על הטעות הגדולה של זוגות ותיקים

אנחנו מכורים ללבבות שבורים. סיפורים על אוהבים כואבים, בין אם בשל נטישתו של האהוב, בגידתו או מותו, זוכים להצלחה, מציפים רגשות ודמעות.

אך במקום להתמוגג משברוני הלב, אולי נכון יותר להישיר מבט לאכזבותיו. תועלת רבה נוכל למצוא בחקירת המקרים, המסעירים פחות אך שכיחים הרבה יותר, בהם מי שאהב לבנו יותר מכל, שאיתו חלקנו לילות להט וימי יפעה, שאיתו וסביבו רקמנו חלומותינו המרוממים ביותר, שאושרו היה משאת נפשנו – הפך לאדם מאוס עלינו; אם נברר איך קורה שהקול הזה, שהיה כפעמונים באוזנינו, מעורר כעת רק רוגז; איך הטעויות הקטנות, שבעבר מצאנו חינניות, מספקות עילות לעלבון ועצבנות.

אם האהבה היא הרגש העתיק ביותר, יסוד הדברים כולם, האכזבה ממנה היא הרגש השני הכי ותיק. גם לבה של האישה היחידה שמתוארת בתנ"ך כאוהבת, מיכל, התהפך לבסוף ביחסו לאהוב, המלך הגדול בתולדות העם, דוד. כעבור אלפי שנים כתבה לה המשוררת רחל: "מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה, אֲנִי עֲצוּבָה כָּמוֹךְ / כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶׁר אֹהַב". ייתכן שאין שלם מלב שבור, אך אין ספק שאין מרוקן מלב בז ומאוכזב.

אווה אילוז כתבה שמדהימה אף יותר מההתאהבות היא העובדה שאנו חדלים לאהוב. מקורה של השתיקה ביחס לתופעה נפוצה זו, הציעה, הוא בכך שאנו חיים בתוך סיפורים ודרכם, ואילו העלילה של האכזבה מהאהבה נעדרת מבנה ברור. אין היא אלא הישנותם היגעה של כל אותם רגעים שבהם, לתחושתנו, האדם השני כושל מלהבחין בצרכינו או במשאלותינו. זו פרימה הדרגתית ואטית, ומשום כך קשה לעמוד עליה ולתאר אותה.

ניתן לטעון שההתפוררות היא ברירת המחדל, תולדה טבעית של דעיכת הורמונים מסממים שהם שיצרו את ההתאהבות הראשונית, קצרת הימים. בין שליש למחצית מהנישואים במדינות הנחשבות מפותחות מובילים לגירושין, וגם היתר אינם כולם אידיליים. גיבורת הספר "ארבעה מכתבי אהבה" של ניאל ויליאמס, מרגרט לוני, הבינה בעודה שוכבת במיטה לצד בעלה הטרי "שלבה צפוי להתרוקן כשם שהתמלא באהבה, וכשם שלבה התרחב וגדל באותם שבועות ראשונים של אהבת נעורים, ומילא אותה כמעט עד להתפוצץ, כך עכשיו, בשנים שנותרו, יבוא דימום אטי, שירוקן, טיפה אחר טיפה, את הכל. הכל צריך להינתן בחזרה" (תרגום: רחל פן).

אך אולי אין הדבר בגדר הכרח. קרעי האכזבה דרכם דולפת האהבה לעתים קרובות אינם אלא טעויות בהבנת טבעה. אם נלמד ונתקן את אותן טעויות, נוכל לעצור את הדימום המרוקן. לא, לא הכל צריך להינתן בחזרה.

אותה סמטה

פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". האהבה, כבר מראשיתה, היא אמביוולנטית.

מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו. הפעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, מונח על חזה. כשהיא איננה – והיא שוב ושוב איננה, מדי יום, מדי שעה כמעט, ולו לכמה דקות, שנחוות על ידי הפעוט כנצח – כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב. האֵם היתה אפוא המאהבת הראשונה, אך גם הראשונה לאכזב, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית, וגם הראשונה לתסכל.

הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הציעה כי בתודעתו של התינוק היונק מתפתחים שני אובייקטים – "השָׁד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ו"השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא.

המשחק הפנימי של אהבה ושנאה מקבל חיזוק בשלב הבא בהתפתחות. לפי התיאוריה הפרוידיאנית, הילד, האוהב את שני הוריו, מתחיל גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב ולא לו (דבר דומה קורה אצל הילדה).

השילוב של אהבה ואי-אהבה, פצעים ונשיקות, בדרגה זו או אחרת, הוא בלתי נמנע, כבר בקשרינו הראשונים. מכיוון שהדמויות המטפלות, המחבקות והפוגעות, חיוניות לעצם ההישרדות של הפעוט, תבקש נפשו לגונן עליהן בכל מחיר. כך תגיע למסקנה שאהבה כרוכה בהכרח בפגיעה (ומכאן שהפגיעה אינה נובעת מכשל של ההורים). מסקנה זו תמשיך לנהל את חיינו כולם. מאכזב ככל שזה יהיה, אהבה נטו, צלולה וצחה, אינה אפשרות עבור מי שבדנ"א הנפשי שלהם אהבה מחוברת גם להיפך ממנה.

הקישור הלא-מודע בין אהבה ושנאה, בין דאגה ופגיעה, הוא אוניברסלי. מעבר לו ישנם המאפיינים והקשיים הייחודיים של נסיבות חייו וקשריו הפרטיים של כל אדם – שגם אותם כולנו נוטים לשחזר כמיטב יכולתנו.

לדברים יש גם מקור ביולוגי, לא רק פסיכולוגי. בעת לידתנו שוקל המוח כ-400 גר', פחות משליש ממשקלו הסופי, אך עד תום שנת החיים השנייה הוא ישלים את רוב צמיחתו. בתקופה זו אנו תלויים לחלוטין באחרים, והאופן שבו הם מתייחסים אלינו מעצב רבים מהקישורים שבין תאי המוח. כך נרכשות ונקבעות נטיותינו בכל הקשור ליחסים בתקופת ההתפתחות הקריטית הזו.

בבגרותנו, נבחר בדרך כלל בני זוג על פי דימוי סמוי שיש לנו, שהוא תוצר של אותם יחסים מוקדמים, על האופן הייחודי בו בוטאו בהם הדאגה והאכפתיות וכן ההזנחה והתסכול. לכן אין זה משנה מה נקליד באפליקציה, בסופו של דבר ניקלע לאותה סמטה, לטוב אך גם לרע.

בניסיון להיחלץ מהמבוי הנדמה סתום קל יותר להאשים, שוב ושוב, את האחר המאכזב, ולצאת לחפש, שוב ושוב, בן זוג יותר מושך, נמשך, מתאים ומתחשב, כזה שיהיה איתו רק טוב, כמו בסרטים. בעידן היפר קפיטליסטי וסופר טכנולוגי, האהבה הפכה מוצר צריכה, שאנו כל העת מבקשים ואף מתבקשים לשדרגו. אלא שבשונה מטלפון, מכונית ואפילו איברי גוף שקל היום להחליף ולשפר, כשמדובר בקשר אינטימי, כמה שלא נגוון, נשנה, נתנסה – אנו עצמנו, ודפוסינו הישנים, תמיד נהיה שם. משימתו הגדולה של האדם אינה לחפש אהבה, אמר המשורר הסוּפי רוּמי, אלא רק לחפש ולמצוא את כל המכשולים בתוכו שבנה כנגדה.

הרעיון נשמע יפה על הנייר, או על הספה, אולם האם זה אכן כך במציאות? מחקר שפורסם ב-Journal of Family Psychology ניסה לבחון בדיוק את זה.

במשך שמונה שנים עקבו חוקרים אחר אלפי המשתתפים ב-German Family Panel, מחקר ארוך טווח שנועד לבחון דינמיקות משפחתיות. החוקרים חיפשו אחר נבדקים שבמהלך התקופה סיימו קשר ממושך ונכנסו לקשר ממושך אחר. הם איתרו 554 איש שענו לקריטריונים ובדקו את האופן בו הם תיארו היבטים שונים של הזוגיות שלהם, בהם סיפוק מהקשר, תדירות יחסי המין, דרכי התמודדות עם קונפליקט, גילויי הערכה וחיבה כלפי הפרטנר ומידת הביטחון בקשר בארבע נקודות זמן: למעלה משנה לפני תום הקשר הראשון, בשנה האחרונה לקשר הראשון, בשנה הראשונה של הקשר החדש, ושנה אחרי כן. כפי שצפתה תיאוריית שחזור דפוסי הקשרים, בשתי מערכות היחסים היו כל ההיבטים זהים. גם אם נחליף את הגבר/ת, נישאר עם בדיוק אותה אדרת. יוצאי הדופן היו רק מידת גילויי ההערכה כלפי הפרטנר, שעלתה בתחילת הקשר השני, ותדירות יחסי המין (אולם לא שביעות הרצון מיחסי המין, שנשארה קבועה).

ובכל זאת, קשר חדש מרגיש כמעט תמיד טוב יותר מהקודם. הסיבה העיקרית לתחושת השיפור, הסבירו החוקרים, היא האופן שבו הסתיים הקשר הישן. לקראת סופם היחסים הופכים יותר ויותר מרים, ואילו בתחילת קשר הדברים זוהרים. אולם כאשר משווים את המצב שנה ומעלה לפני תום הקשר הראשון עם המצב אחרי יותר משנה בקשר השני, מתגלה שבאופן ממוצע אין הבדל מהותי בין מערכות היחסים.

חיפוש פנטזמטי מתמשך אחר קשר אחר, טוב הרבה יותר, רק מכלה את משאבי הלב. כמו שאומרת "עצת האהבה הרעה" שהשיא יהודה עמיחי: "בְּעֹדֶף הָאַהֲבָה שֶׁנִשְׁאַר לְךָ מִן הַקוֹדֶמֶת, / עֲשֵׂה לְךָ אִשָּׁה חֲדָשָה, וְעִם / מַה שֶׁנִשְׁאַר מִמֶּנָּהּ עֲשֵׂה לְךּ / אַהֲבָה חֲדָשָׁה, / עַד שֶׁלֹא יִשָּׁאֵר לְךָ כְּלוּם".

השחזור העיקש של קשרים מאכזבים יכול לייאש. אבל אפשר גם לראות בו מאמץ הרואי של הנפש לאפשר הזדמנות לאהבה עמוקה ובוגרת יותר. בקשר זוגי טוב דיו אנו מייצרים מחדש דפוסים מוקדמים שצִלקו את לבנו – לא בשל מזוכיזם, טיפשות או חולשה, אלא מתוך תקווה כמוסה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני לצמיחה נפשית. במובן זה, הקשיים הם תוכו של רימון האהבה, לא קליפתו. השלכת הקשר כאשר צצים קשיים לא תועיל במאום, שכן אז ניוותר בדיוק כפי שהיינו לפניו ובמהלכו. עד שלא נצליח לחוש בתוך קשר את פחדינו העמוקים, עד שלא נבטא ונפגין את הרגשות הקשים, לעתים קשים מאוד, שהפחדים הללו מייצרים, ונזכה לחוויה מסוג חדש – לא נשנה את החיווט המוחי שנוצר בינקות, לא נצמח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב עד תום.

אין זאת אומרת שלעולם אין להחליף את בן הזוג. יש פגיעות ביחסים שהן בלתי נסבלות או נסלחות, ישנם גם מצבים שבהם הזוג הלך את כברת הדרך שמתאימה לו, ופרידה היא עבורו הפתרון הנכון, לא כישלון. אולם לעתים קרובות החלפה היא התחמקות, טעות, ביטוי לאי-הבנה שהקשיים הם עדות לעוצמת הקשר ולא לחולשתו.

השתקפות נפשי האפלה

חלק מהקשיים הגדולים בזוגיות נוגעים אפוא לשחזור משותף של תרחישים מהעבר, כאב מול כאב, שבירות מול שבירות. אבל זה לא מסביר הקושי כולו.

אין כנראה מי שהיה בקשר משמעותי, ולא תפס את עצמו לפעמים לא מאמין, אחרי שבן הזוג הטיח בו אמת נוקבת. לאה גולדברג כתבה ב"דו שיח": "מִמַּבָּטֵךָ כִּמֵאֲגַם חוֹזֶרֶת / תָּמִיד אֱלַי דְּמוּתִי הַמִּתְאַכְזֶרֶת, / מִצְּלִילוּתְךָ – נַפְשִׁי הָאֲפֵלָה".

בתוך כל אדם יש אינספור יצורים. חלקם טובים, נבונים, נדיבים, אך ישנם גם אפלים, מתאכזרים, תאוותנים, גזעניים, חסרי בינה, נוגים, מפוחדים, ילדותיים או אנוכיים לחלוטין. האדם אינו מקשה אחת, כתב הרמן הסה, אלא "עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים" (מגרמנית: עדנה קורנפלד).

אולי הדבר החשוב ביותר שיש להבינו ביחס לבני האדם הוא שכל אדם ואדם, מטבע ברייתו, מבקש להיות נאהב כל כולו. לא די שנהיה נאהבים, למעשה אין לאהבה כללית כל ערך שהוא. אנחנו רוצים שיאהבו את מי שאנו. ומי שאנו פירושו גם הפנים האפלים, המשפילים, המביכים, האנוכיים, הקטנוניים, הבלתי מהוגנים. בראשית הקשר סביר שנחצין את הרגשות הנעלים והצדדים הנאצלים, אבל בשלב מסוים, מתוך אותו דחף שאין שני לו – להרגיש נאהבים באמת – נפגין את כל מנעד הרגשות וההתנהגויות שלנו. לעתים נעמוד המומים מול עצמנו – אפילו אנו לא ידענו כי טיפוסים כאלה מסתתרים בתוכנו. במובן הזה קשר אוהב, שמאפשר לנו להיות עצמנו בלי סייג, הוא לעתים מזומנות ההזדמנות הראשונה שיש לרובנו לבטא את כל מי שאנו, אחרי שההורים והחברה דיכאו את הצדדים שמצאו בלתי מקובלים. אם אכן נצליח להביא לקשר את כל מיני האני, כל הכוכבים וגם שלל החורים השחורים שבאותה "כיפת שמים זעירה", ועדיין להישאר נאהבים, אולי גם נכיר ונקבל, אולי גם נאהב, את עצמנו בתמימות. והן זהו התנאי היסודי ביותר ליכולת לאהוב כך אחר.

אין פירושם של דברים שההתמודדות עם כל מגוון הטיפוסים שבנו עצמנו ושבבן זוגנו היא פשוטה, או שצריך לקבל בהסכמה כל התנהגות – ודאי שלא! אבל רצוי להכיר בכך שהתמודדות כזו היא חלק בלתי נפרד מאהבה עמוקה ומאריכת ימים. רק קשרים שטחיים לא יגיעו לכך. כישלון לבטא את עצמנו באופן מלא, כלומר כולל הצדדים האפלים, ולאפשר את אותו הדבר לבן זוגנו, הוא גורם עיקרי לכך שיחסי אהבה הופכים לבסוף אדישים ומנוכרים.

פסקת ההתגברות

החידה הגדולה באהבה, טען הפילוסוף אלן באדיו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. להתאכזב ולוותר נוכח קשיים וחוסר הסכמות אינו אלא חוסר הבנה של אחת מפעולות האהבה המהותיות ביותר – ההתגברות, הכואבת לעתים, על המכשולים שמציבים הזמן והעולם.

אכן, האהבה החברית-משהו של זוגות ותיקים נראית דלה לעומת האהבה הלוהבת של ראשית הקשר. המוני מחקרים אישרו, די בעוגמה, כי לאורך שנים כמעט כל הזוגות עוברים מאהבה עזה, אינטנסיבית, אובססיבית ("לא מסוגל להתרכז בכלום כי אני כל הזמן חושב עלייך!") לבת דמותה השלווה, המחבבת, הבטוחה. אך מחקר שפורסם ב-Review of General Psychology גילה שמֵי האהבה השקטים אינם בהכרח פחות עמוקים. לפי החוקרים, הסיבה המרכזית למחשבה שאהבה רומנטית עזה אינה מתקיימת לאורך זמן היא ההנחה השגויה שאהבה אמיתית צריכה לכלול אובססיביות, אי-ודאות וחרדה. אך אם מנטרלים את הגורמים האלה בניתוח סטטיסטי של מאפייני אהבה בקרב זוגות, מתגלה שהרגש לא בהכרח דוהה אצל מי שמצויים במערכות רבות שנים.

כמובן, אי-ודאות וחרדה אכן יוצרים להט. לכן תחושות של שגרה ושחיקה הן לעתים דווקא תוצאה של הפיכת הקשר לבטוח, חזק וקרוב יותר, ולא להיפך. האינטימיות במקרים אלה לא נעלמת אלא הופכת סמויה, כמו המים עבור הדג. חוסר המודעות של בני הזוג לעוצמת האינטימיות שיש ביניהם הוא במקרים רבים הגורם להרס קשרים טובים, כתב רוברט סטרנברג, חוקר היחסים הנודע מאוניברסיטת קורנל.

סיבה אחרת לתחושה של חוסר שביעות רצון שעולה בקשרים ממושכים היא מנגנון פסיכולוגי בשם "הטיית השליליות" (negativity bias), שמביא למתן משקל גדול יותר להיבטים שליליים של החוויה ולהתמקדות בהם. מבחינה הישרדותית, יש למנגנון הגיון רב. אם מקום לינה בסוואנה הוא בעל יתרונות רבים, אולם חיסרון יחיד שלו יכול להביא לסכנת מוות – הגיוני להתמקד בחיסרון ולהתעלם מהיתרונות. אולם בכל הנוגע למערכות יחסים, ההטיה היא הרסנית. פירושה שהיבטים חיוביים מתמשכים של הקשר נלקחים כמובנים מאליהם ולא נרשמים בתודעתנו, בעוד שכל בעיה או מחלוקת תופסים מיד את מלוא תשומת הלב. לא רק שאנחנו מתמקדים בבעייתי על חשבון הבריא, לפי מחקר שפורסם בכתב העת Science גם כאשר הבעיות פוחתות, אנשים נוטים "לנפח" את המעטות שנותרו. המין האנושי חמוץ מטבעו.

נשים שדואגות לעצמן

נחזור לאוהבת הצעירה מרגרט לוני. "כשהתבוננה בכוכבים הנעים במסילותם דמיינה שהיא רואה את חוסר-התוחלת והיגון של כל אהבה רומנטית, הבדיה העלובה והדהויה של אור-ירח והתרוממות-חושים המסתחררת ויורדת לתוך האכזבה האפורה לאין-קץ של היומיום".

האם תתכן "פגישה לאין קץ", כמו שהבטיח אלתרמן, או שכל פגישה מובילה לבסוף בהכרח לאכזבה אפורה לאין-קץ, כמו שצופה ניאל ויליאמס? האם אהבה חייבת להיות רק גץ קצר ימים שבוהק ואז מתפוגג? האם היא בהכרח כואבת, מאכזבת?

לפי מחקר שפורסם ב-Social Psychological and Personality Science התשובה יותר מעודדת מכפי שניתן היה לצפות. 274 נבדקים נשואים נשאלו בנוגע לחיי האהבה שלהם. על השאלה "עד כמה את/ה מאוהב/ת בבן הזוג שלך?", שהתשובות אליה נעו בין 1 ("לא מאוהב/ת כלל") ל-7 ("מאוהב/ת בלהט רב"), ענו 40 אחוז מהנשואים למעלה מעשר שנים: "שבע!".

מה שאפיין זוגות ששימרו אהבתם הרבה מעבר למשך פעולתם של הורמוני האהבה המסממים היה התמקדות בתכונותיו הטובות של בן הזוג, ובילוי של הרבה זמן ביחד, כולל במיטה. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים גם מחוץ ליחסים – היו מאוהבות יותר.

מה שמוביל לדעיכת האהבה ולוויתור עליה הנו לעתים קרובות פשוט טעות. אין הכוונה כאן לקשרים שמראש היו חסרי תוחלת והתבססו על רמייה עצמית או תשוקה ותו לא. אך נראה שרוב הזוגות, לבטח אלה שבחרו זה את זה והתחייבו לבחירתם, אכן חווים אהבה ביניהם. ואהבה, וזאת יש להבין, בהכרח מביאה בשלב כלשהו גם לשחזור קשיים נפשיים, להתפרצות אמביוולנטיות ואף שנאה, ליצירת שגרה. הטעות שעושים רבים היא להתאכזב מאלה ולפרשם כמצביעים על הידלדלות הלב, דעיכת האהבה, אף שהבעיה, לרוב, אינה קשורה לאהבה עצמה, אלא לדימוי מסולף שלה. אי-אפשר להתאכזב מכך שהוורד אדום, מכך שהמים רטובים, מכך שיום שלישי מגיע אחרי יום שני. באותה מידה הלבטים, התנודות, הכעסים, הפגיעות, הם היבטים בלתי נמנעים בתהליך התפתחותו של כל קשר אוהב.

אהבה אינה יכולה לאכזב או להישחק, רק אנחנו. כמו שאמרה שרלוט, גיבורת "דקלי הפרא" מאת ויליאם פוקנר, להארי, אהובה: "אומרים שאהבה מתה במשך הזמן בין שני אנשים. זה לא נכון. היא לא מתה. היא פשוט עוזבת אותך, הולכת לה, אם אתה לא מספיק טוב, מספיק ראוי. היא לא מתה; אתה זה שמת" (תרגום: משה זינגר). מוטב לחיות.

---

המאמר התפרסם לראשונה במוסף הארץ

הצילום: Nina Hill, Unsplash

"אישה קטנה ואהובה שלי. מאז נאלצנו להיפרד לא התגעגעתי אלייך כפי שאני מתגעגע אלייך עכשיו. מכתבך המתוק הוא שאחראי לפרץ הגעגועים הזה, ואני נושא אותו עמי לכל מקום. אושרי אינו יודע גבולות, אבל אני גם יודע שאושר כמו זה שאני חווה בזכותך גורם לי לאבד את המילים. מה אגיד לך, גם אם הייתי נדרש לחזר אחרייך לא שלוש שנים אלא שבע … גם אז זה לא היה נראה לי מוקדם מדי או מאוחר מדי". כך כתב זיגמונד פרויד הצעיר לארוסתו מרתה ברנייז ב-19 ביוני 1885 (תרגום: ערן רולניק).

על אף געגועיו העזים, לא התחרט פרויד על הפרידה הזמנית מאהובתו. "לא הייתי יכול לתת אמון באהבה הנענית לקריאה הראשונה, אהבה שמבטלת את הזכות להבשיל ולהתפתח בהדרגה", הוסיף בלהט נעורים.

אכן, גם מי שנדמים כמו מכשולים הם חלק בלתי נפרד מתהליך הבשלת האהבה, ובלעדיהם אין לתת בה אמון. כמו ששרו הסופרימס: "אי-אפשר לזרז אהבה". או בגרסה המקראית: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". האהבה מתעוררת רק כשהיא חפצה, כלומר כשיש בה כמיהה, ערגה. ולערוג אפשר רק בהיעדר האהוב או האהובה.

והרי כך למדנו לאהוב. מושא האהבה הראשון של רובנו היה אמנו. היא הייתה השותפה הראשונה להתענגות רגשית וגופנית – אך גם הראשונה לתסכל. כל פעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, להיות מונח על חזה. כשהיא איננה, כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב, להתאחד איתה מחדש. אך הכמיהה הזו, שמתעוררת אצלו שוב ושוב, מדי יום, במשך שבועות וחודשים, שלובה באופן אינהרנטי בחרדה. מה אם הפעם לא תחזור? מה אם היא לא מרגישה כמוני? הפסיכואנליטיקאית גלית אטלס כתבה כי ישנו מתח הכרחי בין הפעולות האוהבות והמוכרות של האם – הדואגת, המטפלת, המחתלת, המאכילה, ובין הצדדים החידתיים של היותה – מחשבותיה הלא-ידועות, התנהגויותיה שהתינוק אינו יודע כיצד לפרשן. התינוק חי עם ערגה מתמשכת לאהבת האם, לצד חרדה תמידית מפני היעלמותה, ושילוב זה יאפיין לאורך כל חייו את קשריו העמוקים. האהבה הבוגרת מניחה מראש תחושות של חיבור ואיחוד לצד אבדן ופירוד. רק אחד משני הצדדים לעולם לא יספק אותנו.

תגלית מדעית חדשה ומפתיעה מתקפת בצורה אמפירית את האינטואיציה הפסיכואנליטית הזו. המרחק מבן הזוג, והכמיהה שהוא מעורר לשוב אליו, חשובים להתפתחות האהבה לא פחות מההנאה שבהימצאות איתו.

מוחם של חלק מהיונקים מחווט לחפש מערכות יחסים קרובות כמקור לביטחון ונחמה, כך מצאו לאורך השנים מחקרי מוח רבים. אצל יונקים שיוצרים קשרים ממושכים עם פרטנר קבוע נמצא כי פעילות עצבית בגרעין האקומבנס (nucleus accumbens) מלווה באופן מובהק את הקשר הזוגי. ממצא זה מסייע להסביר את עוצמת השפעתה של האהבה עלינו: גרעין האקומבנס מכונה "מרכז העונג" של המוח, ומופעל למשל כאשר מסניפים קוקאין או מזריקים הרואין.

המחקר החדש בוצע על נברני שדה, שהם אחד משלושה מיני היונקים הידועים היחידים שנחשבים מונוגמיים לחלוטין (המין הומו סאפיינס משתייך לקבוצה מצומצמת, לה משתייכים פחות מחמישה אחוזים מהיונקים, שנוטים להיקשר לבן זוג אחד לכל אורך החיים – אולם אינו נחשב מונוגמי לחלוטין*). במחקר, שפורסם בכתב העת המדעי PNAS, נעשה שימוש בטכנולוגיית דימות-סידן חדישה (in-vivo-calcium imaging) שבאמצעותה נמדדה פעילות המוח של הנברנים בנקודות זמן שונות. נמצא כי גרעין האקומבנס הופעל רק ברגעים ספציפיים, ומפתיעים: לא בזמן התכרבלות משותפת, למשל, אלא דווקא כאשר הנברנים היו רחוקים מבן הזוג, ואצו-רצו לפגוש אותו (בין אם בשדה תעופה או על רקע שקיעה, ובין אם לאו). שהייה של שגרה לצד בן הזוג הותירה את האקומבנס אדיש למדי, וכך גם התקרבות לנברן זר. עוד נמצא שככל שהקשר הנברני הזוגי היה ממושך יותר, כך הפך גרעין האקומבנס פעיל יותר בעת התנועה לקראת מפגש מחודש אחרי פרידה.

בימי המגפה, הבידוד החברתי צמצם אפשרויות של קרבה לאנשים אהובים, ולכן יצר תחושת מועקה – ברמה פיזיולוגית ממש; אנחנו רגילים לביטחון ולנחמה שמספק המפגש עם הקרובים לנו. אולם בגזרה הרומנטית, לפחות אצל זוגות ותיקים, התרחש לא אחת תהליך הפוך: בגלל ההסתגרות המשותפת בבתים לא היו לגרעין האקומבנס הזדמנויות להשתולל בעונג המיוחד שלו. התוצאות יכולות להיות פטאליות מבחינה זוגית. בסין, כך דווח, עם הסרת הסגר הוגש מספר שיא של בקשות לגירושין. במחוזות מסוימים פקידי הרישום עבדו ימים שלמים בלי הפוגה, בשל התורים הארוכים של זוגות נואשים.

אז לפני שאצים-רצים, מגומדי-אהבה, לרבנות או לטינדר, כדאי לקחת קצת ספייס, ולתת לו לעורר חשקים ותיקים. אהבה זקוקה לקרבה כדי להתפתח, אין ספק; אולם אז, מדי פעם, גם למרחק, כדי להתחדש. המשורר גיא פרל כתב בשירו "ברכת החזרה":

ברוך אתה בורא המרחק, אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא הגעגוע.

 ——

* אגב, לידיעת המצדדים בפוליאמוריה, בשיחה מרתקת ששמעתי השבוע סיפר האנתרופולוג דני רווה כי מרבית חברות הציידים לקטים הן מונוגמיות.

המאמר פורסם לראשונה, בגרסה מעט שונה, ב"אלכסון"

תמונה: "ג'ו: הצעירה האירית היפהפיה" (1865), גוסטב קורבה, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

נדמה שהסרט "סיפור נישואים" הוא בכלל סיפור גירושים. הוא לא

"סיפור נישואים", סרטו החדש של נואה באומבך, הוא סרט "חשוב", יצירה שמגדירה תקופה. לא בכדי זכה במספר הרב ביותר של מועמדויות בטקס גלובוס הזהב שיתקיים ביום ראשון הקרוב. הסרט נוגע בעצב הגדול של ימינו, ממחיש בחדות מייאשת כיצד ההחלטה של שני אנשים מאוהבים לדבוק זה בזה, שנחשבה תמיד למקור תקווה ונחמה, הפכה לעוד שלב בנסיגה הבלתי נמנעת לעבר פרידה ובגידה. מכאן הבחירה המוזרה לכאורה בשם הסרט, שכל כולו עוסק בהתרחקות ולא התקרבות, התרה ולא קשירה; כי זהו הסיפור של נישואים במאה ה-21: גירושים. במדינות כמו פורטוגל ובלגיה שיעור הגירושים דומה לאחוז התמיכה בביבי במרכז הליכוד, ואם היו נתונים על קבוצת האוכלוסייה המצומצמת של אנשי בוהמה בניו יורק אליה משתייכים באומבך וגרושתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, וגיבורי הסרט בני דמותם, במאי התיאטרון המבריק צ'רלי (אדם דרייבר) ואשתו השחקנית ניקול (סקרלט ג'והנסון), המספרים היו כנראה מתקרבים לתמיכה שהיה מקבל קים ג'ונג-און אילו חפץ להשתעשע בפריימריז.

"שאהבה היא כל מה שיש, / הוא כל מה שאנו יודעים על אהבה. / זה מספיק", כתבה אמילי דיקינסון. היא גם כל מה שאנחנו צריכים, הוסיפו הביטלס. אך זה היה בעידן התמים שלפני אשלי מדיסון ויופורן, באמבלבי ו#גםאני. בימינו הפוליאמוריים נראה שהיא כל מה שאין, והדבר האחרון שאנחנו צריכים, אלא אם כן צרות אנו מחפשים.

אבל אפשר לראות את הסרט באור אחר לגמרי. לא חולשת האהבה מתוארת בו, אלא דווקא עוצמתה. הסרט נפתח בשמונה דקות מהרומנטיות ביותר שנראו על המסכים, שמונה דקות בהן מסביר הוא, על רקע סצנות מומתקות בהפרזה, מדוע הוא אוהב אותה ("היא מקשיבה באמת כשמישהו מדבר"), והיא מפרטת מדוע היא אוהבת אותו ("הוא בוכה בקלות בסרטים"). בסוף צמד המונולוגים הרומנטיים מתברר כי מי שיזם את שפיכת הלב הזו הוא מגשר ידידותי שמבקש להסדיר את גירושיהם. אולם כך אי-אפשר להתנתק. אהבה היא יצור עיקש במיוחד, כדי להכניע אותה צריך רוטוויילר רצחני, לא חבר חייכני. כמו עם קצבים, מטפלים סיעודיים או אנשי חברה קדישא, גם כאן דואגת המערכת שיהיה מי שיעשה את העבודה, המלוכלכת מכולן, חיסולה. "לפני שכל זה ייגמר אתה תשנא אותי", מחייך לצ'רלי תליין האהבה, עורך דינו. "פרקליט פלילי רואה אנשים רעים במיטבם, עו"ד לענייני אישות רואה אנשים טובים במרעם". התעריף ראוי: 950 דולר לשעה.

באחת הסצנות בתחילת הסרט חוזרים צ'רלי וניקול הביתה ממסיבה. הבייביסיטר של בנם לא מצליחה לשלוט בעצמה ופולטת ביראה "אתם כל כך מושכים". הם אכן. זוהרים באהבתם. אז למה החליטו להיפרד? מדוע בחרו להבליט את צדדיהם המכוערים? השאלה לא מפסיקה לנקר בעת הצפייה בסרט. אולי העניין הוא שכפי שציין פרויד, "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". זה בלתי נסבל. וצ'רלי וניקול גם שונאים, בכל עוצמת ליבותיהם הגדולים. "כל יום אני מתעורר ומקווה שאת מתה!", צורח צ'רלי. "אם הייתי יכול להבטיח שהבן שלנו יהיה בסדר, הייתי מקווה שתחלי ואז תדרוס אותך מכונית ותמותי!". באמת, איך אפשר להיות עם מי שמרגישים כך כלפיו? כי רק עם מי שמרגישים כך כלפיו אפשר להיות, באמת להיות. יהודה עמיחי כתב: "אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, / בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק / בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים / וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן, / לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה".

זה לא קל. אנחנו רוצים לעשות עם בני זוגנו רק אהבה באהבה, ומוצאים את עצמנו בעוד ועוד סבבי לוחמה. אנשים זורקים יותר אבנים מאשר הם אוספים, כי זה מה שלמדו שעושים. הוריו האלכוהוליסטים של צ'רלי נהגו בו באלימות, אבא של ניקול היה גיי שחי בשקר עם אמהּ, וזו מצדה רודה בבנותיה בשתלטנות אימתנית (אפילו להיכנס לשירותים לבדה היא לא נותנת לניקול הבוגרת). "אתה מתנהג בדיוק כמו אבא שלך", מטריפה ניקול את דעתו של צ'רלי. "ואת בדיוק כמו אמא שלך!" הוא משיב בזעם, "וכמו אבא שלי! את גם כמו אמא שלי! את כל הדברים הרעים בכל האנשים האלה!".

קרל גוסטב יונג כתב: "כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג". קל יותר להרוס את הקשר מאשר לחקור את המציאות. אך אין בכך טעם רב. את ההבנה הפסיכולוגיסטית הזו אישר מחקר מרעיש שפורסם לפני מספר חודשים. חוקרים מאוניברסיטת אלברטה תשאלו בעקביות לאורך שמונה שנים קבוצה גדולה של אנשים לגבי מגוון היבטים בזוגיות שלהם. בסוף התקופה שלפו החוקרים מתוך הקבוצה הגדולה את אלה שהיו במהלכה בשני קשרים ממושכים. נמצא כי למרות הכאב הכרוך בפירוק ופרידה, והמאמץ הדרוש למציאת קשר חדש וייצובו – בשתי מערכות היחסים היו כל היבטי הזוגיות המשמעותיים זהים לחלוטין. במקום לעשות כביסה, רוב האנשים מחליפים תחתונים, אבל כמו בבדיחה הידועה – עם חיילים מהפלוגה השנייה.

דפוסים של קשרים מוקדמים נטמעים בנו, התחתונים המלוכלכים הופכים עור שני. הכרה בהם, ואז קילופם, דורשים אומץ ומאמץ גדולים. ניקול אמנם הולכת לטיפול, אבל במקום להתמודד שם עם עברה, היא משחזרת אותו – היא חולקת את המטפלת עם אמא שלה. צ'רלי עסוק גם הוא בדפוסים המנהלים אותו, ושוקע בביום מחזה על רצח אם ואב ("אלקטרה"). אך במקום לבער מקרבו את הדמויות המופנמות של הוריו, הוא משליך אותן על ניקול ומייחל למותה. כמו גיבור טרגי טוב הוא פוסע בעיוורון בנתיב האכזרי של שחזור המוביל לבגידה ביקרים לו והרס עצמי.

ברגע השיא של הסרט, צ'רלי מבין זאת. למעשה, ברגע הזה הסרט מפסיק להיות סרט, או "סיפור", והופך לשיר. צ'רלי יושב בבר עם חברי קבוצת התיאטרון שלו ומספר בלאות על תלאות הגירושים. לפתע נפרץ הנרטיב הריאליסטי. צ'רלי קם ממושבו, ניגש למיקרופון ומתחיל לשיר את "להיות חי" (Being Alive) של סטיבן סונדהיים. "מישהי שתחזיק אותי קרוב מדי", הוא שר בבוז ובזעם את שורות הפתיחה, "מישהי שתפגע בי עמוק מדי, מישהי שתשב בכיסאי, שתהרוס את שנתי". אלה הדברים שמיררו את חייו, מהם נמלט, במחיר כבד. השיר נמשך. אותה "מישהי" מעבירה גיהינום, מציפה באהבה, ותמיד נמצאת שם – "מפחדת כמותי, מלהיות חי". בסיום הוא מגיע לבית החוזר, המילים אותן מילים, אך הקללה הפכה תפילה: "החזיקי אותי קרוב מדי, פגעי בי עמוק מדי, שבי בכיסאי, הרסי את שנתי". לו, ולצופה, ברור שאין משהו גבוה יותר, נשאף יותר, מהקִרבה, מהפגיעה, מההרס, שפירושם חיים. צ'רלי נגאל.

אבל זה מאוחר מדי. ניקול מצאה בן זוג אחר. צ'רלי מגיע לבקר, והם בדרך למסיבת תחפושות, לבושים כמו הביטלס על עטיפת "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". זו סצנת הסיום, ובה מספר באומבך בפעם הראשונה בסרט את הסיפור של הנישואים, ולא של הגירושים. בפגישתה הראשונה עם עורכת דינה, פגישה ששלחה את בני הזוג למסע השקר המשפטי, אמרה ניקול בדמעות שאחרי שצפתה בסרט תיעודי על ג'ורג' הריסון היא חשבה לעצמה: "תכירי בזה. פשוט תכירי בזה. תהיי כמו אשתו של ג'ורג' הריסון. להיות רעיה ואם זה מספיק". אבל לא, זה לא מספיק. כי "אז קלטתי שאני לא זוכרת את שמה". למסיבה לובשת אִמהּ את החליפה האדומה, של הריסון, ניקול את הצהובה, החליפה של ג'ון לנון. איך קוראים לאשתו כולם זוכרים. "אהבה היא אמיתית, אמיתית היא אהבה", כתב ליוקו ג'ון.

לפני שעולות הכתוביות, ניקול-לנון שואלת את צ'רלי אם ירצה לקחת אליו את הנרי, בנם. זה לא הלילה שלי, הוא אומר, מופתע, אבל היא מוותרת ברצון. זהו הבן שהמאבק על המשמורת עליו מירר את חייהם, כילה כל כספם.

בשוט האחרון נראה צ'רלי מתרחק, הנרי הנם על כתפו. ניקול אצה אחריו, כורעת ברך, וקושרת את שרוך נעלו. האהבה שבה. בעצם, אף פעם לא עזבה.

– – –

פורסם ב"מוסף הארץ", 1.1.2020

 

זו אולי השאלה החשובה מכולן: כיצד ראוי לו לאדם לחיות? מה משמעותי בחיים? את אחת התשובות המעניינות לקושייה הקיומית הציג פרידריך ניטשה ככתב חידה בשני "שירי המחול" המופיעים בחלק השני ובסוף החלק השלישי של "כה אמר זרתוסטרא".

השירים מתארים מערכת יחסים פוליאמורית בין זרתוסטרא ושתי נשים, ובכך נוגעים במתח הגדול, זה שבין קיומו הגופני של האדם ובין קיומו כ'יש חושב'. למאהבת הראשונה, זהובת התלתלים, קרא ניטשה בגרמנית Leben, כלומר, בפשטות, חיים (ישראל אלדד תרגם את שמה ל"חיוּת", אילנה המרמן ל"נשמת החיים"). זרתוסטרא מכיר בכך כי ביסודו של עניין הוא אוהב את חיים בלבד, אולם לא די לו בה, והוא לוקח מאהבת נוספת – חוכמה. גם זו חביבה עליו מאוד, אולי מפני שמזכירה היא לו את חיים. לשתיהן, הוא מציין, אותן עיניים ואותו הצחוק, וגם אותה "חכת זהב קצרצרה" – איתה, ניתן לשער, הן שולות אותו ממי המדמנה של קיום תפל.

פעם, כשחיים שאלה על יריבתה, ענה לה זרתוסטרא: "צמא אני לה ולא אשבע, אציץ בה מבעד לצעיפים, ארדוף אחריה מבעד לרשתות. היפה היא? איך אדע?". כששמעה זאת חיים, צחקה צחוק מרושע ועצמה את עיניה. "תגיד לי, על מי אתה מדבר?", עקצה את זרתוסטרא, "עלי, לא?".

גם חוכמה מצדה אינה רואה בעין יפה את התפרפרויותיו של מאהבהּ. "אתה רוצה, אתה מתאווה, אתה אוהב, ורק משום כך משבח אתה את חיים!", היא אומרת לו בעלבון וזעם.

בשיר השני נראה כי מתהדק הקשר בין זרתוסטרא וחיים. הוא מציץ בעיניה ולבו "נדם מעוצמת התענוג". היא מצדה מודה שהיא מקנאה נורא בצָרָתָהּ. אך אז היא מוסיפה אמירה מפתיעה: "אם תברח ממך חוכמתך ביום מן הימים, אויה! כי אז תברח ממך גם אהבתי". חיים אומרת כי יודעת היא שזרתוסטרא אינו נאמן לה והוא מודה שבקרוב אכן יעזבנה. אך אז לחש דבר מה על אוזנה והיא אמרה לו בתדהמה: "את זאת אתה י ו ד ע, זרתוסטרא? איש אינו יודע זאת". השניים הביטו זה בזו ובאחו הירוק שלפניהם, ובכו. "אותה שעה", העיד זרתוסטרא, "יקרו לי החיים מכל חוכמתי".

מה לחש זרתוסטרא? מה הבין באותה שעה יקרה? על שאלה זו ניסו לענות לאורך השנים עשרות מלומדים.

זרתוסטרא נקרע בין חיים לחוכמה, או בניסוח אחר, בין היסוד הדיוניסי ליסוד האפוליני שבו. זהו אולי הקונפליקט המהותי ביותר שבפני האדם. האם עליו פשוט להיות, לחיות, לחגוג את גופו וחושיו, את רצונותיו ואיוויו, את הטבע, ובכך למצות את האנושיות, או שמא מוטב לו, כפי שסבר אריסטו למשל, למשול ברוחו, לשקוע במחשבה המתעמקת עוד ועוד לתוך עצמה, וכך לנסות להאיר את המצולות העמוקות של הנפש, של היקום, של האל? האפשרות הראשונה מוגבלת, שהרי הגוף אך ארעי הוא, בכל רגע יכול להשיגנו המוות; השנייה בלתי אפשרית, שכן ידיעה שלמה לעולם חומקת מהשגתנו, רק מבעד לצעיפים נוכל להציץ בה.

כשחיים דוברת אליו, שם באחו הירוק, מתרגש זרתוסטרא במלוא נשמתו. אולם כשהשמש שוקעת, המחול תם, "והנערות הלכו להן", הוא שוקע בעצבות, עצבותם של בני החלוף. "וכי מה?", הוא שואל את עצמו, "העוד חי אתה זרתוסטרא? מדוע? למה? ובכוח מה? ולשם מה? ולאן? ואיך? האם אין זו איוולת להמשיך לחיות?".

חיים וחוכמה, אך גם מוות. אלו גבולות גזרת האדם. 35 שנים אחרי שחולל ניטשה את הכביר בספריו, השתית זיגמונד פרויד ב"מעבר לעקרון העונג" את תורת הנפש שלו על הדואליות של דחפי החיים והמוות, ארוס ותנאטוס. ידועה פחות העובדה שפרויד הציג דחף (Trieb) נוסף, פרומתאי אפשר לומר, אותו תיאר במונח Wissbegierde, שפירושו המילולי הוא תשוקה לוהטת לידע (תפיסה זו, אגב, זכתה לפני חודשים מספר לתמיכה ממחקר מעניין, שמצא כי מערכת התגמול מבוססת הדופמין שבמוח מגיבה למידע חדש כפי שהיא מגיבה למזון או לסמים; המחקר פורסם בכתב העת המדעי PNAS).

כמו במקרים רבים אחרים, גם רעיון זה של פרויד התבסס על התבוננות עצמית. באישיותו שלו הוא זיהה את "הרצון שלא ניתן לעמוד בו להבין משהו מחידות היקום בו אנו חיים". נראה שבהקשר זה הזדהה עם לאונרדו דה וינצ'י, הדמות ההיסטורית היחידה אשר לה הקדיש חיבור שלם. "רגשותיו נשלטו והוכפפו לדחף לחקור", כתב פרויד על גיבורו, אותו תיאר כבעל "תשוקה שאינה יודעת שובע להבין את כל מה שסביבו, לתפוס ברוח של עליונות קרירה את הסוד העמוק ביותר של כל מה שהוא מושלם".

ב"מעבר לעקרון העונג" כתב פרויד שיצר החיים, הארוס, מתאמץ תמיד "לכלול את האורגני בתוך חטיבות גדלות והולכות" (תרגום: חיים איזק), כלומר מנסה לקשור דברים, לאחד אותם, ביחידות משוכללות יותר ויותר. גם את הדחף להבין את חידות היקום ניתן להבין כמבטא תשוקה לאחדות, לשלמות, שאיפה לגבש תפיסה מקיפה, שתקשור פרטי ידע רבים ככל הניתן, על האדם, העולם, הבריאה. "רציתי לדעת הכל", כתבה יונה וולך, "להיות אדם שלם". שאיפה זו קשורה לארוס, אך אינה זהה לו, העירה הפסיכואנליטיקאית רחל בלאס. לא זו בלבד שאינה רק סובלימציה של דחף החיים ושל האנרגיה הליבידינלית המניעה אותו, היא יכולה אף להיות קודמת לאלה. את התשוקה של דה וינצ'י תיאר פרויד כַּ"ניצוץ האלוהי שהנו, במישרין או בעקיפין, הכוח המניע, il primo motore, שמאחורי כל פעילות אנושית".

נחזור לזרתוסטרא. לרגע נדמה כי נטה יותר לחיים מאשר לחוכמה. הרי בסוף השיר השני אמר במפורש כי החיים יקרו לו מחוכמתו והשירים הם הלוא "שירי מחול", שירים של גוף, של תנועה. עם זאת, הוא גם הדגיש את הקִרבה הרבה בין מאהבותיו: אותו מבט, אותה בת-שחוק, אותה חכה. ובסיום התקף הקנאה שלה אמרה חיים עצמה כי אם תיטוש את זרתוסטרא חוכמתו, תברח גם אהבתה.

בלי חוכמה, אי-אפשר להיות בקשר עמוק עם החיים. וביסוד התשוקה לחוכמה טמונה אהבת חיים גדולה, שחיפוש החוכמה מוכיח אותה, מלבה אותה, מאפשר אותה. דה וינצ'י ציין: "אין לאדם שום זכות לאהוב או לשנוא משהו, אם אין לו ידע שלם של טבעו של דבר זה".

ניטשה ראה בטרגדיה היוונית את צורת האמנות הגבוהה ביותר, שכן הצליחה למזג את הדיוניסי והאפולוני. דומה כי בשיר המחול השני, שיש הרואים בו את רגע השיא של יצירתו כולה, הציע פתרון נעלה עוד יותר, שכן אינו טרגי: בסופו של דבר, בעומק, יש, פשוט, אהבה. לא אהבת חיים אל מול אהבת חוכמה, אלא אהבת אהבה. זרתוסטרא אמר: "אמת הדבר: אהבנו את החיים – לא מפני שהורגלנו לחיים, אלא מפני שהורגלנו לאהבה". או במילים אחרות, אנחנו אוהבים את החיים, ואת חקרם, לא משום שאנחנו רגילים לחיות, ולא משום שבכוחנו לחשוב, אלא מפני שטבענו לאהוב. אולי כה לחש זרתוסטרא.

– – –

המאמר פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"

אנחנו בעיצומם של ימי בין המצרים לקראת תשעה באב. בית המקדש השני, כך נכתב בתלמוד הבבלי, נחרב בשל שנאת חינם שהיתה בו. אך מהי בכלל 'שנאת חינם'?

'חִנָּם' פירושו 'בלי תמורה'. שנאת חינם משמעה אפוא שנאה הניתנת בלי ציפייה לתמורה. אך השונא תמיד מקווה לתמורה בעד שנאתו, הוא לעולם אינו מחלק אותה כך סתם. אין שום חן בשנאה. כפי שהסביר פרויד, שנאה היא מצב נפשי או תודעתי של רצון להרוס את מי שנתפס כגורם לאומללות שלנו. לא ניתן לשנוא בלי לקוות לתוצאה, לאיזו תועלת. במובן זה, אין שנאת חינם. ולשנאה תמיד יהיה מחיר.

אהבה מן הסוג השגרתי, מבקשת אף היא לעצמה. אנו אוהבים מתוך תקווה לאיזו תועלת, לתגובה דומה מהצד השני. אולם אם נדבר על אההבה, התמונה שונה בתכלית. כפי שכתב ליאו בוסקאליה, "האהבה היא אהבה רק כאשר היא ניתנת ואינה מצפה לתמורה". אהבה כזו היא אולי נדירה, אולם היא האהבה היחידה, במלוא מובן המילה. אם לא חִנּם נתתם, לא רק אהבה נתתם.

אמרו: שנאת חינם – אין; אהבת חינם – רק.

(מוזמנים לתרגל קצת אהבת חינם, כאן)

"לא תשנא את אחיך בלבבך" נאמר בספר ויקרא. "את אחיך" – ניתן לחשוב שהמקרא מקל כאן, שכן רק את הקרוב ביותר הוא דורש לא לשנוא. ההיפך הוא הנכון. את הקרוב ביותר הכי קשה לא לשנוא, שכן אהבה ושנאה מעורבות וכרוכות זו בזו. דווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולפגוע. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". אין פלא שהרצח הראשון בתנ"ך הוא של אח את אחיו. גם בהמשך מעורבים יחסי אחים בכאב, מחלוקת וקושי. אחיו של משה הוא פרעה, אחיו של יצחק ישמעאל, אחיו של יעקב עשיו, ואת יוסף השליכוהו אחיו בחדווה לבור.

ל"לא תשנא" ישנו צו משלים, המופיע בפסוק הבא בויקרא: "ואהבת לרעך כמוך". גם בציווי הפשוט לכאורה הזה חבויה אותה דרישה בלתי מתפשרת. תורת הקבלה מבחינה בדמיון הלא מקרי בין "רֵע" ו"רַע" ומפרשת: יש לאהוב את הרע. את האדם שלכאורה הכי צריך לשנוא – אותו יש לאהוב. הדרך לאלוהים (מיד אחרי "ואהבת לרעך" נכתב: "אני ה'") עוברת דרך ההתחברות לרוע, קבלתו, ולא בניסיון להרחיקו או להשמידו. את הטוב לא חוכמה לאהוב, את הרחוק לא חוכמה לא לשנוא.

בספר "ממעמקים" מתאר אוסקר ויילד את מערכת יחסיו עם מי שהיה אהובו, אלפרד דאגלס. האהבה בין השניים החמיצה והפכה לטינה עמוקה. ויילד מגולל מסכת כמעט בלתי נתפסת של התעללויות, ניבזויות, וניצול רגשי וכלכלי מצדו של דאגלס. בסופו של דבר הביא הקשר להתמוטטותו של ויילד, שאיבד את כל רכושו, מעמדו, משפחתו, ונשלח לשנתיים של עבודת פרך בכלא – שקירבו עליו את מותו. לאורך עשרות עמודים מתלונן ויילד ומאשים, סבלו נדמה חסר פשר ותכלית, וכך גם זה של הקורא המזדהה וסובל. אבל בעמוד 89 חלה תפנית. ויילד כתב: "באיזו בהירות הבנתי זאת, אז כמו עכשיו, אין צורך שאומר לך. אבל אמרתי לעצמי: 'בכל מחיר, עלי לשמר את האהבה בלבי. אם אלך לכלא בלי אהבה, מה יהא על נשמתי?'". זה פשוט מסוכן לשנוא, הבין ויילד בבהירות. באופן דומה אמר ג'לאל א-דין רוּמי: כשמישהו מבקר אותך או לא מסכים איתך, נמלה קטנטונת של שנאה ועוינות נולדת בלבך. אם לא תמחץ אותה מיד, היא עשויה לגדול לנחש, או אפילו דרקון.

המוּטב העיקרי מקיום כל דיבר ומצווה, מכל מעשה של אהבה, הוא תמיד האוהב. הנפגע העיקרי מכל חטא ועוול, מכל מעשה של שנאה, הוא תמיד השונא. ומעבר לכך – שנאה פשוט אינה יעילה. כמו שכתבה המשוררת מאיה אנג'לו: "שנאה יצרה צרות רבות בעולם, אולם עדיין לא פתרה אפילו אחת".

אלו אמירות פרגמטיות: לטובת נשמתך – אל תשנא; לטובת המצב – אל תשנא. קל להבין זאת בשכל, אבל השנאה מגיעה ממקום אחר, עמוק יותר. היא רגש בסיסי, תגובה טבעית לתחושת פגיעה, לפחד. יש להכיר בקיומם של אלה. הדרישה להשלים באופן שלֵו עם הגורמים לפגיעה ולפחד אינה סבירה, כמעט בלתי אנושית. אתי הילסום כתבה בדיוק על כך: "העדר שנאה – אין משמעו העדר חימה מוסרית אלמנטרית. אני יודעת שאלה ששונאים – יש סיבות מבוססות לשנאתם". ובכל זאת, למרות החימה המוסרית, על אף הסיבות המבוססות, שהיו לה בשפע, לא התפשרה: "אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה ביותר? מבשרי חזיתי שכל חלקיק של שנאה שייתוסף לעולם הזה, יעשה אותו מדברי עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי".

אהבה פירושה להביט על עצמך
בדרך שבה מישהו מביט על דברים רחוקים
משום שאתה רק דבר אחד מיני רבים
ומי שרואה כך מרפא את לבו
מבלי לדעת זאת, מתחלואים שונים.
("אהבה", צ'סלב מילוש)

 כבר כתבתי על כך שאהבה גדולה, אההבה, אינה חיזיון נפוץ, שכן היא טעונה לימוד, אימון. אבל גם הרצון ללמוד את האהבה אינו תמיד מספיק. שכן כדי לאהוב, כדברי המשורר, עלינו להיות מסוגלים לראות עצמנו בשוויון-נפש, כדבר אחד ותו לא, מתוך רבים. זה לא קל. חלק מהקושי הכרוך בכך מוסבר על-ידי מדע הנוירולוגיה. כאשר הדפוסים הרגשיים שלנו מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בכזו צורה שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. בנסיבות כאלה, כמעט בלתי אפשרי עבורנו לראות עצמנו בפרספקטיבה הנחוצה כדי לאהוב. גירויים שהם מסוכנים במהותם (כמו לחישת נחש בשיחים), כמו גם גירויים שלמדנו לקשר לסכנה רגשית (רמזים התנהגותיים מחוויות משפחתיות מוקדמות) גורמים לפעילות מוגברת באמיגדלה במוח לזמן ממושך. או אז אנו הופכים תגובתיים, בצורה שמעוותת את המודעות הערה הרגילה שלנו. נוירולוגים הראו שעוררות רגשית היא בעלת השפעה עצומה על תהליכים קוגניטיביים כמו תשומת לב, תפיסה, זיכרון וקבלת החלטות. הסיבה פשוטה: עוררות רגשית מארגנת את פעילות המוח ושולטת בה.

רשמי עבר שולטים אפוא בתגובות שלנו בהווה והדבר משפיע בצורה עזה על יחסינו האינטימיים. כמו שכתב אוקטביו פאז, בעקבות פרויד: "התשוקות הן מראות; אנחנו מאמינים שאנחנו אוהבים את א', את גופו ונשמתו, אבל למעשה אנחנו אוהבים בא' את הדמות של ב'". ואילו קרל גוסטב יונג כתב:

כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג! בחיים יש מספיק קשיים גם בלי זה; עלינו לפחות לנסות לחסוך מעצמנו את הטיפשיים שבהם.

ואכן, כמו שכתבה הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדרט, זהו אחד הדברים העיקריים שקורים בטיפול נפשי: אנו מעוררים, מזהים ואז מנסים לפרק את אותם דפוסים רגשיים עמוקים "החוסמים את חירותנו לאהוב בעמקות".

הדפוסים החוסמים הללו הם אולי גם מי שגורמים לנו לראות כאהבה, את מה שאינו בדיוק אהבה. הם היוצרים את אותן מראות מתעתעות שתיאר פרויד, שמקשות עלינו להבחין כראוי בין אהבה ובין חבריה הקרובים – רומנטיקה, תשוקה, אידיאליזציה, הערצה וחמלה. יאנג-אייזנדרט כתבה: "אני מאמינה שאהבה נוסעת באותו אוטובוס יחד עם ידידיה אלה, אבל הם יורדים בתחנות שונות, ואילו האהבה נשארת, כי אין לה יעד".

אחד המאפיינים המטרידים של אהבה הוא שדווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולהשמיץ. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה".

מדוע זה כך? למה אנחנו תמיד פוגעים הכי קשה במי שאנו הכי אוהבים? הפסיכואנליזה, כך נראה, נותנת את התשובה המסתברת ביותר. האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מלאני קליין הראתה כי התינוק היונק יוצר פיצול בין "השד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ובין "השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא. אך עד מהרה התינוק לומד ששני האובייקטים הללו שייכים לאותו אדם – אותו הוא אוהב ושונא. בהמשך מתחיל הילד, האוהב את שני הוריו, גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב (ודבר דומה קורה אצל הבת). האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שני אלה.

וחידה לסיום: מה אמר מיק ג'אגר לזיגמונד פרויד?