המשורר ג'ון קיטס טבע את המושג "יכולת שלילית". יכולת זו, טען, היא מה שעושה אמן לדגול. וגם מה שמזין ומחזק את האהבה
לכל אדם יש צורך בוודאות ובתחושה של ביטחון. צורך זה הוא המקור לכל האמיתות, מערכות המחשבה, הפילוסופיות, האמונות. כל אלה הן הכרחיות ואוניברסליות, אבל כדי לחיות חיים עמוקים, ראויים, שלמים, צריך עוד משהו, צריך גם את ההיפך. המשורר ג'ון קיטס קרא להיפך הזה "יכולת שלילית". אם היכולת הרגילה, ה"חיובית", מאפשרת לחבר בין דברים, למצוא בהם פשר, לגבש רעיונות ולהאמין בהם, הרי שהיכולת השלילית מתנערת מכל עמדה ומערערת כל אמונה.
את המושג טבע קיטס במכתב שכתב בדצמבר 1817 לשני אחיו, ג'ורג' ותומאס. הוא הסביר שם שב"יכולת שלילית" כוונתו לאפשרות של אדם "לשהות באי-ודאות, מסתורין, ספקות" מבלי שהדבר יעורר בו מתח וישלח אותו לחפש עובדות או הסברים. זוהי יכולת לשאת את הכאב והבלבול של אי-הידיעה, במקום לכפות ודאויות על מציאות שהיא עמומה או מאתגרת מבחינה רגשית.
עבור קיטס, יכולת שלילית היא מה שהופך אמן לדגול. היא מאפשרת לאדם כמו לצאת מעורו, לחרוג מהגבולות הצרים של עצמיותו ושל שיפוטיו. ת"ס אליוט כתב ברוח זו: "התפתחות של אמן היא תהליך מתמיד של הקרבה עצמית, הכחדה מתמדת של אישיותו". זניחה מוחלטת של כל נטייה אישיותית, כל פילוסופיה, כל אמונה, מותירה את היופי כשיקול היחיד של היוצר.
היכולת השלילית חיונית לא רק בשדה היצירה. אפשר לומר שיכולת זו היא מה שתורות המזרח מכוונות אליו. כאשר מורה הזן שונריו סוזוקי כתב על אימון המדיטציה הוא טען שמטרת האימון היא לשמור על "שושין" (shoshin) או "תודעת המתחיל". בתודעת המתחיל יש תמיד אפשרויות רבות, כתב, בעוד שאצל המומחה יש מעטות. ככל שאנחנו יודעים יותר, כך מרחב הפעולה שלנו מצטמצם, כי הדבר ה"נכון" הופך ברור יותר. מדיטציה מכוונת לשמירה על תודעה ריקה וחקרנית, הסביר סוזוקי. רק כך אפשר לזהות את מה קורה, מה שבאמת ישנו.
המורה ההינדי שרי ניסרגדתה מהרג' אמר: "החלון הוא היעדר הקיר, והוא מאפשר לאוויר ולאור להיכנס כי הוא אינו". אפשר לומר שחלון הוא "יכולת שלילית" של קיר. איך נראה "חלון" בנפש? ניסרגדתה אמר: "אם תוכלו להישאר שקטים, נקיים מזיכרונות וציפיות, תוכלו לזהות את הדפוס רב היופי של ההתרחשויות".
כך הדבר גם ביחסי אהבה. בשיר האהבה היפהפה “Absolute Beginners” שר דיוויד בואי "אני מתחיל מוחלט", ומכאן גם "אני אוהב אותך באופן מוחלט". אין דרך אחרת לאהוב באמת. אם איננו מתחילים מוחלטים, הרי שבאהבתנו כרוך רעיון מסוים שיש לנו על האהוב, או פנטזיה על מי שנרצה שיהיה, שבאים על חשבון האהוב החי שמולנו. הפילוסוף בן המאה ה-17 בלז פסקל כתב: "כאשר אנחנו אוהבים בלהט, זהו תמיד חידוש לראות את האדם האהוב". אלתרמן הסתפק בשתי מילים, שמתארות בצורה הטובה ביותר את האהובה, כל אהובה שהיא: "פתאומית לעד". אם לא נראה את בן-הזוג בעיניים נקיות, סקרניות, כאדם שלם, מסתורי, שלעולם יישאר אחר, שמשתנה תמיד, האהבה תדעך.
הטקסט לקוח ממאמר שלי שפורסם היום ב"מוסף הארץ"
דברי אהבה 