אחת ההחלטות החשובות בחיי אדם היא האם להאמין באהבה או שלא. הסרט "אנטומיה של נפילה" מציג את ההכרעה הגדולה הזו כדרמת בית משפט

אהבה היא משאת הנפש הגדולה ביותר, הדבר הכי חשוב בחיינו, זה שממלא אותם בערך ומשמעות. כל מה שאנו צריכים, כמו ששרו הביטלס. אבל אהבה היא גם לעתים קרובות מקור האכזבה, התסכול והקושי הגדולים ביותר בחיי אדם. מי שתקרע אותנו לגזרים, כמו ששרו ג'וי דיוויז'ן. זוהי האמת הגדולה שמסתירים מצעירים: שההבטחה הגדולה הזו – אהבה – לעתים קרובות מתפוגגת, דוהה, בתהליך מענה ומייסר של עלבון, ניכור, ניוון, הידלדלות. גם אשף שירי האהבה, יהודה עמיחי, כתב: "שוב נגמרה אהבה. וכמו אחר שהרסו / בית גדול ופינו את ההריסות, אתה עומד / במגרש הריק והמרובע ואתה אומר: כמה קטן / היה השטח שעליו עמד הבית / עם כל הקומות והאנשים".

מה נכון יותר – "כל הקומות והאנשים" או "כמה קטן היה השטח"? האם מוצדק להשליך יהבנו על אהבה בתור האידיאה הגבוהה ביותר או שמא מדובר במבנה שסופו למוט?

השאלה הזו ניצבת במרכז "אנטומיה של נפילה", שזכה בפרס דקל הזהב ובפרס האוסקר על התסריט, אותו כתבו בני הזוג ז'וסטין טרייה (שגם ביימה) וארתור הררי. עלילת הסרט פשוטה. זוג סופרים מתגורר עם בנם לקוי הראייה בן ה-11 בבקתה מבודדת באלפים הצרפתיים. כבר בתחילת הסרט חוזר הבן מטיול בשלג עם כלבו, ומוצא את גופת אביו שרועה מחוץ לבית. חוקרי המשטרה קובעים שלא היה מדובר בתאונה, והסרט כולו מתמקד בדיון המשפטי שנועד לקבוע האם היתה כאן התאבדות, או שמא אשתו של המת רצחה אותו.

על פניו, מדובר בדרמת בית משפט סטנדרטית, אינטליגנטית מאוד אמנם, עם כל האובג'קשנז והפיתולים המאפיינים את הז'אנר. אבל הגאונות של הסרט טמונה בכך שמי שיושבת על ספסל הנאשמים, מי שנשפטת, אינה רק האישה, אלא גם האהבה עצמה. התסריט יצר אלגוריה מושלמת למשפט הזה – משפט שכמעט כל זוג ותיק מגיע אליו. חבר המושבעים, והצופים עמם, צריכים להכריע: האם האהבה היא שמתה כעבור זמן, ומשום כך תהיה זו טעות פטאלית לייסד עליה את חיינו? או שמא בכל המקרים של דעיכת האהבה, מי שאשם הוא תמיד האדם הפרטי, הוא זה שמת מוות נפשי, לבו קופא, וזאת משום שלא הצליח להתמודד עם המורכבות הגדולה של חיי זוג, חיים המחייבים גם פשרות, ויתורים, אובדנים כואבים, שרק במחירם זוכים בהמשכיות האהבה?

בני הזוג בסרט הם סנדרה (סנדרה הולר) וסמואל (סמואל תאיס). היא סופרת מצליחה, הוא מורה שכותב רומן ולא מצליח לסיימו. בעדותה מגוללת סנדרה סיפור של אהבה גדולה – ההתאהבות במפגש הראשוני, הקירבה האינטלקטואלית, התשוקה והלהט של החודשים והשנים הראשונים. הם זוג משמיים. יפים, חכמים, יצירתיים, מתאימים מאין כמותם זה לזה. לא בכדי הם גרים במרומי האלפים, הכי קרוב לשמיים. גם אחרי שהיא מואשמת ברצח, סנדרה ניגשת למיטתו של הבן, דניאל (מילו מצ'אדו גרנר המצוין), ואומרת לו: "כל מה שנאמר במשפט מעוות. [אבא] היה הנשמה התאומה שלי, החבר הכי טוב שלי, בחרנו אחד בשני, אהבתי אותו".

אבל לאורך השנים חלה התרחקות. סמואל שקע בדיכאון, סנדרה הפכה מתוסכלת. היא פתחה באופן חד צדדי את הנישואין ובהמשך גם בגדה בסתר בבעלה. תקופה ממושכת לפני מותו של סמואל הם ישנו בחדרים נפרדים.

באחת הסצנות החשובות בסרט, המושבעים נחשפים להקלטה של ריב שאירע יום לפני המוות. סמואל מאשים את סנדרה שהרסה את חייו. היא משיבה בתוכחות משלה. הטונים עולים עוד ועוד, והיא לבסוף מכה אותו ומטיחה כוס בקיר. הוא מגיב באלימות כלפיה, מנפץ תמונות. נראה שהאהבה התרסקה. ולמחרת הוא מת.

אבל אולי סדר הדברים הפוך? אולי הוא זה שדעך ראשון, ורק אז האהבה? לצד הראיות להידלדלות האהבה בין בני הזוג, נחשפת גם דמותו של סמואל. אדם אמביציוזי אך נטול הישגים, שלא מצליח לממש את עצמו בגלל תכונותיו האישיות. הוא מסרב להכיר באחריותו על חייו ובמקום להתמודד עם קשייו מאשים את סנדרה בכישלונותיו. הפסקול שנשמע בזמן ההתאבדות/רצח הוא גרסה אינסטרומנטלית לקטע P.I.M.P. של 50 סנט, שסמואל השמיע בלופ, בווליום מחריש אוזניים. הסרסור הוא אויב האהבה, מי שמוכר אותה תמורת כסף, ובכך מעקר אותה ממהותה.

בתום שמיעת העדויות מודיע בפתאומיות הבן דניאל שברצונו להוסיף עוד עדות אחת. עיוור כמו הנביאים והאוראקלים, ברור שמבטו הפנימי הוא זה שיכריע – האם האהבה הכזיבה או שמא האדם הוא שכשל? ערב עדותו, הוא יוצא לטיול בהרים עם נציגת בית המשפט, ששומרת עליו כך שלא יוטה בעדותו על ידי האם. הוא תוהה כיצד ניתן לדעת את האמת. אשת החוק אומרת לו: "כאשר חסר לנו מידע כדי להגיע להכרעה, וכאשר החוסר הזה הוא בלתי נסבל, הדבר היחיד שביכולתנו לעשות הוא להחליט. לבחור בצד אחד ולא אחר". דניאל מקשיב לה מרותק. הוא תוהה: "זה אומר שעלינו להעמיד פנים?". והיא משיבה ברצינות רבה: "לא בדיוק. עליך להביא את עצמך להאמין באיזו אמת". והוא מביא את עצמו.

זהו אולי הדבר הגדול ביותר שכל אדם נדרש לעשות בחייו. לבחור בצד זה או בצד זה. להביא את עצמו להאמין, או לא להאמין. את המשפט הכי חכם על אהבה שאני מכיר אמר הפילוסוף סרן קירקגור: "האמן באהבה! זהו הדבר הראשון והאחרון שיש לומר על אהבה, אם אתה רוצה לדעת מהי אהבה".

אין זה כה פשוט להאמין באהבה. כמו שהסרט מבהיר, האהבה שאנו יכולים לבחור להאמין בה היא לא רק נשגבת, מרוממת, מלבבת. עדיין, די בה. "אהבתנו קורצה ברובה מחומר דהוי", הודתה איריס מרדוך. "אך תמיד נשארת שכבה דקיקה של זהב טהור, חלקת אהבה טהורה שבה תלוי השאר – ואשר גואלת את השאר".

איך מונעים מהחומר הדהוי לכסות כליל את שכבת הזהב הדקיקה? עמיחי, מודע לקשיים העצומים שמציבה האהבה, כתב את "עצות האהבה הטובה". עצתו הטובה ביותר היא "אהב גם בתוך ההרוס". אם לא נאהב גם שם, כנראה לא נאהב כלל. כלומר, ניפול, נמות.

---

פורסם לראשונה ב"מוסף הארץ"