה ירחי לידה היו לו, ובחודש התשיעי של שנת התשע"ה בא לעולם).

לקראת השנה החדשה, הנה עוד תיאור יפה של אותה אהבה שלמה, אידיאלית, מאת הפסיכואנליטיקאי מרטין ברגמן, שהלך לעולמו לא מכבר, בגיל 100:

אהבה אידיאלית היא חופשית משנאה, מרצון להשפיל ומקנאה. היחסים מבוססים על תיאום הדדי ותחושה מתמידה שבני הזוג מבינים זה את זה ורוחשים זה לזה הערכה ואהבה. האהוב נחווה כיחיד שביכולתו לגרום סיפוק, ללא צורך במושאי אהבה משלימים. רגשות כלפי מושאי אהבה קודמים הועברו בהצלחה אל מושא האהבה החדש, אך העברה זאת איננה כוללת את הצורך לחזור על אכזבות קודמות ולשחזר טראומות מן העבר. קיים איזון המאפשר לבן הזוג האחד לענות על צרכיו הבוגרים של בן הזוג האחר, תוך סיפוק צרכים שנותרו בלתי מסופקים בילדותו.

בן הזוג מצטייר כיחיד סגולה בעיני האוהב, אך אינו משמש מטרה לאידיאליזציה בלתי מציאותית במידה המביאה בהכרח לידי אכזבה. ההזדהות ההדדית משחקת תפקיד חשוב, אך אף לא אחד מבני הזוג מוותר על תחושת העצמי שלו למען האחר, כמו באהבה מזוכיסטית. בני הזוג דומים באישיותם ובתפיסת עולמם במידה רבה מכדי שהעולם החיצון יגרום לקונפליקטים תמידיים ביניהם. עם זאת, אין הם חווים את עצמם כתמונת מראה של בן הזוג.

יש באהבה האידיאלית תחושות סימביוטיות של התמזגות, התאחדות ועונג – אך הנאהבים אינם מוותרים על גבולות עצמי עצמאיים, חוץ מאשר בעת קיום יחסי מין. אין הם נסוגים לנקודה שבה גבולות העצמי משתבשים.

באהבה האידיאלית, עז הוא הסיפוק המיני ששיאו באורגזמה של שני השותפים. ההזדווגות המינית כרוכה ברגשי עדנה ורוך ובהתחשבות בבן-הזוג. משאלות פרה-גניטליות נחוות ברוח הרמונית, כשהן משוחררות מתוקפנות במהלך משחק האהבה.

האהבה שמעורר בן הזוג שמה סייג לאהבה עצמית יתרה. נאהבים כאלה שמחים ללמד זה את זה, אך הצורך ללמד אינו מרחיק לכת עד לצורך לשנות את האהוב כמו באהבת פיגמליון. אידיאליזציה, הזדהות ונסיגה אל הילדות שותפים כולם בחוויית האהבה בלי שיורשו לעבור גבול מסוים.

ניתן אפוא לראות כיצד האהבה האידיאלית מורכבת ממכלול גדול ורב גוני של משאלות, מאוויים וצרכים, סיכם ברגמן, והוסיף: המפתיע, על כן, איננו בכך שלעתים אין האהבה מגיעה לכלל האידיאל, אלא דווקא בכך שלמרות שפע המעצורים והמעקשים למיניהם, מצליחים נאהבים רבים להפוך את ההתאהבות למשהו המתקרב לאהבה האידילית.

מי ייתן ונצליח השנה.

נספח: סוגי האהבה לפי ברגמן
התאהבות
אהבה מזוכיסטית (בה מוותר אחד מבני הזוג על תחושת העצמי שלו למען האחר)
אהבה במשולש (אנשים שלא יכולים לאהוב שלא בתוך משולש)
אהבת פיגמליון (המשתקפת בצורך ליצור את בן-הזוג, על-ידי חינוכו, הדרכתו, שינוי לבושו, היגויו, התנהגותו וכו')
אהבה נרקיסיסטית (אוהבים את בן-הזוג כי הוא מייצג משהו בעצמי – זו יכולה להיות גם אהבה לילד "כשלוחה של ההורה")
אהבה הרמפרודיטית (הצורך הוא בהשלמה, להיות יחד עם בן-הזוג שני המינים גם יחד)
מיניות משוללת אהבה (מעניין שהוא מכליל אותה ברשימת האהבות)
אהבה מתלבטת (אנשים שחייבים תמיד עוד מושא אהבה, להתלבט עליו)
אהבה ראשונית ותלותית/אנקלטית (הצורך הוא שבן-הזוג יספק את כל הצרכים, בלי שיהיו לו כל דרישות משלו)
אהבה מאושרת, או "אידיאלית".