הַכֹּל

דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה אֵינָהּ
טִעוּן מְעֻדָּן.
הַדֶּלֶת שָׁם
הִיא אֲבַדּוֹן. (ג'לאל א-דין רוּמי)

All - Joshua Coleman.jpg

הטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה היא זו: אנחנו מציירים לנו דמותה כמתוקה, חביבה, מקסימה, נעימה, פוליטיקלי קורקט כזו. מין שייק תות-וניל אוורירי, ארנבון צמרירי. אך היא דומה יותר לכוס רעל סמיך, דרקון יורק אש. אלמלא נישרף, ניחרך, לאפר ניהפך – לא באהבה מדובר. 

אחד הדברים החשובים ביותר שיש להבין בחיים הוא: זה הכול, או לא. והכול כולל הכול. קיצורי דרך פירושם החמצה, על הנחות משלמים ביוקר. ריינר מריה רילקה כתב ב"ספר השעות" שלו:

רוֹאִים אַתֶּם, אֲנִי רוֹצֶה הַרְבֵּה.
יִתָּכֵן שֶאֲנִי רוֹצֶה הַכֹּל;
הַחֲשֵׁכָה שֶׁל כֹּל נְפִילָה לְלֹא קֵץ,
הָאוֹר הַבּוֹהֵק שֶׁל כֹּל נְסִיקָה.

לו ביקש רק את האור הבוהק, היה רוצה מעט מאוד למעשה, וגם בכך זוכה. באופן דומה להפליא כתב גתה:

אֶת הַכֹּל מַעֲנִיקִים הָאֵלִים, הָאֵינְסוֹפִיִּים,
לַאֲהוּבֵיהֶם עַד תֹּם,
אֶת כֹּל הַשְּׂמָחוֹת, הָאֵינְסוֹפִיּוֹת,
אֶת כֹּל הַכְּאֵבִים הָאֵינְסוֹפִיִּים, עַד תֹּם.

אם אהובי האלים אתם, תקבלו את כל השמחות, ללא ספק, אך גם את כל הכאבים, האינסופיים, עד תום. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב: "הכאב הגדול ביותר בעולם האנושי הוא ככל הנראה כאבו של אדם רגיל או בריא או בוגר." ככל שיש יותר בגרות, בשלות, בריאות נפשית, כלומר יכולת גדולה יותר ליצירת קשר עמוק – כך יש יותר כאב. ככל שאכפת לנו יותר, כך נעשה יותר פתוחים לייסורים. אדם מקטין עצמו, כדי למנוע כאב.

יש רק שאלה אחת בחיים, כותב ג'וליאן ברנס בספרו החדש, "הסיפור היחיד". השאלה, שפותחת את הספר, היא זו: "האם תעדיף לאהוב יותר, ולכאוב יותר; או לאהוב פחות, ולכאוב פחות?". אין אפשרות אחרת. המשוואה מתמטית ממש: יותר אהבה, יותר כאב; פחות כאב – פחות אהבה.

האהבה תלקט אותך כגבעולי חיטים, זימר ח'ליל ג'ובראן, תחבוט שיבוליך עד שתיוותר ערום, תלוש ותקלה. "אך אם מתוך פחד תבקש רק את ההנאה ואת השלווה שבאהבה, מוטב שתכסה מערומיך ותצא ממפתנה, אל עולם נטול-עוֹנוֹת בו תצחק – אך לא את צחוקך כולו, ובו תבכה, אך לא את דמעותיך כולן."

האהבה היא שרבי קיץ וסערות חורף, פריחת אביב ושלכת סתיו, כל העונות כולן. היא צחוק רענן, שפנפן לבנבן, אך גם בכי מייאש, דרקון יורק אש. או כדברי שירו האדיר של מ. וורד – כוס של רעל. ורק לגימה אינה מספיקה.

כוס התרעלה / מ. וורד
אֶחָד
אֶחָד
אֶחָד
אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם לֹא יַסְפִּיקוּ
כִּי אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַכֹּל

וּלְגִימָה
לְגִימָה
לְגִימָה אוֹ כַּפִּית לֹא יַסְפִּיקוּ
לֹא, אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַכֹּל

וַאֲנִי מְקַוֶּה
אֲנִי מְקַוֶּה
מְקַוֶּה שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת עַל מָה אֲנִי חוֹשֵׁב
אֲנִי רוֹצֶה אֶת כֹּל אַהֲבָתֵךְ
אֲנִי צָרִיךְ אֶת כֹּל אַהֲבָתֵךְ

הִיא אָמְרָה: "אִם אַהֲבָה
אִם אַהֲבָה
הִיא כּוֹס תַּרְעֵלָה
אָז קָדִימָה שְׁתֵה אֶת כֻּלָּהּ

"כִּי לְגִימָה
לְגִימָה
אוֹ כַּפִּית לֹא יַסְפִּיקוּ
לְךָ הֵם דָּבָר לֹא יַעֲשׂוּ
רֵק אוֹתְךָ יְחַרְבְּשׁוּ

"וַאֲנִי מְקַוָּה
אֲנִי מְקַוָּה
מְקַוָּה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מָה זֶה אוֹמֵר
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ הַכֹּל
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ הַכֹּל."

– – –

הצילום הראשי של Joshua Coleman מהאתר Unsplash.
השיר גתה מצוטט מ"ספר האגסים הצהובים" של פנחס שדה.

 

 

מודעות פרסומת

אהבות (12)

שבעה ציטוטים והרהורים קצרים על אהבה

gustave_dore_-_beatrice
גוסטב דורה, "ביאטריצ'ה"

1

הכמיהה למות ועם זאת ההישארות בחיים, דבר זה לבדו הוא האהבה.
(פרנץ קפקא)

2

הכל מתבטל ביחס אליה, המושגים, הקניינים, החוק, המדינות, המנהגים, המפעלים, המכונות, החישובים, כל עולמו של האדם, הכל כאפס וכאין הוא לעומת האהבה. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו רק באמצעות שתי מילים, ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות: המילה האחת היא אהבה, והשנייה היא מוות.
(פנחס שדה)

 3

אהבה היא המילה הנאצלה ביותר בשפת אדם, שם נרדף לאלוהים.
(ראלף וולדו אמרסון)

4

שאלה: האם ניתן לעבוד את האל בדרך האהבה?
שרי ראמנה מהארשי: זה בדיוק מה שאמרתי. אהבה עצמה היא דמותו של אלוהים.

5

שאלה: האם בכל היקום כולו יש ולו דבר אחד בעל ערך?
שרי ניסרגדטא מהרג': יש, כוחה של האהבה.

6

מהו זה שהופך אדם ליציב, יציב יותר מסלע; מהו זה שהופך אותו לרך, רך יותר משעווה? זוהי אהבה. מהו זה שלא ניתן לקחת אך בעצמו לוקח הכל? זוהי אהבה. מהו זה שלא ניתן לתת אך בעצמו נותן הכל? זוהי אהבה. מהו זה שנותר כאשר הכל קורס? זוהי אהבה. מהו זה שהופך את מילותיו של האדם הפשוט לדברי חוכמה? זוהי אהבה. מהו זה שלעולם אינו משתנה אף שהכל משתנה? זוהי אהבה; וזה לבדו הוא אהבה – מה שלעולם אינו הופך למשהו אחר.
(סורן קירקגור)

7

העניין – התמסרות מוחלטת. שדבר-מה אחד ימלא את שדה-הראייה כולו. זה אפשרי אם מתרחקים עד אינסוף, ומשם מביטים. זו דת. זה אפשרי אם מתקרבים עד הסוף, היטמעות האישונים במושא ההתבוננות. זוהי אההבה.

הארכיאולוגיה של האהבה (מישראל ועד איטליה)

קיימת סברה כי האהבה הרומנטית כפי שאנו מכירים אותה היא המצאה חברתית מודרנית יחסית, משהו שראשיתו בספרות הטרובדורים של צרפת במאה ה-12, אם לא מאוחר יותר. זה פשוט לא כך! הצהירה דיאן אקרמן, שחקרה את ההיסטוריה של האהבה. בכל תקופה ובכל תרבות יש לאהבה מאפיינים משלה. אבל מעבר להם, מהותה נשארת קבועה. האנתרופולוגית-הביולוגית הלן פישר כתבה כי עדויות לקיומה של אהבה רומנטית, משירי וסיפורי אהבה ועד התאבדויות ורציחות בגללה, נמצאו ביותר מ-200 חברות שונות לאורך תקופה של אלפי שנים. אם תיקחו אישה ממצרים העתיקה, או בן שבט מאיי אנדמן, ותשימו אותם במשרד מודרני, הם יהיו ללא ספק מבולבלים ומופתעים מאוד. לחיצה על הקיר והמקום הופך מואר, או חשוך, לחיצה במקום אחר, ואוויר קר, או חם נכנס פנימה. הם יהיו המומים ממחשבים, מכשירי טלפון, אופנות לבוש. אבל אם יראו זוג מתנשק בחשאי בפינה צדדית – הם יחייכו. זה יהיה מובן להם לגמרי. "אנשים בכל מקום ובכל זמן מבינים את תופעת האהבה", כתבה אקרמן. כבר בימי התנ"ך חי גבר שהקדיש שבע שנות עבודה קשה למען אהבתו. אף אדם לא היה עושה זאת מתוך תשוקה מינית בלבד.

לא רחוק מהאזור בו הניח אותו גבר את ראשו על סלע וחלם חלום, נמצאה האבן הזו –

%d7%a4%d7%a1%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94

גודלו של החלוק כגודל אגרוף קמוץ ורק התבוננות בו מקרוב מעידה על אופיו המרשים (זכיתי לראותו בתערוכה במוזיאון הבריטי – "היסטוריה של העולם במאה חפצים"). גילו של הפסלון כ-11,000 שנה, אך אלפי השנים של שחיקה טבעית לא מסתירות את העובדה שזהו למעשה פסל קטן של זוג נאהבים בעיצומה של נשיקה לוהטת, ואולי אף מעשה מיני מובהק יותר. ככל הידוע זהו המוצג הקדום ביותר המתאר זוג אוהבים בהיסטוריה האנושית. הוא נמצא במערת חריטון בעין סכרי אשר במדבר יהודה. גם לדת האהבה שורשים אצלנו.

או הסתכלו על הממצא הבא (מעניין שהצורה שלו מזכירה אף היא צורת 'לב'. הרי לכל ידוע שהצורה 'לב' שונה מאוד מהאיבר בגוף. אולי מקורה בדימוי הזה, של שניים חבוקים, מנושקים. כלומר, זו צורת האהבה) –

lovers-of-valdaro

זוג השלדים החבוקים, גבר ואישה בני כ-20, נמצא על ידי ארכיאולוגים שערכו חפירות הצלה ליד העיר מנטובה שבצפון איטליה. גיל השלדים, שזכו לכינוי "הנאהבים מוולדרו", נאמד ב-6,000 שנה.

ובאחת מאותן קריצות של ההיסטוריה, או של האהבה, העיר מנטובה שיחקה כעבור כמה אלפי שנים תפקיד בחייו של זוג נאהבים אחר, ידוע למדי, שהתאחד במותו. רומיאו נמלט בדיוק לשם אחרי שהרג את דודנה של יוליה בקרב חרבות. כאשר הוא חזר לוורונה, מצא את יוליה, אהובתו, "מתה", ושם קץ לחייו.

 

קוֹדָה (מיוון)

לפני כאלפיים ושמונה-מאות שנה כתב המשורר היווני ארכילוכוס את השיר הזה, בן שתי השורות על נערה שאביה מיאן לתת לו לשאתה:

לחסד אחד אני מתפּלל. שאוּכל רק לגעת
בידה של נֵאוֹבּוּלֶה.

ארכילוכוס נחשב למשורר הלירי הראשון בתרבות המערב. לאמור, הראשון שכתב על עצמו, על חייו ורגשותיו. כמו שהעיר פנחס שדה – "בכך הריהו בעצם אבי כולנו, כל כותבי השירים". כמה עדינות ורגש יש בכמיהה שלו – רק לגעת. ולחשוב שאנחנו המצאנו את האהבה.

שמש וירח ואהבה ונשמה ואלוהים

היום בערב יזרח הירח המלא של חודש סיון. היום הוא גם היום הארוך בשנה – האור הרב ביותר ניתך על הכדור שלנו. קראתי ברשת שהפעם האחרונה ששני האירועים הללו הצטלבו היתה לפני 49 שנה, ב"קיץ האהבה" של 1967. ובדעתי עלו כמה משפטים מן "החיים כמשל" של פנחס שדה:

רך ויפה הוא אור הירח, אבל אין הוא אלא אור שאול מן השמש. וכך אור פני האהובה, ואור יפי העולם, ואור כל הדברים – אינם אלא אורה המושאל של הנשמה.
ואור הנשמה אינו אלא אורו המושאל של האלוהים.

Stars - Greg Rakozy
Photo: Greg Rakozy

בין אהבה לתשוקה, וקריאות נוספות

ירין כץ פרסם בבלוג "קורא בספרים" שאלון ספרותי שערך איתי (אפשר לקרוא את המקור כאן)

מהו הספר האהוב עליך?

אנשים מחפשים את הנפש התאומה שלהם, שאמורה להיות מישהו ספציפי מתוך המיליארדים (אגב, זה לא רעיון ניו-אייג'י, כבר בתלמוד נכתב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני"). יכול להיות שלכל אדם יש גם ספר אחד, שהוא הספר-תאום-הנפש שלו. אבל בכל הנוגע לספרים אני פוליאמורי. במדף האהובים עלי נמצאים אפלטון ("פיידרוס"), לאו טסה ("טאו טה צ'ינג"), צ'ואנג טסה ("קולות האדמה"), רבי נחמן ("סיפורי מעשיות"), רמקרישנה (הגוספל הנפלא שלו), קפקא ("מחברות האוקטבו"), פרויד ("פירוש החלום") ואריך פרום ("בעלנות או מימוש עצמי"). באגף הרומנים, אם לקצר מאוד, אציין שלושה ספרים של ועל אהבה: "דון קישוט", "אדם הראשון" (קאמי) ו"דקלי הפרא" (ואם כבר אז בכלל רוב מה שכתב פוקנר). ואם בכל זאת יצמידו לי מקלדת לרקה וידרשו לבחור אחד, אז מכיוון שהשאלה היא ספר "אהוב", אז בחירת הלב היא "השמיים בתוכי", של אתי הילסום, כלומר אתי.

Etty Hillesum
ספר שנתן לך השראה?

"מסות של אהבה" של חוסה אורטגה אי גאסט. הספר הכי טוב על אהבה שקראתי, וספר שהזכיר לי שגם לכתוב על אהבה, שזה דבר שונה מאוד מלאהוב, הוא דבר בעל ערך. החדות והדיוק והרגישות שלו מעוררי השתאות. קוראים אותו ומשהו בתפיסת האהבה אכן משתנה. ואם תפיסת האהבה משתנה, אז גם האהבה עצמה משתנה בסופו של דבר. אני מעדיף לסמוך על הלב, אבל יש עוצמה גדולה גם לשכל. תראו למשל את התיאור שלו על ההבדל בין אהבה ותשוקה. קוראים אותו ומבינים:

לתשוקה אופי סביל; כאשר אני משתוקק לדבר-מה אני משתוקק, למעשה, לכך שהדבר הזה יבוא אלי. כביכול, אני הוא מרכז-הכובד ואני מייחל שהדברים יימשכו לעבר המרכז הזה וייפלו לתוכו. האהבה, לעומת זאת, היא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר הנחשק יבוא אלי, אני הוא ההולך לעברו ומבקש להיות בתוכו. האדם האוהב יוצא מתוך עצמו; הרי זה הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו.

מה הספר האחרון שקראת?

אני קורא עכשיו, לאט, במנות קצובות, ספר פיראטי שמצאתי ברשת והדפסתי וכרכתי לעצמי של 21 סיפורים קצרים של סלינג'ר שהוא כתב כבחור צעיר לכל מיני כתבי-עת אמריקאים בשנות ה-40 וסירב אחר-כך שיתפרסמו. קשה להאמין מה שהבנאדם הזה גנז. הסיפור שדרכו מצאתי את האוסף נקרא "וינה, וינה" (Wien, Wien). יש שם את אחד ממשפטי האהבה היפים בספרות. הגיבור רואה ממרפסת חדרו בחורה, ומתאהב בה מיד. הוא אומר עליה:

She wasn’t doing a thing that I could see, except standing there leaning on the balcony railing, holding the universe together.

("היא לא עשתה שום דבר שיכולתי להבחין בו, מלבד לעמוד שם, נשענת על מעקה המרפסת, מחזיקה את היקום יחד.")

איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

"מאקס האוולאר" של מולטאטולי. ספר אדיר אדיר אדיר, מרתק, מלא חוכמה, גדוש רעיונות, מצחיק נורא, מקורי מאוד. ולחשוב על זה שהוא נכתב תוך חודש, מתוך דלות איומה, בבית-מרזח. בהולנד מולטאטולי הוא גיבור לאומי, ובצדק. בארץ הספר נעלם, כבר אינו מודפס. הנה קטע יפה ממנו, אחד מרבים:

טעות היא מצדנו לכעוס כל-כך על אדם רע מאוד, כי אפילו הטובים בינינו קרובים כל-כך אל הרוע! אם נגדיר את השלמות בתור נקודת האפס, ואת הרוע בתור מאה מעלות, איזה טעות זו מצידנו – אנחנו שמתנדנדים בין תשעים-ושמונה לתשעים-ותשע! – לקרוא בוז למי שנמצא במאה-ואחת! ואני מאמין שרבים לא מגיעים לדרגה מאה רק בגלל חוסר בתכונות טובות: למשל היעדר אומץ-לב להיות לגמרי מה שהם.

מהו ספר הילדים האהוב עליך?

אני לא קורא הרבה ספרי ילדים. שניים שקראתי יחסית לאחרונה והזכירו לי כמה נהדרים הם יכולים להיות הם "מומו" של מייקל אנדה, שאומר בכל ישותו "זמן הוא חיים, והחיים שוכנים בלב" ו"קמט בזמן" מאת מדליין ל'אנג'ל שם היא כותבת "נשלחנו הנה למטרה כלשהי, ואנחנו יודעים שהכל פועל לטובה עבור אלה שאוהבים את האל, אלה הנקראים לשרת את תכליתו". יש אמירות שאפשר להגיד בספרי ילדים בפשטות ואצל המבוגרים נוטות להסתבך.

מיהו הסופר האהוב עלייך?

פנחס שדה. אם לא היה ישראלי בן תקופתנו אני מתאר לעצמי שהיה לנו קל יותר להכיר בגדולתו. "החיים כמשל" הוא יצירה כבירה. אני קורא עכשיו את היומנים שלו, גם כן לאט לאט, כמה קטעים כל לילה לפני השינה. אני אוהב לסמן בספרים שאני קורא משפטים יפים, וכאן התייאשתי אחרי כמה עמודים. גם רוב מה שהתפרסם בין "החיים" ל"היומנים" טובל בגאונות. "ספר האגסים הצהובים", "נסיעה", "הרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים". ואולי היצירה הגדולה ביותר שלו (אחרי "החיים") היא הראיונות שנתן לאורך השנים – שכדאי מאוד לחפש ברשת – שמוכיחים שהיה בסופו של דבר איש של דיאלוג, באמת מין נביא מודרני.

ספר עיון מומלץ?

שני ספרים שהקריאה בהם שינתה את תפיסת העולם שלי הם "החיים המסתוריים של הצמחים", ו"20 Cases Suggestive of Reincarnation". "החיים המסתוריים" משנה את איך שרואים את הצמחים שמסביבנו, שהם עדים נוכחים תמיד לכל הקיום שלנו. הם חשובים וחושבים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אנחנו מתייחסים אליהם כאל מובנים מאליהם, אך זו טעות גדולה. אמנם יצאה נגד הספר לא מעט ביקורת, אבל אחריו התפרסמו עוד ספרים, יותר אמינים, שמציגים בסך הכל גישה דומה.

הספר השני, של איאן סטיבנסון, חוקר בצורה מדעית את אחת השאלות הכי חשובות והכי לא מדוברות של הקיום האנושי – האם משהו מאתנו יכול להיוותר גם אחרי המוות? סטיבנסון חקר סיפורים של ילדים מרחבי העולם שטענו שהם זוכרים גלגולי חיים קודמים והממצאים שלו מדהימים (לעתים נדירות ראוי להשתמש במילה הזו; זה אחד מהם).

עוד שני ספרי עיון נהדרים, שנכתבו על-ידי ישראלים ושכיף לפרגן להם: "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, שאין צורך להרחיב עליו, אבל מוכיח שאיכות לא סותרת הצלחה (ולהפך), ו"פילוסופיית האהבה של קירקגור" שכתבה שרון קרישק, שהוא הספר הכי טוב שקראתי על הפילוסוף הנפלא הזה, שכל מי שמתעניין אפילו קצת באהבה, ובחיים בכלל, כדאי לו להכיר. קרישק מציעה היכרות בתנאים משובחים.

איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

שאלה טריקית. קראתי את "המסות" של מונטיין, שבאמת עשה מהומה, ובסך הכל בצדק, אבל יש בו משהו טרחני בעיני. אפשר לדעתי פחות או יותר להסתפק בקריאת המסה של מונטיין על חברותו, ואני הייתי אומר בלי היסוס, אהבתו, לאטיין דה לה בואטי. הוא כותב: "כל-כך הרבה צירופי מקרים נדרשים לבניית חברות כזו, שזה הרבה מאוד אם המזל יצליח לארגן זאת פעם בשָלוש מאות". החברות הזו היא בעיני אחד מסיפורי האהבה הגדולים בהיסטוריה.

ספר שירה מומלץ?

רבים משירי האהבה של יהודה עמיחי נפלאים בעיני, השירים של צ'סלב מילוש מלווים אותי בבקרים כבר חודשים רבים ולפניהם היו אלה של אוה קילפי. אבל המשורר האחד, התאום, הוא רוּמי. אפשר להתאהב במשורר מוסלמי שנולד לפני יותר מ-900 שנה. אף אחד לא הצליח להגיד את הדברים טוב ממנו:

דרך האהבה אינה
טיעון מעודן.
הדלת שם
היא אבדון.

ציפורים מציירות מעגלי-שמיים אדירים
של חירותן.
כיצד הן לומדות זאת?
הן נופלות, ובנפילתן,
הן מקבלות כנפיים.

(תרגום שלי מהתרגום המעולה לאנגלית של קולמן ברקס)

בלא תכלית

חלק ממבוכות ומִשגי האהבה כרוכים בבלבול בינה ובין חבריה הקרובים – רומנטיקה, תשוקה, אידיאליזציה, הערצה וחמלה. הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדרט הבחינה ביניהם: "אני מאמינה שאהבה נוסעת באותו אוטובוס יחד עם ידידיה אלה, אבל הם יורדים בתחנות שונות, ואילו האהבה נשארת, כי אין לה יעד. אין לה יעד במובן זה שאהבת אמת אינה מבטיחה לנו שום תגמול או עונג; זהו טבעה של אהבת אמת להתמיד גם כאשר רומנטיקה, רגשות חיוביים, תשוקה, הערצה ותחושות נעימות נוטשים אותנו".

זהו אחד ממאפייניה המהותיים של אהבת האמת, אההבה, מהדברים היחידים שניתן לומר עליה בבטחה. שאין לה יעד. המשורר זוכה פרס נובל, אוקטביו פאז, כתב: "מיניות היא השורש, ארוטיות היא הגבעול ואהבה היא הפרח. והפרי? פירות האהבה הם בלתי מוחשים. זה חלק מהמסתורין של האהבה". ועוד כתב: "אהבה אינה החיפוש אחר רעיון או מהות; היא גם אינה דרך לעבר מצב שמעבר לרעיון או אי-רעיון, טוב או רע, קיום ואי-קיום. האהבה אינה מחפשת דבר מלבד עצמה – לא טוב כלשהו, לא גמול כלשהו. היא אינה מחפשת מטרה סופית שמעל לאהבה עצמה. היא אדישה לכל סוג של התעלות (טרנסצנדנציה); היא מתחילה והיא מסתיימת בעצמה".

ופנחס שדה כתב: "האהבה אינה שפחתה של תאוות הקניין; האהבה היא אהבה; מה היא רוצה? היא רוצה להיות אהבה, היא רוצה רק לאהוב. היא קיימת לשם עצמה, אין לה, באמת, שום מטרה מחוץ לעצמה, היא אינה צריכה לבקש לעצמה שכר ופרס, היא אינה צריכה אלא את עצמה. אפילו אם יש מחוצה לה משהו שהיא כאילו מכוונת אליו [מושא האהבה, אדם מסוים], בכל זאת די לה בעצמה; כמוה כאלוהים, אשר אף כי ברא את העולם, אין הוא (כביטויו של פילון האלכסנדרוני) זקוק לו, ודי לו בעצמו".

אהבות

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

הסימן העילאי של אהבת אמת."אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות – לדוגמא, המרחק – עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה, תיהפך אל-נכון לזיכרון, כמין חוט סנטימנטאלי ההולך ונמשך מני אז, עורק דק של ריגשה שיוסיף לפעם בקרקע העמוקה של התודעה. אך הוא לא ימות: איכותו הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה. יכול המקרה לקחתהּ ממנו והלאה במרחב הפיזי או החברתי; אין לכך חשיבות: היא תוסיף להיות קשורה לאוהבהּ. זה הסימן העילאי של אהבת-אמת: להיות בקרבה למושא-האהבה, קרבה ושכנות עמוקות בהרבה מאלה שמציע החלל הפיזי, המגע החומרי. משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית." (חוסה אורטגה אי גאסט)

חוסה אורטגה אי גאסט
חוסה אורטגה אי גאסט

2

להתעורר מההרגל. אחד מסכנות האהבה היא שתהפוך לעניין שבשגרה. קירקגור השווה אהבה המתעייפת באדישות של היומיום למעיין הבוקע מהסלע ומתפזר בהמשך לנחל הזורם ביגיעה ונקווה בשלוליות של מים עומדים. הוא כתב: "מכל אויבי האהבה הרגל הוא כנראה הערמומי ביותר, והוא ערמומי מספיק כך שלעולם לא ייתן לראותו, שכן מי שרואה את ההרגל ניצל מן ההרגל. הרגל אינו כמו אויבים אחרים שהאדם מזהה ונגדם הוא נאבק כדי להגן על עצמו. המאבק הוא למעשה עם עצמך, כדי להיות מסוגל לראותו".

3

האהבה היא אהבה. "האהבה אינה שפחתה של תאוות הקניין; האהבה היא אהבה; מה היא רוצה? היא רוצה להיות אהבה, היא רוצה רק לאהוב. היא קיימת לשם עצמה, אין לה, באמת, שום מטרה מחוץ לעצמה, היא אינה צריכה לבקש לעצמה שכר ופרס, היא אינה צריכה אלא את עצמה. אפילו אם יש מחוצה לה משהו שהיא כאילו מכוונת אליו, בכל זאת די לה בעצמה" (פנחס שדה)

4

חיבוק של אפר ועפר. מתוך נאום הגנה של ליוּ שיאובו (Liu Xiaobo) במשפט שנערך לו בסין. הנאום הוקרא בטקס בו הוענק לו פרס נובל לשלום, בדצמבר 2010 (הוא ריצה עונש מאסר בכלא הסיני ולכן לא יכול היה להגיע לטקס):

"אם יותר לי לומר כך, החוויה הממוזלת ביותר של עשרים השנים האחרונות היתה האהבה נטולת האנוכיות שקיבלתי מאשתי, ליוּ שיאה. אני משרת את עונשי בכלא מוחשי, בעוד שאת ממתינה בכלא הלא מוחשי של הלב. אהבתך היא אור השמש שמדלג מעל חומות גבוהות וחודר את סורגי הברזל של חלון כלאי, מלטף כל סנטימטר של עורי, מחמם כל תא בגופי, מאפשר לי תמיד לשמור על שלווה, פתיחות ובהירות בלבי, וממלא במשמעות כל דקה מזמני בכלא. אהבתי אלייך, לעומת זאת, כה מלאה בייסורי מצפון וחרטה עד שלעתים אני כושל תחת משקלם. אני אבן דוממת בשממה, הרוח העזה והגשם הסוחף מצליפים בי, אני כה קר שאף אחד לא מעז לגעת בי. אך אהבתי יציבה וחדה, מסוגלת לחדור דרך כל מכשול. גם אם אכּתש לאבקה, אני עדיין אשתמש באפר שלי לחבק אותך."

ליו שיאובו וליו שיאה
ליו שיאובו וליו שיאה

5

שני מרכיבי האהבה. קשה להגדיר אהבה, היא חומקת מתיאור ומהסבר. ובכל זאת, רבים לאורך ההיסטוריה ניסו. הפילוסוף רוברט נוזיק טען שמה שמשותף לשלל סוגי האהבה – אהבה רומנטית, אהבת הורה לילד, אהבה לחבר וכו' – הוא שתחושת האדם קשורה באופן בלתי ינותק בתחושתו של מי שהוא אוהב. "כשמשהו רע קורה למישהו שאתה אוהב", כתב, "משהו רע קורה גם לך". הפילוסוף הידוע ברטראנד ראסל הרחיב הגדרה זו מעט. לדבריו, "אהבה בשלמותה היא שילוב שלא ניתן להתירו של שני מרכיבים: אושר ורצון-טוב (delight and well-wishing) ". החיבור בין רווחת העצמי ורווחת הזולת, שמשמעו רצון עמוק באושרו של אחר, הוא אולי גורם האושר הגדול ביותר שישנו.

6

 הסיבה העמוקה ביותר. למה מתאהבים דווקא במי שמתאהבים? זו אחת השאלות הקשות ביותר. אולי לא ניתן לענות עליה בשכלנו. ב"אההבה" כתבתי:

"האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, אמר: 'על תאווה אין מקשים קושיות'. למה אלוהים ברא את העולם? ככה. בלי שום סיבה חוץ מזה שהוא רצה, שהתחשק לו. לכן נאמר ש'ככה' היא מילה קדושה, 'כתר כל הכתרים'. אין סיבה עמוקה יותר מ'שום סיבה', תאווה טהורה. המעשים המעטים, מעטים מאוד, בחיינו שאין להם שום סיבה ('סיבה' יכולה להיות חינוך, חוויית חיים, גנטיקה, צורך, פחד) הם ה'ככה'. אההבה למשל".

7

 למצוא אושרי באושרך. הפסיכיאטר והמהפנט מילטון אריקסון תיאר ארבעה סוגי אהבה. יש את האהבה האינפנטילית, "אני אוהב את עצמי". השלב הבא הוא "אני אוהב את מה ששלי בך" – אני אוהב אותך כי אתה האח שלי, ההורה שלי, הכלב שלי. אז ישנה האהבה המתבגרת, "אני אוהב אותך כי אני אוהב איך שאת רוקדת, איך שאת נראית, כמה שאת חכמה". והאהבה הבוגרת שבה "אני רוצה לאהוב אותך כי אני רוצה שתהיי מאושרת בגלל שאני יכול למצוא את אושרי בשלך. ככל שאת מאושרת יותר, כך אני מאושר יותר". זה עובד לשני הכיוונים, העיר אריקסון. כל אחד מבני-הזוג נהנה מהנאתו של השני, גם אם היא נובעת מדברים שלא ממש ברור לו מה מהנה בהם. עוד ציין אריקסון שבקשר מוצלח ניתן למצוא את כל ארבע האהבות, אך האהבה הבוגרת צריכה לתפוס חלק ניכר.

כמו ששר באדלי דרואון בוי בשיר מלא שמחה ונדיבות:

"לכי ועשי את מה שאת צריכה לעשות.

יש לך חלומותייך, לי יש את שלי.

… את יודעת שלא אהיה מאושר עד שתנצחי"