אהבה פירושה להביט על עצמך
בדרך שבה מישהו מביט על דברים רחוקים
משום שאתה רק דבר אחד מיני רבים
ומי שרואה כך מרפא את לבו
מבלי לדעת זאת, מתחלואים שונים.
("אהבה", צ'סלב מילוש)

 כבר כתבתי על כך שאהבה גדולה, אההבה, אינה חיזיון נפוץ, שכן היא טעונה לימוד, אימון. אבל גם הרצון ללמוד את האהבה אינו תמיד מספיק. שכן כדי לאהוב, כדברי המשורר, עלינו להיות מסוגלים לראות עצמנו בשוויון-נפש, כדבר אחד ותו לא, מתוך רבים. זה לא קל. חלק מהקושי הכרוך בכך מוסבר על-ידי מדע הנוירולוגיה. כאשר הדפוסים הרגשיים שלנו מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בכזו צורה שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. בנסיבות כאלה, כמעט בלתי אפשרי עבורנו לראות עצמנו בפרספקטיבה הנחוצה כדי לאהוב. גירויים שהם מסוכנים במהותם (כמו לחישת נחש בשיחים), כמו גם גירויים שלמדנו לקשר לסכנה רגשית (רמזים התנהגותיים מחוויות משפחתיות מוקדמות) גורמים לפעילות מוגברת באמיגדלה במוח לזמן ממושך. או אז אנו הופכים תגובתיים, בצורה שמעוותת את המודעות הערה הרגילה שלנו. נוירולוגים הראו שעוררות רגשית היא בעלת השפעה עצומה על תהליכים קוגניטיביים כמו תשומת לב, תפיסה, זיכרון וקבלת החלטות. הסיבה פשוטה: עוררות רגשית מארגנת את פעילות המוח ושולטת בה.

רשמי עבר שולטים אפוא בתגובות שלנו בהווה והדבר משפיע בצורה עזה על יחסינו האינטימיים. כמו שכתב אוקטביו פאז, בעקבות פרויד: "התשוקות הן מראות; אנחנו מאמינים שאנחנו אוהבים את א', את גופו ונשמתו, אבל למעשה אנחנו אוהבים בא' את הדמות של ב'". ואילו קרל גוסטב יונג כתב:

כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג! בחיים יש מספיק קשיים גם בלי זה; עלינו לפחות לנסות לחסוך מעצמנו את הטיפשיים שבהם.

ואכן, כמו שכתבה הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדרט, זהו אחד הדברים העיקריים שקורים בטיפול נפשי: אנו מעוררים, מזהים ואז מנסים לפרק את אותם דפוסים רגשיים עמוקים "החוסמים את חירותנו לאהוב בעמקות".

הדפוסים החוסמים הללו הם אולי גם מי שגורמים לנו לראות כאהבה, את מה שאינו בדיוק אהבה. הם היוצרים את אותן מראות מתעתעות שתיאר פרויד, שמקשות עלינו להבחין כראוי בין אהבה ובין חבריה הקרובים – רומנטיקה, תשוקה, אידיאליזציה, הערצה וחמלה. יאנג-אייזנדרט כתבה: "אני מאמינה שאהבה נוסעת באותו אוטובוס יחד עם ידידיה אלה, אבל הם יורדים בתחנות שונות, ואילו האהבה נשארת, כי אין לה יעד".