"האחר מבסס אותי באמת: עם האחר בלבד אני חש כי אני 'אני'." (רולאן בארת)

אנחנו מחפשים את עצמנו, רוצים להיות מי שאנו, להיות אותנטיים. משמעות הדבר אינה בהכרח למצוא את הקריירה שתהלום את כשרוננו, או לבצע פעולות מסוימות שתואמות את אופיינו. הפילוסוף רוברט סולומון העיר כי כשאנו מדברים על "העצמי האמיתי" או על "להיות נאמנים לעצמנו" (being true to ourselves) פירוש הדבר לא אחת להיות נאמנים לדמות שלנו שמופיעה כשאנו עם אהובינו. יש לנו שלל דמויות – את זו שאנו מציגים בעבודה, זו שאנו מציגים למכרים שטחיים, או לשכן או לדודה. העצמי שאנחנו חושבים עליו כמייצג בצורה הכי מדויקת את מי שאנו הוא זה שמתגלה ברגעים האינטימיים ביותר – עצמי שמתאפיין בעדינות, ברגישות, בתשוקה, עצמי שמבטא עצמו בכנות גמורה.

שלל מחקרים תומכים בתפיסה זו. נראה שאהבה מוציאה תמיד את הטוב שבנו. פסיכולוגים מאוניברסיטת אמסטרדם למשל מצאו שכאשר אנחנו מאוהבים כל צורת המחשבה שלנו משתנה – והופכת יצירתית יותר. מחשבות האוהבים, נמצא בניסוי, מתאפיינות בתהליכי עיבוד קוגניטיביים-גלובליים, ולא בתהליכים אנליטיים-לוגיים (אשר מאפיינים, אגב, חשיבה על מין). החוקרים שיערו שאהבה רומנטית מעודדת פרספקטיבה לטווח ארוך, בשונה מתשוקה שמעודדת דווקא פרספקטיבה לטווח קצר. חשיבה גלובלית לטווח ארוך היא יצירתית יותר שכן היא מסייעת לעורר אסוציאציות רחוקות ולא צפויות.

האהבה משפיעה לא רק על החשיבה. גם מבחינה נפשית וגופנית אנחנו בשיאנו כשאנו מאוהבים. עוד ועוד מחקרים מראים שאהבה מגבירה את בריאותנו. תהליכים כימיים המקושרים לאהבה מפחיתים יתר לחץ דם (חיבוקים מומלצים במיוחד להשגת אפקט זה!), מקטינים מתח ודיכאון, ועשויים אפילו להביא להחלמה מהירה יותר של פצעים. מי שנמצא במערכת יחסים אוהבת גם מקבל החלטות טובות יותר עבור גופו – תזונתו בריאה יותר וסיכוייו לגמילה מעישון או שתיית אלכוהול גדלים. אין פלא שנמצא כי מאוהבים הם בסיכון נמוך בצורה משמעותית לחלות במחלות לב וריאה, סוכרת ואלצהיימר ותוחלת החיים שלהם גבוהה יותר.

יש האומרים שמה שמאפיין את האדם הוא היותו יוצר חושב, אחרים טוענים כי האדם הוא דווקא יצור משחק, או מדמיין, או מדבר. אבל כמו שכתב אוטו ויינינגר, "אדם הוא רק אז מכל הבחינות האדם עצמו, שעה שהוא אוהב". מכאן גם, המשיך, "מדוע הרבה אנשים מגיעים רק באהבה להכרת הקיום הפרטי שלהם, בעוד שעד אז לא היו חדורים ברעיון שהם בעלי נפש משלהם".

האהבה נותנת לעצמי האמיתי שלנו להתבטא, מבריאה ומחייה אותנו, מזכירה שיש לנו נפש. היא עושה אותנו מי שאנו, במלואנו. זו אחת ממתנותיה הגדולות, ואחת הסיבות למה אנחנו כל-כך אוהבים לאהוב ואוהבים את אהובינו. כפי שכתב המשורר רוי קרופט בשירו, שנקרא פשוט "אהבה":

אני אוהב אותך,
לא רק בגלל מי שאת,
אלא בגלל מי שאני
כשאני אתך.

אני אוהב אותך,
לא רק בגלל מה
שעשית מעצמך,
אלא בגלל מה
שאת עושה ממני.
(התרגום שלי)

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 200 של מגזין "נשים" תחת הכותרת "האחר הוא אני"

 

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה – לחג החירות

1

"התובענית מכל היא האהבה כי פִּשרָהּ הוא הטוב ביותר." (אוה קילפי)

2

ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בסיטואציות דומות בעתיד. כנראה שמה שההורמון עושה הוא לחזק את הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) או שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה).

יש כאן הסבר אפשרי למה אהבה היא כה תובענית, למה לעתים קרובות היא מפחידה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות ההורמון מופרש במידה מוגברת, ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. אנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב מאוד אך גם יהיו פגיעים מאוד.

3

אחד משיאי ליל הסדר הוא השיר "דיינו", שמתאר תהליך של התפתחות רוחנית אישית. בכל שלב מתמלא צורך אחר של האדם, עד לשלב האחרון, הגבוה ביותר, בו נבנה "בית הבחירה". אחרי שמילאנו צרכינו הנמוכים יותר – בנקמה, בממון, במזון, באדמה ואף בשבת ובתורה – מגיעים לדבר הגבוה ביותר, לאפשרות לבחור. יש שיאמרו שיכולת הבחירה מצויה בידי כל אדם בלי שום מאמץ, אלא שכאן הכוונה לבחירה חופשית לגמרי – חופשית מתכתיבים חברתיים, חופשית מתשוקות אנוכיות, חופשית מהשפעות של חינוך, חופשית מפחדים. זוהי יכולת נדירה. רק אם נצליח להיכנס ל"בית הבחירה" שבלבנו, נוכל לבחור באהבה שלמה, באההבה, למרות הפחדים, הלחצים, ההרגלים.

4

כדי להיות מסוגלים לבחור, צריך עזרה. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון אמר פעם: כדי שיחול שינוי נפשי, נדרשות שתי תודעות. אנחנו לא יכולים להשתנות לבדנו. כדי לנוע, להתפתח, להשתחרר מדפוסים מוקדמים, להיפתח לאפשרויות חדשות – אנחנו צריכים עוד מישהו. והוא אותנו.

5

"אהבה היא הימור, הימור פרוע, על חירות. לא שלי, חירותו של הזולת." (אוקטביו פאס)

6

אהבה חופשית היא אהבה שמבקשת חירות לא עבור עצמי, אלא עבור מושא אהבתי. המורה הטיבטי ג'האדו טולקו רינפוצ'ה אמר בביקורו בארץ שיש עומקים והיקפים שונים של אהבה. לרוב אהבה כרוכה בהיצמדות – אוהבים מישהו כי הוא עושה לנו טוב, כי הוא "שלנו" (בן זוג "שלי", ילד "שלי", מורה "שלי" וכו'). כלומר מעורב פה אינטרס עצמי. האינטרס העצמי הזה הוא ה"מצרַיִם", האזור הצר, שבו אנו כלואים ואשר את השחרור ממנו מסמלת ביהדות יציאת מצרים (ובבודהיזם ההתעוררות של הבודהא). סוג האהבה שרוצים לטפח הוא כזה שאין בו אינטרס כזה, כלומר זו אהבה שבה האוריינטציה היא אך ורק כלפי הזולת.

לאהבה החופשית, המלאה, יש מאפיין נוסף. לא רק שהיא מופנית רק כלפי האחר, גם היקף ה'אחרים' שהיא פונה אליהם גדול ככל הניתן. לא בכדי מופיע הציווי לאהוב את הגֵר לא פחות מ-36 פעמים בתורה. אבל כיצד ניתן למלא את הצו הזה, איך אפשר לאהוב ממש גם אנשים שאינם קרובים לנו? רינפוצ'ה אמר שאם נזהה בצורה עמוקה שכולם, כל בני-האדם וגם כל היצורים החיים, רוצים להיות מאושרים, שאף אחד לא רוצה לחוות ולו טיפת סבל, ושבדיוק כמוני כולם מבולבלים לגבי מה יוצר אושר, וכך, במקום ליצור אותו יוצרים עוד ועוד סבל – אם נזהה זאת ונהיה מודעים לכך בכל ישותנו, נוכל לטפח אהבה שאינה מוגבלת. זהו החופש הגדול ביותר.

7

בתחילת השנה נפטר דייוויד בואי. בשיר המופתי הזה (אותו כתב ביף רוז) הוא שר על החירות כמו שהוא מבין אותה – חירות מפחד, שמובילה לחופש הגדול ביותר, החופש לאהוב, בלב מלא.

מלאו לבכם באהבה היום
אל תשחקו את משחק הזמן
דברים שקרו אי פעם
קרו רק בראשכם
רק בראש – הוֹ, שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!
הכתובת על הקיר
חופשיים – כן! ותוכלו לדעת את הכל
אם תבחרו, רק זכרו
אוהבים אף פעם לא מפסידים
כי הם חופשיים ממחשבות
– לא טהורות
וממחשבות
– לא טובות
עדינות מנקה את הנשמה
אהבה מנקה את התודעה
והופכת אותה חופשיייית.

השמחה משתמחת
הדרקונים בדמדומים
העדינות בכל מקום
הפחד רק בראש
כן הוא רק בראש
פחד רק בראש
כן הוא רק בראש
אז שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!

(התרגום שלי, המקור כאן)

אהבה היא לא רק רגש. אהבה היא השקפת עולם, היא מצב תודעה, היא אורח חיים. אהבה אמיתית, אההבה, אינה מסתכמת ברגעים בודדים וגם לא ביחס לאדם אחד או לאחדים. איך ייתכנו לה סייגים? היא מתחילה באהבה לעצמנו ואהבה לבן זוגנו, ומשם היא מתפשטת לקרובים לנו, ועוד, הלאה, נשפכת, שוצפת, לכלל בני האדם, ולכלל היצורים החשים, השואפים לאושר, בדיוק כמונו, וגם לכוכב הזה, שאנו חיים עליו וממנו ובזכותו, ואשר אלמלא הוא – לא היתה אולי אף לא טיפת אהבה ביקום כולו. שימו גבול לאהבה, והיא תעלם, תעזוב למקום אחר, בו תתקבל בזרועות פתוחות.

על פי מחקר חדש, לו יבחרו כל בני האדם בעולם בתזונה טבעונית ינצלו חייהם של 8.1 מיליון איש עד שנת 2050, ופליטות גזי החממה הקשורות לתעשיית המזון (האחראית ליותר מרבע מכלל הפליטות) יפחתו ב-70%. חלק הארי מ-150 מיליארד בעלי החיים הנשחטים מדי שנה יזכה בחיים. זה צריך להיות הדבר העיקרי שאנחנו מדברים עליו היום, מחר, בעוד חודש או שנה. בבריסל נרצחו 34 איש. זה נורא. העולם נרעש. בגלל מה שעל הצלחת שלנו נגזר דינם של 238,235 איש מדי שנה, ושל 20 מיליון בעלי חיים מדי שעה.

הזמנים השתנו. כשאני נולדתי, לפני 42 שנה, חיו בעולם פחות מארבעה מיליארד בני אדם. היום יש כמעט שבעה וחצי. המספרים בלתי נתפסים. מוח אנוש לא יכול לקלוט 'מיליארד'. בעולם של שבעה וחצי מיליארד אנשים, כולל אותך, שאוכלים ומחרבנים ונוסעים וצורכים – כל כללי המשחק השתנו. האם ניתן עדיין להיות באמת אדם אוהב, ולאכול בשר? ההכחשה, ההדחקה, ההתעלמות, הכרוכים באכילת בשר בימינו – כל אלה מנוגדים למהות האהבה.

אהבה נמצאת בכל מקום, בשירים בספרים בסרטונים, נראה שהיא מה שכולם רוצים ומחפשים. אבל כל המהומה הזו אינה אלא כסות למצב העניינים האמיתי. לפחות שליש מהזוגות היציבים והחזקים בימינו, כלומר של כאלה שהתחייבו לחיות חייהם יחד, יחליטו כעבור כמה שנים להיפרד. גם מתוך שני השלישים הנותרים נראה שאצל לא מעטים מה שמותיר את הקשר על כנו אינה אהבה גדולה אלא שיקולים כלכליים, פחד מבדידות, הרגלים שבשגרה. הפער שבין הרצון העז שמביעים כה רבים, ובין העובדה שבפועל רק מעטים מצליחים לחיות חיי אהבה טובים, ממושכים, מתפתחים עם בן זוג שמצא חן בעיניהם מספיק כדי לכרוך חייהם בחייו – הוא כנראה הסוגיה המטרידה והחשובה ביותר בחקר האהבה בימינו.

חוסה אורטגה אי גאסט, אולי גדול הכותבים על אהבה בעת החדשה, הדגיש: "אם מבקשים להבין היטב את תופעת האהבה, הכרחי, קודם כל, להשתחרר מן התפיסה המקובלת הרואה בה רגש נפוץ, שהכול או כמעט הכול מסוגלים לו". וכי מדוע שהמצב יהיה שונה? הפילוסוף הבריטי בן זמננו סיימון מיי כתב: "מעטים מסוגלים להצטיין באהבה, כפי שמעטים מסוגלים להצטיין כמהנדסים, או מוזיקאים או שחקני גולף או טייקונים או פוליטיקאים או גננים או סופרים". נראה שאהבה היא בין הכישרונות הנדירים ביותר. אך כמו עם כל כישרון אחר, לא מדובר רק במתת גורל, במשהו שישנו או אינו. יש חשיבות רבה גם למאמץ שמוכנים להשקיע בפיתוחו.

לכישרון לאהבה כמה היבטים. היבט אחד הוא היכולת לתת לאהוב או לאהובה "את כל כולך", כדברי מיי. זוהי יכולת נדירה, אבל לא מספיק להיות מסוגלים להתמסר. יש גם לדעת לבחור היטב למי לתת את כל כולנו. היבט נוסף הוא אפוא היכולת לזהות את המעטים שיאפשרו לנו לאהוב ולהיות נאהבים, עד הסוף.

נראה שישנם שני סוגי מפגש, שני אפיקי אהבה. האחד מקורו בהימשכות, שקשה להסבירה אך קל להרגישה. לנוכח אנשים מסוימים אנו יכולים לחוש לפתע התרגשות עזה, רצון שוקק לשהות במחיצתם, תחושה של בית, שייכות, דיוק, תחושה שעם אדם זה אנו ממוקמים, שלמים, נכונים. מסורות רבות ניסו לאורך ההיסטוריה להסביר הימשכות, או התמגנטות מסתורית זו, תוך שימוש במטפורות כמו "נשמות תאומות" או מיתוסים כמו זה היווני על בני האדם כפולי הראשים ומתומני הגפיים שנחצו לשניים על-ידי האלים. התמגנטות זו אינה מינית במהותה – זוהי הימשכות לישותו של האחר, רצון נטול פשר אך חסר פשרות להיות במחיצתה. באפיק השני אנו אוהבים, מעריכים ומכבדים אדם בשל תכונותיו, פעולותיו, אופיו ואף יופיו. עם-זאת אותה התמגנטות נעדרת. בעוד שהאפיק הראשון הוא בינארי למדי, או שישנו או שלא, הרי שהשני מתקיים על רצף. שני המסלולים יכולים להיות עצמאיים לגמרי זה מזה, אך במקרה האידיאלי הם משתלבים, אצל שני המעורבים.

בחירה רומנטית מוטעית נובעת אפוא מהסתמכות על 'אפיק' אחד בלבד. השגיאה מן הסוג הראשון היא במקרים בהם אנו מסתמכים רק על אותה הימשכות ישותית, אף שאינה מלווה בהערכה מלאה – מצב המצביע על כך שאותה הימשכות מסתורית יכולה להטעותנו. זוהי שגיאה שמשקפת את הבלבול הנפוץ בין אהבת אמת והתאהבות. השגיאות מן הסוג השני נובעות מהסתפקות בתחושות כבוד, הערכה, משיכה כדי לייסד עליהן קשר, למרות שאותה התמגנטות ישותית חסרה. אנחנו מעריכים את האדם, נהנים מחושניותו, מתרגשים לשמע תוכניותיו ורעיונותיו, שגשוגו והצלחתו חשובים לנו מאוד. בקשר אין כל מחסור באמפתיה הדדית. אלה מערכות-יחסים עדינות ונעימות, ממושכות וטובות, אלא שגם כאן יש בלבול – הפעם בין אהבת אמת ובין חיבה. ההתמסרות המלאה לבן-הזוג, הכניעה המוחלטת בפניו, שהן מרכיבים הכרחיים במה שאי גאסט מכנה "האהבה הצרופה", חסרים. ביחסי חיבה שהם נטולי היכנעות "כל אחד מבני הזוג פולט מתוכו קרינות עדינות של כבוד, נדיבות ותודעת-שותפות", אבל עושה זאת תוך שהוא "חי בתוך עצמו, מבלי להתמזג בזולת".

ההתמזגות היא אולי הנקודה המוקשה ביותר, והמכריעה, בכל הנוגע לאהבה הצרופה. נדרש כאן איזון עדין מאוד בין שכחת עצמי ופיתוח עצמי. ניתן לומר שבצורת הכזב הראשונה של אהבה – ההתאהבות הסוערת והדרמטית, יש חוסר איזון לכיוון של אובדן עצמי, התמוססות במקום התמסרות, בעוד שבצורה השנייה, החיבה השקטה והיציבה, הכף נוטה יתר על המידה לצד של שמירה על העצמי, יש אֶחַָדִיוּת במקום התאחדות.

כדי להשיג את האיזון המדויק, הנדיר, יש לעבור תהליך פנימי, לפתח את ההיבט השלישי, הבסיסי, של כישרון האהבה – להפוך להיות כל מה שאנו יכולים להיות. שהרי אם לא נהיה מי שאנו במלאות, איך ניתן את כל כולנו? אם לא נדע לעומקי עומקים מי אנו – כיצד נוכל לזהות מי מתאים לנו, למי להתמסר, עם מי להתאחד? במכתבו השביעי למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כתב ריינר מריה רילקה: "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם". להיות עולם נדמה כפסגת הישגי בן האנוש, ואהבה מדרבנת לשם. כל חיינו אנו קוראים, כותבים, נוסעים, לומדים, מתמודדים, רואים, שומעים, טועמים, משקיעים את מירב מאמצינו ומשאבינו בעצם בעצמנו, בהעשרת והרחבת נפשנו, בניסיון, שבדרך כלל אינו מודע, להכשיר עצמנו, להיות עולם. ועדיין, להיות עולם זה הרבה מאוד, אך לא הכל. שכן מטרת האהבה היא תמיד, ורק, "להיות עולם בפני עצמנו למען אדם אחר".

(פורסם לראשונה ב"אלכסון", בעריכת יורם מלצר)

אההבה היא תמיד של שניים. הגוף המתאר אותה הוא ראשון רבים. התשוקה ליצור "אנחנו" עם אדם נוסף אינה תוצר לוואי של אהבה רומנטית, משהו שפשוט קורה כאשר יש אהבה; התשוקה הזו היא מהותית לאהבה, היא חלק מרכזי ממה שהאהבה רוצה לעשות.

קיומו של ה"אנחנו" הזה יכול להיות לעתים מוחשי מאוד. והוא מתקיים גם כאשר נותר רק צד אחד מהשניים. הפילוסוף רוברט נוזיק כתב כי כפי שאדם יכול לעתים להלך ברחוב תוך ניהול דיאלוג פנימי ידידותי עם עצמו, מארח לעצמו לחברה, כך אדם יכול להיות עם אהובת לבו, גם אם אינה נמצאת שם בגופה, "חושב מה היתה אומרת, משוחח איתה, מבחין בדברים כפי שהיא היתה עושה, עבורה, בגלל שהיא אינה שם כדי לראות, אומר לאחרים דברים שהיא היתה אומרת, בגון קולה, נושא עמו את האנחנו במלואו".

זו אחת ההבחנות החשובות ביותר בנוגע לאההבה. חוסה אורטגה אי-גאסט ציין כי "אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה, תיהפך אל-נכון לזיכרון, כמין חוט סנטימנטאלי ההולך ונמשך מני אז, עורק דק של ריגשה שיוסיף לפעם בקרקע העמוקה של התודעה. אך הוא לא ימות: איכותו הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה … משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית".

וקירקגור כתב "אדם אינו יכול להפסיק מלהיות אוהב; אם אדם אוהב אהבת אמת, הוא ממשיך להיות כזה. אם אדם פוסק מלהיות אוהב, אזי הוא מעולם לא אהב". וכן כתב:

מהו זה שלעולם אינו משתנה, אף שהכול משתנה? זוהי האהבה, וזו לבדה היא האהבה, זו שלעולם אינה הופכת לשום דבר אחר.

שחר קדרון פרסם במוסף גלריה של עיתון הארץ ראיון איתי בשני המשכים.

כאן החלק הראשון – בו ניסינו להגדיר אהבה ודיברנו על החשיבות הגדולה של ההדדיות בקשר ולמה לפעמים אנשים מתחברים דווקא עם מי שלא יכולה להיות איתו הדדיות כזו.

כאן החלק השני – בו סיפרתי לשחר קצת על עצמי ואהבתי ודיברנו על הקונספט של הנשמה התאומה ומה לעשות כשמבינים שבן-הזוג אינו כזה.

אם הלינקים קטועים, אפשר לקרוא גם כאן:

אין שום דבר שאפשר לאהוב יותר מדי
אבל את כל הדברים אפשר לאהוב
בצורה הלא נכונה. (ו. ה. אודן)

טעויות באהבה הן עניין טבעי, במלוא מובן המילה. חוקר הטבע ויליאם ג'ורדן כתב ספרון בשם "גירושים בקרב שחפים". מסתבר שגם השחפים, שנדמה שחיים בזוגיות מונוגמית כל חייהם, סובלים משיעור גירושים גבוה של 25 אחוז. אחד מכל ארבעה זוגות שחפים נכשל ביחסים עד כדי כך שהוא נאלץ להיפרד. הציפורים בזוגות הללו מתקוטטות ונאבקות על מזון, מתווכחות מי יבנה את הקן, מי ישמור על הביצים. אחרי הפרידה שחפים גרושים רבים מוצאים בני-זוג חדשים, וחיים איתם באושר.

טעויות בבחירת בן הזוג הן מהגורמים הכי גדולים לסבל שאנו יוצרים במו ידינו. את הדברים הבאים של אורטגה אי גאסט אני חושב שכדאי ללמד נערות ונערים בתיכון, וחיילות וחיילים, וסטודנטים וסטודנטיות, ובכלל, את כל מי שמועד לפורענויות האהבה:

"בתהליך האהבה חשוב לדייק ולהבחין בין שני שלבים, שהבלבול ביניהם מערפל את הפסיכולוגיה של האהבה מתחילתה ועד סופה. כדי שאישה תתאהב בגבר, או הגבר יתאהב באישה, הכרחי הוא תחילה שהאחד ייתן את דעתו על השני. נתינת-דעת זו אינה אלא ריכוז תשומת הלב בדמות המסוימת, והודות לריכוז זה ניתקת הדמות מהקשרה המיידי ומתעלה מעל למישור הכללי. עדיין אין בשימת-לב רבת חסד זו משום אהבה, אבל היא מצב הקודם לאהבה. בלא נתינת-הדעת תופעת האהבה אינה יכולה להתחולל, אם גם אין הכרח שלאחר השלב המקדמי הזה היא תתחולל. ברור שנתינת-דעת כזאת יוצרת אווירה נוחה כל כך להולדת ההתלהבות, עד שהיא-עצמה זהה בדרך כלל לראשיתה של אהבה. ועם זאת יש חשיבות עליונה להבחנה בין שני הרגעים, שהרי בשניהם שליטים עקרונות שונים לגמרי. לא פעם טעויות בפסיכולוגיה של האהבה נובעות מן הבלבול בין התכונות 'המושכות את תשומת-הלב', ומתוך כך מעלות את הפרט המסוים מעל למישור הכללי, ובין התכונות האחרות, שהן המאהיבות באמת ובתמים את הפרט הזה על משנהו".

ישנם שני שלבים בתהליך האהבה: ראשית, בן הזוג הפוטנציאלי מושך את שימת-הלב; אחר, לעתים, נוצרת אהבה – ששונה משימת-הלב הנלהבת. אך שימת-הלב היא רבת עוצמה, קשה מאוד להשתחרר ממנה, גם אם כך נכון. אולי גם שחפים בוחרים פרטנר על סמך השלב הראשון בלבד.

מספרים כי כאשר היה פיקאסו בן 24, הוא הציע לידידתו הטובה, הסופרת היהודייה האמריקנית גרטרוד שטיין לציירה. עשרות פעמים היא ישבה לפניו כמודל, אך פיקאסו לא היה מרוצה. "איני יכול לראות אותך כאשר אני מתבונן בך", אמר ברוגז. כעבור מספר חודשים צייר את שטיין מזיכרונו. מכריה של שטיין טענו כי אין כל דמיון בין הציור לבין המודל, ופיקאסו ענה: "אל דאגה, בסוף היא תיראה כמוהו". גרטרוד שטיין שמרה את הציור כל חייה. כאשר נפטרה הבחינו מכריה בדמיון יוצא דופן בינה לבין הציור.

בעצם כולנו פיקאסו. כל אחד יכול לראות בעיני רוחו את מהותו של אדם אחר, אף אם טרם התגלמה בהופעתו. אם אתם אמנים דגולים יקראו לכך 'גאונות'. במקרים אחרים קוראים לזה, בזלזול לא מוצדק, 'אשליה רומנטית'.

המחזאי ג'ורג' ברנרד שו אמר: "להיות מאוהב משמעו להגזים בפראות בהבדל בין אישה אחת לאחרת" (או בין גבר אחד לכל היתר). כל בני-האדם, כך מראים מחקרים פסיכולוגיים, נוטים להגזמות כאלה ביחס לבני הזוג. כידוע לכל, בשלבים הראשונים והנלהבים של ההיכרות אנו הופכים אדם כמעט זר לנו לחלוטין למושא הערצה ותשוקה, בלי שום ביסוס. אבל הממצא המעניין הוא שגם כעבור שנים רבות של זוגיות נוטים בני שני המינים לדרג את הפרטנר שלהם כיותר אטרקטיבי, יותר טוב לב או יותר אינטליגנטי מאיך שידורג על-ידי אנשים אחרים ואפילו על-ידי בן הזוג עצמו.

על פי "סיינטיפיק אמריקן", החוקרים משערים שהגזמות כאלה רווחות כל-כך שכן הן יעילות מבחינה אבולוציונית. האידיאליזציה לבן הזוג, אם הוא מצדו עושה את אותו הדבר, מאפשרת להשקיע מאמצים ומשאבים רבים בשימור הקשר ובגידול הצאצאים. מחקר אורך שפורסם בכתב העת Personality & Social Psychology Bulletin בחן 168 זוגות במשך 13 שנים מרגע הנישואין. נמצא שבני זוג שהיללו והעריצו זה את זה כנשואים טריים היו צפויים פחות לדעיכת האהבה ביניהם בחלוף הזמן (אם כי מידת האידיאליזציה בעת החתונה לא ניבאה את הסיכוי לגירושין).

אבל הממצא הכי מעניין – אפשר אולי לקרוא לו "אפקט פיקאסו" – הוא שהאידיאליזציה של בן הזוג אינה סתם אשליה, אלא יכולה לפעול כנבואה שמגשימה את עצמה. כלומר, תפיסת בן הזוג כבעל תכונות חיוביות ורצויות עבורנו, אף אם אין לו אותן בפועל – עשויה להביא להיווצרותן של תכונות אלה. לפי מחקר של סנדרה מוריי מאוניברסיטת מישיגן, כאשר אחד מבני הזוג מגזים תכונות טובות של השני, הדבר משפיע על האופן בו יתפוס הפרטנר את עצמו והאופן בו הוא מתנהג, כך שבסופו של דבר הוא הופך אכן להיות דומה יותר לתפיסה האידיאלית מכפי שהיה בתחילה.

בספר "אההבה" כתבתי: באהבה אמיתית, אין רצון לשנות את בת-הזוג, אוהבים אותה "בדיוק כפי שאת". אבל בכל זאת ישנו שינוי, כי למעשה אוהבים "בדיוק כפי שאני חושב שאת". באהבה, זה תמיד יותר ממה שבן-הזוג הוא בפועל. האוהבת בעצם אוהבת את האהוב "בדיוק כפי שאתה באמת", היא אוהבת אותו כפי שהוא יכול להיות, אמור להיות, אם יצליח להיות, ולכבוד האהבה הזו, בהשראתה ובאמצעותה, הוא נהיֶה כזה.

(פורסם לראשונה במגזין "נשים")

רשימת ביקורת על "אההבה" מאת אירי ריקין פורסמה במוסף ספרים של "הארץ". שווה לקרוא, ולא רק בגלל "אההבה" – יש שם לריקין כמה אמירות מעניינות.

העליתי ליוטיוב שש שיחות על אההבה. אורכן המצטבר עשר דקות (בדיוק!). מוזמנות~ים לצפות כאן ברצף, או אחת-אחת:

שיחה ראשונה: האם יש אההבה?

שיחה שנייה: מהי אההבה?

שיחה שלישית: מאפייני האהבה

שיחה רביעית: איך מוצאים אההבה

שיחה חמישית: איך מטפחים אההבה

שיחה שישית: אימון של אההבה

(תודה גדולה לדב ברקאי, שצילם וערך)

שנה חדשה מתחילה היום. מה אפשר לאחל לקראתה, מלבד אהבה? ישנן שמחה, בריאות, הצלחה. אך כל אלה זמניות הן, חולפות. רק אהבה היא ממשית. או ליתר דיוק, רק אההבה. מי אינו מכיר אהבה שנגוזה? שתהיה אפוא שנה של אההבה.

אבל מהי אההבה? מהי אותה אהבת אמת, שלא תתפוגג כחלוף השנים או ההורמונים? שרק אותה יש טעם לאחל? זו שאלה חשובה. כולם רוצים אהבה כזו, אבל הדימוי שיש לנו ממנה הוא לרוב שטחי. ואם לא נדע מהו בדיוק שאנו רוצים – כיצד נשיגו? כיצד ישיגנו? את תשובתי המפורטת לשאלה אפשר למצוא בספר "אההבה", שנולד השנה (תשע שנים של כתיבה ואז עוד תשעה ירחי לידה היו לו, ובחודש התשיעי של שנת התשע"ה בא לעולם).

לקראת השנה החדשה, הנה עוד תיאור יפה של אותה אהבה שלמה, אידיאלית, מאת הפסיכואנליטיקאי מרטין ברגמן, שהלך לעולמו לא מכבר, בגיל 100:

אהבה אידיאלית היא חופשית משנאה, מרצון להשפיל ומקנאה. היחסים מבוססים על תיאום הדדי ותחושה מתמידה שבני הזוג מבינים זה את זה ורוחשים זה לזה הערכה ואהבה. האהוב נחווה כיחיד שביכולתו לגרום סיפוק, ללא צורך במושאי אהבה משלימים. רגשות כלפי מושאי אהבה קודמים הועברו בהצלחה אל מושא האהבה החדש, אך העברה זאת איננה כוללת את הצורך לחזור על אכזבות קודמות ולשחזר טראומות מן העבר. קיים איזון המאפשר לבן הזוג האחד לענות על צרכיו הבוגרים של בן הזוג האחר, תוך סיפוק צרכים שנותרו בלתי מסופקים בילדותו.

בן הזוג מצטייר כיחיד סגולה בעיני האוהב, אך אינו משמש מטרה לאידיאליזציה בלתי מציאותית במידה המביאה בהכרח לידי אכזבה. ההזדהות ההדדית משחקת תפקיד חשוב, אך אף לא אחד מבני הזוג מוותר על תחושת העצמי שלו למען האחר, כמו באהבה מזוכיסטית. בני הזוג דומים באישיותם ובתפיסת עולמם במידה רבה מכדי שהעולם החיצון יגרום לקונפליקטים תמידיים ביניהם. עם זאת, אין הם חווים את עצמם כתמונת מראה של בן הזוג.

יש באהבה האידיאלית תחושות סימביוטיות של התמזגות, התאחדות ועונג – אך הנאהבים אינם מוותרים על גבולות עצמי עצמאיים, חוץ מאשר בעת קיום יחסי מין. אין הם נסוגים לנקודה שבה גבולות העצמי משתבשים.

באהבה האידיאלית, עז הוא הסיפוק המיני ששיאו באורגזמה של שני השותפים. ההזדווגות המינית כרוכה ברגשי עדנה ורוך ובהתחשבות בבן-הזוג. משאלות פרה-גניטליות נחוות ברוח הרמונית, כשהן משוחררות מתוקפנות במהלך משחק האהבה.

האהבה שמעורר בן הזוג שמה סייג לאהבה עצמית יתרה. נאהבים כאלה שמחים ללמד זה את זה, אך הצורך ללמד אינו מרחיק לכת עד לצורך לשנות את האהוב כמו באהבת פיגמליון. אידיאליזציה, הזדהות ונסיגה אל הילדות שותפים כולם בחוויית האהבה בלי שיורשו לעבור גבול מסוים.

ניתן אפוא לראות כיצד האהבה האידיאלית מורכבת ממכלול גדול ורב גוני של משאלות, מאוויים וצרכים, סיכם ברגמן, והוסיף: המפתיע, על כן, איננו בכך שלעתים אין האהבה מגיעה לכלל האידיאל, אלא דווקא בכך שלמרות שפע המעצורים והמעקשים למיניהם, מצליחים נאהבים רבים להפוך את ההתאהבות למשהו המתקרב לאהבה האידילית.

מי ייתן ונצליח השנה.

נספח: סוגי האהבה לפי ברגמן
התאהבות
אהבה מזוכיסטית (בה מוותר אחד מבני הזוג על תחושת העצמי שלו למען האחר)
אהבה במשולש (אנשים שלא יכולים לאהוב שלא בתוך משולש)
אהבת פיגמליון (המשתקפת בצורך ליצור את בן-הזוג, על-ידי חינוכו, הדרכתו, שינוי לבושו, היגויו, התנהגותו וכו')
אהבה נרקיסיסטית (אוהבים את בן-הזוג כי הוא מייצג משהו בעצמי – זו יכולה להיות גם אהבה לילד "כשלוחה של ההורה")
אהבה הרמפרודיטית (הצורך הוא בהשלמה, להיות יחד עם בן-הזוג שני המינים גם יחד)
מיניות משוללת אהבה (מעניין שהוא מכליל אותה ברשימת האהבות)
אהבה מתלבטת (אנשים שחייבים תמיד עוד מושא אהבה, להתלבט עליו)
אהבה ראשונית ותלותית/אנקלטית (הצורך הוא שבן-הזוג יספק את כל הצרכים, בלי שיהיו לו כל דרישות משלו)
אהבה מאושרת, או "אידיאלית".