אהבה ושִברהּ

למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה

Carrying - Scott Webb
Photo: Scott Webb

האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.

לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.

אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.

דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.

להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".

את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.

אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.

הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".

טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".

הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:

אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.

כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".

בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".

מקורות

אריך פרום (1956 [2001]). אמנות האהבה. תרגום: דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות.

ויליאם שייקספיר (1600). מהומה רבה על לא דבר.

חוסה אורטה אי גאסט (1941 [1985]). מסות על האהבה. תרגום: יורם ברונובסקי. ירושלים: כתר.

לב ניקולייביץ טולסטוי (1887 [2015]) על החיים, בתוך: כתבי הגות. תרגום: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

מרטין בובר (1923 [1980]). אני ואתה, בתוך: בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. תרגום: צבי וויסלבסקי. ירושלים: מוסד ביאליק.

נינה קולטארט (1996 [2012]). התינוק ומי-האמבט. תרגום: אורה זילברשטיין. ירושלים: כרמל.

ריינר מריה רילקה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Iris Murdoch (1959). The Sublime and the Good. Chicago Review, 13(3): 42-55.

Shāntideva (700(?) [2006]). The Way of the Bodhisattva. Translation: Padmakara Translation Group. Boston: Shambala

– – –

המאמר פורסם לראשונה בגיליון הליקון מס' 124 (אהבה), עמ' 79-76.

.

 

 

 

 

 

תופסים מרובה

הרעיון הכי לוהט כיום בתחום הזוגיות הוא הפוליאמוריה. אך האם היא מסוגלת לקיים את מה שהיא מבטיחה?

laura-ockel-194248-unsplash.jpg
Photo by Laura Ockel on Unsplash

נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום כמה קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת והבועטת למיינסטרים המונוגמי. בארה"ב, שאנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).

המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?

בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?

התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים יענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.

נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב רבים מהשבטים הילידיים שנחקרו על-ידי אנתרופולוגים.

אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שלא בהכרח שני בני הזוג מאותו תא משפחתי בוגדים, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק במודל שלא עובד ושמביא באופן תכוף לפגיעה וכאב?

העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות שמגיעות הרבה מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינלין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים שבהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם הוא בעל תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".

המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.

eaters-collective-219711-unsplash.jpg
Photo by Eaters Collective

אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.

ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא לא קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הם יכולים להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חתיכות מפאזל".

יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום נימוק לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר לברר את הציפיות שלנו, ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. המודל המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה שכבר ישנה.

יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ולא תוצר של חרדות או חסכים.

כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי למשל לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו שימפנזה יחיד מבצע מי מפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה האנושית, ניתן לומר, פירושה לעשות יותר ויותר דברים לא טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.

מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז יותר לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).

אבל אולי שני מיליון שנים אינן מספיק זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית לא מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.

עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שלא מקבל מספיק תשומת לב ישפר במשהו את המצב?

זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אֶלְף לַיוֹנְס אמרה שלאהוב כמה אנשים זה כמו לדבר בכמה שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.

נכון, בגידה, או אפילו הפחתת העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.

קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".

קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.

מונוגמיה לרוב מבוססת על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה היא לא יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים ייפתרו קשיינו.

עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.

אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה לצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.

אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה … בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממש את עצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.

Photo by Amy Shamblen

לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.

הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים במקור בלשון נקבה, אך נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".

sharon-mccutcheon-522851-unsplash
Photo by Sharon McCutcheon

מקורות

ארנדט, חנה (1958 [2013]). המצב האנושי. מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גארי, רומן (1980 [1983]). עפיפונים. מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: עם עובד.

היינלין, רוברט (1961 [1980]). גר בארץ נוכרייה. מאנגלית: דפנה לוי. ירושלים: כתר.

הלוי, מאשה (2018). לחיות פתוח. שוהם: כנרת, זמורה-ביתן.

הסה, הרמן (1927 [2006]). זאב הערבה. מגרמנית: עדנה קורנפלד. תל אביב: שוקן.

טולסטוי, לב ניקולייביץ (1887 [2015]). כתבי הגות. מרוסית: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

פרום, אריך (1976 [1983]). בעלנות או מימוש עצמי. מאנגלית: שושנה צינגל. ירושלים: אלחנן רובינשטין.

צ'סטרטון, ג"ק (1908 [2007]). האתיקה של ממלכת הפיות. מאנגלית: עודד וולקשטיין. תכלת, 28: 95-74.

רילקה, ריינר מריה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Lyons, Elf (2017). A new way to love: In praise of polyamory. The Guardian, 23, July, 2017.

Phillips, Adam (1996). Monogamy. London: Faber and Faber.

Shakespeare, William (1594). Romeo and Juliet.

Shaw, George Bernard (1903). Man and Superman.

פורסם לראשונה באתר אלכסון

תודה למיכל אלפרשטיין על הערותיה המועילות מאוד

שייקספיר מאוהב

היום לפני 400 שנה נפטר ויליאם שייקספיר (והיום לפני 452 שנה נולד). במחזותיו ובשיריו הוא נגע בכל היבטי הקיום האנושי, וגם באהבה. הנה כמה נגיעות כאלה.

1. אהבה היא לא עניין פשוט. אם מדובר באהבת אמת, עליה להתמודד עם מכשולים, לגבור על קשיים –

Ay me! for aught that I ever could read
Could ever hear by tale or history
The course of true love never did run smooth. (Midsummer Night’s Dream)

2. אהבת אמת היא מעל לזמן, אין היא מתכהה, מתנוונת או משתנה יחד איתו –

Love’s not Time’s fool, though rosy lips and cheeks
Within his bending sickle’s compass come
Love alters not with his brief hours and weeks
But bears it out even to the edge of doom. (Sonnet 116)

3. אשף המילים ידע כי תקצר השפה מלתאר אהבה, שהרי המילים הן כלליות וכל אהבה היא ייחודית –

all hearts in love use their own tongues (Much Ado About Nothing)

… שהרי המילים הן מופשטות והאהבה דורשת מעשים –

Didst thou but know the inly touch of love
Thou wouldst as soon go kindle fire with snow
As seek to quench the fire of love with words. (Two Gentlemen of Verona)

4. ולבסוף, הפרדוקס הגדול של האהבה – ככל שנותנים ממנה יותר, יש יותר (רומיאו ויוליה)
shakespeare

11 הרהורים על אהבה

Felix Vallotton Interior with Couple and Screen - Intimacy

"האם האלים הם הטומנים את האש בלבבות, אוראליוס, או האם להט רגשותיו של האדם הופך להיות האל שלו?", שאל המשורר הרומי ורגיליוס. מהי אהבה? האם היא תוצר של הפרשת הורמונים ופעילות עצבית במוח כמו שיצמצמו מדענים, או הדבר הנשגב ביותר שביכולתו של אדם להשיג, כפי שישוררו אוהבים? האם היא רגש, מצב תודעה או משהו אחר בכלל? מהם מאפייניה?

בעקבות מותה של אשתי אהובתי, ליאת, יצאתי לפני עשר שנים למסע בחיפוש אחר תשובות לשאלות הנצחיות הללו. הנה 11 דברים שלמדתי בדרך.

  1. היא יוצרת תחושת שלמות

המיתוס האוניברסלי ביחס לאהבה נוגע לתחושת ההשלמה הכרוכה בה. כל אחד מבני הזוג הוא "החתיכה החסרה" של השני ועד שימצאו זה את זה לא ימצאו מנוח.

ב"משתה" של אפלטון מובא אחד הנוסחים הידועים של המיתוס. מסופרת שם האגדה לפיה בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכו'. במצב זה היו רבי עוצמה ואיימו על האלים. בצר להם, החליטו האלים לחתוך את בני האדם לשניים. מכאן הכמיהה האנושית העזה מאין כמוה להתאחד שוב עם אותו אהוב או אהובה שהם חציינו השני. לאגדה מופרכת-לכאורה זו יש בסיס ביולוגי איתן: כפי שכתב דארווין ב"מוצא האדם", האב הקדמון של כל בעלי החוליות היה אנדרוגיני.

  1. היא פונה לזולת

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב שתינוק של מי שהוא כינה "אם טובה-דיה" – כאשר הוא מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו. תינוק לאם שהיא "לא טובה-דיה", רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכו'. כך גם ביחסים רומנטיים. אוהב אמת רואה תמיד את האהובה. "גבר המתאהב ביופי שונה, אפוא, מגבר האוהב נערה ומרגיש שהיא יפה, ומסוגל לראות מה יפה בה", כתב ויניקוט. אהבה אמיתית היא מציאת היפה שבאהוב, והיא כוללת את ראיית האהוב עצמו, ולא ראיית-עצמי, ראיית-טעמיי, ראיית-רצונותיי. האוהב הטוב-דיו רואה את אהובתו, את צרכיה, את חולשותיה, את כישרונותיה, את מראיה, ואוהב אותם, כי הוא אוהב אותה, ולא אוהב אותה כי הוא אוהב אותם. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "זוהי טעות עצובה, אך נפוצה, לדבר עוד ועוד על האופן בו צריך אובייקט האהבה להיות כדי שיוכל להיות בר-אהבה, במקום לדבר על האופן בו האהבה צריכה להיות כדי שתוכל לאהוב".

  1. היא פעילות

בשונה מיתר הרגשות, אהבה אינה רק היפעלות אלא תמיד פעילות. שמחה או עצבות, למשל, הם כמין צבעים שבהם צבועה נפשנו. כדברי הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט, אדם הינו שמח או הינו עצוב, בסבילות גמורה. השמחה, כשלעצמה, אינה פעולה אף שהיא יכולה לגרום לפעולה. לא כן הדבר באהבה: לאהוב מישהו משמעו לפעול ביחס אליו.

שלוש הן פעולות האהבה: הכרה, קבלה ומסירה. הכרה מלאה, המאפיינת אהבת אמת, משמעה שמושאה של האהבה הגדולה הוא האהוב עצמו, כמות שהוא, בלא תוספות או השמטות, בלא אשליות. פרננדו פסואה כתב ב"ספר האי-נחת": "לעולם איננו אוהבים איש. אנו אוהבים אך ורק את הרעיון שאנו יוצרים לנו ביחס למישהו. מה שאנו אוהבים אינו אלא מושג שלנו, ובסופו של דבר את עצמנו אנו אוהבים". כך כנראה הדבר בנוגע לאהבות רבות, אולם אהבת אמת הכרתה צלולה. מתוך עניין כה עמוק באדם אחר, אנו לומדים להכירו בצורה המלאה ביותר שאפשר, שכן כל מה שהוא עושה וחושב מרתק אותנו. פעולת האהבה השנייה היא קבלה: מעבר להכרת בן הזוג אנחנו גם מקבלים אותו בדיוק כמו שהוא. לא היינו רוצים שיהיה בקמצוץ שונה ממה שהוא. האלמנט האחרון הוא של מסירה עצמית. לא רק שאנו מכירים ומקבלים את אותו אדם, חיינו מוקדשים לרווחתו, צמיחתו ואושרו. קפקא העיר: "המלה sein פירושה בגרמנית כפול: להיות ולהיות-של". אם אנחנו לא "של מישהו", אם איננו מסורים לאחר, איננו יכולים להיות, רומז קפקא.

  1. היא מחייבת מאמץ

הפילוסוף הבריטי סיימון מיי כתב: "כולם צריכים אהבה, רבים מוצאים אותה, אך רק מעטים חיים אותה". כמעט כל דבר משמעותי בחיינו אנחנו צריכים ללמוד לעשותו ומקדישים זמן ומאמצים רבים לשם כך. אבל אהבה היא יכולת טבעית. לכן רבים נוטים להקל בה ראש. אולם אם אנו רוצים לא רק למצוא אהבה, אלא לחיות אהבה, נדרשים מאמצים אקטיביים, נדרש מאבק.

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג.

  1. מוטב להעניקה מאשר לקבלה

כולם רוצים להיות נאהבים. אולם לא בטוח שזהו הדבר החשוב ביותר. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה: "בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב מאשר להיות נאהב" והסופרת ג'ורג' אליוט העירה ב"מידלמארץ'": "בנישואים, קל יותר לשאת את הוודאות 'היא לעולם לא תאהב אותי במיוחד', מאשר את הפחד 'אני לא אוהב אותה יותר'". זהו אסון גדול יותר להפסיק לאהוב, מאשר להפסיק להיות נאהב. המשורר, וו.ה. אודן תיאר זאת כה יפה:

אם חיבה שווה לא תתאפשר

אבקש להיות זה שאוהב יותר.

  1. היא מחוץ לסדר

אנחנו יצורים עדריים, הנוטים לחשוב ולנהוג מתוך קונפורמיות עם ההמון. אפלטון כינה את הערצת ההמון "החיה הרעה". סימון וייל, בספרה "הכובד והחסד", כתבה כי חיה רעה זו, ההמון, הקולקטיב, הם שכובלים אותנו לארץ. הם המובילים לתאוות-בצע ולשאיפה לכוח ומעמד. גם מדע ואמנות ספוגים באלמנט החברתי, כתבה. "ואהבה? היא, פחות או יותר, היוצא-מן-הכלל: לכן אנו יכולים להגיע לאלוהים באמצעות אהבה, ולא באמצעות תאוות-בצע או אמביציה".

כמעט כל מה שאנחנו עושים נעשה בתוך הסדר החברתי, למענו, בגללו. אהבה היא אחת ההזדמנויות היחידות שלנו לחרוג מסדר זה, להיות מי שאנחנו. היא המעשה האינטימי ביותר ולכן גם האנרכיסטי ביותר, המקום בו אפשר לבטל כל דריסת רגל של מוסכמה, נורמה, דרישה. רולאן בארת כתב כי האוהב "דומה לאותו מיסטיקאי קדום, שקהיליית הכנסייה ביקשה להקיאו מקרבה: [הוא] אינו מתעמת ואינו מערער: הוא פשוט אינו מנהל דו-שיח: עם מערכות השלטון, המחשבה, המדע, המינהל, וכו'". הוא גבר על החיה הרעה.

  1. היא מפתיעה

אהבה משתלטת עלינו מיד. ידידות שנבנית ומתפתחת עם חבר במשך חודשים ושנים יכולה להירקם בקשר של אהבה רומנטית כהרף עין. "האהבה ממלאת במין כשף את המחסור בזיכרונות רבי-שנים", כתב הסופר בנז'מין קונסטן. "כל שאר הרגלי החיבה זקוקים לעבר. האהבה בלבד יוצרת כאילו בכוח קסם עבר מסביבנו".

המשורר זוכה פרס נובל אוקטביו פאס כתב אף הוא על הכשף הזה: "בראשיתה של האהבה יש הפתעה – הגילוי של אדם אחר אשר עמו אנו כרוכים בקשר שמהותו רק משיכה גופנית ורוחנית בלתי ניתנת להגדרה; אותו אדם יכול אפילו להיות זר ולהגיע מעולם אחר". ההפתעה הזו היא פתאומית ביותר. מטא-אנליזה של מחקרי-מוח העלתה שלוקח כחמישית-שנייה כדי להתאהב.

  1. היא מפחידה

אהבה היא ככל הנראה משאת הלב הבולטת ביותר בעולמנו, אבל גם אחד הדברים מהם אנו חוששים יותר מכל. "אין דבר שהאדם רוצה אותו ובה בעת מפחד ממנו יותר ממה שהוא אמיתי", כתב הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן. לנוכח האמת שבאהבה עולה חרדה עזה – שהרי בהכרח נאבד אותה בסופו של דבר, כמו כל דבר אחר.

הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל כתב על הדעיכה השכיחה של האהבה הרומנטית. לדבריו אנשים רבים יוצרים פיצול בין 'אהבה בטוחה', שהיא משמימה למדי, ובין תשוקה הרפתקנית, שאין בה עומק. לאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, זה דבר מפחיד מאין כמותו והדרך היחידה להשיג ביטחון היא להחליש את העוצמה – שכן אז הכאב שיביא אובדן האהבה פוחת.

  1. היא לא בהכרח קצרת ימים

בהתחלה הקשר לוהט ורוגש. אחרי זמן מה הסערה שוככת, אז מתמסדים, מביאים ילדים, וממשיכים בחיים שלמים של אפרוריות. זה התסריט המוכר. הסופר ניאל ויליאמס תיאר אותו נהדר: "כשהתבוננה בכוכבים הנעים במסילותם דמיינה שהיא רואה את חוסר-התוחלת והיגון של כל אהבה רומנטית, הבדיה העלובה והדהויה של אור-ירח והתרוממות-חושים המסתחררת ויורדת לתוך האכזבה האפורה לאין-קץ של היומיום".

אבל היומיום לא חייב להיות מאכזב ואפור. מחקרים פסיכולוגים עדכניים מראים שכמעט 50 אחוז מהאנשים הנשואים מעל 10 שנים עדיין חשים מאוהבים מאוד בבני-זוגם. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים, אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים, היו גם מאוהבות יותר.

  1. היא לא דבר אחד

ישנם סוגים רבים של אהבה. יש אהבה זוגית, אהבה חברית, אהבה עצמית, יש אהבה לצאצא, להורה ולאח, אהבה לדמות נערצת ולאיש זר, וכן אהבה לבעל-חיים, לקבוצה, למקום, לעיסוק. למרות השם הזהה, כל אחד מסוגי האהבה הללו מרגיש אחרת ומספק צרכים אחרים. מחקרים נוירולוגיים מראים שאהבות מסוגים שונים מפעילות אזורי-מוח שונים. אך לכולן אותו שם. "לאסקימוסים 52 מילים לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות לפחות מספר דומה של מילים לאהבה".

  1. קשה לומר עליה משהו

לכאורה לא מפסיקים לדבר עליה. היא שם, כמעט בכל שיחה, סרטון, שיר. אבל, כמו שכתב אהוד מנור, "לא דיברנו עוד על אהבה, ולא ירדנו אל סופה". למעשה, לא ברור אם דיבור על אהבה הוא בכלל אפשרי. ז'וליה קריסטבה כתבה: "האהבה עשויה להיות, כך או אחרת, בודדה, מכיוון שאינה ניתנת למסירה. כאילו, בו ברגע שהיחיד עשוי להתגלות בכל מאודו, סובייקטיבי בתכלית, עלול הוא לגלות גם את מכלאת מצבו ואת אין האונים של שפתו". כדברי שייקספיר ב"מהומה רבה על לא דבר": "כל לב אוהב משתמש בלשונו שלו". ובטהובן כתב לאישה המסתורית אותה כינה "אהובתי הנצחית": "לבי כה מלא בדברים לספר לך – הו! – יש רגעים בהם אני מרגיש שהשפה היא לא כלום".

 

(המאמר פורסם לראשונה במגזין הרשת אלכסון)