לאהוב כל יום ביומו כאילו היה יומנו האחרון, וגם הראשון

על תפיסת החיים והאהבה של סרן קירקגור

הפילוסופיה, אהבת החכמה, היא המסורת האמונה על השאלות הגדולות של החיים: מה ישנו? מהו האדם? כיצד ראוי לו לחיות? אולם לא מעט פילוסופים נתפסים בהתפלספות, שאין דבר בינה ובין החיים. הפילוסוף הצעיר סרן קירקגור העיר שמה שיש לאלה לומר על הממשות מאכזב כמו שלט המוצג בחלון ראווה של חנות ועליו כתוב "כאן מגהצים". מי שיביא בגדיו המקומטים יתבדה, שכן השלט עצמו מוצג למכירה.

קירקגור הוא אולי המבקר הנחרץ ביותר של המסורת הפילוסופית המנותקת מחיי אנוש. הוא דרש שכל רעיון שִכלי יתורגם להוויה ולמעשה. רוב הפילוסופים מפתחי-התורות, כתב, עומדים באותו יחס לתורותיהם כמו אדם הבונה טירה מפוארת, אולם מבלה את חייו בבקתה רעועה בסמוך.

קירקגור עצמו נכשל לגור בטירה שבנה. אך בעוד פילוסופים רבים ממשיכים לקשט את ארמונם בלי להבחין באיוולת, או בצביעות, של מעשיהם, הכישלון של קירקגור היה במוקד חייו ומחשבתו.

בילדותו ונעוריו איבד קירקגור את אמו וחמישה מששת אחיו ואחיותיו. אפשר לראות בו אדם אומלל שהגורל המַר לו – אך הלא כולנו נאבד כל אחד ואחד מהאנשים היקרים לנו, ועובדה זו חשובה הרבה יותר מהגיל בו יקרה הדבר. יש הרבה מה ללמוד מניסיונו.

אך השכול הוא רק מפתח אחד להבנת קירקגור. פרשה מכוננת אחרת בחייו היתה אהבתו הגדולה לרגינה אולסן. שלוש שנים אחרי שהכירו, הציע קירקגור בן ב-27 נישואין לאולסן היפהפייה בת ה-18, אולם בטרם נישאו הוא ניתק כל קשר עמה בלי לתת הסבר. אולי נעשה הדבר כשחזור של אבדן האם, הפעם מתוך שליטה, אולי נבע מחרדה לאבד את רגינה, תוצאת המפגש החוזר עם המוות בנעוריו. כך או כך, קירקגור לא הפסיק לאהוב אותה כל ימיו, אהבה שלא היה מסוגל לממש.

Image result for regina olsen

שלוש גישות לחיים

עבור כל אדם, האתגר העיקרי לשאלת משמעות החיים הוא המוות. אל מול ודאותו, נדמה כי כל מעשינו מאבדים מטעמם. נסיבות חייו הִקשו על קירקגור לחיות בהדחקה, כפי שעושים מרביתנו. לאורה הצורב עד מאוד של האמת גיבש את אחת התשובות העמוקות לבעיה הקיומית הזו, הגדולה מכולן. את עיקרי מחשבתו הציג ביצירת המופת שלו, "חיל ורעדה".

קירקגור מצא כי יש שלוש גישות לחיים: אסתטית, אתית ואמונית. החיים האסתטיים הם חיים נהנתניים של היענות לרגע, חיים של התנסויות מרובות ומגוונות, של דילוג ממערכת יחסים אחת לשנייה. האדם האסתטי מסרב לבחור, שכן בחירה משמעה מבחינתו התחייבות מייגעת לאפשרות אחת והפסד של השאר. חיים אתיים, לעומת זאת, מבוססים על בחירה ומחויבות. האדם האתי בוטח בתבונתו וברוח האנושית, ונהנה לנהל אורח חיים יציב כחלק מחברה מסודרת ומוכרת היטב. אם הארכיטיפ של האדם האסתטי הוא מין דון ז'ואן הרפתקן, זה של האדם האתי הוא איש נשוי ומיושב.

רוב האנשים חיים במישור אסתטי או אתי, או משלבים ביניהם. אלא שהריגוש הסוער של הקיום האסתטי, כמו גם הנינוחות היציבה של הקיום האתי, לא נותנים מענה לאבדן ולמוות ההכרחיים, רק מדחיקים אותם. חיי משמעות ראויים לפי קירקגור מחייבים אמונה, שכן האדם המאמין לבדו מבין ומפנים את חוסר היכולת העקרוני להחזיק בכל דבר סופי, יהא הוא רכוש, מעמד, חוויה, ידע או קשר בינאישי. כל דבר, כל התנסות, כל הישג, ויהיה היפה, הנעים או המרשים ביותר, סופו בהכרח להתפורר ולהישכח. המאמין מקבל בשלווה, בהשלמה, את אבדנו ההכרחי של הסופי, ומעביר את מוקד חייו למה שאינו סופי, לאלוהי.

אין לטעות: איש האמונה אינו אדיש לסופי או חסר עניין בו. הוויתור עליו הוא צעד קשה מנשוא. ביומנו כתב קירקגור: "זוהי האמת. באמת ובתמים. כל מי שיש לו את המושג הקלוש ביותר בנוגע למה זה אומר בפועל למות לַעולם יודע שאין הדבר קורה בלי ייסורים נוראיים". אין תֵּמַהּ כי מרבית בני האדם מתקוממים ומסרבים לוותר, להשלים עם האבדן, למרות חוסר התוחלת של היאחזות במה שכיליונו מובטח.

קירקגור ראה בעצמו "אביר ויתור". מתוך רצון להקדיש עצמו לאל, ויתר על אהבתו לרגינה אולסן. אהבה זו הייתה אמנם הדבר היקר לו ביותר בעולם הסופי, אך הוא ראה אותה כמוגבלת ועלובה לעומת הקשר עם האינסופי. "אהבה היא הדבר היחיד שאני מומחה בו", כתב ביומנו, "רק תנו לי אובייקט לאהבתי. אך הנה אני עומד כאן כמו קַשָּת, שקשתו מתוחה עד לקצה קצהַּ, ומתבקש לקלוע במטרה הנמצאת חמישה צעדים לפניו".

Public Domain, Wikimedia Commons

אולם אחרי שוויתר, הכיר קירקגור בכך שלא הפך שלם ושליו. מתוך מצבו הקיומי התחוור לו כי הוויתור אינו שקול לאמונה, הוא רק צעד בדרך אליה. יש אביר נועז יותר מאביר הוויתור, אביר שמצליח לעשות, במקביל לתנועת הוויתור, תנועה נוספת – תנועה של חזרה אל הסופי. קירקגור כינה אותו "אביר האמונה". הלה יודע את ארעיותו הבלתי נמנעת של הסופי, של האנושי, יודע גם את הנחמה שבאינסופי, "ועם כל זה טעמו של הסופי ערב לחכו כאילו מעולם לא נגלה לו משהו יותר גבוה" ("חיל ורעדה", בתרגום איל לוין, עמ' 40).

כלומר, אמונה שלמה משלבת שני מעשים מנוגדים: ויתור על כל הדברים הסופיים שנותנים ערך לחיינו, כולל אנו עצמנו – ואחיזה בהם. המאמין רואה, באמת רואה, על כל הכאב הכרוך בכך, שהבל הבלים הכל – ובכל זאת; הוא משיג הבנה מלאה ונטולת כל רמייה עצמית של כיליונו הוודאי וכיליונם של כל האנשים והדברים – אך בכל זאת מצליח לאחוז בחדווה בחיים.

כיצד ניתן לאחוז תוך כדי ויתור, לוותר תוך כדי אחיזה? איך אפשר לשמוח בסופי, אחרי שהתנערנו ממנו כליל? התשובה של קירקגור היא – בכוח האבסורד. האמונה היא פרדוקס: המאמין רואה את הסופיות ההכרחית של הקיים, תוך כדי שהוא רואה גם את המלאות האינסופית שלו – והוא מצליח, מתוך הכאב העצום של הוויתור על כל היקר לו, להתענג על היקר לו.

היכולת לשוב לסופי, לאחר שוויתרת עליו מתוך שכנוע מוחלט בחוסר אפשרותו, היא נדירה. קירקגור כתב, בכאב: "אני רואה היטב כמה חוזק, כוח פנימי ותודעה של חופש נחוצים כדי לעשות את התנועה של הוויתור האינסופי. ברור לי כמו-כן שהדבר ניתן להיעשות. ואולם למעלה מזה אינני יכול לתפוס, ואני עומד כולי השתאות לנוכח היכולת לוותר על הכל באופן מוחלט ובעת ובעונה אחת להשיג את הכל בשלמות וללא פחת – זה למעלה מכוח אנוש, זהו פלא" ("חיל ורעדה", עמ' 49).

אולם רק במצב הזה, הפלאי, רק מתוך אמונה, אפשר באמת לאהוב.

התנועה ההכרחית לאהבה

אביר האמונה מסלק כל תביעה מן האהבה, אף שהיא כל ישותו. אך אז הוא מבצע את התנועה הפנימית הנוספת, תנועה בלתי אפשרית כמעט, באומרו "על אף הכל אני מאמין שאשיג אותה, שאשיג אותה, כן, בכוח האבסורד, בכוח זה שאצל אלוהים הכל אפשרי" ("חיל ורעדה", עמ' 48-47). זה מה שעשתה הדמות הנערצת על קירקגור, אברהם, שוויתר את הוויתור שאין למעלה ממנו, עומד עם המאכלת בידו, שלם לחלוטין עם המעשה שהוא עומד לעשותו, אף שאין מעשה שהוא רוצה פחות לעשותו, מניף את זרועו, יודע בוודאות גמורה שבעוד שבריר שנייה כבר לא יהיה בנו, אשר אהב, ובכל זאת, למרות הוודאות, איכשהו, ממשיך להאמין שלא יילקח ממנו.

Image result for ‫פילוסופיית האהבה של קירקגור‬‎את הקשר ההדוק בין ויתור, אמונה ואהבה אצל קירקגור תיארה החוקרת הישראלית שרון קרישק, מפרשניו המרתקים ביותר של קירקגור כיום, בספרה היפה "פילוסופיית האהבה של קירקגור". אביר האמונה, ציינה, מודע לגמרי, משוכנע לגמרי בחוסר האפשרות המוחלט שבמצב, ועם זאת, גם מאמין כי אהבתו אפשרית היא. למעשה, הוויתור עליה הוא שהופך אותה לאפשרית. בלי תנועת הוויתור כל קשר כרוך בתלות, הדדית יותר או פחות, נינוחה יותר או פחות. בין שני אוהבים שלא הכירו בוויתור ההכרחי יכולים לשרור דאגה וחיבה, אולם התלות ביניהם פירושה שבקשר מעורבת תחושת בעלות, כלומר גם אנוכיות. אם יבצעו את תנועת הוויתור לבדה, תתבטל אמנם האנוכיות, אולם תיעלם גם החדווה, שהיא מאפיין מהותי של אהבה. רק במצב של אמונה, ששבה לסופי אחרי שוויתרה עליו, תתכן אהבה שלמה, שמחה ונטולת תלות, בעלות או אנוכיות, כלומר נעדרת כל תביעה מהאהוב.

אביר האמונה הוא היחיד שמצליח הן לראות בכל רגע ורגע את החרב המתהפכת מעל ראשה של אהובתו, כמו גם מעל ראשו שלו, הן להימנע מנסיגה אל המנוחה שבוויתור, שבכאב. מכאן שאביר האמונה הוא היחיד שיכול לאהוב. הוא היחיד שחי חיים של משמעות ואושר, ולא של אשליה או של זרות.

החוכמה העמוקה ביותר

את אנשי אמונת האמת קשה מאוד לזהות, אין להם שום סימן היכר. בשונה מאבירי הוויתור, שחייהם בדרך כלל סלולים – כפי שניתן לראות במקרים רבים אצל נזירים, כמרים או רבנים, שמפנים עורף לעולם הזה וממקדים חייהם באינסופי – כל אביר אמונה חי במלואם את חייו שלו, ולכן אין לו שום התוויה. חזותם החיצונית של אלו הנושאים עמם את האבן היקרה של האמונה עשויה להוליך שולל, הזהיר קירקגור, שכן היא דומה דמיון מדהים לחזותם של הנבערים מדעת שלא חרגו ממעגל הנהנתנות האסתטי או ממעגל הנורמטיביות האתי ("חיל ורעדה", עמ' 38). קירקגור תיאר אביר כזה, תיאור יוצא דופן של האדם השלם מבחינתו, של מי שהשיג את הגבוה ביותר:

"הוא שייך כל-כולו לעולם, שום עם-הארץ איננו שייך יותר ממנו. אין בו מאומה מהטבע הנישא והמתעלה אשר על-פיו ניכר אביר האין-סוף. בכל הוא מעורה וכל דבר מסב לו הנאה, ובהימשכו אחר תענוג הריהו משקע את עצמו בזה בלהיטות של אדם ארצי שטוף תענוגות. בפנותו לעבודתו אין הפרש בינו לבין פקיד שאיבד את נשמתו במערכת סבוכה של ניהול-ספרים, כה מדויק הנהו. … אם יפגוש במקרה איש כלבבו, ישיח עמו בהתלהבות … הוא חי כאילו שום אחריות אינה מוטלת על שכמו, דומה כי אחת היא לו מה ילד יום, ועם כל זה הוא רוכש לו את הזמן ובמחיר יקר ביותר, שכן אין הוא מבצע שום-דבר, ולו גם הפעוט ביותר, אלא בכוח האבסורד. … מתוך ויתור אינסופי מיצה האיש את כוס העצב התהומי אשר לחיים … ועם כל זה הוא חש ביטחון בהתענגו על הסופי, כאילו החיים בעולם הסופי היו הדבר הבטוח מכל" ("חיל ורעדה", עמ' 40-38).

קרישק השוותה את האופן בו חווה אביר האמונה כל רגע ורגע של חייו למה שחש אדם שניצל באורח פלא ממוות. דוסטוייבסקי, שנידון למוות וזכה לחנינה ברגע האחרון ממש, כשכבר עמד מול כיתת היורים, שחזר ב"אידיוט" את העובר בראשו של אדם הניצב עין בעין מול האַיִן: "לא היה [לי] אז דבר קשה יותר מן המחשבה הלא פוסקת: 'ומה אילו לא הייתי צריך למות? ומה אילו הושבו לי החיים – איזה אינסוף! הלוא כל זה היה אז שלי! הלוא הייתי הופך אז כל רגע לעידן שלם, ולא הייתי מאבד כלום'" (תרגום: נילי מירסקי, עמ' 61).

execution

כל רגע הוא עידן שלם, לכל רגע יש ערך בלתי נדלה, אינסוף. זה נכון תמיד, לַכל. מי שמזהה זאת, מי שחי כך, מצליח לממש את מה שקירקגור הגדיר "החוכמה העמוקה ביותר": לראות כל יום ביומו כאילו היה זה יומנו האחרון, וגם הראשון ברצף השנים.

היום, היום הזה ממש, שערו אותו בנפשכם, כאחרון. העיתון בידיכם – לא תראו את זה של המחר. מבט בחלון – עננים אלה. מפגש עם בן הזוג, או עם חבר קרוב. דבר לא יהיה מיותר, אין אפשרות לאדישות או סתמיות. כמה עומק ועושר, כמה רגש, ייטען כל רגע! אך בלא ייאוש, מרמור או טינה, שכן המבט הוא גם רך ורענן, כשל בן-יומו. צליל ציוץ הציפורים – מעודכם לא שמעתם כזה. אכן, מעודכם לא שמעתם כזה. מפגש עם אדם אהוב, מפגש ראשון ברצף השנים, והתרוננות הלב – הו, קיימת נפש כזו, ופגשתיה!

התחנה האחרונה

Image result for ‫חיל ורעדה‬‎לאחר פרידתו מרגינה אולסן נסע קירקגור לברלין, שם התחיל לבנות את הטירה האדירה שיהיה "חיל ורעדה". לפתע נתבהר לו מה עשה, כיצד טעה. "לו היתה לי אמונה הייתי נשאר עם רגינה", כתב אז בבקתתו-יומנו. "תודה לאל שעכשיו אני מבין זאת. בזמן האחרון הייתי קרוב לאיבוד דעתי".

את "חיל ורעדה" פרסם קירקגור בגיל 30, בדיוק לפני 175 שנה, תחת שם-עט, יוהנס דה סילנטיו, יוהנס השותק, שהרי את אשר על לבו לא הצליח לומר, לאהובתו. "אם יש בנמצא מישהו אשר איננו אובה לעשות את האהבה תחנה אחרונה אלא הוא מבקש ללכת הלאה, אין זה כי אם הבל ורעות-רוח", כתב באפילוג לספרו. בחלוף השנים נישאה רגינה לגבר אחר. סרן נותר נאמן ומסור לה, עד יומו האחרון.

* * *

גרסה מעט מקוצרת פורסמה במוסף תרבות וספרות, הארץ, 22.10.2018

בין אל ואדם

Simmler-Deotyma
יוזף זימלר, 1855, דיוטימה

מה זו אהבה? נדמה כי השאלה מעסיקה אנשים מאז ומעולם. אך בעידן המדעי והטכנולוגי שלנו קשה להאמין שאהבה היא יותר מתוצר אבולוציוני שנועד לסייע לנו להתרבות. מדענים מוצאים מתאמים בין פעילות מוגברת באזורי מוח ובין תחושות סובייקטיביות של אהבה, ומסכמים כי הפעילות הנוירונלית היא היא ה'אהבה'. כך הצטמצמה האהבה לנוסחאות שאין דבר בינן ובין משהו נשגב.

מדענים סורקים את העולם בחיפוש אחר דפוסים שניתן לתארם בצורה מתמטית. כך פועל המדע. אבל יש דברים שלא ניתן לכמת, לא ניתן להצמיד להם מספרים. לפי הטענה הפוזיטיביסטית, המציאות מוגבלת למה שניתן לתאר בשיטה המדעית, כלומר רק מה שניתן לצמצמו למספרים קיים. אלא שזהו היפוך של מצב העניינים. למעשה המדע מוגבל למה שניתן לצמצם למספר.

עמנואל קאנט טען שלעולם לא נוכל לדעת את העולם כפי שהוא, שכן תמיד נהיה כבולים ומוגבלים על-ידי דרכי התפיסה והחשיבה האנושיות. הוא הבחין בין הפנומנה, עולם התופעות אותו אנו מכירים, והנואומנה, העולם כפי שהוא באמת, שייוותר תמיד מחוץ להישג ידנו. הפיזיקה המודרנית מאשרת את קביעתו.

הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן כתב כי ישנם "שני מיני עולמות": ישנו העולם המוסדר של החושים והמדע, שלדברי ברגמן אינו אלא הפשטה מסדר עולם נוסף, שהוא "האמיתי-ממשי". בניגוד לקאנט, ברגמן טען שבסיטואציות מיוחדות יש בידינו לחוות את העולם הממשי. סיטואציות אלה לעולם אינן של ניסוי אמפירי אלא מתקיימות רק ברגעים הבודדים של מה שברגמן כינה "פגישה", או "זיקה".

את הזיקה הזו, אפשר להבין כדרך אחרת לומר "אהבה". תשובה אפשרית לשאלה הגדולה, "מהי אהבה?" היא אפוא – דרך להתחבר לממשי. הראשונה אולי שהציעה את התשובה הזו היתה אישה חכמה, שחיה ביוון בסביבות שנת 440 לפנה"ס – הכוהנת דיוטימה ממנטיאה, שהיתה מורתו של סוקרטס בענייני אהבה. היוונים האנישו את האהבה, קראו לה "ארוס". אך מהו ארוס? דיוטימה הסבירה לתלמידהּ: "[ארוס הוא] בין בן-תמותה לבן-אלמוות … דימון גדול" (תרגום: יוסף ג. ליבס). סוקרטס שאל מהו אותו 'דימון', מה תפקידו, והכוהנת ענתה: "לפרש ולהעביר לאלים את שניתן להם בידי בני-האדם, ולבני האדם – את שניתן להם בידי האלים … ובהיותו באמצע בין אלה ואלה, הריהו משלים את העולם, וכך נמצא כל העולם כולו קשור ומקושר בו בעצמו. ודרך המין הדימוני הזה עוברת גם הנבואה".

Diotima-de-Mantinea.jpg
דיוטימה

האלוהי, כלומר מה שמעבר לחומר, מצוי במהותו במישור שמחוץ לתפיסתנו וליכולת הכרתנו. אבל יש אפשרות של תקשורת, יש משהו שבתווך, בין העולם המוחלט והנצחי של האל, ובין העולם היחסי והמשתנה שלנו – אותם מתווכים הם הדימונים. דרכם "נעשה כל מעשה התחברות ושיחה של אלים עם אנשים". דיוטימה הוסיפה כי אדם החכם בנושאים אלה, היינו הנביא, נקרא "איש דימוני". אין טעם בכל חוכמה מסוג אחר – "מי שחכם בעניין אחר, בכל אמנות ומלאכה, אינו אלא פועל סתם".

לפי דיוטימה ישנם כמה סוגי דימונים, כלומר ערוצי תיווך בין האדם לאלוהות – ואחד מהם הוא ארוס, אהבה. אין פלא שהכמיהה לה מלהטת בלבבות של כה רבים – היא דרכנו להתעלות מעל לקיום הארצי, ולגעת במה שמעבר.

עידן האהבה

היסטוריה מזורזת של האנושות, שמסבירה כיצד הפכה אהבה למקור המרכזי למשמעות שאנו מוצאים בחיינו

Climbing - Dylan Siebel.jpg
Photo: Dylan Siebel

הפילוסוף הצרפתי לוּק פֶרִי (לא להתבלבל עם הבחור הקוּל הזה!) חילק את ההיסטוריה לארבעה עידנים, שכל אחד מהם אופיין במקור אחר למשמעות בחיי בני האדם. בעידן הראשון, הקדום, המקור היה 'קוסמי' – חיים ראויים ובעלי משמעות היו כאלה שאופיינו בקיום הרמוני עם הקוסמוס. בעידן השני המשמעות היתה דתית – חיים ראויים היו כאלה שהוקדשו לאל (שלפי פרי האדם יצר בדמותו). העידן השלישי היה ההומניסטי – המשמעות נגזרה מקיומו של האדם כחלק מהחברה האנושית ומתרומתו לה. העידן הרביעי היה של פירוק ודה-קונסטרוקציה, בו בוטלה כל משמעות חיצונית וחיים ראויים היו חיים שאופיינו באינטנסיביות וחירות (חופש מאשליות). המהלך של מעבר מעידן לעידן הוא של התכנסות – מהכללי והאוניברסלי לעבר האנושי, מטרנסצנדנציה לאימננציה. כעת, כתב פרי בספרו On Love, אנחנו בפתח העידן בו יגיע התהליך לשיאו, ומקור המשמעות יהיה אהבה.

מה שהוביל להפיכת אהבה למקור המשמעות שאנו מוצאים בחיינו הוא התהליך ההדרגתי, שפחות או יותר הושלם, של שינוי בשיקולים לבחירת בן הזוג. אם לאורך ההיסטוריה השיקולים היו כלכליים, מעמדיים, דתיים, חברתיים, כיום, לראשונה בהיקף כה נרחב, השיקול הוא אך ורק של אהבה. המהפך הזה אמנם הוביל לכך ש-60% מקשרי הנישואין באירופה מסתיימים בגירושין, אבל אין פירוש הדבר שנישואי האהבה נכשלו, מעיר פרי, אלא רק שזה קשה יותר לחיות על פי אהבה מאשר על פי המסורת. אף אישה ואף איש לא ירצו לחזור למודל של arranged marriage, הוא כותב, מה שמעיד שנישואי האהבה, על אף חסרונותיהם, הם בגדר התקדמות.

Luc_Ferry
Luc Ferry (photo: wikipedia)

האהבה שפרי מדבר עליה היא כללית, אהבה באשר היא. אולם המקור, האבטיפוס, הוא האהבה הרומנטית, שהרי היא שמכתיבה את בחירת בן או בת הזוג. עם-זאת, עבור רבים כיום האהבה הגדולה שהם חווים היא לא לבני זוגם, אלא לילדיהם. האהבה לבני זוג עדינה, פגיעה, וכאמור – לעתים קרובות קצרת ימים. אבל גם האהבה לילדים היא תוצר של מהפכת האהבה הרומנטית. היו אמנם תקופות היסטוריות בהן אהבת ילדים היתה ערך חשוב, אולם ביטוייה היו תמיד שונים מאשר בימינו, וחלשים בהרבה. יתר על כן, במשך מאות שנים אהבת ילדים נחשבה דבר חריג יחסית, כותב פרי. על פי היסטוריונים, מוות של ילד בימי הביניים נחשב לעתים קרובות כאירוע פחות רציני ממוות של סוס או חזיר. אפילו בתחילת המאה ה-19 כשלושים אחוז מהילדים ננטשו – דבר שפירושו היה, פשוטו כמשמעו, הוצאתם להורג. הופעת נישואי האהבה היא ששינתה את היחס לילדים באופן קיצוני. אנשים רבים סבורים כי אהבת ילדים היא דבר טבעי לחלוטין, שאין לה שום קשר לחברה ולהיסטוריה – ”!this is partly true – but very largely false“ (עמ' 48).*

אהבה הפכה למקור המשמעות שיש לנו בחיינו שכן היא נתפסת על-ידינו כקדוֹשה. אך מהי קדוּשה? בשונה מהתפיסה המקובלת, קדוש אינו הדתי, או משהו שמקושר לדתי. הקדוש, כפי ששמו מרמז, הוא מה שאנו מוכנים להקדיש את חיינו עבורו. או, כמו שזה עולה באנגלית, sacred הוא מה שאנו מוכנים to sacrifice עבורו; להקריב את עצמנו. ערכים הם קדושים אם אני מוכן לסכן חיי עבורם, בין אם בצדק ובין אם שלא בצדק. אם נחשוב על זה ולו לרגע, כותב פרי, נכיר בכך שהערכים שעבורם נהיה מוכנים למסור את חיינו הם אלה אשר (בחשאי, אך בעקביות, ובכל תחום של חיינו) יוצרים משמעות בחיינו.

לאורך ההיסטוריה אנשים מסרו חייהם בהמוניהם עבור שלוש 'סיבות': עבור אלוהים, עבור מדינתם ועבור המהפכה. אלה שלושת 'הדמויות הקדושות' בהיסטוריה של אירופה. כיום, כותב פרי, עבור הדור הצעיר באירופה, הדמויות האלה עברו מן העולם. ניטשה כתב שאלוהים מת. פרי מוסיף שכך גם המדינה, והאידיאולוגיה. ניתוח של ה'קדוש' בן ימינו מעלה כי אנשים מוכנים לסכן חייהם, ואפילו למסור אותם, רק למען אנשים אחרים, אותם הפכו למקודשים באמצעות אהבה. אנחנו מוכנים למות רק עבור אנשים, בני אדם בשר ודם, לא עבור רעיונות מופשטים, לא עבור אלוהים, מדינה, אידיאולוגיה.

ביקורת שגורה, וטרחנית לפי פרי, היא שמהפכת האהבה הובילה לנסיגה נרקיסיסטית ואגואיסטית. כאילו אחרי הוויתור על האוטופיות הגדולות, נותר רק המעגל האישי והמשפחתי המצומצם. למעשה, ההיפך המוחלט הוא הנכון. העידן הנוכחי, של דגש על האישי, על האהוב, מוביל דווקא לתחושה יותר פתוחה, מגוונת ואקטיבית של אחווה-עם-אחר (“fellow-feeling”) מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. החברה המערבית בת-ימינו אינה מושלמת, אך היא עושה יותר מאשר כל חברה אחרת בהיסטוריה עבור העניים, הנדכאים, הקורבנות של מעשי טבח. למעשה, כותב פרי, מהפכת האהבה שינתה את האידיאלים וההרגלים הקולקטיביים שלנו לפחות כפי שהיא שינתה את התנהגותנו האישית, ואולי אף יותר. נכון, אנחנו אינדיבידואליסטים, והחברה המערבית קפיטליסטית וחמדנית, אפילו חזירית, ובכל זאת, הדאגה לאחר מעולם לא היתה גדולה מכפי שהיא בימינו. ואם מישהו חושב שדברים היו 'טובים יותר בעבר, או במקום אחר' פרי שואל: באיזו מאה? באיזו מדינה?

* הסימוכין ההיסטוריים והאנתרופולוגיים לטענה הזו מופיעים בהרחבה בספר The Revolution of Love.