בתוך כל אחד מאתנו ישנו גרעין חיים, חיוּת, שהוא מקור כל השמחה והאהבה שלנו. נדמה לנו שאנחנו שמחים למשל כי משהו נעים ורצוי קרה, אך ההתרחשות הרצויה רק אפשרה לנו להיות מודעים לשמחה שקיימת בנו, שכן אלמלא היתה קיימת – כיצד היינו יכולים לחוש אותה? וכך גם עם אהבה.

בימינו מרובי ההסחות, רבים מתנתקים מגרעין החיוּת הפנימי הזה, וכך הופכים מנוכרים למי שהם. הדבר מוביל לאי-שקט, תחושת חוסר נחת חמקמקה, המלווה אותנו תדיר כמין רעש רקע שאיננו מזהים עוד. כדי לחפות על כך, כתב אקהרט טולה, אנשים מחפשים דרכים חיצוניות להשיב לעצמם את תחושת החיים. זה יכול להיות דרך התמכרות לנסיעות, לסרטים וסדרות, לסמים, לספורט, להימורים, לפורנוגרפיה, להופעות מוזיקה. אך האמצעי הכי בולט שבאמצעותו אנשים מנסים להחזיר לעצמם את תחושת החיים שאבדה להם, בלי שידעו שאבדה, בלי שידעו שהיא בכלל ישנה, הוא מערכות יחסים. אנחנו מחפשים בן או בת זוג כדי שיהפכו אותנו לשמחים, לחיים, לאוהבים. אבל שמחה וחיים ואהבה לא יכולים להגיע מבחוץ. משום כך מערכות יחסים שזו היתה המוטיבציה מאחוריהן במוקדם או במאוחר ידעכו, ישתבשו או יתפרקו.

כדי להיות נוכחים בקשר זוגי אוהב באמת, חייבים להימצא ראשית בקשר שכזה עם עצמנו. צריך לשמוח עם מי שאנו, לאוהב את מי שאנו, לחוש את השמחה של היותנו, לאהבהּ. לשם כך יש להתמודד עם אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו – בדידות. לא כאמצעי, לא כדי להתגבר עליה, כדי לצאת ממנה, אלא כדי לשהות בה, בשמחה. הרי להיות בן-אדם פירושו להיות בודד.

טעות היא לחשוב כי הבדידות מפרידה את האדם מן הכלל – מה שהיא עושה הוא לקדם את שלמותו של היחיד, את רגישותו ואת האנושיות שבו. כמובן, יש להבחין בין בדידות ובין ניכור. בעוד שבדידות חיונית כדי להיות ביחד, ניכור הוא האויב הגדול של היחד. בבדידות ניתן ללמוד את העצמי, להרחיבו, להתחבר אליו; ניכור לעומת זאת מתייחס לזולת – בצורה מרחיקה, מפרידה.

רילקה כתב למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כי את הכל יש ללמוד, וגם את האהבה. אך לימוד האהבה אינו נעשה בשלב ראשון בשניים, כפי שניתן היה לשער. "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם".

אנו זקוקים למניע כביר שכזה, שכן אין זה קל להיות לבד. אפילו לשם האהבה לא רבים מוכנים לעשות זאת. אם נהיה באמת לבד, נאלץ לראות דברים על עצמנו שאולי אנו מעדיפים להסתיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לחוות תחושות ורגשות שעד עתה הרחקנו וטשטשנו בהמולת ההמון. אך תחושות ורגשות אלה מתקיימים בתוכנו בלאו הכי, בין אם נכיר בהם ובין אם לאו. להכיר מוטב. אלבר קאמי כתב: "כשהאדם למד – ולא על הנייר – כיצד להישאר לבד עם סבלותיו, כיצד להתגבר על תשוקתו לברוח, להתגבר על האשליות שאחרים אולי חולקים, הרי שלא נותר לו עוד הרבה ללמוד".

אם נצליח ללמוד, אם נדע להתיידד עם עצמנו, עם כל הצדדים של מי שאנו, נוכל גם להיות בטוב, טוב עמוק, עם אחר. כדברי נתן זך: "כְּשֶׁבְּדִידוּת אֵינָהּ פַּחַד/ נוֹלֶדֶת שִׁירָה". רק אז.

---

הוגים ומשוררים יודעים מזה שנים את כוח הבדידות. רק בשנים האחרונות החלו מצטרפים אליהם גם מדענים. במוסף "הארץ" היום התפרסם ראיון שלי עם חוקרת כזו, שכתבה ספר בשם Solitude: The Science and Power of Being Alone.