מה יותר חזק – הדחף לסקס או לאהבה?

שיחה עם מנהל מכון קינסי לחקר המיניות, ד"ר ג'סטין גרסיה

מחקרים אקדמיים מתקיימים לפעמים במקומות לא צפויים. פאראמפ, נוואדה, למשל. העיירה הקטנה, כשעה נסיעה מלאס וגאס, לא היתה אמורה לעניין מדענים – אלא שיש בה שני בתי בושת חוקיים. האנתרופולוג והביולוג האבולוציוני ד"ר ג'סטין גרסיה הגיע לשם במסגרת מחקרו על הנושא שכנראה אין מרכזי ממנו באבולוציה ובאנתרופולוגיה: סקס.

גרסיה בדק את דירוג הגולשים בגוגל ושם פעמיו לבורדל שקיבל את הציון הגבוה יותר. "במובן מסוים, זה נראה בדיוק כמו שאתה יכול לדמיין", סיפר לי גרסיה בשיחת וידיאו. "היה שם חדר שבו מכניסים אותך לכלוב ושמים עליך רצועה, חדר לעיסוי בשמן, חדרים למין עם נשים שונות".

את עיניו של גרסיה צד לוח עם הכותרת "תפריט". קטגוריית ה"ספיישלים" היתה מעניינת במיוחד. הופיעו שם משחקי תפקידים, מקלחת משותפת, מין בשלישייה עבור זוגות. אך תג המחיר הגבוה ביותר – 20 אלף דולר – היה לפריט עם שם מסתורי.

מה זה "לווייתן לבן?" שאל גרסיה את המארחת. גם שנים רבות של מחקר בתחום לא הכינו אותו לתשובתה: "אה, זו חוויית החברה (Girlfriend Experience)". היא ציינה שזהו הפריט המועדף על המהמרים הכבדים והוסיפה: "מין אגב הוא לא בהכרח חלק מזה".

הלווייתן הלבן השפיע עמוקות על תפיסתו של גרסיה, המכהן כמנהל הראשי של מכון קינסי לחקר מין, מגדר ורבייה. "הפריט היקר ביותר בבית בושת הוא לצאת לדייט", אומר החוקר בהשתאות. "לאכול יחד ארוחה, לשתות בקבוק או שניים של שמפניה, ולנהל שיחה. אנשים שזוכים בגדול בלאס וגאס מגיעים למקום הזה, והם לא משקיעים את הכסף שלהם באירוע מיני פרוע, אלא בחוויה עטופה באינטימיות. גם אם זו אינטימיות מזויפת ללילה אחד, שברור לך שאתה קונה אותה, זה עדיין הדבר שאנשים כמהים אליו יותר מכל".

גרסיה, 41, הגיע למכון קינסי כפוסט-דוקטורנט בעקבות מחקר שערך על האבולוציה של המונוגמיה. נקודת המבט שלו היתה שמונוגמיה מושפעת משני דחפים, שכל אחד מהם התפתח תחת לחצים אבולוציוניים שונים ומפעיל אזורים אחרים במוח. הראשון הוא הדחף המיני המוכר היטב, שנחשב לרוב למניע האבולוציוני החזק ביותר שמאחורי מערכות יחסים – שמטרתן בסופו של דבר עידוד הזדווגות שחיונית להישרדות המין. דחף זה מכוון לחידוש וגיוון מיני. אך ישנו דחף נוסף, שגרסיה מכנה "דחף לאינטימיות". דחף זה, שגרסיה אומר שהוא חזק הרבה יותר מכפי שהורגלנו לחשוב, נוצר מתוך הלחץ האבולוציוני לשמר קשר זוגי ארוך טווח בעיקר לצורך גידול משותף של ילדים אנושיים שמגיעים לעולם חסרי ישע ונותרים כאלה לאורך שנים רבות.

הדרמה של הקיום האנושי נובעת מכך שכל אחד מהדחפים מושך לכיוון שונה. הדחף לאינטימיות יוצר יכולת ותשוקה יוצאי דופן ליצירת קשר זוגי עם אדם אחד נוסף, שנמשך לעתים קרובות חיים שלמים. גרסיה קורא לכך "מונוגמיה חברתית". אלא שבגלל הדחף המיני בני אדם לא מחווטים למונוגמיה מינית. אם שני הדחפים מסונכרנים, אנו חווים אהבה ותשוקה כמו שמבטיחים המשוררים. אבל כאשר הם מתנגשים נחווה אכזבה, חוסר סיפוק, שברון לב.

האנושות נמצאת היום על ספו של "משבר אינטימיות", כותב גרסיה בספרו החדש, The Intimate Animal. אין להקל בכך ראש. לדבריו, המשבר עשוי לחולל שינוי אבולוציוני – לא פחות. "העולם הטכנולוגי והחברתי שבו התפתחו בני האדם עובר שינוי מהיר וחסר תקדים, וחיי האהבה והמיניות שלנו עשויים להשתנות יחד איתו", טוען החוקר.

ספרות מחקרית ענפה עוסקת במגפת הבדידות במערב. כמו שגרסיה מציין: קרוב ל-40% מהאוכלוסייה הבוגרת בארה"ב היא של רווקים – יותר מ-120 מיליון אנשים. נתון כזה לא מוכר לדבריו מאף חברה אחרת בהיסטוריה (אם כי ישנן חברות מתועשות נוספות שמפגינות מגמה דומה). אך לפי גרסיה, מגפת הבדידות היא משנית ביחס למשבר האינטימיות.

"כשמסתכלים על הנתונים, מתגלה שהרשתות החברתיות שלנו גדולות יותר משל אבותינו", אומר גרסיה. "הבעיה היא של היעדר קשרים עמוקים ואיכותיים בתוך הרשתות האלה. אינטימיות פירושה שמישהו ממש רוצה להכיר אותך ולהיות שם בשבילך ואתה רוצה להיות שם בשבילו. כפרימטים חברתיים זה מה שאנחנו צריכים. אנחנו יותר מחוברים מאי-פעם, אבל איכות הקשרים שלנו נחלשה. הטכנולוגיה שיצרנו כדי לייעל את חיינו מסיחה אותנו מהקשרים החברתיים שאנחנו צריכים כדי לשגשג".

***

לאורך כשמונה עשורים של פעילות ביסס מכון קינסי את מעמדו והוא נחשב לאחד המוסדות המובילים בעולם לחקר מין ומערכות יחסים, אם לא החשוב שבהם.

איך אתם עושים את המחקר? זה לא תחום פשוט.

"אנחנו משתמשים במגוון רחב של שיטות – עושים ראיונות וסקרים מקוונים וכן סריקות מוח או בדיקות הורמונליות או ביולוגיות שנעשות קרוב לפעילות המינית".

ואנשים משתפים עם זה פעולה?

"באחד המחקרים הלכנו למועדוני מין ולקחנו מאנשים דגימות רוק. אני הולך עם צידנית קטנה עם קרח, מגיש להם כוס, מבקש שירקו לתוכה ומכניס לצידנית. אחר כך מראיינים את האנשים. לא כולם מסכימים, אבל חלק כן. אני אומר שאני ממכון קינסי, זה עוזר".

אתה תופס אנשים באמצע בילוי מיני, והם יושבים ומספרים לך דברים? זה די מדהים.

"אחד הראיונות שהכי זכורים לי היה עם זוג שהגיע למועדון מין. הם היו נשואים 12 שנה. כשראיינתי אותם, הם השלימו זה את המשפטים של זה. ואז הם סיפרו לי מתי פתחו את מערכת היחסים שלהם ולמה, ואת השמחה שהם מפיקים מזה. זה היה מפתיע גם עבורי כחוקר. במשך הרבה זמן התפיסה הרווחת היתה שזוגות עם מערכות יחסים פתוחות סובלים מאיזשהו חסר בקשר שלהם. ואני זוכר שחשבתי: לזוג הזה לא חסר דבר. הם פשוט בנו את חיי המין שלהם בצורה שונה".

גרסיה מציין שסקרים מעלים כי הפנטזיה המינית הפופולרית ביותר היא מין בשלישייה – לעתים קרובות עם בן הזוג העיקרי ואדם נוסף. עם זאת, הכנסת אנשים נוספים לתוך הקשר הזוגי, גם אם בהסכמה, אינה פשוטה לרוב האנשים – בין אם מדובר ללילה אחד או לאורך זמן.

מחקר מהמעבדה של גרסיה מצא שכאחד מחמישה רווקים בוגרים בארה"ב היה מעורב בקשר לא מונוגמי בהסכמה. עם זאת, כאשר נבדק כמה אנשים נמצאים כעת בקשר כזה, השיעור ירד לפחות מאחד מעשרה, דבר המרמז לדברי גרסיה שיותר אנשים מנסים קשרים כאלה מאשר מחזיקים בהם לאורך זמן.

עבור רוב האנשים הקשרים האלה לא עובדים, כי המוח שלנו לא מותאם לייצר אינטימיות עם יותר מבן זוג אחד בכל זמן נתון, מסביר גרסיה. גם הנורמות החברתיות ברוב התרבויות מקשות על קיום קשרים כאלה. עם זאת, הוא מדגיש, יש גם לא מעט אנשים, כמו הזוג שראיין, שעבורם קשרים כאלה עובדים מצוין.

מה אתה חוקר כעת?

"יש לי תיאוריה לפיה אם אי-פעם אהבת מישהו, חלק מהאהבה הזו תמיד נשאר איתך – גם אם נפרדת, התגרשת, התאהבת באדם אחר. אני חושב שאהבה רומנטית היא חוויה פסיכולוגית וביולוגית כל כך עוצמתית, שהיא משאירה חותם, מעין 'צלקת בתודעה'. אז אני מכניס אנשים לסורק מוח כדי לבדוק את זה, בעיקר אנשים מבוגרים שנמצאים זמן רב בתוך קשר רומנטי. אני מבקש מהם לחשוב על אהבתם הראשונה ואז על אהבתם הנוכחית – ובודק מה קורה במוח".

תחום מחקר אחר במכון נוגע למיניות והזדקנות. כצפוי, מחקרים מצאו שעם הגיל תדירות המין יורדת בממוצע. עם זאת, התגלה שעיקר הירידה אינו קשור להזדקנות באופן ישיר, אלא לשימוש בתרופות, במיוחד תרופות לבעיות לב וכלי דם. עוד ממצא שגרסיה מספר עליו הוא שבעוד אצל גברים ניכרת עם הגיל ירידה בתדירות ועלייה בהפרעות בתפקוד המיני, הרי שאצל נשים שביעות הרצון המינית וכמות האורגזמות דווקא עולה לאחר גיל המעבר. "זה מפתיע, כי גם אצלן בכל זאת יש עלייה בבעיות מיניות. מה שאנחנו חושבים שקורה הוא שדווקא בגלל בעיות שמופיעות עם הגיל, כמו הצרות דפנות הנרתיק ויובש מוגבר, יותר נשים עוסקות במין אוראלי, בגירוי ידני ובאוננות, תוך שימוש בחומרי סיכה. במובנים מסוימים, השינויים בגוף אילצו אותן להתחיל לעשות דברים שידוע שתורמים לשביעות רצון מינית בכל שלב בחיים".

אחד הראיונות שערך גרסיה במהלך כתיבת הספר היה עם אישה בת 77, שקיימה יחסי מין עם בן זוגה מדי יום. "נכון שכאשר אנחנו מזדקנים, התשוקה והאינטימיות נראים אחרת, אבל יש גם הרבה עדויות לכך שאהבה ומיניות נשארות חשובות מאוד גם בגיל מבוגר", הוא אומר. "אולי התדירות שונה, אולי יש לך ירך פגועה וצריך להשתמש בתנוחות אחרות. אבל זו המשמעות של אינטימיות: שחוקרים את זה יחד, מוצאים יחד דרכים להזדקן ולהמשיך להתחבר רומנטית ומינית. הטבע רוצה שנמשיך לקיים יחסי מין גם אחרי תום תקופת הרבייה. אגב, כך קורה גם אצל גורילות".

השיחה עם גרסיה מנוקדת בדוגמאות כאלה. זהו חלק מייחודו בתחום שרוב העוסקים בו הם פסיכולוגים וסוציולוגים. "הרקע שלי עוזר לי לחשוב מאיפה מגיעות המוטיבציות למין ולאינטימיות ואיך הן מתממשות בפועל", הוא אומר.

ההערכה היא שמונוגמיה חברתית הופיעה לראשונה לפני כ-4 מיליון שנים בקרב מינים שהובילו להתפתחות האדם. מאז התרחשו שינויים עצומים בפיזיולוגיה, בסביבה ובאורח החיים, ובכל זאת גרסיה מוצא גם קווי דמיון רציפים בינינו ובין אבותינו ואמהותינו הקדמונים. "האבולוציה של קשרים זוגיים מונוגמיים היא שאפשרה למין שלנו להתמודד עם חוסר הוודאות של העולם והסביבה", הוא אומר. "יש לך מעין מנכ"ל-שותף, שמלווה אותך בסערות החיים. בני הזוג יכולים להישען זה על היכולות, המשאבים והידע של זה. לאשתי ולי נולד בן לפני חצי שנה, ואתה מגלה שלפעמים אחד מכם טוב יותר בהחלפת חיתולים, והשני טוב יותר בהכנת בקבוקים. הרעיון הוא שיש שניים ולכל אחד חוזקות שונות שאפשר להביא לידי ביטוי. אני חושב שזה חלק ממה שאִפשר למין שלנו לשלוט בעולם – עצם קיומן של השותפויות האלה. רק כ-3 עד 5 אחוז מהיונקים יוצרים קשרים זוגיים אינטנסיביים כאלה".

העבר האבולוציוני משפיע גם על האופן בו אנו מקיימים יחסי מין. המונוגמיה החברתית הופיעה בערך באותו זמן בו החלו הומינינים מוקדמים ללכת על שתיים – תכונה שגם היא עודדה אינטימיות, באופן מעט מפתיע. בזכות השינוי הפיזיולוגי הזה, יחסי מין פנים-אל-פנים הפכו לאפשריים – דבר נדיר אצל יונקים. תנוחה כזו מאפשרת להביט בעיניו של בן הזוג, להחזיק את פניו, לנשק אותו.

על פי נתונים מחקריים, יותר מחצי מהאנושות מקיימת יחסי מין פנים-אל-פנים באופן קבוע – גם אם זו לא בהכרח התנוחה הבלעדית. "העובדה שהאנטומיה האנושית מאפשרת לנו לעשות זאת, בהתבסס על המיקום של ידינו, פנינו ואברי המין שלנו, מלמדת שבני אדם התפתחו באבולוציה לקיים יחסי מין לא רק לרבייה אלא גם בחיפוש אחר אינטימיות ושימור מערכות יחסים", אומר גרסיה. אפשר לומר אפוא שאנחנו מקיימים יחסי מין כדי להיקשר זה לזה, ונקשרים זה לזה כדי שנוכל לקיים יחסי מין.

***

בתהליך האבולוציוני בן מיליוני השנים של התפתחות האינטימיות האנושית היו שתי נקודות מפנה דרמטיות. הראשונה התרחשה לפני 12 אלף שנים, במהפכה החקלאית. האפשרות לצבור מזון ורכוש הובילה ליצירת דפוסי זוגיות שנועדו לשמר את ההון במשפחה – דבר ששינה מן היסוד הרגלי חיזור ויצירת קשרים.

המפנה השני התרחש לפני הרף עין במונחים אבולוציוניים – הופעת האינטרנט שינתה שוב את האופן בו בני אדם מוצאים בני זוג. בעוד שציידים-לקטים בחרו בן זוג מתוך קהילה קטנה של אנשים שהכירו, וגם בחברות החקלאיות הבחירה היתה מתוך קבוצה מוגבלת, הרי שהיום ניתן לבחור מתוך קבוצה כמעט אינסופית של זרים. השינויים אינם טובים או רעים, מדגיש גרסיה. הנקודה החשובה היא שהומו ספיינס פשוט לא התפתח כדי להתמודד עם האתגרים של ימינו.

איפה אתה רואה את הפער הגדול ביותר בין האופן שבו התפתחנו לאורך האבולוציה ובין חיינו כיום?

"בני אדם תמיד התמודדו עם מתח ואתגרים, למשל סביב השגת מזון או התגוננות מפני טורפים. אבל בעולם של ימינו יש תופעה יוצאת דופן: אנחנו חשופים למה שקורה בכל מקום. אנחנו מודאגים ממה שקורה במזרח התיכון, בסין, ברוסיה, בוונצואלה. אנחנו חושבים על מלחמות, פוליטיקה, כלכלה, סביבה, שואלים אם נכון להביא ילדים לעולם כזה. כביולוג וכאנתרופולוג, אני חושב במונחים של התאמות לסביבה בה אנחנו חיים. וברגע הנוכחי אנחנו חווים רמה מתמשכת של איום נמוך. הפיזיולוגיה שלנו, מערכת העצבים שלנו, חוות שוב ושוב מצבי איום – גם אם לא קיצוניים – בתחומים רבים".

מה ההשלכות של הימצאות במצב איום כרוני?

"בהקשר של מה שאני חוקר, הימצאות במצב של איום לא מעודדת חיבור. אפשר לחשוב על זה כך: לא תראה שתי אנטילופות מזדווגות מול אריה בסוואנה. אנחנו לא עוצרים להתנשק בבניין בוער. מצב של איום לא מתאים לחברתיות או מיניות. כשכולנו חיים תחת שכבה קבועה של איום בעוצמה נמוכה, האנרגיה שלנו מופנית באופן מתמשך לדריכות ותגובה, ולא לחיבור. תחשוב מתי בפעם האחרונה היה לך זמן לשבת עם חבר שעתיים לקפה, לשיחה נינוחה. זה כמעט נהיה קשה לדמיין דבר כזה ברגע הנוכחי. אבל זה בדיוק מה שהמין שלנו צריך".

כאן בישראל רמת האיום היא לפעמים גבוהה מאוד, לא רק איום נמוך כרוני. מה אתה ממליץ לעשות במצבים כאלה?

"זה באמת אתגר גדול, כי קשרים אינטימיים הם מה שיכול לעזור להתמודד עם טראומה, אבל בעוצמה כזו של איום קשה להתמקד בהם. אני חושב שדווקא כאן אפשר לנסות לקחת שליטה מסוימת על הביולוגיה והפסיכולוגיה שלנו, וברגעים שבהם זה מתאפשר לתת ערך ממשי לקשרים חברתיים ולמערכות יחסים. לפנות לחברים, להזכיר להם שאתה שם בשבילם, שאתה חושב עליהם. או כשהאזעקה נשמעת, לפנות לבן הזוג, לחבק ולומר: אני אוהב אותך, אכפת לי ממך, אנחנו נעבור את זה יחד. קל מאוד להיסחף לתוך שגרה או לתוך פחד, אבל דווקא הרגעים האלה יכולים להפוך להזדמנויות לווסת את מערכת העצבים שלנו עם בני הזוג שלנו. זה קריטי עבורנו, בתור מי ששייכים למין חברתי".

ומה עם מי שרצים בדד למקלט או לממ"ד? גם כאן לגרסיה יש לא מעט לתרום. מלבד ניהול מכון קינסי, הוא גם היועץ המדעי הראשי של ענקית הדייטינג Match, שמחזיקה ב-45 מותגים, בהם טינדר, הינג' ואוקיי קיופיד.

בעולם משתמשים באפליקציות היכרויות יותר מ-350 מיליון אנשים מדי שנה, אומר גרסיה. בשנים האחרונות חל גידול במספר המשתמשים באסיה ובאפריקה, וכן בקרב אנשים מעל גיל 50. צעירים במדינות מתועשות דווקא הופכים פחות ופחות נלהבים. אחת הסיבות היא שהזמן שהם מקדישים לגלילה באפליקציות גדול בהרבה מזה שבו הם פוגשים בפועל בני זוג אפשריים.

גם כאן, השפע העצום משבש מערכות שהתפתחו לאורך מאות אלפי שנים. מחקר שגרסיה מזכיר מצא כי הן גברים והן נשים מכוונים באפליקציות לבני זוג הנתפסים כאטרקטיביים מהם בכ-25% בממוצע (ציון האטרקטיביות חושב לפי היחס בין מספר ההודעות שאדם קיבל לעומת המספר ששלח, תוך שקלול האטרקטיביות של השולח והנמען). כאשר מחפשים בן זוג מתוך קבוצה מוגבלת, כפי שהיה לכל אורך ההיסטוריה האנושית, יש הגיון לשאוף למישהו אטרקטיבי ממך. אם זה לא ילך – נתפשר. אבל כאשר תמיד יש עוד מישהו אטרקטיבי להפליא שאפשר לנסות להרשים – התוצאה יכולה להיות בדידות ממושכת.

במסגרת עבודתו עם קבוצת Match עורך גרסיה סקר שנתי בו נשאלים 5,000 רווקים בארה"ב על עמדות והתנהגויות ביחס לאהבה, מין ומערכות יחסים. מהסקר עולה שכמחצית מהסינגלים חושבים שהטכנולוגיה הפכה את תהליך מציאת בן זוג לקשה יותר מכפי שהיה בעבר. ככל שגיל הנשאל צעיר יותר, כך עולה הסיכוי שיחוש כך.

טענה רווחת היא שהצעירים היום פחות מתעניינים בסקס ובקשרים זוגיים. לפי הסקר הלאומי לצמיחה משפחתית האמריקאי (National Survey of Family Growth) שנערך ב-2023, 35% מהגברים בגילאי 22 עד 34 לא קיימו יחסי מין בשלושת החודשים האחרונים, זאת לעומת 20% ב-2015. אצל נשים השיעור עלה מ-21% ל-31%. לפי סקר אחר, 74% מהנשים הרווקות ו-64% מהגברים הרווקים בגילאים אלה לא יצאו כלל לדייט בשנה האחרונה, או יצאו לדייטים בודדים.

גרסיה אינו סבור שהנתונים מעידים על כך שצעירים "אלרגיים" לאינטימיות מינית, אלא להיפך – רובם דווקא מעריכים אותה יותר מתמיד. הם זהירים יותר בכל הנוגע להיקשרות רגשית ולכן הם מקדישים יותר זמן לבחינה של בני זוג פוטנציאליים, מקיימים פחות יחסי מין ומתחתנים מאוחר יותר. הוא קורא לתופעה "אהבה איטית". "זה לא בהכרח דבר רע", הוא אומר.

יחד עם זאת, האמונה באפשרות של אהבה ממבט ראשון התחזקה מאוד בשנים האחרונות, כפי שמעלה סקר הרווקים האחרון שערך גרסיה עבור Match. "יותר רווקים אמריקאים מאמינים בזה מאי-פעם – מעל 60%", אומר גרסיה. "מצד אחד זה רומנטי וחמוד, אבל מצד שני אני חושש שאנשים נוטים היום יותר להישען על הפנטזיה שבן הזוג 'שלהם' פשוט יופיע יום אחד. הבעיה היא שזה עלול לגרום להם לשכוח שקשרי אהבה דורשים טיפוח. מחקרים מעלים שהדבר מספר אחת שאנשים מחפשים בבן או בת זוג הוא מישהו שאפשר לסמוך עליו, לשוחח איתו ולשתף אותו בדברים אישיים. אנשים רוצים את זה יותר ממישהו שהוא מושך, מצחיק או חכם. אז כן, אפשר להידלק על מישהו שרק ראינו, אבל אי-אפשר לדעת אם ניתן לסמוך על מישהו רק מלהסתכל עליו בבר".

מה היית מייעץ למי שמחפשים זוגיות באפליקציות?

"לצאת לעוד דייט. ברור שאם הדייט הראשון היה נורא אז לא צריך לעשות זאת. אבל אחרת, כדאי. אני תומך גדול בדייטים שניים ושלישיים – כי בדייט ראשון פשוט לא לומדים מספיק. מה שאנחנו רואים במחקרים הוא שלמעלה מ־70% מהאנשים מספרים שיצא להם להימשך למישהו שבתחילה הם לא חשבו שיימשכו אליו. זה מספר עצום, והוא מזכיר לנו שמשיכה לא תמיד נוצרת במפגש ראשון. לפעמים יש תחושת בטן שאומרת 'אין כימיה', אבל אם יש אפילו ניצוץ קטן, שווה להשקיע, להיות סקרן. סקרנות היא אולי הדבר הכי חשוב שיש לנו בדייטים, לנסות להבין מי זה האדם שמולך, ולאפשר לו להכיר אותך".

גרסיה מדבר לא רק כיועץ מדעי. הוא צבר בעצמו קילומטראז' לא מבוטל באפליקציות. זמן קצר לפני שהחל לכתוב את ספרו הוא יצא מקשר ממושך, והחל לחפש זוגיות חדשה. "הייתי רווק טרי, בשנות ה-30 לחיי", הוא מספר בגילוי לב. "זה היה מעט אירוני, כי חיפשתי זוגיות בזמן שכתבתי וגיבשתי את הרעיונות שלי על הדחף האנושי ליצירת קשרים".

הידע הרב שצבר לא חסך מגרסיה קשיים המוכרים לרבים. לקח לו זמן למצוא מישהי כלבבו. הוא מספר שפעם אחר פעם הוא פגש מישהי נחמדה, חכמה, מושכת, ואחרי כמה דייטים הדברים דעכו – אם בגלל שהוא חשב שיוכל למצוא מישהי קרובה יותר למה שחיפש, ואם בגלל שבת הזוג לדייט חשבה כך.

כמו רוב המשתמשים באפליקציות היכרויות, גם גרסיה נרשם לשלוש במקביל. למרות שהחיפושים ארכו זמן, הוא לא היה מתוסכל. "נהניתי להיות רווק, והייתי מאוד עסוק בעבודה באותה תקופה. במובן מסוים לא הייתי לחוץ מדי למצוא בת זוג, וגם מי שהפכה להיות אשתי, מישל, הייתה במקום דומה – עסוקה בעבודה, נהנית מהרווקות".

פוזיציה לא רעה למפגש.

"בדיוק, כי היה פחות לחץ. בדייט הראשון יצאנו לבראנץ', והצלחנו באמת להתמקד בהיכרות. זה נמשך כך לאורך כמה חודשים, כמו בישול איטי. גרנו במרחק של כשעה נסיעה זה מזה, כך שכל מפגש דרש הקדשה של חצי יום לעניין. אז היו יותר כוונה ומודעות בדייטים שלנו. זה גם היה מהנה, לכתוב את הספר, ובמקביל ממש לחיות את זה בעצמי".

אולי זו עוד המלצה: לכתוב ספר על אינטימיות בזמן שאתה מחפש אהבה.

"(מחייך) כן, זה מזכיר לך דברים. פרסמתי למעלה מ-100 מאמרים אקדמיים, אבל בכל זאת שוכחים חלק מהפרטים. ואז במסגרת הכתיבה של הספר פתאום נתקלתי במחקר, ואמרתי לעצמי, 'אה, נכון – נרות! אני אדליק נר הערב'".

נרות? זה מוכח מחקרית?

"עשינו מחקר שבדק מה שומר על תשוקה בזוגיות לאורך זמן. מצאנו שהדבר החשוב ביותר הוא הכוונה. אפשר לעשות אמבטיה יחד, להדליק נרות, ללבוש תחתונים סקסיים, לעמעם אורות, אבל העיקר הוא המאמץ המכוון להיות רומנטיים באותו ערב, לעשות משהו מיוחד. קל להפסיק לעשות זאת".

איך זה שאנחנו שוכחים?

"סקס נמצא היום במובן מסוים בכל מקום. אבל חלק גדול מזה מיועד לבידור, ולא לשאלה איך לטפח חיים מיניים מספקים. למשל, מחקרים מצביעים על כך שחניקה במהלך פעילות מינית נעשתה שכיחה בקרב צעירים, ולא פעם היא מתרחשת ללא תקשורת או הסכמה מפורשת. הם עושים את זה כי הם חושבים שזה ארוטי, כנראה משום שהם רואים את זה באתרי פורנו, אבל הם לא מדברים על זה, הם לא שואלים: האם זה נעים לך? האם זה נעים לי? יש הרבה מאוד דברים שקשורים לסקס שאנחנו פשוט סופגים מתסריטים תרבותיים ומהסביבה, בלי לדבר עליהם. אני חושב שזה מסוכן, ושזה פוגע בנו. מין יכול להיות דרך להתחבר לאחרים וגם לעצמנו, מקור לשמחה, להנאה, לסיפוק, לבריאות פיזית וגם נפשית. אבל חסרה לנו מה שחברתי הטובה ד"ר רות וסטהיימר כינתה 'אוריינות מינית'. בארה"ב וגם ברבות מהמדינות המערביות יש חינוך מיני די ירוד. איפה אנשים לומדים על שימוש באפליקציות להיכרויות, על שליחת תמונות מיניות בטלפון, על הסכמה, על אורגזמה, על כאב בעת קיום יחסים? בשום מקום".

ועדיין, כשאנשים פוגשים את גרסיה הם בדרך כלל לא שואלים איך לשפר את חיי המין שלהם או על בעיה מינית ספציפית אלא על משהו אחר לגמרי. בגידות. גרסיה אומר שזו השאלה שמופנית אליו יותר מכל שאלה אחרת – למה אנשים בוגדים, ובעיקר כמה? אין לו תשובה טובה. אף שנערכו לא מעט מחקרים בנושא, הם מצביעים על טווח גדול מכדי שיוכל לספק תמונה מהימנה – בין 20 ל-50 אחוז.

אפשר להבין את הפוזלים לצדדים, בלי קשר למטען הגנטי שלהם. "אם חיית עם מישהו שנים רבות ואז יש לך בן זוג חדש, האנרגיה המינית יכולה להיות מרגשת מאוד", אומר גרסיה. ובכל זאת, אם רוצים סקס טוב, בדרך כלל עדיף להשקיע בטיפוח הקשר הקיים, הוא קובע. "נכון שחידוש מיני מרגש, אבל לרוב מדובר בריגוש רגעי. אם מודדים שביעות רצון ברגע מסוים, אולי היא גבוהה יותר כשיש פרטנר מיני חדש, אבל אם אתה מתחיל איתו מערכת יחסים, אז כעבור כמה חודשים הסקס כבר יהיה תלוי באיכות הקשר. אחד הממצאים החזקים ביותר הוא ששביעות רצון מינית כוללת קשורה באופן הדוק לשביעות רצון ממערכת היחסים".

איכות הקשר תורמת לא רק לשביעות רצון כללית. באחד המחקרים שערך, ביקש גרסיה מאנשים לתאר את הסקס הטוב ביותר שהיה להם אי-פעם. "התשובה חזרה על עצמה שוב ושוב, אצל גברים ונשים כאחד", הוא אומר. "המין האיכותי ביותר שאנשים חוו בחייהם היה בדרך כלל עם מישהו שהם אהבו. בסופו של דבר, האינטימיות מנצחת את הריגוש והחידוש".

***

גרסה מלאה של הריאיון התפרסמה היום ב"מוסף הארץ"

תופסים מרובה

הרעיון הכי לוהט כיום בתחום הזוגיות הוא הפוליאמוריה. אך האם היא מסוגלת לקיים את מה שהיא מבטיחה?

laura-ockel-194248-unsplash.jpg
Photo by Laura Ockel on Unsplash

נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום כמה קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת והבועטת למיינסטרים המונוגמי. בארה"ב, שאנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).

המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?

בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?

התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים יענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.

נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב רבים מהשבטים הילידיים שנחקרו על-ידי אנתרופולוגים.

אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שלא בהכרח שני בני הזוג מאותו תא משפחתי בוגדים, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק במודל שלא עובד ושמביא באופן תכוף לפגיעה וכאב?

העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות שמגיעות הרבה מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינלין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים שבהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם הוא בעל תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".

המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.

eaters-collective-219711-unsplash.jpg
Photo by Eaters Collective

אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.

ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא לא קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הם יכולים להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חתיכות מפאזל".

יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום נימוק לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר לברר את הציפיות שלנו, ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. המודל המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה שכבר ישנה.

יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ולא תוצר של חרדות או חסכים.

כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי למשל לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו שימפנזה יחיד מבצע מי מפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה האנושית, ניתן לומר, פירושה לעשות יותר ויותר דברים לא טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.

מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז יותר לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).

אבל אולי שני מיליון שנים אינן מספיק זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית לא מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.

עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שלא מקבל מספיק תשומת לב ישפר במשהו את המצב?

זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אֶלְף לַיוֹנְס אמרה שלאהוב כמה אנשים זה כמו לדבר בכמה שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.

נכון, בגידה, או אפילו הפחתת העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.

קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".

קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.

מונוגמיה לרוב מבוססת על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה היא לא יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים ייפתרו קשיינו.

עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.

אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה לצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.

אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה … בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממש את עצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.

Photo by Amy Shamblen

לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.

הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים במקור בלשון נקבה, אך נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".

sharon-mccutcheon-522851-unsplash
Photo by Sharon McCutcheon

מקורות

ארנדט, חנה (1958 [2013]). המצב האנושי. מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גארי, רומן (1980 [1983]). עפיפונים. מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: עם עובד.

היינלין, רוברט (1961 [1980]). גר בארץ נוכרייה. מאנגלית: דפנה לוי. ירושלים: כתר.

הלוי, מאשה (2018). לחיות פתוח. שוהם: כנרת, זמורה-ביתן.

הסה, הרמן (1927 [2006]). זאב הערבה. מגרמנית: עדנה קורנפלד. תל אביב: שוקן.

טולסטוי, לב ניקולייביץ (1887 [2015]). כתבי הגות. מרוסית: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

פרום, אריך (1976 [1983]). בעלנות או מימוש עצמי. מאנגלית: שושנה צינגל. ירושלים: אלחנן רובינשטין.

צ'סטרטון, ג"ק (1908 [2007]). האתיקה של ממלכת הפיות. מאנגלית: עודד וולקשטיין. תכלת, 28: 95-74.

רילקה, ריינר מריה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Lyons, Elf (2017). A new way to love: In praise of polyamory. The Guardian, 23, July, 2017.

Phillips, Adam (1996). Monogamy. London: Faber and Faber.

Shakespeare, William (1594). Romeo and Juliet.

Shaw, George Bernard (1903). Man and Superman.

פורסם לראשונה באתר אלכסון

תודה למיכל אלפרשטיין על הערותיה המועילות מאוד