אהבת חינם

Giving - Evan Kirby
Photo: Evan Kirby

אנחנו בעיצומם של ימי בין המצרים לקראת תשעה באב. בית המקדש השני, כך נכתב בתלמוד הבבלי, נחרב בשל שנאת חינם שהיתה בו. אך מהי בכלל 'שנאת חינם'?

'חִנָּם' פירושו 'בלי תמורה'. שנאת חינם משמעה אפוא שנאה הניתנת בלי ציפייה לתמורה. אך השונא תמיד מקווה לתמורה בעד שנאתו, הוא לעולם אינו מחלק אותה כך סתם. אין שום חן בשנאה. כפי שהסביר פרויד, שנאה היא מצב נפשי או תודעתי של רצון להרוס את מי שנתפס כגורם לאומללות שלנו. לא ניתן לשנוא בלי לקוות לתוצאה, לאיזו תועלת. במובן זה, אין שנאת חינם. ולשנאה תמיד יהיה מחיר.

אהבה מן הסוג השגרתי, מבקשת אף היא לעצמה. אנו אוהבים מתוך תקווה לאיזו תועלת, לתגובה דומה מהצד השני. אולם אם נדבר על אההבה, התמונה שונה בתכלית. כפי שכתב ליאו בוסקאליה, "האהבה היא אהבה רק כאשר היא ניתנת ואינה מצפה לתמורה". אהבה כזו היא אולי נדירה, אולם היא האהבה היחידה, במלוא מובן המילה. אם לא חִנּם נתתם, לא רק אהבה נתתם.

אמרו: שנאת חינם – אין; אהבת חינם – רק.

(מוזמנים לתרגל קצת אהבת חינם, כאן)

מודעות פרסומת

לא תשנא

"לא תשנא את אחיך בלבבך" נאמר בספר ויקרא. "את אחיך" – ניתן לחשוב שהמקרא מקל כאן, שכן רק את הקרוב ביותר הוא דורש לא לשנוא. ההיפך הוא הנכון. את הקרוב ביותר הכי קשה לא לשנוא, שכן אהבה ושנאה מעורבות וכרוכות זו בזו. דווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולפגוע. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". אין פלא שהרצח הראשון בתנ"ך הוא של אח את אחיו. גם בהמשך מעורבים יחסי אחים בכאב, מחלוקת וקושי. אחיו של משה הוא פרעה, אחיו של יצחק ישמעאל, אחיו של יעקב עשיו, ואת יוסף השליכוהו אחיו בחדווה לבור.

No Hate - Hebל"לא תשנא" ישנו צו משלים, המופיע בפסוק הבא בויקרא: "ואהבת לרעך כמוך". גם בציווי הפשוט לכאורה הזה חבויה אותה דרישה בלתי מתפשרת. תורת הקבלה מבחינה בדמיון הלא מקרי בין "רֵע" ו"רַע" ומפרשת: יש לאהוב את הרע. את האדם שלכאורה הכי צריך לשנוא – אותו יש לאהוב. הדרך לאלוהים (מיד אחרי "ואהבת לרעך" נכתב: "אני ה'") עוברת דרך ההתחברות לרוע, קבלתו, ולא בניסיון להרחיקו או להשמידו. את הטוב לא חוכמה לאהוב, את הרחוק לא חוכמה לא לשנוא.

ממעמקים אוסק ויילדבספר "ממעמקים" מתאר אוסקר ויילד את מערכת יחסיו עם מי שהיה אהובו, אלפרד דאגלס. האהבה בין השניים החמיצה והפכה לטינה עמוקה. ויילד מגולל מסכת כמעט בלתי נתפסת של התעללויות, ניבזויות, וניצול רגשי וכלכלי מצדו של דאגלס. בסופו של דבר הביא הקשר להתמוטטותו של ויילד, שאיבד את כל רכושו, מעמדו, משפחתו, ונשלח לשנתיים של עבודת פרך בכלא – שקירבו עליו את מותו. לאורך עשרות עמודים מתלונן ויילד ומאשים, סבלו נדמה חסר פשר ותכלית, וכך גם זה של הקורא המזדהה וסובל. אבל בעמוד 89 חלה תפנית. ויילד כתב: "באיזו בהירות הבנתי זאת, אז כמו עכשיו, אין צורך שאומר לך. אבל אמרתי לעצמי: 'בכל מחיר, עלי לשמר את האהבה בלבי. אם אלך לכלא בלי אהבה, מה יהא על נשמתי?'". זה פשוט מסוכן לשנוא, הבין ויילד בבהירות. באופן דומה אמר ג'לאל א-דין רוּמי: כשמישהו מבקר אותך או לא מסכים איתך, נמלה קטנטונת של שנאה ועוינות נולדת בלבך. אם לא תמחץ אותה מיד, היא עשויה לגדול לנחש, או אפילו דרקון.

המוּטב העיקרי מקיום כל דיבר ומצווה, מכל מעשה של אהבה, הוא תמיד האוהב. הנפגע העיקרי מכל חטא ועוול, מכל מעשה של שנאה, הוא תמיד השונא. ומעבר לכך – שנאה פשוט אינה יעילה. כמו שכתבה המשוררת מאיה אנג'לו: "שנאה יצרה צרות רבות בעולם, אולם עדיין לא פתרה אפילו אחת".

אלו אמירות פרגמטיות: לטובת נשמתך – אל תשנא; לטובת המצב – אל תשנא. קל להבין זאת בשכל, אבל השנאה מגיעה ממקום אחר, עמוק יותר. היא רגש בסיסי, תגובה טבעית לתחושת פגיעה, לפחד. יש להכיר בקיומם של אלה. הדרישה להשלים באופן שלֵו עם הגורמים לפגיעה ולפחד אינה סבירה, כמעט בלתי אנושית. אתי הילסום כתבה בדיוק על כך: "העדר שנאה – אין משמעו העדר חימה מוסרית אלמנטרית. אני יודעת שאלה ששונאים – יש סיבות מבוססות לשנאתם". ובכל זאת, למרות החימה המוסרית, על אף הסיבות המבוססות, שהיו לה בשפע, לא התפשרה: "אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה ביותר? מבשרי חזיתי שכל חלקיק של שנאה שייתוסף לעולם הזה, יעשה אותו מדברי עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי".

לרפא את הלב

אהבה פירושה להביט על עצמך
בדרך שבה מישהו מביט על דברים רחוקים
משום שאתה רק דבר אחד מיני רבים
ומי שרואה כך מרפא את לבו
מבלי לדעת זאת, מתחלואים שונים.
("
אהבה", צ'סלב מילוש)

 כבר כתבתי על כך שאהבה גדולה, אההבה, אינה חיזיון נפוץ, שכן היא טעונה לימוד, אימון. אבל גם הרצון ללמוד את האהבה אינו תמיד מספיק. שכן כדי לאהוב, כדברי המשורר, עלינו להיות מסוגלים לראות עצמנו בשוויון-נפש, כדבר אחד ותו לא, מתוך רבים. זה לא קל. חלק מהקושי הכרוך בכך מוסבר על-ידי מדע הנוירולוגיה. כאשר הדפוסים הרגשיים שלנו מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בכזו צורה שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. בנסיבות כאלה, כמעט בלתי אפשרי עבורנו לראות עצמנו בפרספקטיבה הנחוצה כדי לאהוב. גירויים שהם מסוכנים במהותם (כמו לחישת נחש בשיחים), כמו גם גירויים שלמדנו לקשר לסכנה רגשית (רמזים התנהגותיים מחוויות משפחתיות מוקדמות) גורמים לפעילות מוגברת באמיגדלה במוח לזמן ממושך. או אז אנו הופכים תגובתיים, בצורה שמעוותת את המודעות הערה הרגילה שלנו. נוירולוגים הראו שעוררות רגשית היא בעלת השפעה עצומה על תהליכים קוגניטיביים כמו תשומת לב, תפיסה, זיכרון וקבלת החלטות. הסיבה פשוטה: עוררות רגשית מארגנת את פעילות המוח ושולטת בה.

רשמי עבר שולטים אפוא בתגובות שלנו בהווה והדבר משפיע בצורה עזה על יחסינו האינטימיים. כמו שכתב אוקטביו פאז, בעקבות פרויד: "התשוקות הן מראות; אנחנו מאמינים שאנחנו אוהבים את א', את גופו ונשמתו, אבל למעשה אנחנו אוהבים בא' את הדמות של ב'". ואילו קרל גוסטב יונג כתב:

כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג! בחיים יש מספיק קשיים גם בלי זה; עלינו לפחות לנסות לחסוך מעצמנו את הטיפשיים שבהם.

ואכן, כמו שכתבה הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדרט, זהו אחד הדברים העיקריים שקורים בטיפול נפשי: אנו מעוררים, מזהים ואז מנסים לפרק את אותם דפוסים רגשיים עמוקים "החוסמים את חירותנו לאהוב בעמקות".

הדפוסים החוסמים הללו הם אולי גם מי שגורמים לנו לראות כאהבה, את מה שאינו בדיוק אהבה. הם היוצרים את אותן מראות מתעתעות שתיאר פרויד, שמקשות עלינו להבחין כראוי בין אהבה ובין חבריה הקרובים – רומנטיקה, תשוקה, אידיאליזציה, הערצה וחמלה. יאנג-אייזנדרט כתבה: "אני מאמינה שאהבה נוסעת באותו אוטובוס יחד עם ידידיה אלה, אבל הם יורדים בתחנות שונות, ואילו האהבה נשארת, כי אין לה יעד".

אהבה ושנאה

אחד המאפיינים המטרידים של אהבה הוא שדווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולהשמיץ. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה".

מדוע זה כך? למה אנחנו תמיד פוגעים הכי קשה במי שאנו הכי אוהבים? הפסיכואנליזה, כך נראה, נותנת את התשובה המסתברת ביותר. האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מלאני קליין הראתה כי התינוק היונק יוצר פיצול בין "השד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ובין "השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא. אך עד מהרה התינוק לומד ששני האובייקטים הללו שייכים לאותו אדם – אותו הוא אוהב ושונא. בהמשך מתחיל הילד, האוהב את שני הוריו, גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב (ודבר דומה קורה אצל הבת). האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שני אלה.

וחידה לסיום: מה אמר מיק ג'אגר לזיגמונד פרויד?