לאהוב או לא לאהוב, זו השאלה

אחת ההחלטות החשובות בחיי אדם היא האם להאמין באהבה או שלא. הסרט "אנטומיה של נפילה" מציג את ההכרעה הגדולה הזו כדרמת בית משפט

אהבה היא משאת הנפש הגדולה ביותר, הדבר הכי חשוב בחיינו, זה שממלא אותם בערך ומשמעות. כל מה שאנו צריכים, כמו ששרו הביטלס. אבל אהבה היא גם לעתים קרובות מקור האכזבה, התסכול והקושי הגדולים ביותר בחיי אדם. מי שתקרע אותנו לגזרים, כמו ששרו ג'וי דיוויז'ן. זוהי האמת הגדולה שמסתירים מצעירים: שההבטחה הגדולה הזו – אהבה – לעתים קרובות מתפוגגת, דוהה, בתהליך מענה ומייסר של עלבון, ניכור, ניוון, הידלדלות. גם אשף שירי האהבה, יהודה עמיחי, כתב: "שוב נגמרה אהבה. וכמו אחר שהרסו / בית גדול ופינו את ההריסות, אתה עומד / במגרש הריק והמרובע ואתה אומר: כמה קטן / היה השטח שעליו עמד הבית / עם כל הקומות והאנשים".

מה נכון יותר – "כל הקומות והאנשים" או "כמה קטן היה השטח"? האם מוצדק להשליך יהבנו על אהבה בתור האידיאה הגבוהה ביותר או שמא מדובר במבנה שסופו למוט?

השאלה הזו ניצבת במרכז "אנטומיה של נפילה", שזכה בפרס דקל הזהב ובפרס האוסקר על התסריט, אותו כתבו בני הזוג ז'וסטין טרייה (שגם ביימה) וארתור הררי. עלילת הסרט פשוטה. זוג סופרים מתגורר עם בנם לקוי הראייה בן ה-11 בבקתה מבודדת באלפים הצרפתיים. כבר בתחילת הסרט חוזר הבן מטיול בשלג עם כלבו, ומוצא את גופת אביו שרועה מחוץ לבית. חוקרי המשטרה קובעים שלא היה מדובר בתאונה, והסרט כולו מתמקד בדיון המשפטי שנועד לקבוע האם היתה כאן התאבדות, או שמא אשתו של המת רצחה אותו.

על פניו, מדובר בדרמת בית משפט סטנדרטית, אינטליגנטית מאוד אמנם, עם כל האובג'קשנז והפיתולים המאפיינים את הז'אנר. אבל הגאונות של הסרט טמונה בכך שמי שיושבת על ספסל הנאשמים, מי שנשפטת, אינה רק האישה, אלא גם האהבה עצמה. התסריט יצר אלגוריה מושלמת למשפט הזה – משפט שכמעט כל זוג ותיק מגיע אליו. חבר המושבעים, והצופים עמם, צריכים להכריע: האם האהבה היא שמתה כעבור זמן, ומשום כך תהיה זו טעות פטאלית לייסד עליה את חיינו? או שמא בכל המקרים של דעיכת האהבה, מי שאשם הוא תמיד האדם הפרטי, הוא זה שמת מוות נפשי, לבו קופא, וזאת משום שלא הצליח להתמודד עם המורכבות הגדולה של חיי זוג, חיים המחייבים גם פשרות, ויתורים, אובדנים כואבים, שרק במחירם זוכים בהמשכיות האהבה?

בני הזוג בסרט הם סנדרה (סנדרה הולר) וסמואל (סמואל תאיס). היא סופרת מצליחה, הוא מורה שכותב רומן ולא מצליח לסיימו. בעדותה מגוללת סנדרה סיפור של אהבה גדולה – ההתאהבות במפגש הראשוני, הקירבה האינטלקטואלית, התשוקה והלהט של החודשים והשנים הראשונים. הם זוג משמיים. יפים, חכמים, יצירתיים, מתאימים מאין כמותם זה לזה. לא בכדי הם גרים במרומי האלפים, הכי קרוב לשמיים. גם אחרי שהיא מואשמת ברצח, סנדרה ניגשת למיטתו של הבן, דניאל (מילו מצ'אדו גרנר המצוין), ואומרת לו: "כל מה שנאמר במשפט מעוות. [אבא] היה הנשמה התאומה שלי, החבר הכי טוב שלי, בחרנו אחד בשני, אהבתי אותו".

אבל לאורך השנים חלה התרחקות. סמואל שקע בדיכאון, סנדרה הפכה מתוסכלת. היא פתחה באופן חד צדדי את הנישואין ובהמשך גם בגדה בסתר בבעלה. תקופה ממושכת לפני מותו של סמואל הם ישנו בחדרים נפרדים.

באחת הסצנות החשובות בסרט, המושבעים נחשפים להקלטה של ריב שאירע יום לפני המוות. סמואל מאשים את סנדרה שהרסה את חייו. היא משיבה בתוכחות משלה. הטונים עולים עוד ועוד, והיא לבסוף מכה אותו ומטיחה כוס בקיר. הוא מגיב באלימות כלפיה, מנפץ תמונות. נראה שהאהבה התרסקה. ולמחרת הוא מת.

אבל אולי סדר הדברים הפוך? אולי הוא זה שדעך ראשון, ורק אז האהבה? לצד הראיות להידלדלות האהבה בין בני הזוג, נחשפת גם דמותו של סמואל. אדם אמביציוזי אך נטול הישגים, שלא מצליח לממש את עצמו בגלל תכונותיו האישיות. הוא מסרב להכיר באחריותו על חייו ובמקום להתמודד עם קשייו מאשים את סנדרה בכישלונותיו. הפסקול שנשמע בזמן ההתאבדות/רצח הוא גרסה אינסטרומנטלית לקטע P.I.M.P. של 50 סנט, שסמואל השמיע בלופ, בווליום מחריש אוזניים. הסרסור הוא אויב האהבה, מי שמוכר אותה תמורת כסף, ובכך מעקר אותה ממהותה.

בתום שמיעת העדויות מודיע בפתאומיות הבן דניאל שברצונו להוסיף עוד עדות אחת. עיוור כמו הנביאים והאוראקלים, ברור שמבטו הפנימי הוא זה שיכריע – האם האהבה הכזיבה או שמא האדם הוא שכשל? ערב עדותו, הוא יוצא לטיול בהרים עם נציגת בית המשפט, ששומרת עליו כך שלא יוטה בעדותו על ידי האם. הוא תוהה כיצד ניתן לדעת את האמת. אשת החוק אומרת לו: "כאשר חסר לנו מידע כדי להגיע להכרעה, וכאשר החוסר הזה הוא בלתי נסבל, הדבר היחיד שביכולתנו לעשות הוא להחליט. לבחור בצד אחד ולא אחר". דניאל מקשיב לה מרותק. הוא תוהה: "זה אומר שעלינו להעמיד פנים?". והיא משיבה ברצינות רבה: "לא בדיוק. עליך להביא את עצמך להאמין באיזו אמת". והוא מביא את עצמו.

זהו אולי הדבר הגדול ביותר שכל אדם נדרש לעשות בחייו. לבחור בצד זה או בצד זה. להביא את עצמו להאמין, או לא להאמין. את המשפט הכי חכם על אהבה שאני מכיר אמר הפילוסוף סרן קירקגור: "האמן באהבה! זהו הדבר הראשון והאחרון שיש לומר על אהבה, אם אתה רוצה לדעת מהי אהבה".

אין זה כה פשוט להאמין באהבה. כמו שהסרט מבהיר, האהבה שאנו יכולים לבחור להאמין בה היא לא רק נשגבת, מרוממת, מלבבת. עדיין, די בה. "אהבתנו קורצה ברובה מחומר דהוי", הודתה איריס מרדוך. "אך תמיד נשארת שכבה דקיקה של זהב טהור, חלקת אהבה טהורה שבה תלוי השאר – ואשר גואלת את השאר".

איך מונעים מהחומר הדהוי לכסות כליל את שכבת הזהב הדקיקה? עמיחי, מודע לקשיים העצומים שמציבה האהבה, כתב את "עצות האהבה הטובה". עצתו הטובה ביותר היא "אהב גם בתוך ההרוס". אם לא נאהב גם שם, כנראה לא נאהב כלל. כלומר, ניפול, נמות.


פורסם לראשונה ב"מוסף הארץ"

אהבות (14)

ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

כוחה
"כבר בעבר, יותר מפעם אחת, חש אנטוניו בעליל בכוחה של האהבה, המסוגלת, בתבונה וסבלנות אין-קץ, דרך סדרות מסחררות של אירועים שלמראית-עין, לְאַחוֹת מחדש מקצה העולם ועד קצהו, שני חוטים דקיקים ביותר שהלכו לאיבוד בהמולת החיים".

(דינו בוצאטי)

הצדקתה
יש אנשים שבתוך תוכם שואלים – למה לאהוב? מה יצא לי מזה? התשובה פשוטה: יש לאהוב לשם האהבה. כפי שחיים ראויים הם אלה בהם אנו עובדים למען חדוות העבודה, לומדים למען ההתפתחות לשמה, יוצרים למען הביטוי וההתעלות שבמעשה, כך האהבה הראויה היא זו שנאהבת למען השמחה שבה עצמה. אם לא נעשה את הדברים לשמם, אזי תמיד נבקש פיצוי כלשהו – בעבודה נדרוש שכר גבוה יותר; בתחום הידע נדרוש תארים ותעודות; ביצירה נדרוש הכרה; באהבה נדרוש ביטחון. אך יש להבין כי העבודה, הלימוד, היצירה, ובמיוחד האהבה – הם הם הפיצוי.

ליאו בוסקאליה כתב כי על האדם האוהב לומר לעצמו לעתים קרובות: "אני אוהב משום שאני מוכרח, משום שאני רוצה בכך. אני אוהב למעני, לא למען האחרים. אני אוהב בגלל השמחה שהדבר מעניק לי – ורק באקראי, בגלל השמחה שהדבר מעניק לאחרים. אם הם יתנו לי חיזוקים, יהיה טוב. אם לא יתנו. יהיה טוב. משום שאני רוצה לאהוב".

אי הבנתה

The world is sick for a surprisingly modest-sounding reason: we don’t understand love – and yet we are rather convinced that we do.
(The Book of Life)

מאפיינה
"כל האוהב את זולתו כבר חי לא בתוך עצמו אלא בנושא אהבתו, וככל שהוא מתרחק מעצמו כדי להידבק בכל נפשו בנושא זה, הוא מאושר יותר".

(ארסמוס מרוטרדם)

הרפתקנותה
חיינו מתנהלים לרוב בקצב קבוע ומוכר. אירוע רודף אירוע, באופן נעים אולי, אולם בלי התרחשויות רבות שהן מרעישות או אינטנסיביות. וכך אנו שוקעים באופן טבעי לתוך שגרה סקרנית ומחויכת, מגבשים תפיסת חיים אשר מצפה כי יום המחר ידמה ליום זה וליום האתמול. נדמה כי יש רק אירוע אחד בחיים אשר באמת מפליא את האדם ומטלטל אותו מתוך דעותיו המוכרות. רוברט לואיס סטיבנסון כתב עליו:

"כאשר לבסוף נופלים המְעַטִּים מעל עיניו, מוצא את עצמו האדם בתנאים כה שונים מאלה שהורגל בהם, שהדבר מלווה בתחושה שהיא מטבע הבהלה. צריך הוא להתמודד עם רגשות עזים השולטים בו במקום עם ההעדפות הקלות שבהן העביר ימיו עד כה; והוא מזהה יכולות לכאב ולהנאה שעד כה אפילו לא חשד בקיומן. התאהבות היא ההרפתקה הלא הגיונית האחת של חיינו, הדבר היחיד בעולמנו הנדוש והרציונלי עליו אנו מתפתים לחשוב שחורג הוא מן הטבעי. התוצאה היא בלי שום פרופורציה לסיבה. שני בני-אדם, לעתים אף אחד מהם לא חביב או יפה תואר במיוחד, נפגשים, מדברים קצת, ומביטים זה בעיניו של זה. דבר דומה כבר התרחש לא אחת אצל כל אחד מהם, בלי שום תוצאה מרשימה. אבל הפעם הכול שונה. הם נופלים מיד לתוך אותו מצב בו אדם אחר הופך להיות המהות והמוקד של הבריאה האלוהית כולה; מצב בו האהבה לחיים עצמם מתורגמת למשאלה להישאר באותו עולם שבו מצוי יצור כה יקר ונחשק".

ראשוניותה
"כל דור מתחיל מן ההתחלה, החובה המוטלת על דור אחד איננה שונה מזאת שהיתה מוטלת על קודמו. …היסוד המניע ומפעם את לבותיהם של בני-האדם הוא הלהט, התשוקה … כך שום דור איננו לומד מקודמו לאהוב, שום דור איננו מתחיל ממקום אחר, אלא מן ההתחלה … ואם יש בנמצא מישהו אשר איננו אובה לעשות את האהבה תחנה אחרונה אלא הוא מבקש ללכת הלאה, אין זה כי אם הבל ורעות-רוח".

(סרן קירקגור)

דרכה
איך אני אוהבת אותך?
איך אני אוהבת אותך?

הו, כך וכך.
הו, בשמחה. אולי
אורשה להרחיב על ידי

המחשה? בצורה
זו, וכן
בזו וגם

      לא עוד מילים עתה

(מארי אוליבר / התרגום שלי)

Vallotton Interior with Couple and Screen - Intimacy
Felix Vallotton, Intimacy Couple in Interior (1898)

ט"ו באב שמח

אהבות (11)

שמונה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה
(היום הראשון של 2017, נר שמיני של חנוכה)

To the sun - Lukas Budimaier
Photo: Lukas Budimaier

1

שאהבה היא כל מה שיש,
הוא כל מה שאנו יודעים על אהבה.
זה מספיק (אמילי דיקינסון)

2

סיכון גדול
כל מי שיישאל, יאמר שהוא רוצה אהבה שלמה, אהבת אמת. אבל כשחיים בזוג, דברים לרוב מתבררים כמורכבים. נדיר מאוד שאדם אכן מוסר עצמו בידי האהובה, מתמסר באופן מוחלט לאהבה. אנחנו רוצים מאוד לאהוב, לאההוב, אבל גם מפחדים מכך מאוד. זהו אחד הדברים המהותיים ביותר שיש להבין בכל הנוגע לאההבה. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "המתפכח מאהבתו נוחל אכזבה מרה: אבדתו נצחית היא, ואין לה תקנה".
לתת את הלב עד הסוף פירושו נטילת הסיכון הגדול ביותר שאפשר לקחת. האבדן הפוטנציאלי עשוי להיות נצחי. אהבה דורשת משהו המקביל לאיסוף כל כספך, כל רכושך, כל החסכונות, הפנסיה, הכל – והימור איתם על מניה אחת, עניין של הכל או כלום – רק עם משהו הרבה יותר משמעותי מכסף.

3

נשמה גדולה
בספר "אההבה" המשלתי את הנשמה לגל. אם בגלי-אור מתארת המִשׂרעת את מידת הבהירות של האור, הרי משרעת גל-הנשמה מייצגת את עוצמת ה"נפשיוּת". אדם גְבה עוצמה יהיה מאושר מאוד כשהוא מאושר, מפוחד מאוד כשהוא מפחד, מאוהב מאוד כשהוא אוהב.
לפיזיקאי והפילוסוף בלז פסקל יש חיבור זנוח בשם "מאמר על להט האהבה". הוא כתב שם משהו דומה: "בנשמה גדולה הכל גדול" (In a great soul everything is great). הוא ציין: "נשמות גדולות אינן אלה שאוהבות לעתים הכי תכופות; זוהי אהבה חריפה, תקיפה עליה אני מדבר; הצפה של להט נדרשת כדי להניע נשמות אלה ולמלאן. אולם כאשר הן מתחילות לאהוב, הן אוהבות בעוצמה גדולה במיוחד".

4

כל החי חיי אמת,
יאהב אהבת אמת. (אליזבת בארט בראונינג)

5

מה הוא העולם
על כל הדר האמנות, השירה, המוזיקה והעושר אשר בו
בהשוואה לאהבה? (רוברט בראונינג)

6

הדבר היחיד שחשוב בחיים הוא אהבה, ואתם מבזבזים את חייכם. אתם אוהבים את האנשים הלא נכונים, או לא אוהבים את האנשים הנכונים, או לא אוהבים בכלל. אהבו יותר. אהבו אהבה נקייה. אהבו עד שתשכחו את עצמכם. אהבה היא בת אלמוות. שימו בצד כל מה שאינו אהבה. (מתוך מכתב שהותירה לבני-משפחתה אישה שנפטרה)

7

האמן באהבה! זהו הדבר הראשון והאחרון שיש לומר על אהבה, אם אתה רוצה לדעת מהי אהבה. (סרן קירקגור).

זהו אולי המשפט היפה והנכון ביותר על אהבה שנכתב אי-פעם. אם רוצים לדעת אהבה, אההבה, צריך להאמין בה, באמת להאמין, להיות מוכנים לבצע את מה שקירקגור כינה "קפיצת האמונה". מה זאת אומרת "באמת להאמין"? הדמות שמייצגת אמונה כזו מבחינת קירקגור היא אברהם – שהיה מוכן לוותר על האהוב עליו מכל, אך בלי לוותר ולו לרגע על אהבתו וגם לא על אמונתו שבסופו של דבר לא תילקח. זוהי "קפיצת האמונה". כדי לדעת אהבה יש לעזוב הכל, לוותר בלב שלם – ובכך להתגבר על הפחד מאבדן – מתוך אמונה מלאה שבכל זאת הכל יינתן. אין דבר קשה יותר. תוכנית טבע של ה"בי.בי.סי" מציגה מה שאפשר לראות כהמחשה מחרידה ונפלאה לקפיצה כזו. סוג מסוים של אווזי בר (Barnacle geese) מקנן על צוקים נישאים כדי לשמור על הביצים מטורפים. כמה ימים אחרי שהגוזלים בוקעים, אם ברצונם להצטרף להוריהם ולמצוא מזון עליהם לבצע משהו בלתי נתפס כמעט (לא לבעלי לב חלש!)

8

מוזר הוא שאנשים מדברים על ניסים, חזיונות, התגלויות ודומיהם כעל דברים השייכים לעבר, בעוד שהאהבה עודנה. (הנרי דייוויד ת'ורו)